פורסם לראשונה, בגרסה מקוצרת, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
יש כאלה שמגחכים כשאני טוען שוולבק הוא מעין סופר עברי, "הברנרי בסופרי צרפת", כיניתי אותו פעם לקול שאגות הלעג של ההמון (או שניים מחבריי, לפחות). את אלה אני שולח כעת לעמוד 20 בקובץ השירים הזה: "ומה יש במבט שלי שמבריח נשים? הוא נראה להן מתרפס, להוט מדי, זועם או סוטה? אני לא יודע. נראה שלא אדע לעולם; אבל זו תמצית הסבל בחיי". "תמצית הסבל" בחיים, יש לשים לב, לא פחות, היא תחושת היעדר האטרקטיביות בעיני נשים. וזה הוא גם לוז החוויה של רבים מהכותבים הגברים במסורת העברית, בראש ובראשונה ברנר ("ריח רע יוצא מפי, לאישה לא נשקתי מימיי"), חנוך לוין ("גבר לא אהוב אחד בשם גבר'ל") ויעקב שבתאי (גולדמן ב"זכרון דברים" שמפטיר שהוא אינו מאמין שאישה יכולה לאהוב אותו). וזה אכן רגש שיכול להיות "תמצית כאב" של חיים שלמים. זה, כנראה, רגש תהומי, קדום, עקשן וכזה שעומד גם בפני ראיות סותרות ברורות. וזהו רגש שניתן לבנות ממנו גם פילוסופיית חיים שלמה. רמז: היא לא תהיה שמחה. ואילו תחת ידיהם של סופרים גדולים (כמו הארבעה שהוזכרו בפסקה זו), הרגש הזה מוליד גם יצירות ספרות גדולות.
"חוש המאבק" הוא ספר השירה השני שפרסם וולבק והוא ראה אור ב-1996. מלבד נושא היעדר האטרקטיביות הספר כולל תמות מוכרות נוספות של וולבק: פסימיזם כללי, ניצחון הקפיטליזם והניאו-ליברליזם והאסון שבכך, חוסר המשמעות של עולם העבודה, בדידות והתרוקנות יחסי האנוש מתוכן וחום, הטכנולוגיה המבריקה והעולה בצד האנושיות המתעמעמת והדועכת.
אבל האמת היא שאני בא לחתונה הזו מהצד של החתן, וולבק, ולא מהצד של הכלה, השירה. שירה איני מבקר כי שירה אני הרבה פחות אוהב ובהתאמה גם הרבה פחות מבין. כך שאת שיריו של וולבק כשירים אינני מבקר כאן. לא זו אף זו: שירה מתורגמת קשה הרי לבקר שבעתיים. קל וחומר במקרה הזה, כשחלק מהשירים כאן כתובים במקור במשקל ובחרוז, כלומר הצד הצורני שלהם חשוב מאד, ואני מניח שהיה קשה במיוחד להעבירם לעברית, אם כי ניכר שנעשה ניסיון מרשים לכך. שמעתי אנשים שמבינים בשירה הרבה יותר ממני (ולבטח בצרפתית) טוענים שוולבק הוא משורר בעל ערך לא מבוטל. ייתכן שהם צודקים. אם כי אותם אנשים גם אמרו שהם לא מעריכים את וולבק ככותב סיפורת, דבר מה שמחשיד מאד גם את החלק החיובי בהערכתם את יצירתו.
וולבק עצמו מעיד על עצמו שהוא מעדיף שירה על פרוזה. ב"אויבי הציבור", הספר שמציג התכתבות בינו לבין ברנאר-אנרי לוי, הוא כותב: "מאז ומתמיד העדפתי שירה, מאז ומתמיד שנאתי לספר סיפורים".
