מבקר חופשי

תגובות

• דוד  ביום יולי 6, 2011 בשעה 8:59 AM

  קישור לתגובה | Reply

  מזכרוני, נדמה לי שבספר הזה יש לדון תוך התייחסות הדוקה יותר לשגעון. כלומר, שגעון לא רק כרובד עממי וקדמון, פרה-תרבותי, אלא כמצב א-תבוני, כתהו ובהו המאיים לחזור לקדמת הבמה. אבל יכול באמת להיות שהשגעון מקבל משנה עוצמה בחלק השני של הספר, אליו עוד לא התייחסת.
  מהבחינה הזו, נדמה לי שתומאס מאן רומז שהבינוניות (הבנויה על סדר טכני, כמו בלשנות) היא מחסום יעיל יותר בפני השיגעון ואילו הגאונות (המיוצגת ע"י המוסיקה) היא מעין חיפוש נתיב אל אותו שיגעון עצמו. והמסקנה, שעשויה לעלות בקריאה, היא כי דווקא מאחר והעם הגרמני הוא עם בעל ניצוצות גאונות רבים יותר מעם רגיל (בייחוד בתקופה האמורה), בעל רוח התרה אחר הגאונות, דווקא בגלל זה הוא השתגע.

• יעלי  ביום יולי 6, 2011 בשעה 11:11 AM

  קישור לתגובה | Reply

  תודה אריק. אני סבור שטכניקת ההלחנה של לוורקין כפי שבאה לידי ביטוי למשל בפרק 22, אינה אלא שיטת שנים עשר הטונים של ארנולד שנברג. בכלל, כשרונו של לוורקין ודמותו כמלחין-יוצר יונקת הרבה משנברג, עד כדי כך שהמדורות מסוימות של הספר כוללות הערה מקדימה של מאן שבה הוא מציין ששיטת 12 הטונים היא רכושו הרוחני של שנברג