"ברור שגווין היה בעד הלֵיְיבּוֹר [מפלגת העבודה הבריטית], גווין היה סופר באנגליה בשלהי המאה העשרים. לא היה דבר אחר שאיש כזה יכול היה להיות. ריצ'רד גם היה לייבור, כמובן.
לעיתים קרובות נדמה היה לו, כשהסתובב בחוגים שבהם הסתובב וקרא את מה שקרא, שכולם באנגליה הם לייבור, חוץ מהממשלה."
מרטין איימיס ז"ל, המבקר והסופר הבריטי האהוב עלי מאד, בשנינה מתוך ספרו המצוין "המידע" (1995), על שני סופרים, האחד סופר רב מכר והשני סופר רב נכר, אם להשתמש בחידוד של אבידן (השתמשתי בציטוט שמצאתי ברשת ותרגמתי בעזרת AI באופן לא מקצועי, כי הספר אינו תחת ידי).
אנחנו צופים בהנאה בסדרה נורווגית המשודרת ב"נטפליקס" בשם "פורני". הסדרה קרויה כך על שם שם החיבה של גיבורתה, ששמה המלא הוא פרנילה מידלטון.
פורני היא למעשה, אם כי לא להלכה, אם חד הורית (הגרוש שלה הוא סופר נרקיסיסטי שלא תורם דבר לגידול הבנות – וכן, שמו של קנאוסגורד מוזכר!), שמגדלת שתי בנות חמודות, מעצבנות ותלותיות למדי, אחת בתחילת גיל ההתבגרות ואחת בסופו (הלא נראה באופק, עם זאת!). פורני עובדת בשירות הרווחה הנורווגי, בסיוע לילדים במשפחות לא מתפקדות.
עבודתה של פורני מסייעת לסדרה לשמר את המלודרמה הקיצונית לתחום עבודתה, וכך לשמור על ריאליסטיות, כך שעיקר הסדרה – ועל כך תפארתה – הוא בהיעדר הסנסציוניות היחסית שלה: לבטי גידול ילדים וטיפול בהורים מזדקנים, לבטי דייטים של גיל העמידה ועוד. גם עבודתה של פורני בשירות הממשלה מדגישה משהו מאיכותה הממתנת והמיטיבה של הסוציאל-דמוקרטיה הנורווגית. יש ברגישות ובמתינות של הסדרה דבר מה מרענן על רקע הנורמות האלימות/קיצוניות/ציניות שהורגלנו אליהן בסדרות בתרבות הכללית. היו בסדרה גם רמזים אנטי ווקיסטיים מכל מיני סוגים. וגם על כך שמחתי (והדבר רלוונטי להמשך).
והנה, במעבה אחת העונות המתקדמות, חברה של פורני, עורכת דין לזכויות אדם, משתתפת בדיבייט נגד ובעד ישראל. את מירב השורות בדיבייט מעניק התסריט לחברה הזו ולא לתומך ישראל שניצב מולה. בצד אמירה מקוממת כמו: "אפשר להתווכח על זכותה של ישראל להתקיים" (רגע, למה אפשר להתווכח?!), טוענת החברה של פורני שהמצב בישראל הוא מצב של אפרטהייד והפרת זכויות ממושכת ההופכת את ישראל למדינה פושעת (איני זוכר את לשון התרגום בדיוק). היא לא נכנסת לדקויות של קווי 67' או לא.
כאמור, הסדרה גם נותנת איזה פתחון פה קלוש לתומך ישראל אבל ברור ש"המחבר המובלע" של הסדרה בעד החברה של הגיבורה (אם כי נטען, משום מה, כי רוב הקהל המצומצם בחנות הספרים בה התנהל הדיון היה תומך ישראל!).
וזה היה מבאס. למרות שידוע שנורווגיה היא מהקיצוניות ששבמדינות אירופה המבקרות את ישראל וכו'. זה היה מבאס שבעתיים בגלל שהסדרה הזו, כאמור, מתונה ומאוזנת באופן כללי – וטובה בגלל מתינותה זו. והנה, ביחס לישראל – היא נוטה בבירור לכיוון אחד ופסק הדין מרשיע.
*
עכשיו, אני רוצה לומר בעקבות זה דבר מה שנראה לי קריטי באשר ליחס לאנטישמיות (ולהבדיל: לביקורת על ישראל) שאני נוכח בו בשנים האחרונות. אני מדבר על איזה מין פטליזם בסגנון: "אין מה לעשות, בידוע שעשו שונא ליעקב, תמיד הייתה אנטישמיות ותמיד תהיה". זו נראית לי גישה מסוכנת ביותר ומלבד זאת פשוט אנטי ציונית.
