ביקורת על "הכלואה", מתוך "בעקבות הזמן האבוד", של מרסל פרוסט (מצרפתית: הלית ישורון, 416 עמ', "הספרייה החדשה").

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

פרוסט, בשבילי כמבקר, ובעצם כקורא (מבקר הוא בראש ובראשונה קורא), הוא עניין רגיש. בשנות העשרים שלי צלחתי בקושי את הכרך הראשון בתרגום לעברית, כרך מסקרן אך לא נגיש. אחריו קראתי בהתלהבות גדולה בכרך העברי השני, עם אחד ממשפטי הסיום הגדולים בתולדות הספרות (אחרי החלק שמוקדש לייסורים שפקדו את סוואן בעקבות אהבתו לאודט החמקמקה, מהרהר סוואן: "לחשוב שביזבזתי שנים מחיי, שרציתי למות, שנתתי את אהבתי הגדולה לאשה שלא מצאה חן בעיני, שאפילו לא הייתה הטיפוס שלי"). משם המשכתי לשני הכרכים הנוספים שהופיעו בעברית (שהיוו שניהם את החלק השני ביצירה בת שבעת החלקים של פרוסט) – ואו אז פרוסט הפך לאחד הסופרים האהובים עלי. לפני כעשור, כשהשלמתי את הקריאה בחלקים של "בעקבות הזמן האבוד" שטרם תורגמו לעברית (קראתים באנגלית), ננעצה בי אף המחשבה שפרוסט הוא גדול סופרי המאה ה-20. בניגוד לכרוניקות הספרותיות השגרתיות שרואות בו מודרניסט חדשן, לטעמי הוא דווקא הממשיך הגדול של דוסטוייבסקי וטולסטוי. הוא הביא את ההיגיון הריאליסטי העמוק ("ריאליזם גבוה", קרא דוסטוייבסקי ליצירתו שמבקשת לשרטט את מעמקי הנפש האנושית) לשיאו, בכך שיצר ריאליזם מיקרוסקופי, שמנתח לנתחים דקים את תנועות הנפש. וכיוון שלתפיסתי תפקיד נעלה מרכזי של הריאליזם הספרותי הוא לשכנע אותנו שהחיים ראויים לחיותם, לא פחות, בהראותו לנו את עושרם, מסתוריותם ומורכבותם, פרוסט ניצב בחזית ההמחשה הזו, של אי הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.

אך לפני כשנתיים, כשקראתי שוב את התרגום לעברית של חלקי היצירה הראשונים, לא נחה דעתי. עדיין התפעלתי מאד מִקטעים רבים, אבל הייתי חסר סבלנות לניתוחי נפש מתארכים במשפטים מתפתלים, ניתוחי הקנאה של סוואן לאודט ושל המספר לז'ילברט ולאלברטין (זו הרי אותה קנאה עצמה!). לעיתים רחוקות התעצבנתי גם על כך שאני לא מבין את כל המשפטים עד אחד. שאלתי את עצמי האם הבעיה בי? בפרוסט? בתרגום? התהייה הזו עלתה, כאמור, לעיתים רחוקות, ויפי העברית הפרוסטיאנית של הלית ישורון בכרכים האלה חיפה על הרגעים המעטים האלה.

אך ב"הכלואה" הספק המשולש הזה עלה פעמים רבות מדי. לצערי, אי אפשר במצבו הנוכחי להמליץ על הכרך שאליו דילגה הלית ישורון ("בעקבות הזמן האבוד" בעברית, כמו חיוכם של ילדים מסוימים, חסר כעת את אמצעו). התרגום לא נעשה בפְּניוּת מספקת מצד המתרגמת (שהוכיחה את יכולותיה בעבר).

צריך להדגיש, המקרה של פרוסט מיוחד בהקשר התרגומי. התרגום, במקרה הזה, חייב להיות מעל לכל חשד. בתרגום של סופר פשוט להבנה, כשאתה נתקל באי הבנה אתה יודע בוודאות שזו אשמת התרגום וממשיך בקריאה (אם אפשר). אבל בקריאת סופר כמו פרוסט, ברגע שאתה נתקל בקושי אתה מתעכב. אתה מנסה לפענח אותו. ואם אינך מצליח, אתה מתלבט אם להטיל את האשמה על כתפיך, על הסופר או על המתרגם. צליחת הטקסט הקשה רוויה כך בחשד, אי וודאות והיתקעויות.

