פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"
מכתב לכלכלנים מאיש מדעי הרוח,
מכובדיי,
אני יודע שיוקרת מקצועכם ספגה מכה בעקבות המשבר הכלכלי של 2008, "יום כיפור" של הכלכלנים. אבל אני דווקא רוחש למקצועכם הערכה. כמו הפוליטיקה, כך גם הכלכלה יכולה להיות מקצוע אצילי. הכלכלן, ג'ון מיינארד קיינס, הוא מהאישים הדגולים של המאה ה-20 ומקומו לא נמוך בהרבה ממקומו של צ'רצ'יל. ואני חושב שקיינס היה כלכלן דגול בזכות קרבתו ההדוקה לחוגי אמנים וסופרים, "חוג בלומסברי". קיינס הבין שעל מנת להיות כלכלן גדול צריך להבין בבני אדם ואת ההבנה הזו מספקת התרבות. אולי, לפיכך, המחשבות שלהלן, ממי שאינו כלכלן אלא חניכה של התרבות, תהיינה לכם לתועלת. חלק מהמחשבות שלהלן התחזק בי בעקבות ההתעוררות החברתית המשמחת של הציבור בשבועות האחרונים.
אקדים ואומר, כי אני סבור שבני האדם מונעים על ידי צרכים מגוונים, צורך באחווה ובשוויון אבל גם צורך להצטיין בדברים שהם עושים ולקבל עליהם תגמול נאות וצורך בחירות ובחופש. אי לכך הכלכלן הטוב צריך לדעת לנווט בין קטבים, לאזן ולתקן ללא הרף, על מנת לסייע להביא את מרב האושר למרב האנשים. אלא שבדור האחרון נטה מדע הכלכלה לכיוון קוטב אחד, תוך זניחת הצדדים והצרכים האחרים של החברה.
פערים
סוגיית הפערים בחברה היא גם פסיכולוגית, לא רק כלכלית. גם אם רמת החיים של כל שכבות החברה עולה, אם הפערים בה גדלים הרי שהחברה בבעיה. פערים גדולים יוצרים תחושת חוסר אונים. האזרחים מרגישים דלים לעומת עמיתיהם האמידים בסדרי-גודל ותחושת שותפותם בדמוקרטיה מתכרסמת. גם רגשות קנאה, לנוכח פערי מעמדות אדירים, אינם רק בעייתו של הפרט. רווחת האזרחים הינה גם רווחתם הנפשית ועל המדינאים והכלכלנים לפעול גם למען האחרונה.
מצליחנות ולוזריות א'
הצלחה כלכלית אינה דווקא עדות לכישרון. היא נובעת פעמים רבות מהון ראשוני (ממשפחת המצליחן), ממזל או אף מבינוניות המאפשרת למצליחן לקלוע במוּצרוֹ למכנה משותף רחב.
מצליחנות ולוזריות ב'
הצלחה נובעת גם מהתאמה בין תכונות המצליחן לאופי השוק. כעת, ישנם אנשים שאינם רוצים או מסוגלים להתנכר לטבעם ולעסוק במה שמתאים לשוק ברגע היסטורי נתון. ישנו, למשל, אדם, שטוב בעבודה עם אנשים ורוצה להיות עובד סוציאלי. מה שקורה כיום בפועל הינו שאנחנו מענישים את העובדים הסוציאליים על נטייתם הרעה לעזור לאנשים בגלל שאנחנו יודעים שהם ידבקו בה גם תמורת שכר עלוב. זו דוגמה קלאסית לכשל שוק.
מצליחנות ולוזריות ג'
הצלחה כלכלית הינה, פעמים רבות, פריו של מבנה אישיות מסוים. המצליחן הוא אסרטיבי, תחרותי, זריז, ערמומי, לעתים אגרסיבי ומניפולטיבי. המצליחן, פעמים רבות (בהחלט לא תמיד!), צריך להיות בעל אופי של טורף. כשאנחנו בוחרים בחברה שמתגמלת מצליחנים בלבד אנחנו מעודדים את תכונות האופי הללו ומענישים את בעלי התכונות הנגדיות. אנחנו מענישים את הביישנים, את הענווים, את העדינים, את המתונים והמאופקים. התשובה לשאלה אם אין חשיבות חברתית גם לבעלי תכונות אלו נדמית לי ברורה. כשאנחנו בוחרים בחברה שמתגמלת מצליחנים באופן כמעט אקסקלוסיבי, אנו יוצרים חברה שבה יש תסיסה מתמדת וחוסר-מנוחה מתמיד. אבל החיים אינם רק תחרות ותזזית וטירוף-דעת ושאפתנות, החיים אינם רק "מירוץ עכברים". על מנת שבחברה הנשאפת יהיה גם מקום למנוחה, להתרגעות, להתבוננות, צריך לאפשר לאלה שאינם בוחרים במסלול המהיר חיים בכבוד ובכבוד-עצמי. גם הם תורמים לחברה – בעצם מתינותם.
מקצועות נצרכים ולא נצרכים
השוק, בכלכלה של העשורים האחרונים, הפך לעיקרון מטאפיסי-מוסרי. מה שיש לו שוק – סימן שהוא נצרך ובעל ערך. מקצועות שאין להם שוק – למשל, כתיבת שירה – מזולזלים. אבל כלכלת "הצרכים" (needs), כפי שהעירו כבר מבקרי תרבות וכלכלנים, היא מיתוס. רוב רובם של המוצרים שהחברה שלנו מייצרת אינם הכרחיים. למכונית מהודרת יש "שוק", אבל ה"שוק" הזה נובע מרהבתנות אנושית. חלק גדול מהכלכלה העכשווית הרי אינו מושתת על ייצור לחם ומים אלא על רצון בבידול חברתי סנוביסטי או על שלהוב של צרכים מלאכותיים באמצעות הפרסום. אי לכך, השוק אינו פוסק עליון, אלא צריך לעמוד, בחלקו, לביקורתה של החברה, שתחליט במה ובמי היא רוצה להשקיע: בהקלות מס ליצרני 4 על 4 או בתגמול רופאים.
נדל"ן
בספרו החשוב, "The Last Intellectuals", כותב מבקר התרבות האמריקאי ראסל ג'קובי, שתהליך הג'נטריפיקציה בערי בארה"ב גרם לדלדול כוחם של האינטלקטואלים האמריקאים ולדילול התרבות האמריקאית. בוהמה צריכה מרכז עירוני זול יחסית שבה תוכל לחיות, להידיין, לריב, ליצור ולהעשיר את החברה בכללותה. על כלכלן שעניינו אופייה של החברה בתוכה הוא פועל לקחת בחשבון גם את השיקול הזה.
אני מקווה שחלק מהרעיונות הללו, שהובאו כאן בקיצור נמרץ מאד, יעוררו בחלקם ובחלקכם עניין מסוים.
אסיים באופן מסורתי בלשון הכרזה שראיתי בשדרת רוטשילד: "בבניין הארץ ננוחם"
בכבוד רב,
אריק גלסנר