על "יואש" של יוסף לוּאידור (בהוצאת "דחק", 68 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מה פשר ההנאה המיידית שחשתי כשרק טבלתי בנהר העברית של "יואש", הנובלה של יוסף לואידור מלפני מאה ועשר שנים? היצירה נפתחת כך: "מילדותו התנכר יואש במעשיו. עוד כשהיה בן שלוש שנים היה אוהב לצאת בימות-הגשמים-בחורף הארצישראלי בשעת המטר הסוחף והיה רץ ומפזז כסייח קל-רגליים זה, שפורץ פתאום מחצרו ורץ במרוצה פראית ושובבה לאורך המושבה ולרחבה". האם ההתענגות על העברית אינה אלא התענגות נרקיסיסטית של הקורא על כך שאולי לא כולם יודעים כמוהו ש"יתנכר" בעברית קדומה פירושו "ייוודע" ("גם במעלליו יתנכר נער", במשלי)? או שמא, כל אהבת העברית הזו, אינה אלא שוביניזם לאומי פשוט?

העברית של כותבים ישראלים עכשוויים רבים אינה שורשית מספיק. במֵירעה היא נחווית כאמריקאית בעברית. במיטבה היא מדיפה את ריח ההשפעה הגדולה ביותר עליהם: תרגומים מצוינים לעברית מודרנית הדורה של קלאסיקות אירופאיות (למשל תרגומיה של נילי מירסקי). ופתאום, המפגש עם העברית של לואידור מחיֶה. אבל אולי אין כאן יותר מאשר סנטימנטליות לאומנית או, גרוע יותר, השתבחות עצמית בנכס אינטלקטואלי שערכו צולל?

"יואש" הוא אחד הגילומים המוקדמים והצלולים של "העברי החדש", כלומר של האידאולוגיה הציונית ששאפה ליצירת טיפוס אדם שונה מיסודו מהיהודי הגלותי ושל הצלחתה של האידיאולוגיה הזו. יואש הוא ילד טבע פראי, אשר "עם הנערים הערביים התרועע יותר משהתרועע עם הנערים העבריים, כי בין הערביים מצא נערים כלבבו". כשהוא שומע מחלוץ בשם דוד, אשר איתו הוא מתחבר, מה פירושו של דבר "פוגרום", הוא מזדעזע: "חרפה! חרפה! לא נשמע כדבר הזה, שיתחבאו אנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגולותיהם כמו שרוצצים את גולגלות הנחשים! ואתה משתתף בצערם של אלה? בריות נבזות כאלו אינן ראויות להשתתפות בצער!". התיאור של לואידור, עם זאת, אינו קלישאי. ראשית, משם שזהו אחד מהמקורות של מה שנהיה לימים קלישאה, כשהקלישאה עוד לא הייתה קלישאה, ורעננות הניסוח הראשוני נשתמרה ביצירה עד היום. ושנית, כי לואידור הוא אמן מובהק, המעלה את דמותו של יואש בחיוניות, על צדדיה המפתיעים לעיתים (לואידור, שהתחבר עם יוסף חיים ברנר ונרצח עמו באבו-כביר, כמו מעצב ומפתח את דמות המשנה של עמרם הילד ב"מכאן ומכאן" של ברנר, יצירה שקדמה בשנה ל"יואש"). למשל, בהתרעמותו של יואש על אנשי המושבה שלא נותנים לו, בן החמש עשרה, זכות הצבעה. על שאלתו התמהה של דוד: "ובכן, יש הזכות לכל ילד בעריסה להשתתף בבחירות?", עונה יואש במקוריות רבה: "כן, יש לו הזכות. אבל כל זמן שאין הילד בן-דעת ואינו יודע לדרוש בעצמו את זכות-הבחירה – אין לו זכות זו. יש שידרוש איש את זכותו כשהוא בן חמש עשרה, ויש שלא יבוא לעולם לבקש את זכותו".

