מבקר חופשי

אחד הסימנים למרכזיות של סופר הוא רגישות (sensibility) מיוחדת שהוא מביא לשדה הספרותי, רגישות עקבית שניכרת, במינונים משתנים, בספרים השונים שמפרסם הסופר. בהיות נעה ידלין סופרת מרכזית, לטעמי – וככל הנראה, אחת מהחמישה הבולטים בבני דורה – ניתן אולי להתחיל לשרטט את המפה של הרגישות הייחודית לה.

"הטעויות", הרומן החדש שלה, ששייך לטעמי לעידית של יצירתה (ביחד עם "בעלת הבית" ו"אנשים כמונו"; שלושת הרומנים הנוספים: "שטוקהולם", "הספר הלא נכון" ו"חיי מדף", פחותים מהם בערכם), מסייע מאד למפה הזו ואולי מעניק גם את המפתח להבנתה.

*

גם במבט מרחוק, מתנשאים מעל פני נוף הפרוזה של ידלין שניים או שלושה גושים תמטיים בולטים.

הראשון הוא העיסוק הבולט של הסופרת באליטות ובעיקר באליטות אינטלקטואליות. בין אם היא עוסקת בסצנה הספרותית, במועמד לפרס נובל, בפרופסורית מצליחה שמואשמת בפשע ועוד – מודגמת המשיכה של הפרוזה הזו להצטיינות ולמצטיינים, וכאמור להצטיינות אינטלקטואלית, לאצולת המוח. בהקשר הישראלי, הרבה פעמים מזוהה האליטה הזו כאליטה אשכנזית, אליטה בשקיעה, אליטה שמוצאת את עצמה גולה בארצה וכיוצא בזה.

ברומן בו אנו עוסקים, האליטיזם הזה מוצב ממש במרכז. גיבורתו, דפנה שמיר, מורה בתחילת שנות הששים לחייה מראשון לציון, זוכה בתחרות "המורה של ישראל", תחרות שהיא שילוב בין ריאליטי לתפיסה מריטוקרטית אותנטית, ומזכה את הזוכה בה בתהילה (יחסית). אבל נושא ההצטיינות היתרה נוכח ברומן בדרכים רבות נוספות: תלמיד מתלמידיה לשעבר של דפנה הפך לגאון טכנולוגי ולאחד משועי עולם; היא יוצאת עם אלוף במיל, שזכה לתהילה רבה על פעילותו בשבעה באוקטובר ועוד.

בצד הגוש-צוק התמטי הזה – אליטה ישנה אינטלקטואלית – ניצב כֵף סלעי קרוב לו. הכוונה לכך שאותה אליטה ישנה מוצאת את עצמה, ברומנים של ידלין, בתוך אקלים ניאו-ליברלי שמצד אחד מחניף מאד לאליטיותה ומצד שני כמה מערכיו מנוגדים לחלוטין לערכים הבסיסיים של האליטה הישנה. האליטה הישנה ייצגה ערכים כגון: עבודה קשה, צניעות, ענווה, שירותיות ("אליטה משרתת"), תפיסה סוציאל-דמוקרטית שוויונית, נאוֹרוֹתיוּת וכיוצא בזה. והנה ערכי הניאו-ליברליזם השולט, בתוכו היא מוצאת את עצמה, מדגישים ערכים כגון: ויזיביליות וראוותנות; חלוקה של העולם למנצחים ומפסידים, ווינרים ולזורים; חמדנות וצריכה; אינדיבידואליזם קיצוני; פופוליזם. ב"בעלת הבית", למשל, תוהה הרומן האם ייתכן שפרופסורית מכובדת להיסטוריה של עם ישראל לקתה בחמדנות "פשוטה" שהביאה אותה לעבור על החוק? והאם זה בסדר שפסיכיאטר מכובד ישתתף בתוכנית ריאליטי? האם איש רוח יכול להפוך ל"איש תוכן"?

המציאות הזו – בה האליטה הישנה שהיא מתארת מוצאת את עצמה באקלים תרבותי השונה מזה שבו היא צמחה – אופיינית וחשובה להבנת ידלין. וחשוב גם להבין שהמציאות הזו מחניפה מאד לאליטה הזו. כי, בהיותה אליטה, היא אכן יכולה ליהנות מהמציאות המקוטבת חברתית-כלכלית החדשה. דפנה שמיר נהנית בהחלט מהיותה "המורה של ישראל", על אף שהיא מודעת לוולגריות ואף לשרירותיות המסוימת של התחרות בנושא כזה, חינוך, שאמור הרי להינתן חינם לכל. כך מתוארת אצל ידלין אליטה שהורתה באקלים סוציאל-דמוקרטי, בתרבות סגפנית ולא חומרנית, שמוצאת את עצמה באקלים אמריקאי ומגלה, לעיתים קרובות, שהיא די נהנית.

הגוש-צוק התמטי השלישי שמזדקר מעל פני השטח של הסיפורת של ידלין הוא תחושות אשמה חודרניות. הגיבורים של ידלין, במבט על, מייצגים היטב את רוח התקופה בהיותם חדורי רגש אשמה שהתנהגו שלא כהוגן אי-כה עם זולתם. הם לא תמיד יודעים למקם באופן קונקרטי את הסיבה לסופר-אגו שמציק להם ולעיתים מחפשים תואנות להתאנות לעצמם על התנהגות רעה (אך לעיתים צודקים לחלוטין בתחושתם שעשו דבר מה שלא כהוגן).

