מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הקלישאה גורסת שברומן אנו זקוקים לדמות שנוכל להזדהות איתה. מסופקני אם הקורא יזדהה עם קפטן סימוניני, בן ה-67, שיומנו הפרטי מרכיב את החלק הארי של הרומן החדש של אומברטו אקו (שראה אור באיטליה לפני שנתיים, מכר מיליון וחצי עותקים וכעת תורגם). היומן, משנת 1897, מציג אדם מלא טינה. שונא נשים ("מישהו אמר פעם שהנשים הן בסך הכל תחליף לאוננות"). שונא יהודים ("הם פועלים לכיבוש העולם הזה. דמותם ממש העכירה את שנות ילדותי"). שונא גרמנים ("הרמה האנושית הנמוכה ביותר שאפשר לדמיין"), צרפתים ("העם היחיד שבמשך שנים העסיק את אזרחיו בכריתת ראשים הדדית") וגם, למרות שהוא איטלקי, שונא איטלקים ("אם הפכתי לצרפתי, הרי זה מפני שכבר לא יכולתי לסבול להיות איטלקי"). אפילו אם נניח שבכל אחד מאתנו קיים גם מיזנטרופ, הנחה לא מופרכת אמנם, הנאת הקריאה ברומן הזה נובעת בהתחלה לא מהזדהות עם שונא האדם, אלא מההומור. סימוניני, זייפן מקצועי של מסמכים החי מזה כמה עשורים בפריז, לא רק שונא את כולם אלא גם חושד בכולם. שנאה זו מבדרת בהתחשב בעיסוקו הנכלולי, אך היא גם הגיונית בדיוק משום כך. אולם משפג קסם החידוש בהצגה מבדרת של דמות דוחה, שונאת וחשדנית כזו, חששתי לרגע, או למעשה לכמה עשרות עמודים, שאקו לקח בדיחה לא רעה ומתח אותה לכדי רומן בן 450 עמודים. החשש התחזק מסיבה נוספת: ברור משלב מוקדם שהנושא של הרומן הוא האנטישמיות החולנית של המאה ה-19. הנושא הזה, שעלה גם ברומן אירופאי נוסף מ-2010, שזכה כמו הרומן של אקו לתשומת לב רבה, הרומן של הסופר היהודי בריטי הווארד ג'ייקובסון "מה זה פינקלר?", הפך לאקטואלי באירופה בעקבות זיהומה של חלק מהביקורת הלגיטימית על ישראל (ויש הרבה הרבה לבקר) באנטישמיות חשוכה. החשש בקריאה, מלבד מתיחתה של בדיחה מוצלחת תוך כדי פגיעה באפקטיביות שלה, היה שאקו בחר להמחיש ברומן שלם את הקרקע הפסיכולוגית שעליה צומחת האנטישמיות; צמיחתה בנפשות אכולות שנאה, רגשי נחיתות, קונפליקטים מיניים לא פתורים וחשדנות פרנואידית קונספירטיבית. ניתוחים פסיכולוגיים כאלה של האנטישמיות אינם לא נכונים, אבל הם גם לא מחדשים. ראו למשל את מסתו המבריקה של סארטר בסוגיה זו: "הרהורים בשאלה היהודית". שתילת מפגש בתחילת הרומן בין סימוניני לפרויד הצעיר והלא ידוע עדיין, גימיק זול כשלעצמו שאינו הולם סופר ברמתו של אקו, הגבירה עוד יותר את החשד שמדובר בניתוח פסיכולוגי נוסף ואולי מיותר של האנטישמיות.
אולם, אחרי רפיון מסוים ברומן, המשך הקריאה התגלה כמהנה ומלמד. זאת משום שאקו אמנם מחדש פחות בפסיכולוגיה של האנטישמי, אבל מפליא להמחיש את האינטר-טקסטואליות של האנטישמיות. זהו למעשה מחקר בביקורת ספרות במסווה (מוצלח) של רומן. למה הכוונה?