הסיפור מתכנס לקראת מאבק עם הערבים על חלקת שדה בקצה המושבה. אנשי המושבה קנו את החלקה אך אפשרו לערבים לעבד אותה תמורת דמי חכירה. כעת טוענים הערבים שהאדמה שלהם ואנשי המושבה מנסים בדרכים דיפלומטיות ובדרכי שוחד לשדל את השלטון העותומאני כי כברת האדמה שלהם. יואש מכבד את תושבי הארץ הערבים, נוהג איתם בהגינות אך בקשיחות. הוא סולד מדרכי העקלתון של אנשי המושבה וסבור שאת האדמה יש להשיב לבעליה, כלומר לאנשי המושבה, בכוח: "הוא דיבר על החרפה, שהם ממיטים על עצמם במה שהם משיבים אליהם את אדמתם לא ביד רמה, אלא בדרכי תרמית ושקר".

העברית השורשית הולמת כאן להפליא את התמה המרכזית: החייאת עם (להבדיל: גם מותו הטראגי של הסופר הולם את התמה המרכזית ביצירתו). המבקר ברוך קורצווייל דיבר על הבעייתיות שבשימוש בשפת קודש (שפה "סקראלית") בספרות העברית המודרנית המחולנת. אבל לדידי הקריאה בעברית שורשית בהקשרים מודרניים (כמובן, כשהיא לא מנייריסטית או מתהדרת בעושרה לשם התהדרות!) היא גם הזדמנות לחזות בעוף חול לשוני. בפשטות, מרגש לראות את השפה העתיקה מתחייה ומתפקדת כהלכה בהקשרים מודרניים. אפילו לא חייבים להיות ציונים בשביל ליהנות מהתופעה יוצאת הדופן הזו, מהיכולת הזו להתחדש, להתחיות, לעת זיקנה. ואפרופו: גם על רעיון "העברי החדש" עצמו אפשר להתענג לא במישור הפוליטי. יש בו יופי רב, ארוטי אך גם מוראלי (אותה יכולת התחדשות; אותו רצון לעמוד ברשות עצמך; אותה יכולת לעמוד מול רודפיך). נכון, גם תחושת שייכות לרצף תרבותי ותיק נמסכת בקריאה בעברית שורשית. ויש בה גם הימלטות מקריאה (וכתיבה) שכולה נשענת, במקרה הטוב, על פירות תרבותיים שעיבדו זרים בשדותיהם שלהם, קרי על פרובינציאליות תרבותית. המשיכה לעֵבר העברית דומה כך למשיכה לציונות עצמה: רצון בחלקת אדמה משלך, שבה אינך מיעוט מתארח וטפילי.

אבל העברית השורשית גם מאפשרת רב-רובדיות ואמביוולנטיות. למשל, המילה  "התנכר" מהפתיח. היא משמרת בתוכה גם איכות שלילית, נוכרית-זרה ("ויתנכר אליהם", יוסף לאחיו). כלומר יואש, רומז הטקסט בעקיפין (אולי אפילו נגד-עצמו!), הוא גם זר, מעין גוי בעצם.  

"יואש" מצוי ברשת בשלמותו. אך העדפתי לקרוא אותו בספרון שהוציאה הוצאת "דחק". ברשת כל ספרי העולם כמו נוקבים באצבעם את מותנך ותובעים: קְראֵנו! שלא לדבר על כל "החברים" בפייסבוק. קריאה בספר, תודה לאל, היא אקסקלוסיבית. היא גם לא, אלוהים ישמור, "אינטראקטיבית", כי אם "אינטרָא- אקטיבית" (הפעילות היא בתוככי מוחך בלבד).

לפני השינה, כשהלילה כבר מוֹלך, ואני עם ספר שבחרתי – אני שמח.

בגלל הספר.

אבל גם בגלל שאני סוף סוף – סוף סוף – כבר לא ברשת.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: