מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לשם מה צריך רומנים בעולם?

אם לא מסתפקים בצרכים בידוריים, כלומר בהסחת הדעת שיש בהם, אחד מתפקידיו של הרומן בעיניי הוא ההמחשה שהחיים עשירים ומורכבים מכפי שנראה במבט חטוף. תפקידו של הרומן כך הוא לְשדֵל אל הקיום. הוא ממחיש שהחיים הם דבר מה מסתורי, נפתל ורב-רובדי ולא פשטנות תפלה. אמנות הרומן, כמו כל אמנות ראויה לשם זה, נושאת כך בתפקיד כמו-דתי: סיוע מהותי לבני האדם לשאת את עול הקיום. את התפקיד החיוני הזה מחמיצים כל אלה הרואים בריאליזם ז'אנר ככל ז'אנר אחר, קל וחומר אלה שרואים בו ז'אנר שעבר זמנו. זאת משום שרק הריאליזם יכול למלא אותו.

וזו גם הסיבה שפרנטה היא אחת הסופרות החשובות בדורנו. כתיבתה של גיבורת "הרומנים הנפוליטניים" של פרנטה, לִילה, מתוארת כך בידי חברתה, אלנה: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח; היא חיזקה את המציאות בשעה שצימצמה אותה למילים". פרנטה יודעת את סודו של הריאליזם בספרות: כיצד להפוך מציאות שגרתית – לא את הפלגות הפנטזיה; לא את הסנסציוניות של הרומן הבלשי – לטעונה במתח, למחוזקת.

ב"הבת האפלה" (הרואה אור בהוצאה מחודשת, בעקבות סרט חדש שנעשה על פי הספר) הגיבורה המספרת, לֶדָה, היא אשת אקדמיה גרושה, בת 48, הנוסעת לחופשת קיץ בשפת הים. היא פוגשת שם במשפחה נפוליטנית וולגרית ורועשת שמזכירה לה את ילדותה בנפולי, ממנה נמלטה בעור שיניה (כרגיל אצל פרנטה). בערך בתום השליש הראשון של הרומן עושה לדה מעשה שלא ייעשה: היא גונבת לילדה קטנה מהמשפחה הנפוליטנית את בובתהּ. מדוע עשתה זאת? היא עצמה לא ממש מבינה. אמנם המשך הרומן, בו נגלל עברה של לדה ויחסיה הסבוכים עם בנותיה, מאפשר לנו לחשוב על כמה פירושים למעשה. אך זו דוגמה למה שאני מכנה "השידול אל הקיום" שקיים ברומן: אנחנו, לעיתים, יצורים מסתוריים, חידה אפילו לעצמנו.

אני קורא את פרנטה בראש ובראשונה כסופרת ריאליסטית מעולה ולעיתים גדולה. מייד אחזור לזה. אבל, כמובן, הנושא הפמיניסטי מרכזי ביצירתה. יש ביצירתה תיאור עז של הקושי באימהוּת. של הרגעים הפחות פוטוגניים, בלשון המעטה, של ההורות. "דברים רבים כל-כך עושים ואומרים לילדים בצנעת הבית", נזכרת לדה ברגע קשה בהורות שלה. את ההיריון עם בתה השנייה היא מתארת "כפיסת ברזל שחיה בבטני. הגוף שלי […] שבתוכו צמח פּוליפּ אלים". לדה, כמו כל גיבורותיה של פרנטה, היא אישה יצרית, ויש לה הערות מעניינות על סקס ("תמיד חשבתי על יחסי-מין כעל מציאות צמיגה אולטימטיבית, כעל המגע הכי פחות מתווך עם גוף אחר. אבל אחרי ההתנסות הזאת השתכנעתי שהם תוצר קיצוני של הפנטזיה. ככל שהעונג גדול יותר, כן אין האחר אלא חלום, תגובה לילית של הבטן, השדיים, הפה, התחת – כל סנטימטר בודד של העור – לליטופים ולחיכוכים של ישות בלתי-מוגדרת") ועל גברים ("אצל גברים יש תמיד משהו פתטי, בכל גיל. עזות-מצח שברירית, אומץ-לב מהוסס. היום כבר אינני יודעת אם אי-פעם עוררו בי אהבה או רק הבנה רוחשת חיבה לחולשותיהם"). אגב, מתוך שבעת הרומנים של פרנטה שקראתי (היא כתבה שמונה), זה הרומן שבו היחס הסלחני ביותר לגברים.

אבל, כאמור, התחום הפמיניסטי הוא חלק משלם הגדול ממנו: אותה העמקה ריאליסטית המשדלת אל הקיום. השידול הזה נוכח, למשל, בהקפדה על הצגת מלוא שטח הפנים העשיר של המציאות. שימו לב להתעקשות על ה"אוֹ" בשני הציטוטים הבאים: "לשאלותי על מצבן [של בנותיה] השיבו בהתחמקויות עליזות, או במורת-רוח רצופה הפוגות נרגנות, או בטונים המלאכותיים שהן משַוות לעצמן כשהן מבלות עם חברים"; "נפולי נראתה לי גל שיטביע אותי. לא האמנתי שהעיר מסוגלת להכיל בתוכה צורות חיים אחרות מאלה שהכרתי כילדה, שהיו אלימות, או בעלות חושניות עצֵלה, או בעלות וולגריות סכרינית, או התבצרו בעיוורון בהגנה על הניוון העלוב שלהן". השידול נובע גם משימוש במטפורות עזות ועם זאת פשוטות ("הסתלקתי מנפולי כמי שנשרפת ותולשת מעליה בצרחות את העור הכווּי") ומפרישה של דקויות פסיכולוגיות. השידול נולד גם מניסוחים מעמיקים ומקוריים של אירועי חיים דרמטיים. בשיחה בין לדה לאישה צעירה מהמשפחה הנפוליטנית (עמ' 137-139), המתחבטת גם היא בסוגיות של זוגיות והורות, שואלת הצעירה את לדה על יחסה למשפחתה. האישה הצעירה מנסה להבין אם היה ללדה "טוב" או "רע" כשהתרחקה בעבר מילדותיה. הניסוחים המקוריים של לדה ממחישים שבלתי אפשרי לדבר בנוסח פשטני על "טוב" או "רע". החיים מורכבים. כשהתרחקתי מהן, אומרת לדה, "הרגשתי טוב. זה היה כאילו אני כולי מתפרקת, וכל החתיכות שלי צונחות בחופשיות לכל עֵבר בתחושת הנאה". כשם שיש התפרקות וריסוק שמכילים בו זמנית תחושת שחרור והנאה, בראיית העולם המורכבת של הרומן לדה גם יכולה לנסות לנחם את הנפוליטנית הצעירה בכך שתנסה "לשקר לה באמצעות אמירת האמת". 

גם כשהיא לא בשיא כוחה (בעיניי, "ימי הנטישה" הוא הרומן הטוב ביותר של פרנטה ואחריו באים כמה מכרכי הרומנים הנפוליטניים), פרנטה מזכירה לנו מדוע יש ספרות בעולם.