הטיעון שיוצג במאמר זה הוא כדלקמן: על מנת להבין מדוע מוכנה החברה המערבית (והישראלית) להשלים עם פערי שכר אדירים, מומלץ לערוך היכרות עם שני מושגים: הראשון – "מריטוקרטיה", מתאר שיטת משטר חברתי-כלכלי; השני – "תרבות הנרקיסיזם", מתאר אטמוספירה רגשית-תרבותית.
א
"מריטוקרטיה", שלטון בעלי הסגולה והכישרון, הוא ביטוי שטבע ב – 1958 הסוציולוג הבריטי, מייקל יאנג, שהיה מקורב למפלגת הלייבור. בספר נבואי מאותה שנה, "The Rise of the Meritocracy", פיתח יאנג את השלכותיהם הקודרות של תהליכים שהיו בזמנו בחיתוליהם.
יאנג כתב את ספרו בצורה לא שגרתית, כדו"ח דמיוני של סוציולוג בריטי הנכתב בשנת 2033, בעקבות התפרצות של מה שנראה כניצני מרד בשיטה המריטוקרטית במדינה. בדו"ח שלו סוקר הסוציולוג חסר השם את התפתחות השיטה המריטוקרטית מהמאה ה – 19 עד המאה ה – 21, ובעיקר את הקפיצה הגדולה לקראת מריטוקרטיה טהורה שנעשתה בסוף המאה ה – 20 ובתחילת המאה ה – 21. הבחירה של יאנג בז'אנר הספרותי, החריג בכתיבה הסוציולוגית, נועדה להציב את ספרו בשורה אחת עם שני הרומנים ההגותיים-עתידניים המרכזיים בתרבות האנגלו-סקסית של זמנו: "1948" של אורוול ו – "עולם חדש ומופלא" של אלדוס האקסלי. יאנג טען, למעשה, שהדיסטופיה שלו, כלומר חזות העתיד הקשה שהוא מציע, שטנית ומדויקת יותר מזו של עמיתיו. והיא אכן חזות קשה.
המריטוקרטיה היא, לכאורה, השיטה הנאורה מכל השיטות. היא מציעה שוויון הזדמנויות אבסולוטי. במערכת המריטוקרטית מוקמים מכונים מיוחדים לבדיקת האינטליגנציה והכישורים של האזרחים. המשרות בחברה המריטוקרטית מוענקות לפי כישוריהם הנבדקים של האזרחים ואך ורק לפיהם. נאסר באיסור חמור לקדם אדם בגין פרוטקציה, קרבה משפחתית או שוחד. במערכת המריטוקרטית החינוך זוכה לתשומת לב מיוחדת. גם לילדים נערכים מבחני איי.קיו והם ממוינים למערכות חינוך נפרדות לפי כישרונותיהם המולדים. הורה עשיר אינו יכול לקנות בכסף חינוך משובח לילדו הלא מוכשר מטיבו. ואילו אדם מוכשר אינו מתבייש במוצאו הנמוך, כשרונו שלו הוא זה זה שנחשב. במערכת המריטוקרטית, מבהיר יאנג, הושם קץ אחת ולתמיד לגישה הצינית המתבטאת במשפט: "it's not what you know but who you know".
התוצאה אוטופית לכאורה: נוצר מתאם מושלם בין המעמד הגבוה מבחינה כלכלית למעמד החכם והמוכשר.
אבל כאן מתחיל להסתמן גם הסיוט. הסוציאליסטים, מתאר יאנג, היו התומכים הראשונים של המריטוקרטיה. מדוע שיורש בטלן ושלומיאל של מפעל טקסטיל יזכה לנהל מאות פועלים, שבתוכם כמה וכמה מוכשרים ממנו? טענו הסוציאליסטים במאה ה – 19. הטענה החזקה הזו הצליחה לערער את המשטר הקפיטליסטי הישן, אותו מכנה יאנג "אריסטוקרטיה של מוצא", ולייסד את המריטוקרטיה, "אריסטוקרטיה של כישרון". הטענה הזו הצליחה לערער את המשטר הקפיטליסטי הישן לא רק בגין הגיוניותה ותוקפה המוסרי, אלא מעוד סיבה: התחרות הגלובלית בין האומות. כל מדינה ומדינה החלה להבין שאם לא תקדם אנשים לפי מידת כישרונם היא תיוותר מאחור במירוץ הבינלאומי.
