ארכיון חודשי: מרץ 2023

ביקורת שלי על "רעש גדול" של רועי חן ("כתר", 236 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

השליש הראשון של "רעש גדול" עוסק בגבריאלה, תיכוניסטית תל אביבית שמבריזה מהלימודים על מנת לפגוש בביתו, כך נרמז, את החבר שלה, יונתן. מייד ברור שזהו טקסט שיש לו "בעל בית". הוא לא נע אנה ואנה סתם כך. הסופר נותן לנו בתחילת החלק הזה את מערכת השעות של גבריאלה וחיש קל מבין הקורא שכך נקבעה מסגרת הזמן של הסיפור כמו גם אופיים המשתנה של חלקיו, הנצבעים בצבעי השיעור בו הם חלים. למשל, השיעור השני הוא שיעור היסטוריה, שבו עוסקת הכיתה בלאומיות. בהתאם לכך מהרהרת גבריאלה ביחסיה עם יונתן: "האם אפשר להגדיר את גבריאלה ויונתן כלאום? זהותם המשותפת אמנם מתבססת על טריטוריה מסוימת (התיכון לאמנויות), היסטוריה (גם אם קצרה למדי), שפה (גרנדיוזי, גרוטסקי, פֶּגֶר), מורשת (האכלת חתולי רחוב), תרבות (ספרים משומשים, תקליטי ויניל), ומנהגים (כסיסת ציפורניים)". הטקסט חי ונושם, עתיר שנינות ויוצר עונג-דריכות להפתעות קטנות, והוא מגולל את היסוסיה של גבריאלה אם להיכנס לביתו של יונתן, את שיטוטיה בבוקר התל אביבי, את זיכרונותיה מיחסיהם הקטועים והמהוססים. יונתן הוא טיפוס רגיש אך מוזר; הוא נעלם לגבריאלה ואז חזר מלא קסם. משהו קוסס בו, אבל מה? סיפורה של גבריאלה משכנע גם בעדכנותו, בתיאור עכשווי של נערה תל אביבית "אמנותית" (היא מנגנת בצ'לו). יש נפילות מעטות אבל מעצבנות בחלק הזה (למשל, בזמן שיעור תנ"ך, בהתאם למתכונת המוזכרת של החלק הזה,  יש שימוש בביטויים תנ"כיים, אך בצידם שימוש במשלבי לשון חז"ליים ועבריים מאוחרים שפוגמים בווירטואוזיות; יש שימוש בקלישאות בנות הזמן שפוגמות בתחושת החיוניות: קלישאות על הטרדה מינית או על סרטון שמופץ בווטסאפ הכיתתי וגורם לעלבון), אבל המכלול, כולל ההפתעה בסוף, יוצרים תחושה נדירה: אתה בידיים טובות; אתה הולך ליהנות.

בסיום השליש הראשון גם ציינתי לעצמי שהספר הזה תל אביבי במפגיע. וכמה זה נהיה כמעט חריג היום בספרות. תחושתי זו קיבלה – קיבלה לכאורה, כפי שאטען – אישוש רב מהחלק השני, המצוין. גם בחלק זה יש מבנה צורני ברור, כשאת מקום מערכת השעות מחליפות הודעות ווטסאפ שנשלחות בברכה ואחר כך בדאגה אל הגיבורה שלו. חלק זה עוסק באימהּ של גבריאלה, נועה, תל אביבית דעתנית ודברנית. כתוצאה ממתנת יום הולדת ארבעים שהשתבשה, מוצאת את עצמה נועה, שעובדת בדוברות של עיריית תל אביב (!), אבודה בירושלים, ללא ארנק וללא טלפון. תל אביבית בירושלים רואה כך את התור בכניסה לתחנה המרכזית בירושלים: "בתור לבדיקה הביטחונית מתגודדים עשרות אנשים שמנסים להימלט מעיר הקודש". הרפתקאותיה בבירת הנצח מסמרות שיער באורח קומי וכוללת גלישה במדרון לבגידה בבעלה עם דתל"ש שפיתח אפליקציית היכרות בשם "to me", ובה שאלון גרוטסקי מפורט לבירור גבולות מוקדם, המותאם לעידן ה – metoo.

