1. בצירוף מקרים, נחשפנו בימים האחרונים לשניים מהמוצרים הדומיננטיים היום בחרושת התרבות הישראלית: המוצר הקרוי "האח הגדול" ומוצר המדיה הקרוי "נינט"
(נינט משחקת גם היא, בעצם, באח הגדול, אבל האח הגדול שלה – גדול יותר. והוא גם אינו מגלה לאחותו הקטנה שאין לה. לא מגלה לה את סודו. האח הגדול שבו נינט משחקת – ומחליפה תלבושות בוילה האינסופית שלו, מתלבושת ה"מאמי" לזו של הצעירה הרוקיסטית הזועמת, עבור לזו של הצעירה הענוגה המהורהרת, משם לזו של הצעירה הנחושה להיות מממוקדת באמנותה – דומה יותר לזה שהוצג ב"המופע של טרומן", אותו סרט לא מרשים, overestimated [ובעצם סימן מובהק לפלבאיות אינטלקטואלית ביחד עם "המטריקס", "ממנטו", יש מצב שגם "מועדון קרב" וכדומה] אבל יעיל כהמחשה).
נ.ב.: העובדה שנינט היא בעלת כישרון מסוים אינה סותרת את העובדה ש"נינט" היא מוצר שהושתל בלב חיינו כמו לב מלאכותי, מוצר שנופח כמו ריאות.
צירופם של שני האירועים הקל על ראיית חרושת התרבות לא כהמצאה מעורפלת של אינטלקטואלים אנינים-פרנואידיים (כידוע, העובדה שמישהו אנין אינה אומרת שוולגריות לא רודפת אחריו), אלא מערך שלם, גשמי לגמרי ונוכח-בכל, של עיצוב תודעה.
הארטילריה של חרושת התרבות, שפעלה לקידום האח הגדול שעלה השבוע לשידור, והאלבום החדש של נינט מטווחת אותנו מכל גבעת מדיה, החולשת על חולשותינו: מכפולת עמודים בחלק הראשון של עיתון "הארץ", עבור לכל אתרי האינטרנט הגדולים, עבור לדיווחים בשידורי החדשות (! [! <סימן הקריאה השני מתפלא על ההתפלאות של הראשון>]) בטלוויזיה וכן הלאה.
2. באותו עניין. "עבודת הנפש", זה שמו של רומן נהדר של הסופר הגרמני מרטין ואלזר, שתורגם לעברית אי אז (אגב, אותו ואלזר מוזכר שלא לטובה באוטוביוגרפיה, הנהדרת אף היא, של מרסל רייך רניצקי, "החיים והספרות", כמי שכופר בייחודם של פשעי הגרמנים במלחה"ע השנייה), אבל אין זה מענייני. מענייני לטעון שעבודת הנפש שעל הרוצים להיות חופשיים ברוחם – כניסוחו של ניטשה – לעשות היא להכיר שמלחמה מתנהלת על תודעתם, ולמרוד, ולעיתים באלימות (סימבולית) [השימוש בגוף שלישי רבים מחליף גוף ראשון יחיד בסעיף זה].
כי כמו שטען, כמדומני, פרנץ פאנון, בהערה אפלה אך נכונה ונוקבת עד תהום, הדרך היחידה של הנכבש להשיב לעצמו את הסובייקטיביות שלו, היא אך ורק דרך האלימות. ואנחנו נכבשים (סימבולית), הופכים לאובייקטים של הלעטה (סימבולית), וצריכים להילחם (סימבולית).
ההכרה שזוהי מלחמה היא תחילתו של המרד. ועל כך ברצוני לצטט שני ציטוטים בעלי צד שווה:
במסה הנהדרת (מה זה "הנהדר/ת" הזה שתקף אותי, זו מילה של שמאלנים) של ג'ונתן פראנזן, Why Bother, על ייאושו מהרומן האמריקאי ותחייתו מייאוש זה, מדבר פראנזן על החברה שאירח לו בבדידותו ובייאושו הרומן Desperate Characters של פאולה פוקס. וכך מצטט פראנזן קטע מהרומן, קטע הרלוונטי גם לנעשה בימים האחרונים:
There was a siege going on: it had going on for a long time, but the besieged themselves were the last to take it seriously.
