פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
הניסיון שלי עם הפרוזה של גתה אינו עשיר ולא בכדי. בצעירותי קראתי את "ייסורי ורתר הצעיר" בהתפעלות משתוממת מההערצה לה זכה הרומן בעבר לנוכח דלות הרושם שהותיר בי, וליתר דיוק שפע הסנטימנטליות שהטביע אותי בו. גם מ"וילהלם מייסטר: שנות החניכות" זכור לי שלא זכור לי ממנו. ובינינו לבין עצמנו, גם "פאוסט" היא יצירה שנהניתי לקרוא יותר את הפרשנויות המאלפות אודותיה (למשל, זו של מרשל ברמן בספרו "All that is solid melts into air" ) משהתרשמתי ממנה עצמה (אבל שירה היא דבר מה שכל עוד לא קראת במקור חוות הדעת שלך עליה מוגבלת מטבע העניין). אני מודע לאפקט הקומי שיש בהצהרה של מאן דהוא מהעיירה ש"גתה לא עשה לו את זה", אבל התגבשה בי איזו דעה קדומה, שגתה הוא כמו ג'רי לואיס (הנערץ בצרפת יותר מאשר בארה"ב) מהופך – נביא בעירו בלבד.
אולם "קרבה מתוך בחירה", הרומן שפרסם גתה בן ה-60, ומתורגם בתרגום חדש בידיו האמונות של גבריאל צורן, הנו, רוב הזמן – דבר מה אחר. ניכרת כאן הארציות העסיסית שנדרשת מהז'אנר, הסקרנות האנושית והחדווה שבפרישת עושר דקויותיהם של החיים האנושיים. תורמת לארציות המבורכת הזו המטפורה הבסיסית של הרומן, שנקרא על שמה ומוסברת סמוך לפתיחתו. זו מטפורה כימית המיושמת לבני אנוש. הנה היא במלואה: "מה שאנו מכנים אבן סיד, היא פחות או יותר אדמת סיד טהורה, המקושרת באופן פנימי באמצעות חומצה עדינה, שאותה אנו מכירים בצורת האוויר. אם טובלים אבן כזאת בחומצה גופריתית מדוללת, הרי זו לוכדת את הסיד, ויחד עימו היא מופיעה בצורת גבס; לעומת זאת, אותה חומצה עדינה ואוורירית מתפוגגת לה. כאן התרחשו הפרדה וחיבור חדש, ונראה שהדבר מצדיק את השימוש בצירוף 'קרבה מתוך בחירה', כי באמת, נדמה פה כאילו מערכת יחסים אחת גברה על זולתה, כאילו נבחרה פה אחת מתוך השתיים".
את התזה הזו מספרת אחת מארבע הדמויות הראשיות. ועיקרו של הרומן הוא מעין ניסוי עצמי בבני אדם שעושה זוג לעצמו בכך שהוא מאפשר לאיש ואישה נוספים לבוא להתגורר איתם. הזוג הראשון, אדוארד ושרלוטה, הם זוג אציל לא צעיר שזה עתה נישאו בנישואים שניים. בצעירותם אהבו זה את זו, אבל משפחותיהם התנגדו לשידוך. כעת, בעוד הם במיטב שנותיהם (לשרלוטה בת צעירה) הם חיים על מי מנוחות באחוזתם. אלא שאז הם נמלכים בדעתם להזמין סרן בדימוס בשם אוטו, מרעיו של אדוארד, ואת אחייניתה היפה של שרלוטה, אוטיליה, להתארח באחוזתם. הם, כנרמז לעיל, מודעים לסכנה שבהפרת האיזון – אפילו יש לומר לנוכח המטפורה הבסיסית הנ"ל: "האיזון הכימי" – אבל מחליטים לקחת את הסיכון.
כך הופך חלק נכבד של הרומן להתבוננות מפורטת, אמינה ומספקת בהתגבשות תצורות "כימיות" חדשות מתוך המפגש המרובע. גם אם גתה אינו נאמן לרוח המחולנת-ריאליסטית של ז'אנר הרומן בכך שהוא אינו נותן לנו יותר מדי מידע על החברה שבתוכה מתחוללת כל הדרמה הפסיכולוגית-כימית שלפנינו, הרי עצם העניין הנמרץ בתהליכים פסיכולוגיים טבעיים, והיכולת לתארם בדקות, שלהם נלווית אותה מטפורה מטריאליסטית מובהקת – הופכת את הרומן הזה לרומן מספק; כלומר לרומן שמציג בפנינו את עושרם של חיי אנוש בלי אלים, מפלצות, שטן ורוחות. למעשה, אם להיות מעט בוטה, אך מתוך הרצון לדייק את חוויית הקריאה המוצעת: חלק גדול מהנאת הקריאה כאן נשען על טיזינג ממושך באשר להתממשויות המיניות האפשריות בקרב הרביעייה שנגד עינינו (כולל רגעים מפולפלים, המוצגים אמנם במעודן, שבהם זוג שוכב כשאחד מבני הזוג מפנטז על מישהי אחרת). או, לפחות, בזמן שאנו נכבלים ליצירה בגלל הטיזינג הזה, יכול גתה בנוחות לפרוש לנגד עינינו דקויות מדקויות שונות. כביכול, זהו נתח הבשר שמגיש הגנב לכלב השמירה, כפי שניסח במטפורה גאונית ט.ס.אליוט את הדרכים בהם יוצרים מפתים אותנו לקרוא ביצירתם, דרכים שאינן זהות למטרתם העיקרית.
הנישואין, קדושתם והנסיבות להפרתם; ניגודם, לעיתים, לתשוקה – עומדים במוקד של הרומן המעניין הזה. אחת מדמויות המשנה ברומן, אך כזו שניתן לראות בדבריה פרשנות לו, גורסת כי "אנחנו רוצים לדמות לעצמנו את העניינים הארציים, ובמיוחד את קשרי הנישואים, כדברים קבועים ומתמידים". הקומדיות מפתות אותנו לראות בחתונה "מטרה אחרונה" ולהאמין, גורס הדובר הנ"ל, שאחרי החתונה הכל בסדר. אך לא כך הוא, כמובן. אולי כדאי, הוא מציע בהומור, ש"כל קשר נישואים צריך להיות מוסכם לחמש שנים בלבד. זה מספר נאה, כך אמר, מקודש ובלתי זוגי, ופרק זמן כזה די בו כדי להכיר זה את זה, להביא לעולם כמה ילדים, להיפרד, ויפה מכל – להתפייס שנית".
המתח בתרבות האירופאית בין המאהב/ת לבעל/אישה הוא אחד מהיסודות הוותיקים של תרבות המערב, יסוד שניתן להתחקות אחר הרציפות שלו בתרבות הזו לכל המאוחר מהמאה ה-12. גתה כתב חולייה נוספת במסורת הזו. אולם בסוף הרומן גולש גתה להגזמות רגשיות ועלילתיות שמזכירות צורות ספרותיות שקדמו לרומן המחולן והמודרני ומעט פוגמות ברושם.