האפיקורס שבי נוטה לא להאמין לו, לא להאמין לסופר (ולא המשורר) החשוב בדורנו שהוא מעדיף שירה. לא זו אף זו: האפיקורס שבי חפץ לעשות מהמגבלה שלי בהבנת שירה, שאולי יש בה דבר מה מביש, דבר מה עקרוני. ולשם כך אין דוגמה טובה יותר מוולבק.
הגדולה של וולבק, בין היתר, נעוצה בעוז להיות ישיר, בעוז להיות פשוט. זו מעלה בפני עצמה. אך מלבד זאת העוז הזה קשור להבנה של וולבק שהעולם היום ישיר ופשוט כתוצאה, בין היתר, ממטפיזיקה מסוימת, מפרדיגמה מדעית מסוימת, והטפות מוסר מתפלצות וסופקות-כפיים על כך שהעולם "שטחי" לא תעזורנה כאן (ועם זאת, נאמר בתמצות, חלק נכבד מהכוח של וולבק נובע מכך שהוא מונע בחוש מוסרי עז). אבל הישירות והפשטות של וולבק, יש לשים לב, הן קונקרטיות ולא מופשטות. ובשביל להיות קונקרטי צריך גם נפח מסוים של טקסט; בשביל לתאר סיפור-חיים צריך סיפור. לכך מתאים הרומן ולא השירה. בוא נקרא, לשם הדוגמה, את שורות הפתיחה של הקובץ: "היום עולה וגדל, שוב נופל על העיר/ עברנו לילה ללא גאולה/ אני שומע אוטובוסים ואת הרחש הזעיר/ של מלל חברתי. הנוכחות מתגלה". יש חרוז. אני מניח שגם משקל. אבל באיזו "גאולה" בדיוק מדובר? ובאיזו "נוכחות"? ומי הדובר בדיוק, מניין הוא בא, במה הוא עובד? השוו את המשפטים האלה למשפטים כמו אלה מ"הרחבת תחום המאבק", הרומן הראשון המבריק של וולבק מ-1994: "לא מזמן, מלאו לי שלושים. אחרי התחלה כאוטית, די הצלחתי בלימודים; היום, אני מנהל בדרג הביניים. כאנליסט-מתכנת בחברה שמספקת שירותי מחשב, משכורת הנטו שלי היא פי 2.5 משכר-המינימום; זה כבר כוח-קנייה נאה […] במישור המיני, לעומת זאת, ההצלחה פחות מרשימה". הפרוזה של וולבק בהירה, ישירה וקונקרטית. ועם זאת היא בעלת יכולת מדהימה לעריכת אינדוקציה והכללה (כמו שהיא, כאמור, גם בעלת חוש מוסרי עז). השירה לא יכולה להתחרות בסיפורת שלו בגלל נטייתה למופשט ולמטפורי כמו גם בגלל קוצרה (שבגינו היא מבכרת תיאור רגע בזמן ולא נרטיב סדור; ובדיוק היכולת ליצור נרטיב סדור הוא מה שנחוץ לתקופתנו הכאוטית והמקוטעת ושוולבק סיפק).
זאת ועוד: הגדולה של וולבק נעוצה בדחייה של הגישה הצורנית לספרות. במסה מפורסמת של וולבק נגד המשורר ז'אק פרוור (שתורגמה גם היא במפעל התרגום של כתבי וולבק ב"בבל", עליו התרבות העברית צריכה להיות אסירת תודה), כותב וולבק שז'אק פרוור הוא כותב מיומן ומוכשר סגנונית, ש"הצורה תואמת את התוכן" ביצירתו. אבל הוא יוצר גרוע כי "מה שיש לו לומר הוא מטופש להחריד […] ז'אק פרוור הוא משורר גרוע בראש ובראשונה משום שתפיסת העולם שלו שטוחה, מלאכותית וכוזבת" (מהקובץ "להישאר בחיים"). ובאחת ממסותיו וולבק מצטט את שופנהאואר שכותב ש"הסוד של סגנון מוצלח הוא שיהיה לך דבר מה להגיד". על סמך וולבק עצמו, אם כך, אני מרשה לעצמי לא להתפעל מהאלכסנדרינים שלו.