וחשוב לי להסביר את העמדה ממני אני כותב זאת: אכן, יש גל גדול של אנטישמיות בשנים האחרונות, הגדול ביותר מאז השואה. אכן, חלק גדול מהתגובות נגד ישראל אינן קשורות או אינן קשובות למציאות בפועל. כל זה נכון. אכן, נכון גם שחלק מהביקורת על ישראל אינה אנטישמיות, אלא ביקורת לגיטימית – לפעמים מוצדקת ולפעמים לא.
כל זה *אינו* הנושא שלי בפוסט זה. הנושא שלי הוא הקלות בה אנחנו מרימים ידיים ואומרים, בפטליזם, שאין מה לעשות.
הפטליזם הזה, אומר בכנות, מפחיד אותי. והוא גם הניגוד של המעשה הציוני המקורי, ששאף להפוך את היהודים לסובייקט בהיסטוריה, ליוזמים, לפועלים, לעומדים על נפשם ומצילים אותה.
*
המצב קשה. יש אנטישמיות ממארת. אבל אין זה היתר לעת חיבוק ידיים.
להיפך, זה הזמן לפעול ולחשוב איך נחלצים מהמצב הזה. ואם לא מ"המצב" בכללותו, הרי מחלק מהשלכותיו. וזו עוד נקודה. בנוסף לפטליזם ("תמיד תהיה אנטישמיות!"), ניכר בציבור הישראלי אורח חשיבה בינארי שלפיו או שתמיד תהיה אנטישמיות ואצל רוב הלא יהודים, לעומת חזון ימות המשיח בו אין אנטישמיות. אבל המצב אינו אפס או אחת. יש דרכים *לצמצם* את האנטישמיות. בין אם מדובר בפעולות שאנחנו צריכים לעשות בתוך החברה שלנו (ובטיפול בנציגים פורעי חוק ומוסר שבה) ובין אם מדובר בפעולות כלפי חוץ.
העיקר, עת רְחוק מחבק ידייים. עת רְחוק מחשיבה של הכל או כלום.
לפני כמה חודשים ראה אור הרומן "יום השישי" ("כנרת, זמורה") של אריאל שנבל. קראתי אותו השבוע.
הרומן מעמיד במרכזו אישה צעירה יחסית, נשואה ללא ילדים, דתייה-לאומית מפתח תקווה, שאיבדה את בעלה בקרבות בשבועות המלחמה שאחרי השבעה באוקטובר.
בידי הצעירה מצוי מעין קמע המיוחס לרמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו, חכם ומקובל בן המאה ה-18), שמאפשר למשתמש בו לחזור בזמן למשך יום אחד, ודווקא ביום שישי (מכאן שם הספר). האם לא תוכל הגיבורה לשוב אל ה6.10.2023, להתריע על כוונות חמאס ולחסוך לישראל אובדן נורא, ובין היתר גם את אובדנו של בן זוגה?
היחס שלי לספר בתחילה היה יחס חשדני. ה"קונץ" עליו הוא מבוסס נראה לי אכן כ"קונץ", סנסציוני וילדותי.
אך במחצית הראשונה של הספר הצליח הסיפור לגרוף אותי איתו. הסיטואציה של מישהו שיודע מה עומד לקרות במקרה ההיסטורי הספציפי הזה היא אכן בעלת פוטנציאל דרמטי יוצא דופן. מי מאיתנו לא חשב לרגע איך קרה לנו השבעה באוקטובר? איך אף אחד לא ראה? ואיך היחידים שאכן ראו משהו זכו לאי אמון ולהתעלמות? גיבורת "יום השישי", המתרוצצת באותו יום שקדם לאסון ומנסה לעורר את המערכת לאסון הממשמש ובא – גורמת לספר להיקרא בעניין רב, למרות הסוף הידוע לקורא.
באמצע הספר חל מפנה, שעל אף שאני מניח ששנבל הוא לא הראשון שהשתמש בשכמותו בז'אנר המד"בי-פנטסטי בו הוא כותב, הרי שהוא מבריק, וכמובן לא אחשוף אותו.
אבל כתוצאה מהמפנה הזה עולה מרמת העל, רמת ה"מֶטה", של ההיגיון הפנימי של הספר, תובנה מטרידה. היא מטרידה כי היא קרובה מעט ברוחה, בלי להתכוון לכך במודע, להבלים שדיברו על "הנס" שאירע לנו בשבעה באוקטובר. להבלים אלה היו כמה גרסאות, שאחת מהן הייתה שלולי מתקפת חמאס (ומתקפת חיזבאללה שהתמהמהה), לא היינו מתעוררים להבין את המקום בו אנו חיים ונערכים לתרחישים חמורים אף יותר. זו בעיניי הדגמה למחשבת הבל: כי אין דרך הגונה בעולם לתאר אובדן חיים נורא של אלפים, במיתות שונות ומשונות, שנגרם על ידי מרצחי חמאס – כ"נס". זו מין מחשבה תיאודיצאית שמתאימה לרעיו של איוב. והנה, כשמביטים ממעוף הציפור על התפתחות העלילה שמתאר שנבל בספרו, הרי שהיא מביאה למחשבה דומה לכך: עדיף השבעה באוקטובר על האלטרנטיבות.
אך על אף ההשתמעות של צידוק הדין הזה בדיסטופיה שמתאר שנבל במורד הספר, הרי שלא רק שהמתח בו הספר כתוב נשמר לכל אורכו (דבר מה ראוי להערכה תמיד), הרי שבחלק השני, הדיסטופי, מתגלם כוחה של הספרות לעורר רגש עז על ידי המחשתה של מציאות דמיונית. במילים אחרות: היכולת לדמיין, ה"פנטזיה" שבחלק הזה, מפחידה במוחשיותה, ובעקבות זה מעוררת את האהבה והדאגה לישראל, ממחישה את שבריריותה ולפיכך את חובתנו לדאוג לקיומה – וכל זה בסיפור מותח וקולח.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
ב"אודיסיאה", שנדמה לי ששמעתי שמדברים עליה מעט לאחרונה, מלך הפיאקים מנחם את אודיסיאוס בכך שתלאות היוונים במלחמת טרויה יהפכו בסוף לשירה נצחית: "הגד שלמה תבכה, נפשך תאבל מרה/ מדי שמעך מנת-חלקם של הארגאים ועיר איליון [=טרויה]?/ אותה גזרו האלים והמה חרצו על-אדם/ אבדן למען יוסיף ויחיה בשירה לדור יבא" (תרגום טשרניחובסקי). נחמה מעט מפוקפקת כזו ניתן לנחם את סלמן רושדי, שתלאות חייו סיפקו לו חומר לממואר הזה. מדובר בניסיון לרוצחו בבוקר ה-12 באוגוסט 2022 בטקס בצפון מדינת ניו יורק. התוקף, צעיר אסלאמיסטי, פצע את רושדי קשה והוא איבד את עינו (בצד פגיעות חמורות נוספות).
הממואר הקולח והמעניין במתינות הזה מספר על קורות התקיפה והשיקום וגם על נסיבות ההיכרות המשעשעות של רושדי עם אשתו מזה חמש שנים (ביום התקיפה) והתמיכה שקיבל ממנה, משני בניו ומאחותו, בעקבותיה. בחלקו השני של הממואר מדמיין רושדי שיחה שלו עם התוקף בו הוא מנסה להבין את מניעיו ולהביאו להכיר בפגמים החמורים שבהשקפת עולמו. רושדי לא מעוניין להיפגש במציאות עם תוקפו ודווקא הדימיוּן של המפגש הזה הוא מעלל ספרותי מעניין. אני מציין גם כרגעים מעניינים למרבה הצער והאהדה רגעים בהם רושדי מתעכב מעט על כאבים גופניים יוצאי דופן ("קוראים ענוגים: אם יש באפשרותכם להימנע מתפירת עפעפיים…הימנעו"). ולהבדיל, רגע מעניין נוסף הוא הטענה של רושדי ששמו יצא למרחוק (לפני התקיפה) כסלבריטאי-ספרותי וכחיית מסיבות ניו יורקית רק משום שביקש לפרסם את חוסר הפחד שלו ברבים ("הדרך היחידה שבה יכולתי להפסיק להיראות בעיני אחרים כמו איזו פצצה מהלכת, הייתה להתנהג, לעיתים קרובות בפומבי, כאילו אין ממה לפחד"). נקודה שמעניינת גם אם אתה לא מקבל במלואו את ההסבר של רושדי. עוד רגעי עניין נקודתיים: הפירוט הריאליסטי המודע והמלין על עלות חלק מהטיפולים; נגיעה ביחסים המתוחים עם אביו המנוח השתיין.
רושדי, שגדל במשפחה מוסלמית אתיאיסטית בהודו ובפקיסטן והיגר לאנגליה ואח"כ לארצות הברית, הינו אתאיסט אדוק והתקיפה שלו (אגב, האינדוקטרינציה הקנאית של התוקף אירעה בזמן ביקור בלבנון!) , כמובן, כהמשך לפתווה שהוציא נגדו חומייני לפני כמעט ארבעים שנה, שלה נלוו כמה הסתייגויות ממנו, הליברל, דווקא מכיוון השמאל המערבי, הוא – ואני מקווה שאני לא חוזר כאן על הטעות האסתטיציסטית של הומרוס! – סמל למתח מרכזי בעידן שלנו. מתח בין דת לחילון, בין מהגרים לוותיקים, בין אינדיבידואליזם וחופש הדיבור לשבטיות ולפוליטיקת הזהויות. האתיאיזם המפוכח של רושדי נוגע גם ישירות בנושא הממואר: "הרשו לי לומר מה לא קרה. לא היה בזה שום דבר על-טבעי. אין 'מנהרת אור', שום תחושה של יציאה מהגוף. למעשה, רק לעתים רחוקות הרגשתי מחובר כל כך חזק לגוף שלי".
אבל אני רוצה לדון כעת בנושא לכאורה צדדי העולה מהממואר הזה. רושדי מודע לכך שההווה הספרותי הוא הווה של כתיבת ממוארים ואוטוביוגרפיות, כלומר שזהו, ככל הנראה, הזרם הספרותי הבולט בדורנו: "ברגע ספרותי זה, אוטוביוגרפיות הפכו לצורת אמנות מרכזית, המאפשרת לתפיסה שלנו את ההווה להתעצב מחדש באמצעות חוויות החיים האישיות, העבר יוצא הדופן, של כותבי הזיכרונות". מעניין, אגב, שהוא מדגיש את "העבר יוצא הדופן" של הממוארים. זוהי, כמובן, הגדרה קולעת לממואר שהמשפט הזה הוא חלק ממנו, אבל זה ההיפך הגמור מהחידוש ביצירה של קנאוסגורד, הסופר הבולט ביותר במגמה האוטוביוגרפית, המאיר באור יקרות דווקא את היומיומי. בהמשך, רושדי מבטא ברפרוף ביקורת על המגמה הזו, האוטוביוגרפית, כשהוא כותב על כך ש"משהו מוזר קרה לרעיון הפרטיות בזמננו הסוריאליסטי. במקום שיוקירו אותה, נראה שהיא הפכה עבור אנשים רבים במערב, במיוחד לצעירים, לתכונה חסרת ערך". הוא מציין שבהודו הפרטיות היא מותרות והיא אחד המאפיינים הבולטים של חיי העשירים. עם זאת, את הדחף לכתיבת הממואר שלו מתאר רושדי כרצון לקחת בעלות על חייו. הוא יספר את הסיפור שלו והוא יעניק לו את הפרשנות.
אך האין משיכתו ארוכת השנים לכתיבת ריאליזם פנטסטי גם היא עוינת את ז'אנר הממואר? רושדי נוגע במתח הזה בין הממואר ההולך ונכתב לבין כתיבתו הבדיונית ועל אף שהוא לא מעמיק בכך, יש במתח הזה דבר מה מעורר מחשבה.
והוא מעניין, בעצם, גם מאד כיוון, זה הנוגע בלב הנושא כאן, במאבק בין הפונדמנטליזם הדתי לחילון. "לא, אני לא מאמין בניסים, אבל, כן, הספרים שלי כן"! מהרהר רושדי. "במשך חצי מאה אני, שהאמנתי במדע ובהיגיון, שלא היה לי זמן לאלים ולאלות, כתבתי ספרים שבהם חוקי המדע הופרו לעיתים קרובות, ושבהם חיו אנשים שהיו טלפתיים, או הפכו בלילה לחיות רצחניות". הקורא מדורבן לחשוב על היחס בין הריאליזם הפנטסטי לחילון. הרומן הריאליסטי התפתח יחד עם המהפכה המדעית של המאות ה-17 וה-18. עניינו של הרומן היה בהסברה לא על טבעית של העולם. האם, לאור דברי רושדי כאן, ניתן להמשיג את הריאליזם הפנטסטי, שהוא אחד מנציגיו הבולטים, כמעין פיצוי (או ניסיון פיצוי) על עולם נעדר ניסים?