האובססיה המוסרנית הזו, אפילו יש לדייק ולומר "חרדתיות מוסרנית", הולמת מאד, כאמור, את רוח התקופה ובחלק מהרומנים של ידלין היא מושא לסאטירה. כך המצב ב"אנשים כמונו" המצוין, שגיבוריו האליטיסטיים, העוקרים לשכונה של אנשים שאינם כמוהם, חוששים על כל צעד ושעל שחטאו במעשה או במחשבה כלפי תושבי השכונה הוותיקים השייכים לסקטורים לא אליטיסטיים בחברה הישראלית. אך, לעיתים, הגיבורים של ידלין פשוט מבטאים את רוח התקופה, נוטלים חלק במזוכיזם המוסרי האופייני לתקופתנו (מזוכיזם מוסרי לא מצודד, "דתי", לטעמי).

אל דפנה שמיר, הגיבורה של "הטעויות", נשלח בפתח הרומן מסר אנונימי מאיים על כך שלמרות זכייתה בפרס הרי שהיא חטאה חטא כבד לתלמידיה. היא יוצאת בעקבות המסר למסע חקר לחשוף את אשמתה, כשהיא מלקה את עצמה על התנהגויות כאלה ואחרות.

אז – אם לסכם בקצרה נושאים מרכזיים ב"רגישות" שהביאה איתה ידלין לשדה הספרותי הישראלי – א. אליטות. ב. אליטות שנעקרו אל מציאות תרבותית שונה מזו שבה נוצרו מלכתחילה, אך לאו דווקא מציאות שאינה מסבירה להן פנים. ג. עיסוק ביקורתי בְּ – וגילום של – תחושות אשמה.

*

ספרות מרכזית גם לא יכולה להיווצר בלי היכולת לשלב את המלמד עם המהנה, כפי שהמליץ כבר הורטיוס ב"ארס פואטיקה" במאה הראשונה לפני הספירה. ב"הטעויות" עושה ידלין שימוש ושימוש מודע-לעצמו ומיודע-לקורא בתבנית הבלשית. השילוב הזה תורם מאד להנאה מהספר (אם כי יש בו טעם לוואי, חלש אמנם, של ספרות זולה). דפנה יוצאת למסע בקרב תלמידיה על מנת לאתר את כותב המסרים האנונימיים המטרידים. והמסע, כמיטב הספרות הבלשית, עתיר ב"רד הרינגז" יעילים, כלומר במסיחים ובחשודים שמתגלים לבסוף כחפים מפשע. וכך, לא רק מתאפשר לידלין לפרוש גלריה של דמויות (וכך, בשפה הצינית שאני משער שמדברים לעצמם בסתר ליבם כותבי סיפורת רבים: "פשוט למלא את הספר!"), שגם מטעימה משהו על החברה הישראלית העכשווית. אלא, כאמור, פשוט נשמר מתח משמעותי לאורך כל הרומן. אותו מתח של הרומן הבלשי (במקרה קראתי אגתה כריסטי חדש במקביל והייתי במתח מי רצח את הילדה ברומן של כריסטי, "רצח במסיבת האלווין", ואת נשמתו של מי "רצחה" המורה דפנה שמיר, כפי שעולה ממכתבי האיום שהיא מקבלת).

לצד ההנאה תורמת גם היכולת המרשימה של ידלין לכתיבת דיאלוגים עבריים עדכניים, ההומור והסאטירה, ובכלל שטח הפנים הגדול, רב הקפלים, של הטקסט שלה.

*

אבל מעלה מרכזית של "הטעויות" נוגעת למבנה העומק שלו. כי הוא חושף את הקשר האמיץ שקיים בין אותם שלושה גושים תמטיים שניסיתי לתאר לעיל. והקשר הזה נחשף בצורה משמעותית ברגע ההתרה של הסיפור הבלשי. זו התרה משמעותית, שמסבה לא רק רווחה עלילתית למתח שנצבר, אלא היא נושאת משמעות פסיכולוגית, מוסרית, חברתית ואף פוליטית אמיתית.

בהיות הספר כתוב בתבנית בלשית אני נזהר שלא לעשות בו ספוילר. אבל מי שלא רוצה שום מידע הנוגע לסוגייה הבלשית אולי מוטב שיקרא את הפיסקה הבאה אחרי שיסיים את הספר. עם זאת, אני מנסה מאד, כאמור, לכתוב באופן כללי ולא חושף.

תחושת האשמה – האופיינית כאמור לגיבורים של ידלין – מתגלה ברומן הזה כמבוססת למדי. זאת משום שהיא נובעת מתפיסה אליטיסטית של המציאות. תפיסה אליטיסטית של המציאות מבכרת את היחיד המוצלח על פני הכלל (המשפחה, הכיתה, אבל גם העם). האליטיזם שמגלמים ומעודדים הגיבורים של ידלין אכן משתלב טוב מאד ברוח הניאו-ליברלית, על אף שהורתו בעידן שוויוני וצנוע ונקי כפיים יותר. ויש בו צד דורסני. הוא גם – במישור הפוליטי – מגלם מעבר מאליטה משרתת לאיש לאוהליך ישראל; הצטיינות והתבשמות בהצטיינות שאינה לוקחת בחשבון יותר מדי את הלא מצטיינים.

כך הרומן המהנה הזו הופך, כאמור, גם לרומן פוליטי חשוב. טוב תעשה האליטה הישנה, כמו אומר הרומן, הניצבת מול העם, מול הפופוליזם העכשווי, אם תערוך את חשבון הנפש שלה על "העשייה לביתה"; על ההתבשמות העצמית במצוינותה; על אלה שנותרו מאחור; על הוויתור על הלאומיות – התינוק שהושלך עם מי האמבט של "הקולקטיביזם" המדכא-כביכול של העבר.