הציטוט השני הוא של ברנר, מתוך "שנה אחת", הנובלה המעולה שלו שמבוססת על זכרונות שירותו בצבא הרוסי (כמו שהעיר שופמן, שטעם גם הוא את הטעם המיוחד שאין דומה לו של השירות בצבא הרוסי: היה זה, כמה מוזר, דווקא מספר עברי שפרש לראשונה בספרות את מוראות הצבא הצאריסטי).
"ככה זחלו הימים ופיעפעו ארס כנחשים. יום אחד היה, לכאורה, דומה בכל למשנהו וקללתו-אימתו של כל יום היתה גדולה ומיוחדה משל ההולך לפניו. ועיקר האימה היה בזה, שלכאורה לא היתה כל אימה, שלכאורה הכל הלך למישרין ועולם נהג כמנהגו" (ההדגשה שלי).
3. את המושג הבודריארי "סימולאקרה" מכיר כל פרח תקשורת ועיתונות, בעיקר אותם פרחים הנותנים לנו מצופם וריחנותם בניתוחיהם המלומדים על אודות "הנעשה בוילה". אבל השלכותיו של המושג הזה אינן מתמצות בטענה הבנאלית משהו, שקשה להבחין היום בין המציאות המלאכותית לזו הטבעית.
טענה מעניינת יותר שניתן להסיק מהמונח סימולאקרה היא שכל ניסיון להבין את המציאות החברתית דרך התרבות, כלומר כל ניסיון לנתח מה התרבות אומרת "עלינו", כל ניסיון לקשור "בסיס" ל"מבנה על" (בז'רגון המרקסיסטי) – הוא מופרך. כי התרבות ניתקה קשר עם המציאות הריאלית ונעה בתוך מערכת אוטונומית שמחקה חיקויים ולא מציאות. לפיכך, בובליל ושפרה לא אמרו "עלינו" הרבה. בובליל ושפרה הם, בהרבה מובנים, חיקוי ללא מקור. הם מוצר של חרושת התרבות. חרושת תרבות בדומה ממש לאותם הדיונים "הרציניים" שנערכו עליהם בעיתונות.
4. יש שני דיבורים שמסתובבים באוויר, שניהם התנסחויות מאזור הפסיכולוגיה, שנאמרים בסוג של התרסה, בתחושת נועזות רעננה, למרות שתוכנם של הדיבורים סותר. הראשון הוא: "הדחקה זה דווקא מנגנון הגנה מעולה" (ובגרסה העממית: "אני לא אוהב לחפור"). השני הוא: "אני לא מאמין בדחיית סיפוקים".
שניהם נאמרים, כאמור, בשביעות רצון עצמית.
אהה, אומר הראשון, תן לי לספר לך, שבניגוד לפסיכולוגיה הזאתי שאתה ושכמותך אוכלים בלי אבחנה, אני דווקא חושב שלהדחיק זה מעולה. שום אולקוס ושום נעליים, שום שובו של המודחק ושום גרביים . פרויד, אחינו, טעה, מה לעשות. כך גם אומר הקואצ'ר שלי. בקיצור, אין טעם לחפור.
גבר, אומר השני, אתה מכיר אותי. אני לא מאמין גדול בדחיית סיפוקים וכל זה. (את זה תשאיר לבורגנות, אומרת הגרסה המשכילה יותר, אני קראתי את "אנטי אדיפוס" והבנתי שאני פשוט לא יכול להימנע מלהפעיל כבר את "מכונת התשוקה" שלי. הנה, יתד ההפעלה שם באמצע. אני לוחץ!).
אלה, כאמור, אמירות מקוטבות לכאורה. הראשונה נסוגה אל ההדחקה; השנייה פורצת קדימה אל הסיפוק המיידי.
אבל, נדמה לי – והרעיון עוד אינו מגובש עד תום – שהמשותף לשתי האמירות המוזכרות הוא דחיית "שביל הזהב" הפרוידיאני בתרבות העכשווית. ו"שביל הזהב" הפרוידיאני היה, בין השאר, הסובלימציה. הסובלימציה יכולה להיות פתרון מוצלח של ההדחקה מצד אחד. הסובלימציה היא, כמובן, גם סוג מוצלח של דחיית סיפוקים. בקיצור, דעתי, שמסתייעת מ – אך לא מבוססת על – שתי האמירות לעיל, שהבנה נכונה של מצב התרבות היום נעוצה בהבנה של הקושי שלנו לעשות סובלימציות.
5. אדם שמקנאים בו יכול לראות את האירוניה שיש בקנאה בו; הרי הוא יודע כמה חייו אינם דומים ולו במקצת לזוהר שאופף אותם בדימיונו של המקנא בו.
