מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה כבר אין זו האופנה, אבל ישנה מסורת ותיקה ומכובדת, בת מאות שנים, של התנגדות לספרות ז'אנר (ספרות פשע, אימה, סנסציה, רומנטיקה זולה, פנטזיה ומד"ב). זו מסורת שקיימת, למשל, בהקדמה המפורסמת של המשורר הרומנטי האנגלי, ויליאם וורדסוורת', ל"בלדות הליריות"; בפרודיה של ג"יין אוסטן (כמו וורדסוורת', גם היא מתחילת המאה ה-19) על הרומנים הגוֹתיים של אן רדקליף ב"נורת'נגר אבּי"; אצל שלום עליכם, בסוף המאה ה-19, במאמר ההתקפה על הרומנים הסנסציוניים הידיים של נחום-מאיר שייקביץ', "הרומנים המעניינים לעילא", כלשונו האירונית של שלום עליכם; בהתקפה המפורסמת של המבקר האמריקאי, אדמונד וילסון, בשנות הארבעים של המאה ה-20, על ספרות הבלש. המסורת הזו בעצם ייסדה את ז'אנר הרומן, כי סרוונטס, ביסדו את הרומן המודרני, מתקיף למעשה ספרות פנטזיה, מהסוג שדון קיחוטה התמכר אליו והשתגע.

חשבתי על המסורת הזו כשקראתי את אחד מהכותבים הטובים והמקצוענים בארץ של רומני הפשיעה, ליעד שהם. ההסתייגות שלי מרומני פשע נובעת מהמשיכה שלהם ליוצא הדופן ולסנסציוני. פשע, למרבה המזל, הוא לא הנורמה, הוא חריגה מהנורמה. והנה, בספר החדש של שהם, לא רק שמופיעה גופה סמוך לתחילת הספר, כנהוג בז'אנר, אלא שעד השליש הראשון מצטרפות אליה עוד כמה תופעות וצירופי מקרים חריגים. אל מקום המוות, מסתבר, הזדמן בנו של פוליטיקאי בכיר. זה אחד. עד מהרה מסתבר שהמתה קשורה (במפתיע, אלא מה) למי שהופקד על חקירת מותה. ואל המוות האלים; המעורבות של הפוליטיקה הגבוהה; החוקר שנהפך למעורב (אני חוזר ומונה שוב את החריגות, מושפע, כנראה, מ"אחד מי יודע") – מתווסף עוד מאורע חריג וסנסציוני: אישה המנהלת חיים כפולים וחיה במעין ביגמיה. אלה כבר אזורי אי סבירות של הרלן קובן. בהמשך, כרגיל בז'אנר, שלוש פעמים (!) מופיעה לכאורה התפתחות חד משמעית שמובילה אותנו אל אותו רוצח; בכל שלב נוספת התפתחות אחרת כדי לשמור על המתח. מדובר בהודאה ושתי ראיות חזקות ביותר נגדו (כדי לא לספיילר, אני לא מוסר פרטים על זהותו המגדרית של הרוצח ומשתמש לשם הנוחות בלשון זכר). גם זה, שלוש ראיות זהב מפלילות, נדיר למדי, אני משער, בחקירות רצח במציאות, אך שכיח למדי בספרים ובסדרות על פשע, שנזקקים לתהפוכות וליצירת השתאות. אי המציאותיות הזו, כאמור, מרחיקה אותי מהז'אנר הזה. או כפי ששר מוריסי, שהתפלץ, כך נטען, מהמוזיקה הרומנטית של "וואם!", בזמנים שבהם מתרחש אסון כמו צ'רנוביל: "המוזיקה שהם מנגנים לא אומרת לי דבר על החיים שלי".

אבל למי שמקבל את מוסכמות הז'אנר מובטחת על אף הכל הנאה. כי אכן מדובר בכותב מקצוען. שני המספרים הראשיים של הרומן, המספרים אותו לסירוגין, הם גיא ופיטר. גיא הוא פרקליט בכיר שמקווה להתמנות לפרקליט מחוז בקרוב. פיטר הוא עיתונאי בריטי מובטל. גיא ממונה על חקירת מותה של אישה בריטית בשם קייט שהגיעה לארץ ונפגעה ממכונית שנהג בה בן של פוליטיקאי בכיר. עד מהרה מסתבר שהמתה היא אמו של פיטר. עד מהרה מתברר שהמתה קשורה גם לגיא. האם מדובר בתאונת פגע וברח? או שמא יש כאן סיפור מורכב יותר, של רצח מתוחכם? ואם כן, מי היה יכול לרצות לרצוח את קייט? וכיצד תיפתר התעלומה הפעם? כשעל חקירת הרצח מופקדת חוקרת המשטרה החריפה והקבועה של שהם, ענת נחמיאס.

שהם יודע להיות קצבי, ולהוסיף עוד קיסם התפתחות מותחת למדורה, בדיוק בזמן על מנת ללבות את אש העלילה. כל הזמן יש שינוי, כל הזמן ישנה התפתחות ותנועה, ואין שומנים מיותרים, כמצוות הז'אנר (אגב, גם ברומנים רציניים, עם או בלי מירכאות, חשוב לשמר על תנועה תמידית, אם כי שם היא יכולה להיות פנימית ולבטח מעודנת יותר). המבנה הסיפורי המסופר לסירוגין מתאים גם לעלילה הרגשית המרכזית כאן, שהנה היחסים בין גיא לפיטר שמוצאים את עצמם לא רק באותה סירת משטרה, אלא אף מגלים שהקרבה ביניהם גדולה ביותר. אמנם זו קלישאה של סדרות וספרים רבים: תנועה לקראת התקרבות אחרי יריבות וריחוק במהלך פיענוח משותף של פשע, אך בכל זאת הדינמיקה בין השניים מעניינת ועובדת. גם זהות הרוצח/ת מפתיעה ושהם, במיומנות ובמקצוענות וכפי שתובע הז'אנר במיטבו, מכווין את קוראיו בשליש האחרון לחשוד בזהות הרוצח/ת ולהתברך בלבבם שפתרו את התעלומה, ואז, בכל זאת, להיות מופתעים בסוף.

בקיצור, אפשר ליהנות מהספר הזה. הוא כתוב היטב בז'אנר שלו. אך לסיום אצטט את ורדסוורת' (בתרגומי), ואזכיר את המסורת הנשכחת שהוא מבטא: "מכיוון שהתודעה האנושית מסוגלת להתלהב גם מבלי שנשתמש בסטימולנטים גסים ואלימים; ואדם צריך להיות בעל תפיסה קלושה של יופייה ואצילותה של התודעה האנושית אם אינו יודע זאת, ואם אינו יודע גם שישות היא נעלה על חברתה בה במידה שיש לה את היכולת הזו [להתלהב מממריצים שאינם גסים ואלימים]. לכן היה נראה לי שהמאמץ לייצר או להרחיב את היכולת הזו הוא אחד השירותים שסופר, בכל תקופה, יכול להתמסר להם".