הרומן הקנוני הגדול ביותר כמותית בספרות האנגלית הוא, ככל הנראה, "קלאריסה" של סמיואל ריצ'רדסון, שראה אור ב-1748. הוא מכיל קרוב למיליון מילים (פי ארבעה מ"יוליסס", לשם ההשוואה).
הרומן הזה היה בעל השפעה אדירה לא רק על הז'אנר, אלא על התרבות האירופית כולה. כל אירופה קראה את עלילות קלאריסה, באמצע המאה ה-18. בין מעריציו ומושפעיו הישירים ניתן למנות את המבקר סמיואל ג'ונסון ואת הסופר הנרי פילידנג (שחלק מיצירתו היא פרודיה על ריצ'רדסון; אבל שבהחלט העריך את כתיבתו של מושא הפרודיה), את דידרו ורוסו בצרפת (ולהבדיל את המרקיז דה סאד). איאן וואט, בספרו החשוב The rise of the Novel (1957), מקדיש שליש מהספר לריצ'רדסון, בגלל חשיבותו כאחד מאבות הז'אנר (שליש אחר מוקדש לדניאל דפו – "רובינזון קרוזו" ועוד – ולפילדינג – "תום ג'ונס" ועוד – המוזכר).
כיוון שהרומן הוא בעיניי צורת האמנות הגדולה ביותר, או, שמא אנסח בסובייקטיביות, צורת האמנות הקרובה לליבי ביותר – קראתי בחצי השנה האחרונה את הרומן (באנגלית, כי אין תרגום לעברית, וב"קינדל", שם נוח יותר להיעזר במילון האנגלי-אנגלי המובנה).
נהניתי מאד מהקריאה. לריצ'רדסון יצא שם כסופר שעבר זמנו. ואכן, הדמות הטהורה מדי של הגיבורה מלודרמטית ומעט מרחיקה לטעמו של זמננו. אבל על כך מחפים אלמנטים אחרים שהופכים את ריצ'רדסון לסופר גדול (כמו שמדגיש גם איאן וואט). אלה הם כמה מהיסודות המרשימים כל כך לטעמי: 1. יש כאן ייצוג פראי ועמוק של מלחמת המינים. לא מעורפל על ידי עידון וחיישנות מודרניים. מכתביו של לאבלייס, האציל הפרא שאונס לבסוף את קלאריסה כשהוא שוכב איתה בזמן שהוא מסמם אותה (כן, מעין "סם אונס" נוסח המאה ה-18), הם אינטליגנטיים מאד והוא נותן בהם דרור לכמה מתחים בסיסיים בין המינים שלא נתקלתי בדומה להם בספרות קודם או מאוחר ל"קלאריסה". 2. ריצ'רדסון מתקדם לאט, אבל תמיד מתקדם! יש אמנות גדולה בטוויית העלילה, הנעה אמנם לרוב בצעדים קטנים – שעל רקעם החלקים הדרמטיים באופן מובהק מתבלטים: כגון בריחתה של קלאריסה עם המאהב לאבלייס – אבל תמיד נעה. 3. אפיון הגיבורים דרך מכתביהם (זהו רומן מכתבים) הוא נהדר (כולל ייצוג של דמויות משנה שכותבות בשגיאות כתיב). בייחוד דמותו של לאבלייס הינה דמות עגולה. הוא בהחלט הנבל בספר, אבל הוא גם חריף שכל, גם תוקפני במכתביו, גם בעל הומור וגם חוזר בכנות בתשובה. 4. מצבה הבסיסי של קלאריסה, כבחורה שמשפחתה מבקשת לכפות עליה נישואים לגבר לא מצודד, ולפיכך היא נאלצת לברוח עם לאבלייס, הוא לא רק מקרה סינקדוכי מאלף של עליית האינדיבידואליזם במאה ה-18. הוא עולה בקנה אחד עם עליית הז'אנר שבתוכו מתוארת עלילה זו – קרי, הרומן! הרומן מתמחה בדמויות אינדיבידואליסטיות ובחיי הנפש של דמויות כאלה: וזה בדיוק מה שקלאריסה מבקשת לעצמה מחייה, שיתחשבו ברגשותיה הפרטיים. כך נוצרת הלימה נהדרת בין תוכן לצורה.