אבל, במחשבה שנייה, חש האדם שמקנאים בו שאת חייו אופף אכן זוהר, ולו בגלל שמישהו מקנא בו. הוא זוקף את גוו ומביט כעת בהבנה נטולת אירוניה אל המקנא.
במובן מסוים, הקנאי יוצר – במו קנאתו – את העילה לקנאתו זו.
6. משפט שהגיע הזמן ממזמן שליחו ינוס: "אני לא בא בשביל לתת תשובות – אני שואל שאלות".
שאלות יש לנו כבר מספיק, הנה, הערימה שם בפינה? תודה. תבוא כשיהיה לך משהו ביד.
7. משפט שליחו נס ואז חזר (ומה זה אומר): "אני מתרכז באמנות שלי". ביסודו של דבר, משפט כזה, מפי כוכב רוק, הוא המשפט הכי לא ראוי שניתן לדמיין. יצא לי כבר לכתוב על כך: חשבו כמה מוזר היה לו היה מיק ג'אגר, ב – 1971 נניח, אומר: "עזבו אתכם מהמסביב. אני מתרכז באמנות שלי". אבל "המסביב" הנו חלק לא נפרד מהרוק. אלא ש"המסביב" היום הפך לתעשיית רכילות נטולת עיגון בממשי, או שהממשי עצמו, פריקת עול מתריסה, הפך להיות מהונדס, ולכן כוכב רוק או פופ יכול היום לבקש ברצינות שיתרכזו באמנות שלו.
8. באחד ממאמריו המרהיבים של פרדריק ג'יימסון (לפי שעה, איני מכיר איש אקדמיה מעמיק יותר ורלוונטי יותר שצמח בארבעת העשורים האחרונים), בספר מאמריו "The Ideology of Theory", הוא מצטט את מקס ובר, שאמר לאשתו, שהוא מנסה להבין את החברה האנושית על מנת לראות "how much he can take". ביקורת תרבות שמודעת לכך שביקורת תרבות היא עיסוק מסוכן, שתובע כוחות נפש גדולים. או, כמו שכתב שלום חנוך, "שואלים אותי כולם: אתה כל הזמן שר, מתי אתה עובד?/ בשבילי, איך לומר, זה אותו הדבר, רק המחיר הולך ונהיה יותר כבד".
מבקר חופשי 
תגובות
שתי שאלות:
1. מפאת חוסר הידע שלי – האם תוכל להבהיר למה הכוונה באמירה: "התרבות…נעה בתוך מערכת אוטונומית שמחקה חיקויים ולא מציאות" – איזה חיקויים היא מחקה? (ושמא הכוונה בכלל לאח הגדול 1?!)
2. אמרת שיש צורך במרד. אבל לא יותר מזה. מדוע לא נתת ולו את הלוז של מה שלדעתך אמור לכלול המרד?
תודה.
לשאלותיך: התפיסה שדרך התרבות ניתן לנתח את המתחים הקיימים במציאות מתערערת ברגע שהתרבות הפכה להיות "מכונה שיצאה משליטה", שמייצרת עוד ועוד "תרבות", שלא בהכרח שומרת על קשר עין עם מציאות כלשהי. כך, העימות בין בובליל ושפרה אינו עימות טבעי, בהכרח. הוא נוצר מעימות שקיים בתרבות, מדיכוטומיה שהתרבות מנציחה, כי כך היא גם מנציחה את עצמה כמי שמטפלת בעימות הזה. זה אספקט מסוים, לא גורף, של העימות הזה.
לגבי המרד, הרי שזו שאלה שהתשובה עליה היא בעלת אופי פרטי, אישי ("אין לי תשובות – רק שאלות". סתם). אני יודע שישנם אקטיביסטים שפועלים לשינוי פניה התרבותיים של החברה שלנו ואני מחזק את ידם, אם כי באופן אישי איני בעל מזג כזה. נראה לי שחלק נכבד מהמרד הוא בעל אופי של עבודה פנימית. מעין "לגרש את הפשיסט שיש בנו", לגרש את מה שנמשך או מאפשר את זה. אגב, המרד חשוב גם ללא ניצחון. חשובה המחאה. אבל, כאמור, זה עניין שכל אחד צריך (לא) לפתור אותו בחייו הוא, כך נראה לי. כמובן, הדבר הפשוט והנכון והראשון לעשות הוא לא לפתוח את הטלוויזיה.