אולם עם התייצבות המריטוקרטיה, עמדו הסוציאליסטים – תומכי השוויון – בפני שוקת שבורה. יאנג, באמצעות הסוציולוג הבדוי שלו התומך בהתלהבות במריטוקרטיה, מתאר באכזריות את הסיבה לכישלון הסוציאליזם בחברה המריטוקרטית. ראשית, הסוציאליסטים לא יכולים להאשים איש בחייהם העגומים של בני המעמדות הנמוכים, אלא את בני המעמד הנמוך בלבד. ניתנה להם הזדמנות שווה – והם כשלו. שנית, אם עד כינון המריטוקרטיה הייתה האינטליגנציה מפוזרת בשווה בין כל המעמדות בחברה, הרי שעם כינונה "היגרו" כל המוכשרים למעמד הגבוה. לסוציאליסטים חסרו עכשיו מנהיגים פיקחים וכריזמטיים כמו כמה ממנהיגי הלייבור בעבר (יאנג מביא כדוגמה את ארנסט בווין, המוכר לנו מהקשרים אחרים). מנהיגי העבר ידעו לשאת ולתת כשווים עם יריביהם הפוליטיים. אולם במריטוקרטיה, מנהיגי הפועלים נחותים אינטלקטואלית מיריביהם וקל לאליטה המריטוקרטית לתמרן אותם. שלישית ואכזרית יותר: בני המעמדות הנמוכים, מפאת אי מפותחותם האינטלקטואלית, אפילו אינם מצליחים לנתח ולנסח כיאות את הסיבה לסבל שלהם. הם כנראה סובלים, מעיר בקור רוח הסוציולוג הבדוי, אולם אינם מהווים סכנה לשלטון המריטוקרטי, למרות היותם קורבנותיו.
עם זאת, למרות היות רבים מבני המעמדות הנמוכים חסרי אמביציה ותמימים, ולמרות "טפשותם הטבעית", עדיין קיים החשש להתפרצות התמרמרות ועוינות מצדם. קיים גם חשש שהמעמדות הנמוכים יאבדו את כבודם העצמי – הרי הם לא יכולים לתלות את כשלונם באחרים – ולפיכך את הויטליות והיצרנות שלהם. לשם כך יצרה האליטה המריטוקרטית כמה סוגי פיצויים. אחד מהם, למשל, הוא ההטמעה בקרב המעמדות הנמוכים של הרעיון שהשיטה טובה להם, כיוון שאם הם לא זכו להנות מפירותיה, ילדיהם אולי כן.
ב
הפערים הגדלים והולכים בין המעמדות בעולם המערבי היום אינם נתקלים במחאה וזעם שאפיינו את המאה ה – 19 והמחצית הראשונה של המאה ה – 20. סיבה מרכזית לכך היא האמונה שאנחנו חיים במריטוקרטיה.
האמונה הפופולרית במריטוקרטיה גורסת שהיותו של אדם לא-מצליח מבחינה כלכלית היא אשמתו הבלעדית. רוח הזמן מעודדת את המחשבה שהיום להיות עני פירושו להיות אדם לא מוצלח או עצלן. להיות בן המעמד הבינוני פירושו להיות אדם בעל כישורים בינוניים או שאפתנות ממוצעת. המצליחנים הם המוכשרים ולכן מגיע להם. מגיע למנכ"ל להרוויח פי שלושים מפועל, כי הוא פשוט מוכשר יותר.
מה שהופך את המנגנון המריטוקרטי למושלם הוא הדיכוי העצמי של בני המעמדות הנמוכים. לבני המעמדות הנמוכים, המאמינים בקיומה של מריטוקרטיה, אין שום אידיאולוגיה או הצדקה רציונלית למרמור שלהם – הם הרי פשוט פחות מוכשרים – והם דואגים לפיכך לדכא את את עצמם. למעשה, בני המעמדות הנמוכים מעריצים את בני המעמדות הגבוהים ולפיכך קטן הסיכוי למלחמת מעמדות.
אבל יש עוד סיבה להיעדר המחאה של ההמונים. כאן איעזר בהבחנה של מבקר התרבות החשוב, כריסטופר לאש, בספרו "The Culture of Narcissism". ההצעה הנועזת של לאש הייתה לנתח את התרבות בכללותה בכלי הפסיכואנליזה, השמורים לניתוח היחיד. לאש השכיב על הספה את התרבות האמריקאית וגרס כי בניה סובלים מנרקיסיזם. הספרות הפסיכואנליטית מונה שתי אופציות הפתוחות בפני הנרקיסיסט. הראשונה היא המובנת מאליה: פיתוח "אני" גרנדיוזי. אולם אם, מסיבות כאלה או אחרות, האני לא יכול להתייחס לעצמו כ"גדול מהחיים", הוא משמר את הפנטזיה הנרקיסיסטית היקרה ללבו באמצעות אובייקטים עליהם הוא משליך אותה. אהבה נרקיסיסטית היא לפיכך האני האוהב את עצמו באמצעות השלכת פנטזיית הכל-יכולות שלו על האובייקט הנאהב.
בהתאם לכך, פגיעה באי השיוויון החברתי, למשל בהגבלת שכרם של מנכ"לים, תנפץ את פנטזיית המושלמות והכל-יכולות שאיננו יכולים לייחס לעצמנו ולפיכך אנו משליכים על זולתנו. ההתנגדות העמוקה להגבלת הפררוגטיבה של המצליחנים היא פחד מפני ניפוץ האשליה הנרקיסיסטית.
