מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן עב הכרס הזה ראה אור במקור בארה"ב ב-2015 והוא נישא על גלי הביקורות המהללות. יש ספרים שבאים כך אלינו בדרך הים ויש שמגיעים בטיסה, בגלל המכירות מרקיעות השחקים שלהם (אם כי הספר הזה היה גם רב מכר). המקרה שלו אינו דומה לשורת ספרים מעוטרים מארה"ב שביקרתי בחודשים האחרונים מתוך השתוממות גמורה על חולשתם. הוא כן דומה, מבחינת כוחו הספרותי האמתי בצד ההתקבלות המרשימה, ל"החוחית" של דונה טארט, רומן ששובח בידי רבים אבל זכה להסתייגות מידי ג'יימס ווד, המבקר הנחשב של "הניו יורקר" (שדעתי תאמה את דעתו). גם כאן, אחרי תום הקריאה, חיפשתי אם יש מסתייג שיהלום את רתיעתי שלי מהספר ואכן נמצא אחד בולט (שאחזור אליו בהמשך). יש שופטים בניו יורק. אם כי יש בה גם עבירות ספרותיות בשפע (את זה ג'וליאני לא ניקה).

בקריאת מאה העמודים הראשונים התכוננתי לקריאה ביצירת מופת אמריקאית עכשווית. תיאור קורותיהם של ארבעה חברים, שלמדו יחד בקולג' יוקרתי בחוף המזרחי, כשהם עושים את צעדיהם הראשונים בניו יורק (בזמן לא ברור, משנות התשעים ואילך, כנראה), היה מרענן, מפוכח, סאטירי במידה ואמפטי במידה, בקיא בפרטים ודינמי. הארבעה הם: מלקולם המנומנם מעט, שמתעתד להיות ארכיטקט, החצי שחור, שמפצירים בו להביע זעם שחור וסולידריות שחורה, אבל הוא, העשיר מהארבעה, לא מוכן להצטרף לקלישאה, ועוד לקלישאה הלא מדויקת במקרה שלו. ג'יי בי, הומוסקסואל שחור שאביו היה מהגר מהאיטי, שאפתן המתעתד להיות אמן, ודווקא עושה צימס מפוליטיקת הזהויות. וילם, צעיר לבן יפה תואר וטוב לב מרקע עני, המבקש להיות שחקן. וג'וד, משפטן עילויי הסובל ממכאובי גוף ומסתיר סודות אפלים מעברו. הארבעה משמרים את חברותם בעיר הגדולה ותיאור שנות המאבק שלהם הוא, כאמור, מרענן ולא סטראוטיפי (הלבנים הם העניים, אם לציין את שבירת הקלישאה הבולטת שיש כאן).

כך מאה עמודים. אבל אז משהו רע מאד קורה. לדמויות ולספר. אותו זה שהמבקר של "הניו יורקר" (לא ג'יימס ווד!) מתאר באחת הביקורות על גב העטיפה כך: "הספר הופך בהדרגה מדיוקן של דור למשהו אפל וענוג יותר: כל כמה שהוא אפל ומטריד, יש בו יופי". הרומן עובר להתמקד בחייו של ג'וד. חייו בהווה המתפתח (משנות העשרים שלו עד תחילת שנות החמישים שלו) ועברו "האפל". הוריו הלא ידועים של ג'וד נטשו אותו בילדותו והעבר הזה כלל מגורים במנזר, בו התעללו בג'וד פיזית ומינית; חיים במחיצתו של נזיר בורח, שניצל גם הוא את ג'וד מינית (אם כי לא באלימות ותוך העתרת אהבה כלפיו) ואף סרסר בו בשביל גברים פדופילים; חיים במעון יתומים שגם בו התעללו פיזית ומינית בג'וד; חטיפתו של ג'וד בידי רופא פדופיל וסדיסט שאף מנסה לרצוח לבסוף את ג'וד והופך אותו לנכה לכל חייו. יָנָגיהָארָה פורסת את סיפור הזוועות הזה בצורה הדרגתית, לא כי היא חסה על קוראיה, אלא כי היא משתמשת בו על מנת למתוח את קוראיה ולהשאירם כאלה, כלומר קוראים.

וזו אחת הבעיות בשימוש בהתעללות בילדים כנושא לרומן, המניפולציה הספרותית והרגשית. נכון, לצערנו ולזוועתנו, דברים כאלה שקרו לג'וד קורים (אם כי, כפי שהעיר המבקר האופוזיציונר של הספר: קצת קשה להאמין שאיש לא התערב בכל גלגולי הזוועות האלה לטובת הילד ג'וד). אבל סופרים משתמשים בסיפורים האלה, פעמים רבות ואולי אף בלי להיות מודעים לכך, בגלל שהאפקט הרגשי שלהם על הקוראים קל להפקה ומידי. בנוסף, רגש האהדה המובן מאליו שלנו לילד מעונה הוא, במובנים אסתטיים, רגש גס וצעקני. המציאות היומיומית שלנו רוויה ברגעים שאינם חד משמעיים מבחינה מוסרית, שמחכים לגאולתם מידי הספרות. במובן האסתטי, שימוש בחומרים קשים כל כך כמו התעללות מינית ופיזית בילדים, הוא סוג של בידור במובן העקרוני של המושג, בכך שהוא מסיח את דעתנו מחיינו והוא אף תורם לראייה פשטנית של העולם, שיש בו "טובים" ו"רעים" (כי אכן במקרה הזה יש "טוב" ו"רע" אבסולוטיים). ואגב, הצלחתו המקצועית המטאורית של ג'וד בבגרותו, חושפת גם היא את הראייה הגסה של ינגיהארה, שהטופוגרפיה הספרותית שלה מכירה בעיקר בירות עמיקתות ואיגרות רמות.

המקרה של ינגיהארה לא פשוט. יש לה תנופה ספרותית אדירה וגלגלי הפרוזה שלה משומנים ונעים הלאה באופן מוחלק. שרטוט דמות המשנה של וילם, השחקן שהופך לכוכב ואוהב בכל לבו את ג'וד, מעניין מאד (חוץ מהטוּב האינסופי שלו; כמות הפעמים שהאנשים הטובים ברומן אומרים אחד לשני "אני מצטער" היא כבירה ומהווה פרודיה עצמית לא מכוונת). גם ההתעקשות שלה להציג את תוצאות הטראומה של ג'וד בבגרותו היא מעניינת. ג'וד, שמוקף אהבה בשפע (מכל הסוגים), אינו יכול ליהנות מסקס והוא אף נמשך לבני זוג מתעללים (ההכרעה על בני זוג ולא בנות זוג מתרחשת בשנות השלושים המאוחרות שלו). והלא גם דיקנס, אמנם למבוכת מבקרים רבים, הצטיין בסחטנות רגשית ביחס לילדים המופיעים בספריו (דיקנס מצוי כהשפעה בולטת בפרוזה האמריקאית העכשווית; גם כאן, גם ב"החוחית" וגם ב"טוהר" של פראנזן).

אבל ביסודו של דבר, כפי שמציין גם הסופר והמבקר דניאל מנדלסון (הוא הוא המתנגד הבולט היחיד לרומן), בביקורתו השלילית ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס", זהו ספר שמותאם לזמננו, בהתמקדותו בקורבנוּת וניצול מיני. הסטאלאגיות של הרומן הזה מדגימה כיצד אגפים בתרבות שלנו שואבים עונג מסבל וצדק מוחלטים, עונג קיטשי.