הכל מעניין וחכם. בייחוד סעיפים 4 ו-5. תודה.
אריק, איזה מזל אתה?
רשימה מעניינת, תודה.
התשובה הראשונה שלך מכריחה שאלה אחרת, שאני מניח שהבמה הנכונה בשבילה היא לא בתור תגובה, אלא כפוסט עצמאי, אבל אני אשאל בכל אופן: האם אתה מאמין שהעימות בין שפרה לבובליל, או בין הפרידמנים לבובלילים כפי שהונצח במדיה, או במילים פשוטות – ה'שד' הגזעי – לא קיים במדינתנו?
הרשימות האחרונות שלך מעולות.
אני חושב שהוא קיים, כלומר קיימות הן האפלייה והן הגזענות, כמו שנוהגים לקרוא לזה, אם כי "סנוביזם" נראה לי אולי מתאים יותר. ואלה תופעות חמורות ומקוממות ולעיתים פשוט מגעילות פיזית. ועם זאת אני חושב שיש הגזמה מסוימת בתיאור של התופעה, ויש גם אינטרס מסוים בהנצחתה, ותוהה אם לנוכח "נישואי התערובת" אולי זמנה קצוב.
תודה למגיבים.
אריק, תולה תקוות בנישואי תערובת למיגור השד העדתי? הלו? מי שלח אותך במכונת זמן לשנות החמישים?
תודה על התענוג.
שלום אריק,
ראשית, כמו כולם, גם אני חושבת שהרשימה מצוינת, כרגיל.
בקשר ל"אח הגדול": אני לא מסכימה איתך שזה מוצר נחות (אבל כן מסכימה לגבי הארטילריה היחצנית הדוחה). זה אולי יפתיע אותך, אבל אני חושבת שסוד המשיכה של "האח הגדול" היא בדיוק הסיבה שספריה של ג'יין אוסטן כל כך אהובים וכל כך רלוונטיים עד היום, בערך 200 שנה לאחר שנכתבו (הן הספרים עצמם והן אינסוף העיבודים שלהם לסרטים ולסדרות טלוויזיה).
מה הקשר? אז ראשית שני פרטים שלעתים קרובות מצוינים בכל ביוגרפיה של ג'יין אוסטן (בהקדמות לספריה, למשל): הראשון הוא שחייה היו "eventless" והשני הוא דבריו של הסופר סומרסט מוהם עליה: היה לה את הכשרון המעולה והנדיר ביותר שיכול להיות לסופר: הכשרון לשמור את עניינו הרב של הקורא בסיפור.
אז אני חושבת שהספרים של אוסטן כל-כך אהובים ורלוונטיים מפני שהיא פשוט אמנית של תיאור סיטואציות יומיומיות שגרתיות, שלכאורה הן משעממות ו-" eventless", אבל למעשה הן מלאות דרמות, אבל לא דרמות נוסח "המלט" וגם לא נוסח "אוליבר טוויסט", אלא דרמות קטנות בחיי חול יומיומיים, למשל: השיחה בין שתי אחיות מייד לאחר שנודע לאחת מהן שאהובה עזב במפתיע את ביתו, וכנראה גם אותה; שיחות שגרתיות בין בעל ואשתו סביב שולחן האוכל, לכאורה סתמיות ועל נושאים טריוויאליים, אך בדרך אגב הן חושפות פערים עמוקים באופי ואת האומללות השקטה שבנישואים לא מתאימים (אבל חוסר ההתאמה הזה הוא גם מקור בלתי נדלה לסיטואציות קומיות), עלבון קטן וצורב בנשף ריקודים קטן בעקבות הערה שלא אמורה הייתה להישמע, אך נשמעה במקרה והעליבה גם העליבה; ובקיצור, כל השיחות והדרמות הקטנות שמתרחשות במסגרת חיי משפחה וחיים חברתיים במקום קטן: ליד שולחן-האוכל, בטרקלינים, בגנים ובנשפי הריקודים המקומיים שנערכים מדי-פעם בפעם (שהם כמובן שיא השיאים של האירועים התרבותיים והחברתיים במקום).
משהו דומה קורה ב"אח הגדול", אין פה הרפתקאות ומשימות מסמרות שיער כמו ב"הישרדות" ובשאר תוכניות הריאליטי, אלא התנהלות יומיומית עם כל מערכות היחסים למיניהן, השיחות, ההתאהבויות השקטות, הקונפליקטים והמריבות שבאופן טבעי נוצרים בין אנשים שחיים יחד. כמובן כמובן כמובן שאני לא מתכוונת לומר שתוכנית "האח הגדול" שוות ערך לספרים של ג'יין אוסטן, כי אמנם נכון שאת עיניה הרואות הכל ואוזניה השומעת הכל של ה"מספרת יודעת כל" מחליפות מאות מצלמות שעוקבות אחרי כל תזוזה ומיקרופונים שצמודים לכל דייר במשך 24 שעות ביממה (ואולי גם ליהוק נכון יכול לחקות במידת-מה את הדמויות הבדויות המעניינות שבספרים), אבל את חכמתה, שנינותה ויכולתה לברוא עולם שלם כמיטב כשרונה ודמיונה, "ההפקה", עם כל הכסף והאמצעים הטכנולוגיים המתקדמים שלה, לא יכולה לשחזר. ולראיה, לתוכנית אורך-חיים כל עוד משודרת בשידור חי או כמעט חי, לאחר-מכן לאף אחד אין עניין לראותה, ריאליטי זה לא אמנות.
מה שאני כן אומרת הוא שבניגוד לדעה המקובלת ("תוכנית על כלום"[אגב, אני לא יודעת אם זו בדיוק הטענה שלך]) קיימות דרמות מעניינות מאוד בהתנהגויות של אנשים בסיטואציות יומיומיות רגילות של חיים שגרתיים שמביאות למעורבות רגשית גדולה של הצופה, וזהו סוג העניין שמושך כה רבים ל"אח הגדול".
אגב, מקור הדרמות האלה בין הדיירים הוא בד"כ: אופי שונה, השקפת עולם שונה, אינטרסים רגעיים שונים – והכל הכל הכל בהחלט יכול לבוא לידי ביטוי בסיטואציות היומיומיות הרגילות ביותר. ומקור המעורבות הרגשית הגדולה של הצופה היא לדעתי חוש הצדק שלו (כמובן כל אחד והצדק לפי השקפתו), אבל הסיטואציות האלה, ובעיקר הקונפליקטים כמובן, שהצופה במידה רבה מודע לכל התפתחות והשתלשלות העניינים שלהם, פשוט מעוררות בצורה מאוד חזקה את חוש הצדק של הצופה (אני יודעת שזה נשמע קצת קומי, אבל אני באמת חושבת שזו הסיבה למעורבות הרגשית הגדולה של הצופה (שמובילה בסופו של דבר —-> לסמס-ים —-> ולכסף)).
בכל אופן, אני מודה שבעונה הראשונה הייתי צופה נלהבת ביותר של התוכנית (אם כי בערך מאמצע העונה, לא מההתחלה), אבל אני מקווה מאוד שהפעם אני אצליח לא להילכד ברשת הדבש של הדרמות הקטנות, שוב, לא מפני שאני חושבת שהתוכנית היא נחותה יחסית לרוב הדברים האחרים שישנם בטלוויזיה (להפך, ניתן לראות בה מדי-פעם שיחות/סיטואציות אותנטיות (זו דעתי!) ומעניינות מאוד), אלא- ופה אני מסכימה איך לחלוטין – באמת גם אותי דוחה המתקפה היחצנית הבריונית שמטווחת אותנו בארטילריה צולבת מכל הכיוונים כאילו שמדובר באיזה אירוע הרה-גורל, ופשוט אין לי כוח לכל הקרקס הזה.
מסקרן הביטוי "חיקוי ללא מקור". אבל אני ממש מתעלמת מהאח הגדול, מנינט ומכל ה"תרבות" הזאת.
[ראשית, הערה קטנה על מה שאמרתי בתגובה הקודמת: בוודאי שהסיטואציה הבסיסית של 20 אנשים זרים שמוכנסים לתוך בית שמרושת במאות מצלמות, מיקרופונים וכד' אינה כלל וכלל "חיים יומיומיים שגרתיים רגילים", אבל בגלל אורך הזמן שבו הדיירים שוהים בבית (3 חודשים), הם בסופו של דבר "שוכחים" את העובדה הזאת, ומערכות-היחסים שנוצרות דומות מאוד למערכות יחסים רגילות בין אנשים.]
ועכשיו בונוס: אם כבר דיברתי על ג'יין אוסטן, חיי המשפחה הרגילים וכו', אני לא יכולה להתאפק, והנה קטע אופייני שהוא כולו הנאה צרופה:
מר וגב' בנט משוחחים על שתי בנותיהם הצעירות, לאחר שאביהן שמע אותן בוקר אחד מפטפטות ומלהגות ללא סוף על הקצינים הצעירים שהוצבו בבסיס הצבאי בקרבת מקום, ואמר שאמנם הוא חשד בכך במשך זמן מה, אך עכשיו הוא משוכנע לחלוטין ששתי בנותיו הצעירות הן שתיים מהנערות הטיפשות ביותר באנגליה, וזה המשך השיחה:
"I am astonished, my dear," said Mrs. Bennet, "that you should be so ready to think your own children silly. If I wished to think slightingly of anybody`s children, it should not be of my own, however."
"If my children are silly, I must hope to be always sensible of it."
"Yes– but as it happens, they are all of them very clever."
"This is the only point, I flatter myself, on which we do not agree. I had hoped that our sentiments coincided in every particular, but I must so far differ from you as to think our two youngest daughters uncommonly foolish."
:))
זהו.
רציתי להפנות את תשומת ליבך למאמר הזה שהתפרסם בהעוקץ, בעניין בובליל ייצוגים מזרחיים גזענות וכד' מאת אביהו אטיאס. הנה הלינק
http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4574
אני מפנה אותך למאמר הזה לא מפני שאני תומכת או לא תומכת בו – דעתי בעניין לא חשובה כרגע – אלא כדי להצביע על מגוון ההשתקפויות בבואות וכו' לתופעה שאתה מנסה ללכוד אותה בפוסט המעניין שכתבת. הנקודה היא, כלומר השאלה: אם היה מדובר אכן ב"חיקוי ללא מקור" האם מאמר זה של אטיאס היה נכתב כמו גם מגוון הרגשות שהתוכנית וכל מה שהתחולל בעקבותיה עוררו בו, שהוא מביע במאמרו זה
אגב. אתה אכן מציין בנוגע לשני המשפטים שלאחרונה נוהגים, אנשים שונים, להשמיע בעניין הדחקה ודחיית סיפוקים, (שאפיינת ועיצבת את משמעותם בדרך משעעשת ומדויקת) שאינם קוטביים. אני חושבת שהעובדה שאינם קוטביים משמעותית מאוד לעצם הנושא שאתה מתחייס אליו, בהקשרם של משפטים אלו.- מאחר ששני המשפטים הללו מצביעים ומסמנים שתי תופעות אנושיות שונות לחלוטין לדעתי ומייצגים הלכי רוח שונים. שמגיעים לא מאותן מעיינות דווקא, גם אם אולי סמוכים, או מעט דומים
נדמה לי ש'המקור' – בגרעין הפסיכולוגי שלו למשל בתוך טיפול פסיכולוגי, המשמעות המקורית הפסיכולוגית של המונח 'הדחקה' לאו דווקא אליבא ד-פרויד – למשפט הרווח לאחרונה בעניין ההדחקה – הגיונו ועניינו שונה לחלוטין מן הצורה שהוא קיבל בדיבור היומיומי בקרב ציבור מסוים- כלומר שונה מאוד מן הייצוג שלבש בצורתו התרבותית חברתית
על התגובות המעניינות. אשתדל בלי נדר להתייחס אליהן בימים הקרובים כשאתפנה מעט.
"הדחקה זה דווקא מנגנון הגנה מעולה"
"אני לא מאמין בדחיית סיפוקים"
"הסובלימציה יכולה להיות פתרון מוצלח של ההדחקה מצד אחד. הסובלימציה היא, כמובן, גם סוג מוצלח של דחיית סיפוקים."
"בהבנה של הקושי שלנו לעשות סובלימציות"
———————————————
ואולי זה הפוך? אולי ההבנה קודמת לסובלימציה (לדעת שאינך יודע, אך צריך לעיתים להסתפק בידיעה חלקית, או שמא בקווי המתאר של הידיעה)?
ננסה איזה חילוף שכזה:
"אני לא מאמין בדחיית הדחקות"
"סיפוק זה דווקא מנגנון הגנה מעולה"
יש כאן דרך, והיא מוכרת מאוד. והיא בכלל בכלל לא נעימה, ולא עושה טוב למי שמדבר עליה. רק בניגוד לתקופה חשוכה מאוד במאה ה-20, שבה הדרך הזו נסללה מתוך ה- "יש", אצלנו היא נסללת אט-אט מתוך ה-"אין". בלי שאנחנו מרגישים, ועוד על ידינו.