אז לכאורה, חשבתי, לפניי סיפור סאטירי אך גם מרגש (בעיקר בחלק הראשון), כתוב בשנינה, במיומנות ובחיוניות, על תל אביבים ותל אביביוּת, לוֹקוּס, מוקד התרחשות, שפעם היה רווח בהרבה בספרות הישראלית וכיום הפך למגזרי. אלא שאז בא החלק השלישי והעלה על הדעת שהרומן הזה גם נושא עדות משמעותית יותר על רוח הזמן שלנו. חלק זה מתמקד בסבתא, ציפורה, משוררת ומתרגמת תל אביבית בת שישים ושש שנושאת על גבה את צלקת אי קבלת פרס על תרגומה החדשני ליצירת החידתית של ג'ויס, "פיניגנז וייק". החלק הזה, הכתוב גם הוא במיומנות ושנינה, מכיל, עם זאת, כאמור, רובד רעיוני עקרוני יותר, הצופה לבית ישראל. בעקבות תאונה קלה ציפורה זוכה למעין התגלות אלוהית שמושחת אותה לנבואה. כרציונליסטית ואתיאיסטית מושבעת היא פוטרת את ההתגלות כהזיה, אך זו מתגלה כנוכחות עקשנית יותר ויותר. ציפורה מחליטה לעלות לכותל לבירור העניין וקודם גם ניגשת לקנות תנ"ך, כי היא משתכנעת שגישתה העוינת כלפי התרבות היהודית אינה מבוססת מספיק. בפגישה עם חוקרת תנ"ך, אף מועלה הרעיון התיאולוגי המעניין הבא: "'תגידי', תולה ציפורה מבט אומלל בגאיה, 'את עצמך מאמינה באלוהים?'. 'אני לא מאמינה באדוניי, אל הנקמות הגברי', משיבה גאיה בבטחה […] 'אבל אני מאמינה שהאדם ברא לעצמו אל כדי לשמור על צלם אנוש'". כך או כך, ציפורה נושאת נאום נבואי ברכבת לירושלים ערב הקורונה, נאום שהופך לוויראלי: "חזון ציפורה. ויהי ביום ההוא וירד מן השמים עטלף" וכו'.

אם "ביוטופ" שראה אור לא מכבר, הרומן המצחיק והמוצלח של קסטל-בלום, הציג תל אביביות לא בטוחה בעצמה על רקע נדל"ניסטי; להיות בעל דירה בתל אביב נהיה מעל לכוחותיו הכלכליים הרווחים של המגזר "התל אביבי". הרי ש"רעש גדול" מציג אף הוא תל אביביות סדוקה, כזו שמתקרבת מאד לירושלמיוּת. וזאת משום שאנחנו בתקופה לא שפויה ולא נורמלית במיוחד, כל הדברים ש"תל אביב" כעיר ומושג בישראל סימלה בעבר. הקורונה, משבר האקלים ועוד, מעודדים חשיבה מודאגת, לא שאננה, לא "תל אביבית".

זמנים עם תווים אפוקליפטיים מקצרים את המרחק בין תל אביב לירושלים. באופן מוזר, ועל רקע הימים האלה ממש, מצאתי בכך נחמה משונה.   

 

ביקורת שלי על "וידויים של מבקר ספרות" של ג'ורג' אורוול (הוצאת "נהר"; 78 עמ'; מאנגלית: סמדר גונן).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

שם הקובץ מחייב. אתוודה, לפיכך, שאנו, מבקרי הספרות, להוטים אחר ספרים מסוגו, הכתובים בז'אנר נחשק בחוגי המקצוע: הקצר.

