פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
זהו כבר ספרו השלישי של מארק רום, ישראלי יליד קזאן שברוסיה (1983), כפי שמצוין על הכריכה האחורית. לצערי, לא קראתי את שני ספריו הקודמים, ולנוכח ההתמדה המרשימה הזו השתדלתי להגיע לספר הזה. וזו התרשמותי.
זהו קובץ של סיפורים קצרים. חלקם עוסקים בילדות של הדמות הראשית כעולה מברית המועצות לשעבר בעיר פרובינציאלית בישראל שחי בילדותו במציאות דחוקה חומרית. בסיפור אחד, למשל, ילד, שקיבל מסבתו המטריארכלית שטר של גולדה (שמזכירה לו את אותו סבתא; יש בשימוש בדמיון הזה המצאה נאה בתיאור תהליך ראשוני של ישארליזציה) לתשלום לסנדלר שלה, חוכך מה יעשה בשטר שניתן לו כשסבתו מתה. בסיפור אחר, אמן בוגר מנסה לצייר את בית ילדותו מהזיכרון, נזכר בבריון ישראלי שאיים עליו בילדותו וסחט ממנו כספים. בבואו לדייק את ציורו הוא מחליט לפתע לנסוע לאתר ההתרחשות המקורי, כשמטרתו הלא מודעת, או הנלווית, היא לחזור בזמן, לא רק במרחב, לילדות ולסייע לילד שהוא היה. רעיון החזרה לילדות מופיע בוואריאציה אחרת בסיפור נוסף, "עפיפון" שמו, בו מחליט גבר מבוגר, נשוי ואב, לבנות לו עפיפון ולנסוע לבית הוריו, על מנת לשחזר בבגרותו חוויית אב ובן שלא הייתה לו בילדות.
קבוצת סיפורים אחרת עוסקת בזוגיות באופן סאטירי, כשעיקר חיצי הסאטירה מכוונים אל הגבר, המתקשה מעט בדרכי היחדיו. גבר בסיפור אחד משתף אותנו בתכנונו, מייד בפתח הסיפור: "תכננתי להיעלב לקראת הערב". אבל אשתו שמה את תקוותו הצנועה לאיזה "עלבון סטנדרטי, לא מתוחכם מדי, כמעט מוצר מדף", ובכן, שמה אותה לאַל בהתנהגותה האוהבת. אללי! גבר אחר, ד"ר כהן, אנליטי וקר, מנסה לחשב במדויק מתי הרגע המתאים "לקום, לגשת לחדר השינה וללטף את ירכיה של אשתו". הזמן דוחק ו"עליו להפגין קרבה מהר ככל שניתן".
כמו בסיפור על הצייר החוזר לבית ילדותו, נסובים עוד סיפורים על המתח בין המציאות לייצוגה, וכן בין המציאות לפנטזיה-נפשית. אישה בשנות החמישים לחייה הקוראת ברכבת ספרי מתח משערת שגבר שהתיישב לידה הוא חלק מעלילת מתח שפרצה לחייה. חלק מהדמויות נישאות על כנפי חזון, לעיתים קרובות לא ישים. כמו שמנוסח הדבר יפה לגבי גיבור הסיפור "עפיפון": "הנה, בשבוע שעבר הוא קרא ספרון דקיק, כמעט ברושור, שבעקבותיו החליט לנסוע לפינלנד ולהציע את עצמו כשומר מגדלור באי מבודד. רק ברגע האחרון, כשעמד כבר להתלבש ולארוז מזוודה, נזכר שהוא נשוי עם שלושה ילדים ומשכנתה…". לעיתים הגלישה לפנטזיה היא "אמיתית", בתוך המציאות שבונה הסיפור, ואינה מופיעה רק בראשיהן של הדמויות ההוזות.
יש צד נטורליסטי בעולם שמתאר רום, כלומר אלה סיפורים שמדגישים לעיתים את הדל והמכוער, מבחינה פנימית וחיצונית כאחת. כך, למשל, מתוארת "שבעה" מנקודת המבט של מנחמים שמבקשים להיפטר במהירות מהחובה החברתית המעיקה. כדי להעמיק את ה"נומך" הנטורליסטי צירף רום פרספקטיבה "חייתית" לסיפור: עש שמתעופף בבית האבל אחרי שנחלץ מחולצת השליח שהביא לבית האבלים "שלוש חבילות בוטנים בציפוי שחוסם את המעיים, ארבע עוגות תעשייתיות בטעם שוקולד" ועוד. וישנם גם תיקן ושחרוּר בסיפור. סיפור אחר מתעכב במהלכו על גרד במפשעה של גבר צעיר. סיפור אחר נפתח כך: "מדי בוקר התעוררתי אל תוך רחש ניקוי הליחה שלו. שומע מזדמן, דמו יקפא מיד נוכח אותו צליל גושי ומבעבע, שמזדחל באי-אלה צינורות חלודים. אולם אני, לא רק שרוחי התיידדה עם חריקת הנוזלים השטנית, הגיע היום שלא יכולתי עוד לדמיין את עצמי בלי המשקע המזוהם שעלה וירד בגרונו". אין זה חיווי אגבי, הציטוט הנ"ל, אלא עקרוני, עליו מצהיר הגיבור בסמוך כי היה זה רגע משמעותי: "הרגע שבו ראיתי את היופי מבעד ללכלוך".
קפקא כתב שמטרת הספרות היא לבקע בגרזן את הים הקפוא שבתוכנו. בהשאלה אומר שסיפור אחד כאן הצליח לבקע את הקיפאון שלי. "טרקטור" שמו. בסיפור מתואר יום בו צעיר העובד בהוסטל לאוטיסטים מלווה אחד מהם לטיול. אורי ולירון, זה שם הצעיר והמטופל בהתאמה, יוצאים לטיול אל טרקטור שמצית את דמיונו של לירון. הנטורליזם נוכח גם כאן. אורי חש שחייו עלובים. הוא סובל מחסרון כיס וחסרון אהבה. נחמה דלה צצה בראשו פתאום, כשהוא חוזר בתום יום העבודה לביתו: "גם במצבי אני לא לגמרי חסר תועלת, הרי הם הגיעו היום אל הטרקטור!".
מדוע, למרות שגם בסיפורים האחרים יש ניצוצות כישרון ללא ספק, רק הסיפור הזה שבה באמת את ליבי? – חקרתי את עצמי. האם בגלל שהמבנה שלו ברור ומחושל (תיאור יום-"מסע" שלו התחלה-אמצע-וסוף)? האם בגלל שבו, מתוך הקיום הנטורליסטי, מחלץ הסופר אור הומניסטי אמין? ואולי אני קשה מדי עם סיפורים קצרים, שלדידי עליהם להיות נפלאים או לא להיות?
הספרות היא הנאה ונחמה. הנאה ונחמה מורכבות, זה נכון. ובמקרה שהתכנים קודרים הנחמה וההנאה האלו נצרכות שבעתיים. הן לא חייבות להינתן בתוכן, הן בהחלט יכולות להינתן בצורה: במבנה הסיפור, בשפתו. "טרקטור" העניק את נחמת והנאת התוכן והצורה כאחד. בסיפורים האחרים הן היו לי חסרות.
תגובות
תודה רבה על הביקורת! תוכל להסביר למה " הם הגיעו היום אל הטרקטור!". – למה "הם"? זה רק אורי ולירון לא? אורי מלווה את לירון אם הבנתי, לראות את הטרקטור. הכוונה ששניהם – המטופל והמטפל הגיעו לטרקטור בזכות המטפל? שוב תודה רבה