אם נחבר את המריטוקרטיה ל"תרבות הנרקיסיזם" נקבל את מנגנון הדיכוי רב העוצמה של התרבות שלנו. החברה שלנו מוכנה בקלות מעוררת פליאה לקבל פערי שכר מדהימים בגלל: האמונה המריטוקרטית בכך שאלה שבפסגה הם המוצלחים ולפיכך מגיע להם + הנטייה להשליך על אנשים בולטים את פנטזיות הגדוּלה הנרקיסיסטיות שלנו.
ג
למרבה המזל, איננו, עדיין, חיים במריטוקרטיה טהורה. אי השיוויון החברתי כיום הוא באופן ניכר אי שיוויון "ישן", הנובע מהגבלות על מוביליזציה חברתית. בישראל, ילדים למשפחות עניות אינם מקבלים הזדמנות שווה כמו בנים למשפחות אמידות. עצם המושג "המשפחות", בהתייחסו למשפחות השולטות במשק הישראלי, מנוגד לרוח המריטוקרטיה, שכפי שמדגיש יאנג מתנגדת ל"אריסטוקרטית המוצא". במריטוקרטיה אמיתית שרי אריסון, קרוב לוודאי, לא הייתה דמות מרכזית בחברה. המצב הסוציו-אקונומי בחברה הישראלית בעייתי לא בגלל המריטוקרטיה, אלא, בחלקו, דווקא בגין היעדרה.
מעבר לכך, ספק אם מריטוקרטיה טהורה יכולה בכלל להתקיים. למרבה המזל, האנושיות מגוונת יותר מאשר מציג אותה יאנג לצורך חידוד הטיעון שלו. לא סתם פותח בעשורים האחרונים קונספט "האינטליגנציה הרגשית". הקונספט הזה מדגיש את היותן של היכולות האנושיות מגוונות, ולפיכך מגוונות גם האפשרויות להתקדמות בסולם החברתי.
ועם זאת, נדמה כי העולם המערבי מתקדם בכיוון הכללי שהתווה יאנג בנבואתו. ולכן יש מקום להרהר האם במציאות עתידית, מריטוקרטית באופן מובהק יותר, אכן אין שום דרך לערער על השיטה?
ד
יאנג מתאר את ניצני המרד במריטוקרטיה. הסוציולוג שלו לא מייחס למהומות של 2033 ערך רב. 2034 לא תהיה 1789, שנת המהפכה הצרפתית, מרגיע המספר את חבריו לאליטה המריטוקרטית. המורדים הרי נעדרים את האינטליגנציה שאפשרה למתקוממי העבר לממש את מהפכנותם. עם זאת, בהערת שוליים בסוף הדו"ח שלו, מוסרים המביאים לבית הדפוס שמחבר הדו"ח נהרג בהתקוממות של 2034 ולכן לא השלים את כתיבתו.
האם ההתקוממות כנגד המריטוקרטיה צלחה? ואם כן, כיצד?
הסוציולוג כותב הדו"ח מציין שבראשות המורדים עומדות בעיקר נשים. הסיבה לכך היא אחד הקטעים המעמיקים בספר. הנשים הללו שייכות לאליטה המריטוקרטית. הן פקחיות לא פחות מבני המעמד הגבוה האחרים, ולכן בני המעמדות הנמוכים קיבלו על עצמם את מרותן. אולם מה היה מלכתחילה האינטרס של הנשים הפקחיות הללו להתייצב בראש המרד?
הנשים הללו טענו לאי הצדק של השיטה. בעוד הן שוות בשכלן לגברים, נמנעים מהן תפקידי מפתח בחברה בגין היותן אמהות. ההריון וגידול הילדים הרכים מגביל אותן ומותיר לגברים את התפקידים החשובים בחברה. זה לא הוגן, טענו הנשים. הן טענו, למעשה, כי הטבע אינו הוגן. ההעזה למתוח ביקורת על הטבע היא המפתח לביקורת על המריטוקרטיה.
המריטוקרטיה, מציין יאנג, מנוגדת להשקפת העולם הדתית לפיה כולם שווים בפני האל. למעשה, זו השקפה חילונית המהווה את השיא של העידן המודרני. העידן המודרני לא הובן כהלכה, טוען יאנג בחריפות. העידן המודרני אינו העידן בו כובש האדם את הטבע ומכניע אותו תחתיו, כפי שטועים לחשוב. להפך. העידן המודרני מוביל לציות חמור יותר לטבע. על מקום האל, מאליל העידן החילוני את הטבע. המריטוקרטיה מבטאת בדיוק את הציות הזה. הטבע הוא אי שיוויוני, הוא חילק באופן לא הוגן את הכישרונות בין בני האדם, ויש לציית לו.
לכן אותן נשים פקחיות ממעמד-העל המריטוקרטי, שהכירו בכך שציות לטבע נוגד את האינטרס שלהן, הן אלה שפותחות במרד נגד השיטה המריטוקרטית.
מבקר חופשי 