חמש מסות קצרות קובצו כאן. אורוול היה מסאי דגול ורבים סבורים שהוא גדול כמסאי מאשר כסופר. כאן אין מפסגותיו המסאיות, אבל כמה מהחמש מעניינות וכמה מאד מפורסמות. "זיכרונות מחנות ספרים" מ-1936 היא מסה משובבת נפש הכתובה באורח אופייני לאורוול: תיאור החיים, וחיי העבודה בפרט, כהווייתם, לעיתים מתוך התנסות אישית. "פעם עבדתי בחנות ספרים יד שנייה – בקלות אפשר לתארה, אם אינך עובד באחת כזו, כסוג של גן עדן שבו ג'נטלמן קשיש מקסים מפשפש לנצח בין דפי ספר בעלי כריכות עור עגל". אורוול משעשע בתארו את הטיפוסים התמהוניים הפוקדים את חנויות הספרים ויש לו כמה אבחנות מעניינות על צריכת הספרים באנגליה (חנות הספרים כללה גם ספריית השאלה), אבחנות שלא נס ליחן: "ועוד משהו – המו"לים שוקדים על זה [התרגום כאן מטעה. וראו להלן. הביטוי במקור הוא "get into a stew about it", כלומר, הסתבר לי, "חרדים על כך" או "מודאגים מכך" או משהו בסגנון] מדי שנה או שנתיים – חוסר הפופולריות של סיפורים קצרים. […] אם תשאל אותם [את פוקדי הספרייה] לסיבה, לעיתים הם יסבירו שמייגע מדי להתרגל לסט חדש של דמויות בכל סיפור". אך אורוול סבור שהסיבה האמיתית היא ש"מרבית הסיפורים הקצרים המודרניים, אנגליים או אמריקניים, לגמרי חסרי חיים וערך לעומת רוב הרומנים". המסה השנייה, "ספרים טובים-גרועים" מ-1945, מכילה הבחנה רבת ערך בדבר שני סוגים של ספרים שאינם מצטיינים באיכות ספרותית גבוהה אבל נקראים בעניין. הסוג הראשון הוא ספרי בידור מוצלחים, כמו סיפורי שרלוק הולמס, שמאפילים על ספרים חשובים לכאורה אך משעממים. הסוג השני מעניין יותר. אלה סופרים שאינם בדרנים בטיבם, אבל יש בהם משהו גס, חסר חוש מידה, לא אנין. אלה ספרים ש"משיגים מידה מסוימת של כנות משום שאינם מרוסנים על ידי טעם טוב". הדוגמה הבולטת שנותן אורוול לסוג ספרים זה הוא "אוהל הדוד תום". אורוול מכליל מכך הכללה מעוררת מחשבה: "מכאן נובע שעידון אינטלקטואלי עלול להיות חיסרון למספרי סיפורים". השנינה של מרטין איימיס, שנשאל פעם מה צריך לדעתו על מנת להיות סופר וענה ש"כדאי לא להיות יותר מדי אינטליגנטי, איכשהו זה הורס", מקורה, לדעתי, במסה המעניינת הזו. "אני משער שעל פי כל קריטריון אפשרי יימצא שקרלייל אינטליגנטי יותר מטרולופ. על אף זאת, את טרולופ ימשיכו לקרוא ואת קרלייל לא: עם כל חוכמתו הוא חסר את השנינות לכתוב באנגלית פשוטה וישירה". המסה השלישית, "ספרים לעומת סיגריות" (1946), משעשעת וטרחנית. אורוול, לעיתים, נוטה להדגיש את האנטי-רומנטיות המפוכחת שלו, איזו גבריות המחוספסת, "תכל'סית". ראוותנות זו קיימת פה כשאורוול מפשיל שרוולים על מנת להוכיח שבניגוד לאמירה נדושה, צריכת ספרים היא פעילות פנאי זולה מְצריכת סיגריות. המסה (מ-1945) שנתנה לקובץ את שמו המבטיח דלילה ומאכזבת. אורוול כותב על מבקרי ספרים מקצועיים שנאלצים הרבה פעמים לכתוב על ספרים שאין להם יחס אישי אליהם. הוא גם מלין על דלות אוצר המילים הביקורתי שלפיו "המלך ליר" "טוב" כמו מותחן עכשווי. על אף שאורוול הוא מבקר ספרות דגול (ראו מסת הביקורת המופתית "בבטן הלווייתן", בקובץ מסותיו המתורגם ומוער למופת, "מתחת לאף שלך"), המסה הזו מבטאת עמדה של מישהו שלא אוהב את התחום ואולי אף לא מבין אותו עד תום. תפקידם של המבקרים אינו מתמצה באמירה שהספר הוא "טוב" או "רע", אלא גם בפרישה של מחשבות מעניינות שנובעות מהספרים שקראו ונוגעות להם. והרבה פעמים הסיבה שספר לא דיבר אלינו  יכולה להיות מעניינת ביותר.

יש שגיאות תרגום גם בארבע המסות הראשונות. אבל ב"סופרים ולויתן" (1948), המסה האחרונה, הן פוגמות אנוּשוֹת בקריאה. "אולם כאן איני מודאג משום תנועה מאורגנת ומודעת כמו הקומוניזם, אלא רק מהשפעתה על אנשים עם רצון טוב, על הוגים פוליטיים ועל הצורך לאמץ עמדות פוליטיות" (עמ' 48). צריך לתרגם בקירוב: "אלא רק מהשפעתם של הגות פוליטית והצורך לאמץ עמדות פוליטית על אנשים עם רצון טוב" ("but merely with the effect, on people of goodwill, of political thinking and the need to take sides politically."). "תגובה לא ספרותית היא 'הספר הזה נמצא בידי ולכן עליי לגלות את סגולותיו'" (עמ' 49). צריך לתרגם: "תגובה לא ספרותית היא 'הספר הזה בעד הצד שלי ולכן וכו'" ("This book is on my side"). "לעומת הסופרים הוויקטוריאניים, אין לנו את היתרון של חיים בקרב אידאולוגיות פוליטיות מובחנות" (עמ' 50). צריך לתרגם: "לעומת הסופרים הוויקטוריאניים, יש לנו את החיסרון של וכו'" ("we have the disadvantage of living among clear-cut political ideologies") . "ספק רב אם האורתודוקסיה של ה'שמאל' של היום עדיפה מהאורתודוקסיה האדוקה הקונסרבטיבית הסנובית". צריך לתרגם: "אין הרבה ספק שהאורתודוקסיה של ה'שמאל' היום עדיפה וכו'" ("Nor is there much doubt that the present-day ""left" orthodoxy is better than").

ענייני השעה

נתראה במוצ"ש בקפלן!

כמה דברים, חלקם (לא אותו חלק) אולי ירגיזו אנשים משני המחנות:

א. זה המובן מאליו ולמיטב ידיעתי המחאה לא חרגה מכך עד כה, אבל אומר שוב: אני נגד אלימות במחאה (ואני מצפה מהשוטרים, אחינו האזרחים, לנקוט במשנה זהירות באמצעיהם ולהימנע ממנה גם כן).

ב. אני גם נגד סרבנות. זה מכשיר בעייתי ביותר (כי מחר יסרב הצד השני להחלטות שנראות לצד שלנו וכו') וניתן להשתמש בו רק בשעת הדחק ממש. לדעתי אנחנו לא שם עדיין.

אבל אבל אבל: מלבד זה שכפי שציינו רבים, בממשלה הנוכחית יושבים נציגי סרבנים גאים חצופים של מאות אלפי אנשים (החרדים), כך שטלו קורה מבין עיניכם, הרי לחווֹת דעה נגד סרבנות קל יותר כשלא אתה זה שנדרש למשימות המסוכנות, כלומר מהיציע. אבל מי שמדבר מהיציע – כלומר לא חייל מילואים במשימות מסוכנות – צריך לדבר בענווה בנושא. לכן אני משתדל לחוות את דעתי בצניעות.

ג. המחאה צריכה להמשיך בכל הכוח, בלי קשר לשאלה אם יש הידברות או לא. רק כשיהיה – אם יהיה – הסכם משביע רצון שקיומו מובטח (!) אפשר, אולי, לדבר על סיום המחאה.

ד. אני בעד הידברות אבל ההצעה שפורסמה בימים האחרונים מטעם שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' יובל אלבשן היא פשרה שאי אפשר להתפשר אותה. בעיקר בגלל הקלות היחסית שבה יכול להיות מחוּקק חוק יסוד שבג"ץ לא יכול לבטלו. ההצעה שפורסמה על ידי בן דרור ימיני לפני ימים אחדים – ונדחתה על הסף על ידי לוין ורוטמן – נראית לי בסיס ראשוני סביר למשא ומתן. בעיקר כי היא מבקשת לעגן בחקיקה "זכויות יסוד שלא זכו עד היום לעיגון, כמו עקרון השוויון ('כל אזרח שווה בפני החוק, אין פוגעים בזכויות הפרט של אדם מחמת דת, גזע, מין, העדפה מינית, לקות פיזית, נפשית או שכלית'), וכן את חופש הביטוי, חופש הדת וחופש מדת." (מתוך הכתבה ב – ynet).

וכאן אומר משהו שיכול אולי להרגיז אנשים בצד שלי: אני לא רוצה שהצד שלי ינצח בנוק אאוט בוויכוח הזה. אני רוצה שתהיה הסכמה בסופו. כמובן, הסכמה שמשריינת את זכויות הפרט בחוקה או פרוטו-חוקה; הסכמה ששומרת על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים ועל אופייה הדמוקרטי של המדינה מבחינה זו. בלי זה אין על מה לדבר. אבל עדיפה בעיניי הסכמה עם ויתורים כלשהם על פני ניצחון שלם.

ולא רק מטעמים "מלוקקים" כביכול או לא כביכול של "אחדות העם". אלא מטעמים של "ריאל פוליטיק" מוצק: ניצחון בנוק אאוט מבטיח את בואו של המאבק הבא, ובעוצמה רגשית מוגברת.

לא מרוויחים כלום מעלבון ניצח (למעט במקרים נדירים, שאינם סבירים במקרה דנן).

הרי חלק מעוצמת המחאה המתגברת נובע מעלבון עמוק, מהתחושה שמזלזלים במוחים ועוד מכנים אותם בכינויי גנאי שלא יעלו על הדעת ("טרוריסטים", "נפולת של נמושות", "לכו לעזאזל"). והרי חלק נכבד מהמוחים הם אנשים שתרומתם הכבירה למדינה אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת.

יפה עשה סמוטריץ' שהתנצל ויפה עשה נתניהו שנזף באלה משריו שניבלו את פיהם בקללות כלפי המוחים. צריך לומר מילה טובה כשמגיע.

לענייננו: עוצמת המחאה הגדולה, אם כך, נובעת גם מעלבון, מהתחושה ש"לא סופרים אותנו", הציבור הציוני-דמוקרטי בישראל. ואין זה רצוי לגרום לעלבון כזה לציבור אחר או לגרום לו לתחושה שלתוצאות הבחירות אין משמעות. יש מקום, לפיכך, להידברות, שבה אולי ישוריינו לראשונה זכויות פרט בסלע, בחוקה או במגילת זכויות. כמובן, בתנאי שמסגרת ההידברות לא נועדה למסמס את המחאה; וכמובן, כמובן, בתנאי שתוצאות ההידברות לא פוגעות בדמוקרטיה המהותית.

ה. נתראה במוצ"ש בקפלן!

הפנייה למאמר שלי בכתב העת תלם על המחאה והאפשרות לגיבושה של זהות ישראלית

כיצד להמשיג את המאבק הציבורי-הפוליטי-הרעיוני הגדול שמתחולל כעת בחברה הישראלית?

דרך אחת לעשות זאת היא לתאר אותו כמאבק בין זהותה ה"יהודית" של המדינה לזהותה ה"דמוקרטית".

ההפיכה המשטרית, שהציגו בפני הציבור הישראלי יריב לוין ושמחה רוטמן, היא כה קיצונית בתובעה "ביטוח" על גבי "ביטוח" על גבי "ביטוח" אשר יבַטחו ויבטיחו את שלטונה הבלבדי של הרשות המבצעת (שבישראל אינה נפרדת באופן ממשי מהרשות המחוקקת) – לפי הצעותיהם לחברי הממשלה יהיה רוב בוועדה לבחירת השופטים; והשופטים שייבחרו יזדקקו לרוב מיוחס על מנת לבטל חוק של הכנסת; והם לא יוכלו לבטל כלל חוקי יסוד, שבישראל קל לחוקק שכמותם; ואם יקרה הנס ויבטלו השופטים חוק, הרי שהקואליציה תוכל לבטל את הביטול ברוב של 61 חברי כנסת, שיש לה ממילא – עד שהפגיעה בזהותה הדמוקרטית של המדינה בוהקת למרחוק.

הפגיעה הברורה הזו הצליחה להוציא לרחוב מאות אלפי ישראלים ולעורר גל מחאה מרשים מאוד בהיקפו. השעה היא שעת סכנה אמיתית לזהותה הדמוקרטית של המדינה, חשים ישראלים רבים, והם נקראו לדגל והתייצבו עם דגל.

אבל יש דרך נוספת לתאר את המאבק הזה. תוצאות הבחירות האחרונות והממשלה שקמה בעקבותיהן הציגו בפני הציבור הישראלי תמונה בהירה נוספת. לא רק מאבק של "יהודית" מול "דמוקרטית" אלא מאבק של מדינה ישראלית-ציונית מול מדינה יהודית-משיחית.

אם אנחנו מבינים את הציונות כניסיון החַזרה ההרואי של העם היהודי להיסטוריה, שלילת הפסיביות הגלותית וההיסמכות הדתית על חסדי שמיים, וחתירה לפתרון ריאלי לקיומו של העם היהודי (בדגש על "ריאלי"!) – כשקיומו כולל גם את שגשוגו התרבותי הייחודי – הרי שהתלכדו בממשלה הנוכחית באורח צלול מאוד כוחות לא-ריאליים, משיחיים, ולאור ההבנה הזו: אנטי-ציונים.

לקריאת המשך המאמר

על "מהתלה אינסופית", של דייויד פוסטר וואלאס, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מאנגלית: מיכל ספיר, 1059 עמודים).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף לספרות ב"ידיעות אחרונות"

עשרות רבות של שעות, אולי יותר, שנפרשו על פני כמה שבועות, ביליתי בקריאת "מהתלה אינסופית". בקריאה שדמתה בזיכרוני לקריאה אי אז ב"ימי ציקלג" וב"יוליסס". כלומר, תקופת חיים שאתה שקוע במשכהּ בספר, תקופה שנִצְבַּעַת, במובן מסוים, בצבע הספר בו אתה קורא. ואף יותר מכך: תקופה בה אתה עובר להתגורר בתוך ספר. תהיינה אשר תהיינה – ותהיינה – ההסתייגויות שיש לי מ"מהתלה אינסופית": גרתי ברומן תקופה. זהו בהחלט ספר לגור בו.

על מה הספר? הנה ההסתייגות הראשונה. וואלאס שייך לאסכולה הספרותית המודרנית (או המודרניסטית) שמוצאת סגולה אסתטית בבלבול הקורא, בזריקת הקורא למים הקרים ללא הכנות מוקדמות. תנועות קריאה נמרצות רבות דרושות, אולי במשך מאתיים עמודים, על מנת להתחמם ולהתחיל לשחות ברווחה יחסית. לאט לאט (ושוב לאט) מתבהרת התמונה, ובמלואה המלא היא נפרשת רק לקראת סוף הרומן, בן האלף. אין הצדקה אמיתית לבלבול-הקורא הזה, לטעמי, והשורות הבאות הן, לפיכך, מעין שירות לקורא עתידי בהסברת התמונה השלמה. הרומן מתרחש בעתיד הקרוב ביחס לזמן פרסומו (1996), כלומר בתחילת המאה ה-21. הוא מתרחש במציאות דיסטופית באופן מתון, גרוטסקית יותר מאשר מפחידה (הכוללת, למשל, ניתוח עתידני-לזמנו מבריק על חסרונן של שיחות וידיאו לעומת שיחת הטלפון הישנה והטובה). במציאות זו ארה"ב פחות או יותר כפתה על מקסיקו וקנדה איחוד (אונ"ן שמו, כשמשמעות הלוואי התנ"כית מצויה גם במקור האנגלי: Organization of North American Nations=ONAN). אסון אקולוגי, הכרוך בפינוי פסולת (נושא שהעסיק את הספרות האמריקאית באובססיביות במפנה המילניום, ובדיעבד נדמה שבצדק, נושא המופיע גם ב"תת-עולם", האפוס המקביל של דון דלילו, שראה אור שנה אחרי "מהתלה אינסופית"; שני הספרים, אגב, מופיעים כדוגמאות שליליות ל"ריאליזם היסטרי", מאמר הביקורת המפורסם של המבקר ג'יימס ווד מ-2000), יצר זיהום אימתני בצפון מזרח ארה"ב שנמסרה בכפייה ביוזמת ארה"ב לידי ממשלת קנדה. הדיסטופיה מתבטאת גם בכך שמניין השנים אינו נוצרי עוד, אלא מוענק לנותנות חסות שונות. כך שבמקום 2002, 2003, נגיד, נקראות השנים "שנת דיפּנד הלבשה תחתונה למבוגרים", "שנת סבון דאב במארז ניסיון" וכדומה.

אבל זהו רק הרקע. לרומן שלושה מוקדים. מוקד פועם ראשון נעוץ בסוגיית ההתמכרות, השִפלוּת שמגיעים אליה בגינהּ, ההֶרואיות שבניסיונות להיגמל ממנה. המוקד הזה משוכן פיזית במעון לשיקום מהתמכרות לסמים ואלכוהול בסביבת בוסטון שנקרא "בית אנט". חלקים רבים במוקד הזה עוסקים באדם ושמו דון גייטלי, מכור לסמים ועבריין לשעבר שמנסה באופן מעורר הערכה להיגמל ולחזור למוטב. מוקד שני ממוקם פיזית באקדמית טניס לילדים ולנערים בשם אנפילד, אף היא בסביבת בוסטון, סמוך למעון הנגמלים. באקדמיה הזו, פנימייה בעצם, מקובצים כישרונות טניס מכל העולם לאימונים פיזיים אך גם מנטליים שמיועדים להפיכתם לכוכבי טניס מהשורה הראשונה. מבחינה מושגית נסוב החלק הזה על שאפתנות ותחרותיות שיצאו מכלל שליטה, אך גם על היופי שבהתמסרות למשחק, על ההיטמעות ושכחת "האני" שיש בריקוד הספורטיבי. את האקדמיה מנהלת משפחת אינקנדנזה. כלומר, אבי המשפחה, ג'יימס אינקנדנזה, שהנו גם קולנוען אוונגרדי, ומשלב מוקדם אנחנו למדים שהוא התאבד באופן גרוטסקי (בסיוע מיקרוגל); ולאחר מותו, גיסו ואשתו, אווריל אינקנדנזה, אישה מתעתעת מאד מבחינה רגשית, מתחשבת וחמה לכאורה אך לתחושת חלק מבניה מעמידת פנים בכך. שלושת ילדי הזוג הם אורין, שעבר מבינוניות בטניס להצלחה בפוטבול; מריו טוב הלב, הסובל מפיגור והיה עוזרו הנאמן של האב בצילומים; ולבסוף, מי שזוכה לתשומת לב הרבה ביותר, האל, עילוי טניס ועילוי לימודי בכלל, בן עשרה הסובל מבעיית התמכרות לסמים. המוקד השלישי של הרומן מערב את השירותים החשאיים של ONAN מחד גיסא וקבוצת בדלנים אלימים קוויבקית, המאופיינים למרבה הגרוטסקיות בנכות ובהתניידות בכיסאות גלגלים, מאידך גיסא. שתי הקבוצות מבקשות להניח את ידן על קלטת בידור, שלפי השמועה נוצרה על ידי ג'יימס אינקנדנזה, הגורמת למי שצופה בה להתמכר אליה. צופים שנחשפו לקלטת ישבו משותקים מולה. וכך גם אלה שבאו לבדוק מה שלומם. ואז אלה שבאו לחלצם וכולי. הבדלנים הקוויבקים מבקשים להפיץ את הקלטת על מנת לפגוע באונ"ן ואילו אנשי השירותים החשאיים מבקשים למנוע זאת.

שלושת המוקדים של הרומן, כפי שכבר מתחיל להסתמן, קשורים ביניהם. הנה עוד קישור לדוגמה: הטניסאים המוכשרים ביותר מיועדים להשתלב בדבר מה שמכונה ה"מופע", כלומר להפוך בעצם לבדרנים. כך שהסאטירה של וואלאס על התרבות האמריקאית מתמקדת בנושאים הבאים: בבידור; בהתמכרות לבידור; בהתמכרות בכלל; בגמילה מהתמכרות; בהתמסרות לדבר מה נעלה; בהתמסרות לניצחון בכל מחיר.