אני אוחז בהבחנה הסארטריאנית שמשוררים מתעניינים במילים (במוזיקליות שלהן, בצורתן הפיזית הכתובה, באסוציאציות שהן מעוררות וכו') יותר מאשר במה שהן מייצגות ואילו סופרים מתעניינים בעולם יותר מאשר במילים. אם להמשיך באופן מסקני את ההיגיון הסארטריאני: שירה מצריכה יכולת סובלימטיבית גדולה יותר מאשר פרוזה, כלומר יכולת גדולה יותר להתנתק מהעולם החושני ולצנוח ברכות לתוך החושניות המילולית; יכולת שבעיני אנשים חושניים-קונקרטיים היא נחמת עניים ובדיחה עצובה. ואילו לסיפורת, שמשמרת קשר-עין עם המציאות, שמורה היכולת, בעצם היא בעיני הבולטת מבין אמנויות, שיכולה לעצב ולרסן את השפעת החושניות של העולם על ידי לכידתה בצורה ובמבנה. וולבק מתאר עולם שבו הסובלימציה היא דבר מה קשה להשגה. בעולם כזה הסיפורת חשובה מהשירה. בוודאי הסיפורת שלו.
מבקר חופשי 
תגובות
אני מסכימה עם הרבה ממה שכתבת אריק. הישירות, הפשטות, הקונקרטיות, הגדולה. מבין הסופרים שגיליתי בעשור האחרון רק אורהאן פאמוק יותר מרתק אותי (קנאוסגורד קצת פחות, השני והשלישי של המאבק בכל זאת נופלים מן הראשון), אבל חוש מוסרי עז? אלא אם כן אתה מתכוון לסוג של יושרה – שנגזרת מן הפשטות והישירות או אולי מולידה אותן (זה מעגל). איכשהו, כשאני מנסה לחשוב עליו כהומניסט תמיד נשארת איזו חתיכה בחוץ. אתה יכול להסביר?
היי מרית, על אלה מספריו של פאמוק את ממליצה? אהבתי את "שמי הוא אדום", פחות את "מוזיאון התמימות".
לגבי וולבק הרי יש לי תיאוריה שלמה על זה 🙂 בשורשו וולבק הוא מוסרי ואכפתי ביחס לבני אדם, זה חלק ממה שהופך אותו לוולבק. וזה גם, למרבה הבלבול, חלק שנמצא בלוויית חלק אותנטי לא פחות של אפתיות ואף מיזנטרופיות. אני מאד רוצה לכתוב משהו גדול על וולבק ולהוכיח במסגרת זו את החלק המוסרי הבסיסי שיש בכתיבה שלו.
אני אהבתי את שניהם (אבל כבר נתקלתי בתגובות קיצוניות על מוזיאון התמימות לכאן ולכאן). מאד מאד אהבתי את "איסטנבול". ונהניתי גם מ"שלג", הרומן הכי רגיל שלו לכאורה. הצד המשחקי המופשט הוא נוסע סמוי. רק אחד מספריו לא דיבר אלי ולא אזכיר את שמו שלא יתבלבל עם האחרים.
אשמח מאד אם תכתוב על וולבק אריק ועל הצד המוסרי שלו.
יום אחד אכתוב על "החלקיקים האלמנטריים", הראשון של וולבק שקראתי ולא אשכח לו את תחושת הפלא של עוד לא קראתי משהו כזה. (עכשיו הצצתי וראיתי שגם אתה כתבת עליו אבל אתאפק ולא אקרא עד שאכתוב את שלי, שלא יתערבב).
תודה רבה, מרית. אנסה בהקדם את "איסטנבול", אם כך. ואני מאד רוצה לשוב ולעבוד על משהו גדול על וולבק, מקווה שאמצא זמן.