*
אני יוצא לחופשה של חודש מכתיבה בעיתון. נתראה (בפורמט הזה) בספטמבר!
מאד מאד אהבתי את "ערך סנטימנטלי", של הבימאי הנורווגי יואכים טרייר, שראיתי אתמול (בתל אביב הוא מוקרן בסינמטק).
הוא מרגש ולא קיטשי; הוא מכיל מהלכי עלילה נבונים ואפילו פיקחיים אבל לא מתחכמים; הוא מחווה לברגמן ולבני דורו אבל הוא לא פסטישי; הוא אמנותי אבל הוא לא "ארטי"; יש לו לב, אבל ללב אין פה שצועק "יש לי לב!", ויש לסרט גם מוח; הוא מעודכן לכמה מערכי זמננו השולטים, אבל לא מתחנף ולא ווקיסטי; הוא עוסק בטראומה אבל אינו קורבני; הוא כולל רגעים של הומור אבל תופס את בני האדם והחיים ברצינות, מנחמת כשלעצמה; הוא מוחה כנגד תרבות הטלוויזיה והקולנוע העכשווית, כנגד נטפליקס ואמריקה – אבל בצורה מעודנת והוגנת ולא מתגוננת, ולכן משכנעת.
זה סרט שמעז להיות פשוט, בלי מודעות יתר לכך והכרזה: "אני פשוט!".
זה סרט שמעז להיות פשוט מבלי להיות פשטני.
הוא הולם איזו רוח נורווגית אנטי-סנסציונית בתרבות העכשווית (קנאוסגורד, כמובן; אבל גם סדרה מומלצת בנטפליקס בשם "פורני", על החיים של אמא לשתי בנות מתבגרות באוסלו – סדרת דרמה בלי סמים, בלי מאפיה, בלי פושעים, בלי אונליפאנס, הייתם מאמינים?!). דבר מה שבא בסרט לידי ביטוי בוויתור על – ושל – הכוכבת האמריקאית על התפקיד בסרט של הבימאי (הדמות הראשית) והחלפתה בשחקנית התיאטרון הנורווגית, בתו (רנאטה ריינסב ההורסת), כמו גם בהחלטה, בסופו של דבר, לצלם את הסרט (שבתוך הסרט) בנורווגית, ולא באנגלית.
אחד הסרטים הטובים ביותר (הם בודדים, נער יספרם) שראיתי בשנים האחרונות.
בפעם הראשונה בחיי אני קורא את "הקומדיה האלוהית" מכריכה אל כריכה (אני לייט בלומר). אומרים שהסוף טוב, אבל אל תספיילרו!
התרגום והפרשנות של ראובן כהן ("מאגנס") נראים לי משובחים.
זו, הנה כאן, ממש כאן, התרבות המערבית! – הנה, הנה, אתונה וירושלים יחדיו! – זו בעיניי המחשבה הכללית המעניינת ביותר ביחס לטקסט הזה. זאת משום שהחומרים שמהם מעצב דאנטה את דמויותיו ומושגיו לקוחים במובהק מהמיתולוגיה היוונית וההיסטוריה (!) של יוון ורומא וכן מהברית הישנה והחדשה.
כמובן, כל זה מתמצה בורגיליוס הרומי שמנחה את דאנטה במסעו, מנחה אותו גם בכתיבת אפוס (ז'אנר הומרי שוירגיליוס בעצמו חיקה במודע), אבל אפוס נוצרי! דאנטה לקח את חלק הירידה אל המתים שבאודיסיאה ובאיניאס והרחיב אותו ליצירה שלמה…נוצרית. במקום אחד או שניים אפילו "נפלט" לדנטה "זאוס", כשכוונתו לאל היהודי-נוצרי.
המיזוג הזה בין רומא ויון לירושלים נוכח שוב ושוב. בליבה של התופת מצויים הבוגדים יהודה איש קריות וברוטוס שהרג את יוליוס קיסר, למשל.
והנה כאן, תבליטים שדאנטה צופה בהם ומייצגים ענווה: דוד המכרכר לפני ארון הקודש, בצד מריה אם האלוהים וטרינוס הקיסר הרומי, המייצגים כולם ענווה.
בקיצור, אנחנו לא נדחפים כקבצנים לתרבות המערב. יש לנו מקום בגולדן רינג, בספירה העליונה.
מה אני שח! בקוסמולוגיה של דאנטה ירושלים היא מרכז העולם! כן, כן.
מבקר חופשי 