על "שיחות עם חברים", של סאלי רוּני, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', 280 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

כישרון ספרותי הוא דבר מה שחשים בו, אבל לא תמיד פשוט להסביר ממה הוא מורכב. ולעתים אף לא חשים בו בחריפות עד שהספר כמעט ונגמר, כי אחד מרכיביו של הכישרון הספרותי הוא הטבעיות. הפרוזה, הדמויות, העלילה, נעות לעיני הקורא באופן חלק, לא ראוותני, כביכול "ללא מגע יד אדם".

רומן הביכורים הזה מ-2017, של הסופרת האירית הצעירה (ילידת 1991), מוחש מראשיתו כנכתב בידי בעלת הדבר החמקמק הזה, כישרון ספרותי. ממה הוא מורכב, הכישרון, שאלתי את עצמי? הנה התשובה (החלקית, מן הסתם) שהגעתי אליה: קצב ותנועה מתמידים (ועם זאת טבעיים, לא מואצים ולא מואטים במלאכותיות); הידיעה הנכונה מתי לפרש לקורא את הנעשה ומתי לסמוך על האינטליגנציה שלו במילוי הפערים (ושוב, בטבעיות); החתירה לאותנטיות, לייצוג מציאות כפי שהינה באמת (וחתירה לכך, ובכן, בטבעיות. טוב, נראה לי שהנקודה הובנה). לאחר כל אלה, לאחר נוכחות האלמנטים הצורניים ברובם האלה (כי "צורה" ברומן אינה רק השפה, כפי שסוברים מבקרי סיפורת שהינם אולי מבקרי שירה במזגם), באים התכנים העדכניים, הסקסיים אפילו.

אלה הם התכנים: המספרת, פרנסס, וחברתה, בובי, הן סטודנטיות מוכשרות בנות 21 בדבלין. הן מופיעות בערבי ספוקן וורד, כשפרנסס ממונה בעיקר על הכתיבה ובובי מופיעה ביתר כריזמטיות. הן גם היו זוג בתיכון אך נפרדו ופרנסס סבורה כעת שהיא דו מינית. צלמת וכותבת בשנות השלושים לחייה, בשם מליסה, מתחברת אליהן ובכוונתה לכתוב עליהן כתבה. הידידות מתהדקת והיא מזמינה אותן לביתה, שם הן מכירות את בעלה, ניק, שחקן מפורסם יחסית. נדמה כי בובי ומליסה נמשכות זו אל זו, אך פרנסס היא זו שמתחילה לנהל רומן עם ניק בחשאי, בהסתר גם מחברתה. ברקע מצויה משפחתה של פרנסס, הוריה הגרושים, אביה האלכוהוליסט.

הנה שבריר דיאלוג בין פרנסס לבובי, עתיר סב טקסט שאסביר בסוגריים: "ניק לא אמר שום דבר, אמרה בובי. לגבייך. אבל הסתכלתי עליו והוא נראה נבוך מאד [האם יש ביניכם משהו? שואלת, למעשה, בובי]. אולי כי הסתכלת עליו [לא, עונה פרנסס]. אולי כי מליסה הסתכלה [בובי מזכירה לפרנסס שניק נשוי ולנהל איתו רומן אינו מומלץ]. השתעלתי ושתקתי [פרנסס אכן נבוכה]". והנה אירוניה עצמית אוורירית-דקה (ומשעשעת) של פרנסס השאפתנית: "הקטע האהוב עלי היה בבשורה על פי מתי, כשישו אומר: אהבו את אויביכם והתפללו בעד רודפיכם. גם אני השתוקקתי לעליונות מוסרית על אויביי; ישו תמיד רצה להיות הטוב יותר, וגם אני. הדגשתי את הקטע כמה פעמים בעט אדום, לאות שאני מבינה את דרך החיים הנוצרית". והנה כמה דוגמאות לחתירה לייצוג אותנטי של המציאות, חתירה מוצלחת לכך, דוגמאות לעירנות של פרנסס, ושל רוני שמאחוריה, למהי המציאות כהווייתה. פרנסס מקבלת מייל ארוך ונסער ממליסה. אבל היא "קוראת" מבעד לפני השטח שלו: "העובדה שמליסה לא חילקה את הטקסט לפסקאות נראתה לי מלאכותית ומזויפת, כאילו רצתה להגיד: תראי באיזו סערת רגשות אני נמצאת. הייתי בטוחה שהיא ערכה את האימייל בקפידה רבה כדי ליצור את האפקט הזה, כלומר: תזכרי מי מאיתנו מתפרנסת מכתיבה, פרנסס". כשמליסה שולחת לבובי ולפרנסס תמונות שצילמה בארוחת ערב בביתה ערה פרנסס לכזב הבסיסי שקיים בייצוג הוויזואלי הזה: "מליסה עצמה לא הופיעה בתמונות. אי לכך, ארוחת הערב המצולמת דמתה אך בקושי לזו שהתקיימה במציאות. במציאות, כל השיחות שלנו עסקו במליסה". לפעמים התאמצות להיות "אותנטי" הורסת את האותנטיות, כך היא השחקנית בהצגה שניק מככב בה, "חתולה על גג פח לוהט": "אורות הבמה נדלקו והשחקנית שגילמה את מגי עלתה והתחילה לצעוק במבטא דרומי. המבטא שלה היה סביר ובכל זאת היה ברור שהיא משחקת […] הבחנתי בתגית אופן השימוש שבתפר התחתונית וזה הרס לי את חוויית האותנטיות, אם כי התחתונית והפתק היו ללא ספק אותנטיים".

הפרוזה של רוני דומה למשחקו של ניק בהצגה. הוא והיא לא משחקים. הם הדבר עצמו.

רוני היא כוכבת בשמי הפרוזה העכשווית. מזכירים בהקשר שלה את סאלינג'ר. ואכן יש כאן ייצוג רענן להפליא של צעירים משכילים, אידאליסטיים, מוכשרים, אמביציוזיים ונוירוטים, שבהם התמחה סאלינג'ר. "האגו שלי היה בעייתי מאז ומתמיד. ידעתי שלכישורים אינטלקטואליים אין כל יתרון מוסרי, במקרה הטוב. אבל בעיתות מצוקה, המחשבה שאני חכמה תמיד שיפרה את הרגשתי". אבל לי היא מזכירה ב"שיחות עם חברים" דווקא את פיצג'רלד של "ענוג הוא הלילה" (אולי, בצד סוג הכישרון והנושא הדומה, יחסים בין זוג מבוגר-יחסית לצעירה, גם בזכות המוצא האירי של האחרון). אבל את הרומן השני שלה, "אנשים נורמליים", שבהיפוך כרונולוגי ראה אור בעברית לפני כשנה, לא אהבתי. אחת משני הגיבורים שלו היא קורבן כמעט מושלם. משפחתה שונאת אותה ואף מכה אותה. כמה בני זוג שלה מתעללים בה. "אנשים נורמליים", אם להחמיר, גובל כך בקיטש, ואם להקל, לא מעניין קוראים שמחפשים בספרות את העיסוק לא בקצוות, אלא, כפי שג'יין אוסטן הגדירה באורח נחרת בזיכרון, בדמויות שאינן מלאכים או שטנים כי אם כאלו שבהן "שוררת תערובת כללית של טוב ורע, גם אם לא תמיד במינונים שווים".

אבל "שיחות עם חברים", כאמור, שונה. הוא כתוב בכישרון ספרותי מובהק. והוא מזכיר כמה נדיר ופשוט מהנה להיפגש בכישרון כזה.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: