פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
הרנן דיאז הוא סופר אמריקאי (ממוצא ארגנטינאי) שהרומן השני שלו, "נאמנות", זכה בפרס הפוליצר לבידיון ב-2023. "נאמנות" תורגם עברית לפני כשנה וכעת תורגם הרומן הראשון של דיאז, שראה אור ב-2017.
"נאמנות" הייתה יצירה מעניינת ומהנה מאד לקריאה אך אופייה הפוסטמודרני מנע ממני להתפעל ממנה עד תום. למה כוונתי? לכאורה עסק הרומן באיל הון מסתורי שחי בניו יורק בעשורים הראשונים של המאה העשרים, אך למעשה דיאז כתב חלק ניכר מהרומן כמשחק מיומן בדימויים קיימים שיש לנו על חיי איל הון כזה, הלקוחים ורקוחים מיצירות כגון "גטסבי הגדול", "האזרח קיין" וספריה של אידית וורטון. לא התפלאתי לגלות שמוצאו הארגנטינאי של דיאז אינו עובדה ביוגרפית ותו לא, התלושה מהקריירה הספרותית שלו. הוא כתב ספר עיון על בורחס הארגנטינאי, שהיה דמות בולטת במה שלימים כונה "פוסטמודרניזם" בספרות ועסק בעצמו בשימוש בחומרי ספרות קיימים לצורכי יצירת יצירה חדשה (למשל, בסיפורו המפורסם "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה").
לפיכך ניגשתי לקריאת "במרחבים" בספקנות מה. אבל הרומן הזה התגלה כרומן מעניין ביותר, מרשים, וזאת על אף שלכאורה הוא לוקה באותה מחלה.
הרומן הנו רומן מסע. גיבורו הוא הוֹקֶן סודֶרסטרוֹם, צעיר שוודי שמבקש להגר לארה"ב עם אחיו באמצע המאה ה-19. במהלך המסע מערבה אבדו האחים זה לזה והוקן נקלע לספינה שהקיפה את אמריקה הדרומית והגיעה לסן פרנציסקו. הוא מחליט להתקדם מזרחה לכיוון ניו יורק, ושם לנסות להתאחד עם אחיו האהוב. מסעו זה כמובן הפוך לתנועה האדירה מערבה של מחפשי זהב ואדמות וחופש באותה תקופה. זהו מסע עתיר תלאות להוקן התמים, טוב הלב אך לא נעדר האומץ והכוח. הוא נלווה בתחילה למשפחה של מחפשי זהב, אחר כך הוא פוגש בשבט אינדיאני, אחר כך בשיירה סחופה המגששת את דרכה מערבה ובחבורת שודדים ורוצחים אלימה. הדרום אמריקאיות של הסופר ניכרת אולי גם כאן, ביכולת הייחודית שלו לכתוב מה שכיניתי ביני לביני "ריאליזם פנטסטי ללא פנטזיה". כלומר, הסופר יוצר בכישרון סיטואציות מוזרות ביותר אך עדיין איכשהו מציאותיות במסע זה. למשל, סיפור מוזר וכמו גותי על כליאתו של הוקן לצורכי תשמיש המיטה של יפיפייה-לשעבר מסתורית ואדנותית. או פגישתו של הוקן באיש מדע כריזמטי המקריב כמעט את חייו על מזבח המדע ועומד בראש משלחת מדעית פרטית לחבלי הארץ המסוכנים והלא ממופים של ארה"ב. גם ממדי גופו הגדולים מאד של הוקן מציבים את דמותו על סף הפנטזיה, אך עדיין בגדר הריאליזם.
זהו, בעצם, מערבון. והוא מזכיר הרבה יצירות אחרות. לא סתם מצוטטת על גב הכריכה ביקורת משבחת, שלדידי הייתה ביקורת מצננת: "כמו האקלברי פין אם קורמק מקארתי היה ממציא אותו". אכן, חלקים כאן מזכירים באכזריותם את המערבון המאוחר המוערך "קו אורך דם" (1985) של קורמאק מקארתי, אם כי, למרבה המזל, דיאז לא מתבוסס בקיטש-לאינטלקטואלים שמאפיין את היצירה ההיא ולא סבור שדיון ברשעות האנושית והבלטתה החושנית היא עדות לאיזה עומק. הוא, שומו שמיים, לא מהסס ליצור גיבור ראשי טוב לב! למרבה המזל גם לא גולש דיאז ל"ווֹקיזם" שמאפיין גם הוא מערבונים פוסטמודרניים ולא מבליט את רשעותם של הלבנים וצדיקותם של האינדיאנים. יש ניצוצות של תפיסה כזו, אבל היא שולית כאן ("ווקיזם" מנצנץ גם לרגע, אך כבה, כשלזמן מה לא מבחין הוקן בין רגשי אשמה על רצח חפים מפשע לבין אשמה על הרג של בני בליעל).
אז אם מדובר במערבון שנכתב ב-2017 כיצד לא חשתי בזמן הקריאה את טעם הלוואי הסוכרזיתי שאני חש ביצירות שעושות שימוש ("משחקות") בייצוגים קיימים? הרי אפילו דימוי הזייתי ולכאורה מקורי כזה, יכול ליצור תחושת היכרות-מוקדמת לא נעימה: "כעבור כמה ימים, כשהערבה דחקה כליל את רגלי המדבר, נתקל הוקן בכיסא נדנדה שהתנדנד קדימה ואחורה, מנגיעות הרוח, בשממה הפתוחה"? הרי לכאורה מציית כאן דיאז, בעל ההשכלה הספרותית האקדמית, למאפייני הרומן האמריקאי שאיתר המבקר לזלי פידלר בשנות הששים: גברים לבדם שלפרקים מנהלים מערכות יחסים הומו-ארוטיות (להוקן נלווה בשלב מסוים חבר נפש). מדוע ב"נאמנות", על אף ברקו הרב, הרגשתי שדיאז מתחמק בסיוע הייצוגים הקיימים מהחקירה הבסיסית: מה עושה איל הון לאיל הון, ואילו כאן לא חשתי בכך?
התשובה, נדמה לי, נעוצה בחוויה הבסיסית השונה שמתארות שתי היצירות. היווצרותו של איל הון קפיטליסטי היא תופעה היסטורית. ולכן כתיבתה ממרחק זמן ועל סמך מסמכים בני התקופה (שהעניקו כבר הסבר וייצוג משלהם לתופעה) יוצרת תחושה תשושה ולֵאה. ואילו חווית המסע להתאחדות עם בני משפחה היא חוויה על-היסטורית (שנוכחת כידוע באחת מיצירות הספרות המוקדמות ביותר שהגיעו לידינו, "האודיסיאה"). כלומר, ב"במרחבים", נוגע דיאז בחוויה שאינה תלוית-היסטוריה ספציפית וכותב יצירת מסע סוחפת, נטורליסטית מחד גיסא ("לאחר שיצר חתך גדול בבטנו של הסוס, לא התקשה למצוא את המעי הגס") וגרוטסקית מאידך גיסא ("ישו יצא מתוך הלב שלך. […] אני אבל אתפור אותו בחזרה לשם"), שהרקע ההיסטורי הוא אכן לה רק רקע.
מבקר חופשי 