ארכיון חודשי: ספטמבר 2020

הערה קצרה על "הקץ של קץ העולם" של פראנזן

כאדם מעט חרדתי (ו"מעט" בלשון המעטה), חומרי הקריאה שלי בחודשיים האחרונים אינם מתכון לשלוות נפש (קריאות חוזרות ב"זכרון דברים", "1984" ו"עולם חדש מופלא", כלומר אחדות מהיצירות המבדרות והמנחמות ביותר בתולדות הספרות; בכלל, חסרות לי בחיי, באופן קיומי אפילו הייתי אומר, יצירות קומיות, ספרותיות ואחרות; מה עם "ארץ נהדרת"?!).קובץ המסות, "הקץ של קץ העולם", של ג'ונתן פראנזן מצטרף למזון הלא בריא נפשית שהזנתי בו את עצמי לאחרונה. עם הפסימיזם שלו באשר לסוגיית האקלים.

למרבה המזל, הספר הזה די ביזיוני בסך הכל, כך שהוא לא ממש מפחיד או, ליתר דיוק, העירנות למוגבלותו מקהה את הפסימיזם שמשוקע בו.

קודם כל, למי שצפרות בשבילו זה פחות אין הרבה מה לקרוא. וגם המסות שאינן עוסקות בציפורים – לא עפות. אני חושב גם שיש בעיית תרגום לא זניחה בטקסט הזה.

יש לפראנזן כאן טענה מסוימת – שאינה מפותחת כאן מספיק – על כך שבגלל ההתמקדות בסוגיית האקלים, בעוד היא כבר אבודה לטעמו, אנחנו מזניחים סוגיות אחרות. למשל, את הציפורים (שנפגעות בעיקר מפרקטיקות אחרות של בני האדם, שאינן קשורות לבעיית האקלים).

הטענה הזו, בעיקרון, נכוחה. עלינו להיאבק בסכנות האקלים ובו זמנית לא לזנוח מאבקים אחרים ורפורמות אחרות (התוצאות הנוראות של השיטפון בתל אביב בקיץ האחרון "נפתרו" על ידי העירייה בהאשמת שינויי האקלים; זו דוגמה כיצד היתלות בבעייה גלובלית יכולה לרפות את הידיים לתיקונים מקומיים נצרכים, פשוטים יחסית).

הבעיה שלי עם הטענה כשהיא מושמעת מפי פראנזן היא ש: א. יש אצלו נימה פוסט-הומניסטית שמודאגת ממצב "הטבע" לא הרבה פחות ממצב האנושות. ב. התחושה שעולה אצלי כקורא שהטענה הזו מפי פראנזן נובעת מאיזה "ערך בידול" שהוא מחפש לעצמו: אני לא רק מודאג מבעיית האקלים, אני *שונה*: אני סבור שהיא אבודה וצריך לחשוב על מצוקות אחרות (ללא נתונים מספקים בקובץ הזה לטענה החמורה הזו על כך שהמאבק בסוגיית האקלים "אבוד").

אבל, בעיקר, הקובץ פשוט דל בשביל מיעוט הלא-צפרים שבינינו. במסת הפתיחה, מדבר פראנזן על הצורך של המסה לשאול מהסיפור את הרצף הנרטיבי. אך רק במסה האחרונה, תיאור מסע לאנטרטיקה, נשמתי לרגע לרווחה: סוף סוף סיפור.

"תראו ציפור!", קרא פראנזן – והגניב לידינו מבלי משים קובץ מסות שלם.

הערה, לא ביקורת, על "עלמה בפריחה" של טטיאנה טולסטיה

אני לקראת סיום חופשה מכתיבת ביקורות ב"ידיעות אחרונות". כך שבשבועות האחרונים יכולתי לקרוא להנאתי סתם.

באותם שבועות (ועוד לפניהם) אני גם סובל מבעייה מסוימת בראייה (שנבעה מאירוע של "ארוזיה חוזרת בעין"). בעייה בראייה היא דבר מה מלחיץ לכולם, ואולי מעט יותר לקוראים אדוקים. בלי ספרים נצטרך להסתפק בעולם, לא תהיה חציצה בינינו לבין העולם, והעולם הוא הרי מקום שצריכה להיות לנו אפשרות חציצה ממנו (אם לעשות פרפרזה על מישל וולבק ב"פלטפורמה").

אני מקווה שהראייה בעין תחזור לתיקנה, אבל כעת היא גורמת לי להיות בררן אף יותר מהרגיל באשר לשאלה מה אני קורא. אתמול נטלתי לידי את "עלמה בפריחה" של טטיאנה טולסטיה, סופרת רוסית בת זמננו (ילידת 1951), שקובץ סיפוריה זה ראה אור לאחרונה ב"עם עובד". קראתי כ-60 עמודים, חמישה ששה סיפורים. איני חושב שאמשיך, למרות ההמלצות ששמעתי על הספר. כמו בכמה ספרים רוסיים של המחצית השנייה של המאה העשרים ותחילת המאה ה-21 שיצא לי לקרוא יש דבר מה מתאמץ נורא בכתיבה. איזו הפגנה של וירטואוזיות, איזו הפגנה של עליצות, "עליצות עמוקה". יש בסיפורים "משהו", אני לא אומר. אבל הם מזיעים וגם לא תמיד קולעים.

אני לא יודע מדוע זה כך (אם האבחנה שלי נכונה באופן מעט מכליל). אולי הנטל של המורשת הספרותית הרוסית הכבירה של המאה ה-19 כבד כל כך, הידיעה שאי אפשר להתחרות בכתיבה "הפשוטה", הגאונית, של טולסטוי, דוסטוייבסקי, צ'כוב וכו'. אולי תנאי החיים ברוסיה, המייאשים במידה רבה, השוליים במידה רבה, יוצרים איזו מלאכותיות מתפרצת וזועקת, "פרחונית", על מנת לפצות עליהם. איני יודע.

זו לא ביקורת ספרות. אני, כאמור, בחופשה. ובלי קשר, אני כותב כאן בבלוג, לעתים, התרשמויות שאינן ביקורות "רשמיות". אני לא תמיד תחת כובע "המבקר" הרשמי כאן.

בקריאה להנאתי, לא ב"תפקיד", אני אוחז בעמדה שהביעה דוריס לסינג בהקדמה מאוחרת ל"מחברת הזהב" שהובאה גם במהדורה העברית (וציטטתי אותה כמה פעמים בעבר): "יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה"

הערה קצרה על זוועות מוסריות בספרות

לאחרונה קראתי (במקרה אחד) והתחלתי לקרוא (במקרה השני) שני רומנים שראו אור לאחרונה בתרגום לעברית ושבהם נתקלתי בסצנה של אונס של בן בידי אביו (במקרה אחד) ושל בת בידי אביה (בשני). כלומר, אונס וגילוי עריות.

(את שמות היצירות אכתוב רק בסוף, על מנת לא לעשות ספוילר למי שירצה לקרוא אותן ויוכל להימנע מההערה המכוכבת בסוף טקסט זה ובה השמות)

במקרה הראשון הסצנה מופיעה בראשית היצירה וגרמה לי, לעת עתה, לזנוח את המשך קריאתה. במקרה השני, הסצנה מופיעה באמצעה ושקלתי להפסיק בקריאה אבל מסיבות שונות (לא האחרונה שבהן היא שכבר קראתי מחצית מהספר, כלומר כבר הייתי "מושקע" בו) לא עשיתי זאת.

קראתי ביצירות להנאתי. כלומר, אולי אכתוב עליהן במסגרת תפקידי, אבל לעת עתה לא הוטלה עלי המשימה, כך שההחלטה להפסיק או כמעט להפסיק התקבלה על סמך אינסטינקט ועל סמך החירות שיש לנו בקריאה רגילה.

ואכן, מעטים הדברים ש"מכבים" אותי בקריאה כמו זוועות מוסריות שמבצעים גיבורים, בייחוד זוועות שנעשות לילדים. ככלל, אני לא מתעניין בספרות בפסיכופטים, בסדיסטים, ואף בפסיכוטים (להבדיל מנוירוטים, שבהם אני מתעניין מאד).

לא מדובר כאן באיזו עמדה מוסרית נעלה. אני, בפשטות, מאבד עניין ביצירה. היצירה מאבדת מקסמה בעיניי, נראית לי תפלה.

פעם חשבתי שהדבר נובע מסיבות אסתטיות: חשד בצד המלודרמטי של יצירות כאלה, בסחטנות הרגשית שלהן.

אך היום אני סבור שהרתיעה שלי לא רק שאינה נובעת בעיקרה מסיבות אסתטיות טהורות (ועם זאת הן קיימות; וגם, במחשבה שנייה, מהמילה "מוסריות" אין צורך להתיירא, אם לעשות פרפרזה על גיבור של ברנר) היא אף הפוכה, במידה מסוימת, לטעמים המוסריים שיכולים להיות לה.

יש צד אנוכי בקריאה. אני מחפש גיבורים שדומים לי על מנת ללמוד על עצמי דרכם, או להיות אמפטי כלפי עצמי באמצעותם. ואני, מלא פגמים כרימון אמנם, אבל, כמו רובנו המכריע, לא מבצע זוועות מוסריות.

 

 

  • הערה זו, כמובן, אינה ביקורת. בייחוד במקרה בו רק התחלתי את הקריאה. אבל לסקרנים אציין את שמות היצירות: "אמנות השמחה" של גוליארדה ספייאנצה ו"אין דבר" של אדוארד סנט אובין.