אך למרות השפע הנרמז כבר לקוראי הביקורת, דבר מה בולט חסר ב"מהתלה אינסופית", יסוד שכמדומני יצירה גדולה אינה יכולה בלעדיו. היסוד הזה – פַּשטוּת שמו. אמנות גדולה, נדמה לי, אינה יכולה בלי פשטוּת, משום שאמנות גדולה נוגעת לרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר ואלה, בחלקם הגדול, פשוטים למדי. בזאת נבדלת האמנות מהמדע. המדע עובר התמחות גוברת והולכת, התפרטות גוברת והולכת, אך אבוי לאמנות שתעבור התמקצעות כזו (למרות שהיו תיאורטיקנים של האמנות שהמליצו לה, בעצת אחיתופל, לעבור תהליך כזה). "מהתלה אינסופית" היא יצירה מאנית, עולה על גדותיה, עשירה, מבריקה ונוצצת. וואלאס שולט (או נדמה כשולט) באופן מעורר השתאות בשפות ידע ודיאלקטי-התמחויות שונים (טניס, תרבות הסמים, מתמטיקה, בלשנות, טכנולוגית מידע, תוכניות טלוויזיה ועוד ועוד). יש כאן גם ראוותנות לשונית מעוררת התפעלות, למשל כשקטעים שלמים ניתנים באופן העילג שבו דובר צרפתית מדבר אנגלית (שאותו העבירה לעברית באופן וירטואוזי המתרגמת המעולה של היצירה, מיכל ספיר; עבודת התרגום של היצירה ראויה לשבח מיוחד). הראוותנות והמאניות נוכחת גם, כמובן, באורכה המופלג של היצירה, בעשרות הדמויות המשוקעות בה. הכל נוצץ ומבריק ולעיתים מצחיק מאד – אך נעדר פַּשְטוּת. פשטות וטבעיוּת. ראו, למשל, את מוקד ההתקפה הסאטירי הראשי הרשמי של היצירה: ההתמכרות האמריקאית לבידור בכל מחיר. כמה ההתקפה הזו מאומצת, עצית וגסה. הביקורת על ההתמכרות לבידור – שמומחשת, בצד סיפור הקלטת המוזכרת, בסיפור על ניסוי שנערך על חולדות שלחצו על דוושה שגרמה להן, בעזרת אלקטרודות מחוברות למוחן, לעונג חריף, שהביא אותן לא לאכול ולא להזדווג ולמות, בעצם, מרוב עונג – אף על פי שהיא נבואית, ולאו דווקא ביחס לטלוויזיה, כי אם בניוון האנושי מורכן הראש שמתבטא בהתמכרותנו לטלפונים שלנו, הרי היא שכלתנית וגסה מאד. ודוק: לא לא-נכונה! כי אם פשטנית וגסה. "מהתלה אינסופית" הוא ספר של ועל שנות התשעים, עם תחושת האפוקליפסה המיליניארית הקרבה שאפיינה את שנות התשעים, רומן התוהה מה נותר מהאדם הפוסט אידאולוגי, מה יש מלבד האדם הצרכני, האדם המתבדר? אבל הדיון הזה נותר מאולץ ושטחי.

דוגמה קטנה לגודש הראוותני של הטקסט: וואלאס מחדיר לסיפור המשפחתי של משפחת אינקנדנזה רמז מרפרף להמלט. כביכול האם, אווריל, נאפה עם הדוד. הרמז מיותר ולא מוסיף דבר לרומן, למעט הוספה לא נצרכת להיקף הידיעות שמפגין הסופר. ודוגמה גדולה יותר: השימוש האופייני לוואלאס בהערות שוליים, שימוש ראוותני שעוקץ חידושו יוצא בהפסד טרחנותו.         

רגעי פַּשטות עמוקה דווקא מצויים כאן, אך בנושא שולי יחסית ברומן: הדיכאון. ישנן כאן כמה תובנות מצמררות בנושא הזה, שוואלאס הבין בו היטב, כידוע, וכתב עליו נפלא ביצירות אחרות. למשל, התובנה הנוגעת לשאלה מדוע אנשים בדיכאון מתאבדים, שחוזרת פעמיים ביצירה ונקראת באופן מצמרר לא רק בגלל סופו של וואלאס, אלא בגלל שאנחנו קוראים ביצירה אחרי 11.9.2001: "אל תטעו בקשר לאנשים שקופצים מחלונות בוערים. האימה שמעוררת בהם נפילה מגובה רב עדיין גדולה בדיוק כמו שהייתה האימה שלך או שלי אילו עמדנו ספקולטיבית ליד אותו חלון רק כדי להתבונן בנוף; כלומר הפחד מהנפילה נשאר קבוע. המשתנה פה הוא האימה האחרת, להבות האש; כשהלהבות מתקרבות במידה מספקת, הנפילה אל מותך הופכת לאיומה קצת פחות מבין שתי האימות. זה לא רצון ליפול; זאת אימת הלהבות". גם בתיאורי התמכרויות של כמה דמויות, וברגעי השפל, בין היתר העברייניים, שהן הגיעו אליהם, משוקע ידע עולם ועומק פסיכולוגי מרשימים וכרוכה בקריאתם ההנאה הייחודית שיש בכיבושה הלשוני של מציאות. יש בחלקים אלה גם קטעים מרגשים, אכן בפַּשְטות, בתיאור ההיחלצות הכרוכה בכוח רצון שלא ייאמן מכבלי ההתמכרות.  

כך שהמכלול המרשים אך המאומץ; נעדר הפשטות ולעיתים הפשטני; המבריק אך הראוותני; השאפתני אך חסר חוש המידה; רחב האופקים אך הנוטה לאיזוטריות; הגרוטסקי והמצחיק אך המייגע לעיתים  – ראוי היה לכאורה לסיכום כ"כישלון מפואר".

אך כמה תופעות שאפיינו את הקריאה בספר מונעות ממני לתמצת את חוויית הקריאה בחיווי הזה.

הראשונה היא שבאורח לא אופייני לי מצאתי את עצמי נהנה לפצח עמודי טקסט וליהנות מהם גם ללא שיבוצם בתמונה הכוללת של הרומן. ביני לביני קראתי לזה "קריאה נוסח רולאן בארת", כשאני מעלה את שמו של מבקר הספרות הצרפתי כמודל לקריאה מתענגת על מִקטעים לאו דווקא קוהרנטיים. בכל מקום שתפתח בטקסט, אתה מגלה טקסט מחושב ומחושל ועתיר באינטליגנציה ובאינטליגנציה ספרותית, כך שאתה יכול ליהנות מהמקטע גם ללא תודעת השלם, מהפיצוח וההבנה שלו אך לא רק מהפיצוח אלא גם מעצם התוכן והצורה. העלילה הבסיסית של "מהתלה אינסופית" נוגעת למרוץ של הבדלנים הקוויבקים והאונ"ניסטים אחר הקלטת הלוהטת. אבל העלילה הזו פרומה מאד בהתפרשה על פני רחבי הטקסט האדירים ו"מהתלה אינסופית" דומה, לפיכך, לקובץ סיפורים כמו "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" (המצוין) יותר מאשר לרומן מחושל. וכאמור, למרבה ההפתעה, עובדה זו לא לגמרי פוגעת ביכולת ליהנות ממנו. התופעה השנייה קשורה בראשונה אך מוסיפה לה את אורך הפרויקט. זוהי יצירה שניתן להתכסות בה, להתכנס בה, שכאמור ניתן לשכון בה תקופה – חוויה שאינה דבר מה זניח בהערכת יצירה. והסיבה השלישית שאני מהסס בגינה לכנות את "מהתלה אינסופית" "כישלון מפואר" ותו לא, היא שבניגוד לכישלונות מפוארים אחרים, כשתמה הקריאה לא פסלתי קריאה חוזרת ביצירה. לא פסלתי ואפילו קיוויתי שתינתן לי בעתיד ההזדמנות הזו. כשהמתווה הכללי של היצירה מול עיניי ניתן יהיה אולי ליהנות ממנה יותר.      

מוצ"ש בקפלן

אהיה בקפלן במוצ"ש הקרוב, לתמוך במחאה המרשימה כל כך נגד ההצעות הקיצוניות של לוין ורוטמן המערערות את הדמוקרטיה הישראלית.

אני מקווה שהמחאה הזו על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית תמשיך להיות חוצת מחנות ותכלול אנשים מהשמאל ומהימין, דתיים וחילונים, אשכנזים ובני עדות המזרח, ערבים ויהודים.

אני מתנגד לאלימות נגד אזרחים, שוטרים ונבחרי ציבור. בכל ההפגנות שנכחתי בהן, והייתי ברובן, לא הייתה אלימות כזו. בכל אופן אלימות פסולה מוסרית ולהבדיל גם מזיקה למאבק הצודק.

אני גם בעד הידברות. בתנאי היחיד של הפסקת תהליכי החקיקה. יש על מה להידבר והמציאות אינה בינארית, כשהאמת כולה נמצאת בצד אחד. אבל הידברות כשתהליכי החקיקה נעצרים וההידברות נעשית בתום לב. וכל עוד חרב חדה מונחת על צוואר הדמוקרטיה הישראלית – המחאה תמשיך. זו זעקה ספונטנית ומוצדקת. רק כשהחרב תורחק, הצעקה תיחלש.

נתראה במוצ"ש בקפלן!

למען החזון היקר המקורי של מדינתנו, שחזו אבותינו, ולמען עתיד ילדינו.