אקו אינו רק מחשובי הסופרים בעולם, אלא גם תיאורטיקן חשוב של תקשורת וסמיוטיקה (חקר הסימנים). בעבודתו האקדמית הוא הפנה את תשומת הלב לאופן בו אנו מפרשים טקסטים בתרבות באמצעות טקסטים אחרים שהטקסט הספציפי אותו אנו מנתחים "מהדהד" אותם. ב"בית העלמין של פראג" ממחיש אקו את התיאוריה שלו ביחס לאנטישמיות. הגיבור הדוחה והפיקטיבי שלו, סימוניני, אחראי בסופו של דבר על יצירת הטקסט האנטישמי המפורסם "הפרוטוקולים של זקני ציון". אקו ממחיש איך הטקסט הידוע הזה צמח תוך מיזוגן של יצירות רבות שנוצרו לאורך המאה ה-19. הגיבור עצמו מודע להשפעות ולגניבות הספרותיות שלו. הטקסטים שמהם הורכבו לבסוף "הפרוטוקלים" כוללים, מלבד טקסטים אנטישמיים מוקדמים, טקסטים פרנואידים שנכתבו באירופה של המאה ה-19 נגד "הבונים החופשיים", שנתפסו ככת אנטי דתית, וכן טקסטים פרנואידיים נגדיים שנתפרסמו נגד הישועים, מסדר קתולי שנתפס ככזה שידו בכל. כותבי "הפרוטוקולים" עשו שימוש גם בטקסטים פרנואידיים שכתבו קתולים נגד פרוטסטנטים וההיפך, בטקסטים פרנואידיים שכתבו קפיטליסטים על סוציאליסטים וההיפך. חלק מהטקסטים הללו היו אותנטיים, מבחינה זו שכותביהם היו פרנואידים באמת ובתמים, אך חלקם נכתבו כמתיחה מרושעת שנועדה לגרוף ממון לזייפנים ונוכלים. כך מובאת כאן דמותו (ההיסטורית!) של צרפתי בשם ליאו טקסיל, שבדה תיאורים מסמרי שיער (ורבי מכר!) על ניסיונם כביכול של "הבונים החופשיים" לשלוט בעולם. מה שמרתק בייחוד באיתור מקורותיהם הטקסטואליים של "הפרוטוקולים" הנו שחלק מהמקורות הללו הם טקסטים ספרותיים במובן המצומצם של המילה: רומנים של אלכסנדר דיומא ואז'ן סו, למשל, רבי מכר גדולים של המאה ה-19 שהציגו קונספירציות ספרותיות מפותלות ששימשו את מחברי הפמפלטים הפוליטיים של אותה מאה בעיצוב הזיותיהם הפרנואידיות. באמצעות שתילת גיבור בדוי בלב התרחשויות היסטוריות, ממחיש אקו את הדרך הספרותית-טקסטואלית שהוליכה ליצירתם של "הפרוטוקלים של זקני ציון".
הערותיו הרבות של המתרגם מסייעות מאד להבנת הרקע ההיסטורי של הרומן הזה. שתי טעויות קטנות שמצאתי בהן (ויקטור הוגו נפטר לפני "פרשת דרייפוס" ולא כפי שנכתב בהערות ומופאסאן, שנולד ב-1850, לא יכול היה להיות מאושפז בבית משוגעים של פסיכאטר שנפטר ב-1852) אינן מעיבות על תרומתן החשובה להנאת הקריאה.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

חשיבותו הגדולה של פרסום "שקיעת הקולונל", של הסופר האיראני מחמוד דולת-אבאדי, במציאות הישראלית שלנו היא בראש ובראשונה פוליטית. אזהרתו המפורסמת של הנשיא האמריקאי (הרפובליקני!), דווייט אייזנהאואר, בנאום הפרידה שלו מ"הבית הלבן", כי על הדמוקרטיה האמריקאית לרסן את השפעותיה של "המערכת התעשייתית-צבאית" ("Military-Industrial Complex"), שהאינטרסים הלוחמניים שלה אינם עולים בקנה אחד עם אלה של רוב אזרחי הדמוקרטיה האמריקאית, רלוונטית מאד לישראל של ימינו. ישראלים שאינם גומרים את החודש נתבעים לפתח איבה כלפי וחרדה מפני אומה המרוחקת מהם אלפי קילומטרים, שעליה הם אינם יודעים כמעט דבר ושאין להם אינטרס כלשהו בעימות אתה. מנטליות תוקפנית-פרנואידית של "תורת המשחקים", הרואה ב"אחר" יריב אכזר ותו-לא, ניצבת בלב השיח הישראלי הרדוד על איראן. הנה סוף סוף רומן איראני בעברית, שמלמד אותנו דבר מה על התרבות המורכבת הזו ועל אומה בת 75 מיליון תושבים שעסוקה גם בדברים אחרים מלבד הרצון לכלותנו.
החשיבות הפוליטית הזאת של הופעת הרומן מובילה לכך שהקורא יוצא נשכר מקריאת הערות השוליים של המתרגמת לעברית לא הרבה פחות מקריאת הרומן גופו. הערות השוליים חושפות את הקורא הישראלי להתגוששות הפנים-איראנית ארוכת השנים בין מגמות ליבראליות וסוציאליסטיות וכן פטריוטיות-לאומיות, שפעמים רבות נלוו למגמות הללו (הרגש הלאומי, למשל, שימש את הסוציאליסטים בניסיונם לחלץ את איראן מבזיזת אוצרותיה בידי מעצמות קולוניאליות), לבין משטרים עריצים ומושחתים, טרום המהפכה האיראנית. כך, למשל, מתוודע הקורא הישראלי, בסיוע הערות השוליים, לטראומה שהותירה בתודעה האיראנית ההפיכה המוצלחת שארגנו ומימנו שירותי הביטחון הבריטיים והאמריקאים ב-1953 נגד ממשלתו של ד"ר מוחמד מוצדק, שהלאים את אוצרות הנפט האיראניים ושהליברלים, הסוציאליסטים והפטריוטים האיראניים תמכו בו.
ולא ש"שקיעת הקולונל", המתרחש בשנות השמונים בעיצומה של מלחמת איראן-עיראק, חוסך את ביקורתו מהמשטר האיסלאמיסטי. רודנותו האיומה וריקבונו המוסרי של משטר זה הוא למעשה הנושא המרכזי של הרומן. אבל דולת-אבאדי מעניק ברומן הזה את מה שכל כך חסר בפטפוט הישראלי על איראן: הקשר. הקשר המלמד כי הצלחת המהפכה האסלאמית נבעה מהשחיתות והריקבון של משטר העריצות שקדם לה, וכי המהפכה הזו ביטאה גם תשוקה עזה לצדק חברתי ואף זכתה בהתחלה, לפיכך, לתמיכה של סוציאליסטים וליברליים.
הגיבורים הראשיים כאן הם אב ובנו. האב, פטריוט איראני, שימש כקולונל בצבא השאה, חייל נאמן שסירב עם זאת לסייע בדיכוי מרד עממי בעומאן, דיכוי שכוחות השאה השתתפו בו בעידוד בריטי ב-1973, "מפני שהרגיש שאינו מסוגל לטוס לדופאר [שבעומאן] ולהרוג קומץ מורדים קשי יום בשם 'האיום הסובייטי'". כעת, בזמן ההווה של הרומן בשנות השמונים, מסתגר הקולונל בביתו, אחרי שבן אחד שלו, תומך המהפכה, נהרג במלחמה עם עיראק וכך קרוב לוודאי גם בנו השני ובתו הצעירה, בת 14, כלואה בחשד לפעילות אנטי-מהפכנית ותוצא להורג עד מהרה. בנו הבכור של הקולונל, אמיר, שרוי בדיכאון עמוק ומסתגר במרתף ביתו של האב, בלי להחליף אתו כמעט מילה. אנו למדים שאמיר היה תומך של הקומוניסטים ששאף לסילוק משטר השאה, אבל נוכח עד מהרה שרודנות אחת הוחלפה באחרת. למעשה, איש המשטרה החשאית של השאה, שחקר ועינה אותו, מכהן כעת בתפקיד דומה תחת שלטון המהפכה האסלאמית. הרומן צמוד לתודעתם של שני גיבוריו הראשיים תוך מעבר תכוף מגוף שלישי לראשון וחוזר חלילה. מחשבותיהם של הגיבורים וכן סיפור חייהם נעים ללא התראה בין ההווה הקודר שלהם לעברם וכן בין מציאות להזיה. האב, למשל, מנהל מערכת יחסים עם תמונתו של הקולונל מוחמד-תקי ח'אן פֵּסיאן, גיבור פטריוטי איראני שהתנגד בראשית המאה העשרים למעורבות זרה באיראן והוצא להורג בידי שליטיה המושחתים. הקולונל יוצא ממסגרת התמונה ומשתתף, בהזיותיו של האב, בכמה סצנות ברומן. התוצאה היא רומן פסימי מאד על אנשים פשוטים (האב) או אידיאליסטיים (הבן) שנמחצים בידי הפוליטיקה של ארצם.
זו ספרות לאומית פאר-אקסלנס, רומן שדרך דמויות אינדיבידואליות ומעוצבות-כהלכה, ואף תוך שימוש באסתטיקה מודרניסטית (הדילוג מגוף שלישי לראשון, למשל), ממחיש את הקונפליקטים הלאומיים האיראניים. בכך הוא מדגים היטב את תפקידה הפוליטי של הספרות מחוץ למערב שאותה הדגישו משתי זוויות שונות שני אינטלקטואלים אמריקאיים. פיליפ רות, שברומנים שלו ובהתבטאויות מסאיות, ביטא את רגשי הנחיתות והקנאה של סופר מערבי, העסוק בחיטוטי הנפש שלו בעוד הספרות במקומות אחרים עוסקת בסוגיות חברתיות גדולות, סוגיות של חיים ומוות. ואילו מבקר הספרות, פרדריק ג'יימסון, שטען כי בעוד במערב המופרט והקפיטליסטי, עירוב פוליטיקה ברומן משול ליריית אקדח בעיצומו של קונצרט (המשל המקורי שייך לסטנדאל), הרי שבעולם השלישי אין כמעט רומן חשוב שאינו פוליטי.
פצצה או הפצצה? נתבעים לדון בקיץ ובסתיו הזה ישראלים שחיים בחברה ללא תקווה מדינית ואופק כלכלי. אולי דרך היכרות אינטימית עם החברה שאנחנו אמורים לשנוא נתעורר גם לחשוב על החברה התקועה שלנו.