אתמול סיימתי לקרוא את הקלסיקה הספרותית הגרמנית "שלהי קיץ", של אַדַלְבֶּרט שטיפטֶר. הרומן ראה אור במקור ב-1857 וכעת תורגם לעברית בידי יונתן ניראד.
אני מניח שאכתוב עליו בהרחבה בהקדם. אכתוב כעת רק כמה מילים. הקריאה ארכה זמן רב. גם כי זהו פשוט רומן ארוך (573 עמ' במהדורה העברית של "כרמל", בעלת הדפים הנדיבים בגודלם). אבל גם כי מדובר ברומן אטי בתכניו, העוקבים במתינות אחר התחלפות העונות ואחר התפתחותו הרוחנית השיטתית של צעיר נבון-לב.
הרומן הזה, בדומה מעט לרומן שראה אור שנתיים אחריו ברוסיה, "אובלומוב", הוא מסוג הרומנים שכוחם במוזרותם ובאי שגרתיותם. כפי שכתב יפה פרופסור גלילי שחר באחרית הדבר שלו, זה רומן ש"הכל קורה בו וכלום לא קורה בו". אמנם האהבה פורצת בשלב מאוחר ברומן, אבל עיקרו הוא התפתחות רוחנית אטית של צעיר, תחלופה שהויה של עונות השנה (באביב ובקיץ הוא בדרכים או מתארח; בחורף הוא חוזר לעירו).
לקרוא ברומן הזה פירושו לחיות בתקופה אחרת, שהויה יותר, אטית יותר.
ניטשה (אגב, אוהד של שטיפטר) טען ב"כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים" שאנחנו לומדים היסטוריה, בין היתר, כדי להיזכר ביכולות הגדולות של הנפש האנושית, שלא תמיד מציגה את תפארתה דווקא בקרב בני דורנו וזמננו. העבר הוא רזרבואר של דוגמאות מופת.
הספר הזה הוא אכן תזכורת פעילה ומעוררת לסגולות הומניסטיות שרחקנו מהן מאד.
היו לנו (לאנשי המאה ה-20 וה-21) סיבות טובות לרחוק מהן.
ובכל זאת, נעים – אף מועיל – להיזכר.
מבקר חופשי 