"הכלואה" מכיל קטעים לא מובנים רבים מכדי שיהיה אפשר לקוראו בהנאה. אלה אילצו אותי לעצור את הקריאה ולערוך השוואות לתרגום לאנגלית ולמקור הצרפתי (ידיעתי את השפה מוגבלת, אבל מאפשרת השוואה כזו). רובם התבררו כתרגום שגוי.  

כמה דוגמאות: בחלקו הראשון עוסק "הכלואה" ביחסיו של המספר, מרסל, עם אהובתו אלברטין, החיה כעת בביתו ועל חשבונו. חלק גדול מהרהוריו נוגעים לקנאה באלברטין ולנחיצות הקנאה בשימור האהבה. "הדימוי שחיפשתי, שמצאתי בו מרגוע, שרציתי למות אליו, לא הייתה אלברטין שחייה לא נודעים, אלא האלברטין המוכרת לי ככל שניתן להכיר (ולכן יכלה אהבה זו להימשך רק אם תוסיף להיות נכזבת, כי לא הכילה מעיקרה את הצורך במסתורין)" (עמ' 75). מדוע אהבה זו תימשך רק אם תוסיף להיות נכזבת אם היא לא מכילה את הצורך במסתורין? אבל הנוסח בצרפתית הוא: "il ne contentait pas le besoin de mystère". המקור מובן לחלוטין. האהבה מהסוג הזה לא סיפקה את הצורך במסתורין ולכן היא תוכל להתמיד רק אם לא תתגשם. המספר הפרוסטיאני קשוב עד דק לרחשי הרחוב. "לעיתים עלתה נחירת כינור מאוטומוביל עובר, לעתים כי לא מילאתי די את הבקבוק החם שלי" (עמ' 134). מדוע מבקבוק חם תעלה נחירה? בנוסח המקורי מופיע "bouillotte électrique", בקבוק או קומקום חשמלי, ועכשיו ברור יותר מדוע עולה ממנו קול נחירה. במקום אחד תורגם "אחד מהשניים" (עמ' 133), un des deux, במקום "אחד מהם" ("l'un d'eux"). הבדל משמעותי מאד בהקשר הדברים. פרוסט אוהב לנתח מצבי שינה. הנה ניתוח אחד: "עדיין התענגתי על שיירי השינה, כלומר על הבדיה לבדה, על החידוש לבדו הקיים בדרך הסיפור" (עמ' 121). הניסוחים "הבדיה לבדה", "החידוש לבדו" מבלבלים. מעיון במקור עולה כי הכוונה היא שהחלומות הם הם הבדיה האמיתית היחידה, החידוש היחיד הקיים בדרכי הסיפור. "la seule invention, du seul renouvellement". ואת מצב הערות מתאר פרוסט כך: "במובן החיובי, המקפיא, עתים מלא העוינות שבמצב הערות" (עמ' 122). הביטוי במקור "le bon sens", שפירושו שכל ישר, מתורגם כאן לביטוי הלא מובן בהקשר זה של "במובן החיובי". יש עוד.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עופר  ביום אוקטובר 22, 2022 בשעה 9:05 AM

    שלום לאריק.ראשית אני מוצא לנכון לשבח אותך על הכתיבה הישירה והברורה שלך.
    באשר לספר הכלואה :קראתי באנגלית כ-100 עמודים ולאחר מכן חדלתי מלקרוא מבלי שוב.
    הכלואה הוא ספר משעמם ,יבש ,רצוף מקטעים לא אינטלגנטיים והייתי אף מעז ואומר שזה לא ספרות.
    אני בטוח שאם אני הייתי כותב את הכלואה איש לא היה קורא זאת ובטח לא מפרסם אותו.
    בקיצור, ה"מלך" הוא עירום.
    נכלאתי במשך 100 עמודים בקריאה של מלל תפל.
    לא קראתי את הספר בעברית ואני מרשה לעצמי להעז לומר שלדעתי אין לרמוז על התירגום כאפשרות להיות הספר הכלואה משעמם ותת ספרות.גם 100 מתרגמים לא היו מצליחים ליצור יצירה מהכלואה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: