על "המסיבה של מרת דאלוויי" של וירג'יניה וולף (מאנגלית: דפי אגם-סגל, "לוקוס", 96 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בשנה שעברה מלאו מאה שנה לפרסומו של הרומן "גברת דאלוויי" וקראתי אותו לפיכך פעם נוספת. ופעם נוספת נוכחתי ביופיו, שלמרבה הפלא ובניגוד לדימוי של וולף כסופרת שכלתנית, נשען על כוח רגשי עז. וולף אוהבת את גיבוריה (וגיבורתה הראשית מצדה מכריזה שהיא אוהבת את החיים!) ו"זרם התודעה" המפורסם שנוכח בספר נובע גם מהידחקותה של הסופרת אל האינטימיות של תודעת הדמויות, מהעניין הדוחק שלה (עניין שהייתי מכנה אפילו ארוטי) בתודעה הזו. כך נוצרת אינטימיות יוצאת מגדר הרגיל גם בין הקורא לדמויות. אחרי שטיפס הקורא על המשוכה הגבוהה מעט של כניסה לתודעה זרה וקפץ פנימה, והנה הוא בדממת הגן הנעול של תודעת אדם אחר! מכל הנציגים המפורסמים של "זרם התודעה" המוכרים לי (ג'ויס, פוקנר, ספרים אחרים של וולף עצמה), "גברת דאלוויי" הוא לא רק המובן לי ביותר אלא האהוב ביותר. ובפשטות, רומן גדול (אם להסתכן ולהתבטא ב"גבריות").

בדימוי דומה לדימוי הגן שלעיל משתמשת וולף עצמה בדברה על תודעת גיבורתה הראשית: "היא כעסה שהמפלצת האכזרית הזאת רוחשת בתוכה! שהיא שומעת זרדים מתפצחים וחשה פרסות ננעצות בעמקי היער העמוס עלווה – הנשמה" ("גברת דאלוויי", בהוצאת "פן" ו"ידיעות אחרונות", מאנגלית: שרון פרמינגר. וכן להלן). וספרות "זרם התודעה" במיטבה נובעת מהתחושה של גילוי עולם חדש, "אמריקה של הנפש", קרא לזה, כמדומני, ג'ורג' אורוול, כשדיבר על ג'יימס ג'ויס. ואילו וולף עצמה מתארת באורח כזה את מה שהיא מנסה לתפוס – באורח מקביל למדע (כי מדובר בתפיסה של דבר מה בעולם) אך שהמדע לא יכול לו – כשהגיבורה האפונימית מתוודעת לנציג המלוכה העובר ברחוב סואן בלונדון: "קרה משהו. משהו פעוט כל-כך בתוך רגעים ספורים, ששום כלי מתמטי, אפילו כזה שמסוגל לקלוט רעידת אדמה בסין, לא היה מסוגל להבחין ברטט; ובכל זאת היה מפחיד למדי במלאותו ומרגש מפני שפעל על כולם; כי בכל חנויות הכובעים וחנויות החייטים הביטו זרים זה בזה וחשבו על המתים; על הדגל; על האימפריה".

בהוצאת "לוקוס" הוציאו, בתרגום עברי משובח של דפי אגם-סגל, שבעה סיפורים קצרים שכתבה וולף על באי המסיבה של גברת דאלוויי (המסיבה נמצאת במרכז הרומן). אלה סיפורים שחלקם וולף פרסמה בנפרד בחייה וחלקם פורסמו רק אחרי מותה. מדובר בתכנון מוקדם לרומן המפורסם שהכיל מעין קובץ של סיפורים על דמויות שונות שהמשותף להן הוא אותה מסיבה. חלק מהדמויות נכנסו לרומן הסופי אך חלק לא, כמו שגם דמות מרכזית ברומן, הלום הקרב ספטימוס, לא מופיע בסיפורים הללו. החדירה לנפשם בזמן מסיבה חושפת בדרך כלל את חוסר הביטחון האנושי בסיטואציה החברתית הייחודית הזו. כמעט כל הגיבורים חשים מועקה תחת הנסיבות המסיבתיות. כמו שאומרת לעצמה לילי אורט, צעירה ספרותית: "לה, לעומת זאת, נכון היה לאוץ ולרוץ ולשקוע במחשבות […] בתחושת ההתעלות שבבדידות". או כמו שנאמר על גיבורה אחרת: "התחושה שהייתה לה מאז שהייתה ילדה כי היא נחותה מאחרים". ואילו גיבורה שלישית: "איש לא העלה בדעתו כי חשה עלובה ומסורבלת כל אימת שהיה עליה לומר דבר-מה במסיבה". אהבת הדמויות והסקרנות כלפיהן קיימת בהחלט גם כאן. כמו שאומרת בהתפעלות בעצמה אישה מבוגרת שמרת דאלוויי מפגישה עם גבר מבוגר והיא חשה כלפיו רתיעה ואז התלהבות: "מכל הדברים שבעולם, אין דבר משונה יותר מיחסי אנוש, חשבה, בשל התהפוכות שבהם".

הרומן, בהיקף היריעה שלו ובלכידות בין דמויות מגוונות, נענה יותר מהסיפורים הקצרים לאחת המטרות של וולף, לתאר פיסה משמעותית ומייצגת של הציוויליזציה האנגלית המפוארת ("מפוארת" כחיווי לגודל, לא כחיווי ערכי). כפי שמהרהר אחד מגיבורי הרומן, השב מהודו: "אחרי הכל, לונדון, בדרכה, היא הישג נפלא". ציוויליזציה שעומדת ככל הנראה בפני שינוי, כך חשה וולף ומבטא את התחושה אותו גיבור במקום אחר: "חמש השנים האלה – מ-1918 עד 1923 – היו, לתחושתו, חשובות מאוד באופן כלשהו. האנשים נראו שונים. העיתונים נראו שונים. עכשיו, לדוגמה, באחד השבועונים המכובדים, מישהו כתב באופן גלוי למדי על בתי שימוש". כך התחושה של החדש, המודרניות, מתלכדת אצל וולף המודרניסטית באופן הרמוני בטכניקת הכתיבה החדשה, זו של "זרם התודעה". הרומן, בעצם לכידותו, גם, בניגוד לסיפורים הקצרים, נענה טוב יותר לשיכרון החיים של גיבורתו, קלריסה דאלוויי, שבאותו מקום בו היא מכריזה על אהבת החיים שלה מכריזה שכשרונה מתבטא בדיוק ביכולת הזו להפגיש בין אנשים שונים במסיבה: "נניח שיש מישהו בדרום קנזינגטון; ואחר בבייזווטר; ועור מישהו במייפר, לדוגמה. והיא מרגישה די ברציפות בקיומם; והיא מרגישה – איזה בזבוז; והיא מרגישה – כמה חבל; והיא מרגישה – אילו רק היה אפשר להפגיש ביניהם".

כך שלמרות יופיים של הסיפורים, נדמה לי שהם מומלצים למי שכבר קרא את הרומן. ולמי שלא, כדאי שיידע שהרומן עולה עליהם. הייתי מתייחס אליהם כמו "בוטלגים" מוזיקליים: יצירות מחוספסות של להיטים מוכרים של זמרים, או יצירות שנגנזו על ידיהם, ורואות אור אחרי שנים ומעוררות עניין בקרב אספנים ומעריצים.

לביקורת באתר "ויינט"

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

כתיבת תגובה