מבקר חופשי

1. כשם שאופטימיות פירושה האמיתי, לעתים, הנו אטימות או טיפשות – כך פסימיזם הנו לפעמים רק מילה נרדפת לסוג מסוים של עצלות.

2. ובאותו עניין: ג'ורג' אורוול, במאמר ביקורת אדיר, על ההבדל בין הספרות האנגלית של שנות העשרים לזו של שנות השלושים: מדוע, שואל אורוול, היו סופרי שנות העשרים (אליוט וכדומה) פסימיים כל כך?
כי היה להם טוב יחסית!
למי שרע לו, למי שאין לו מה לאכול, למי שכוחות אפלים אדירים דוגמת הפאשיזם מעיבים על עתידו – אין זמן לפסימיזם.

3. התעוררות הדיון הבין-עדתי, שפשוף מנורת אלאדין של הזמן האחרון להוצאתו החוזרת של "השד העדתי" – הנו קפיצה אדירה לאחור.
כמו בחירתו של בוז'י במקום שלי.

השד: חזרה לשיח ישן, בדלני, סותר-סולידריות הכרחית לשמאל, ובעיקר עקר וחסר תוצאות – במקום ניסיון להצעיד את החברה הישראלית קדימה לקראת חברה שוויונית יותר, ללא קשר לעדה ולדת.

השד: תנו למעמד הבינוני ומטה להתגושש בינו לבין עצמו בזירת הלודרים ולנו, המעמד הגבוה, ייוותרו השעשועים אף הלחם.

תזכורת: לא כל האשכנזים מפלים. לא כל האשכנזים עשירים. לא כל האשכנזים מתנשאים. לא כל האשכנזים מתייחסים לעצמם כ"אשכנזים".

4. ובאותו עניין: יש תופעה נפשית מעניינת בדינמיקה בין מי שרואה עצמו כקרבן לבין מי שאותו אחד רואה כמקרבן שלו.
הראייה של הקורבן, או הקורבן כביכול, גורמת למקרבן כביכול, להתאים את עצמו לראיית העולם של המאשים.
כלומר, במקרה דנן: מעניין כמה אשכנזים על פי המוצא רואים עצמם פתאום "אשכנזים", נעשים ל"אשכנזים" – לפי התיאור הכולל, הגורף, המהותני, של מזרחיים רדיקליים. לדוגמה: סתם איזה בור ועם הארץ שהוריו במקרה נולדו ליוצאי פולין, ערס אשכנזי כמותו יש רבים – שרואה את עצמו לפתע כנצר לתרבות שהולידה את קאנט, מוצרט, מרצדס ואת השוקולד השוויצרי (שלא לדבר על הקפדה מפוארת, אופיינית לתרבות הזו, על זמני יציאת הרכבות…).

5. ובאותו עניין: אנשים בעלי חיי נפש סוערים, מכל העדות, מתבוננים באירוניה מסוימת על חלק מהמאבקים העדתיים הלוהטים. הם מכירים מנפשם-שלהם הכר היטב את הגעש והכאב שמזינים את המאבקים הללו. אלא שהם גם מכירים היטב את מוצאם הפרסונאלי. במובן מסוים מה טוב ומה נעים כשיש אפשרות "להלאים" ולהחצין את חבלי וייסורי הנפש הבודדה.

6. ישנן שתי פיצוציות ליד ביתי שמוכרות "וינסטון" ב-27 שח, בניגוד ל-28 שמוכרים החמדנים.

באחת – צעיר מסביר פנים וחם. באחרת – צעיר זעוף ושתקן.

בדרך כלל ברור במי מהן אני בוחר.

לפעמים, עם זאת, אני מעדיף את זעוף הפנים – כי לעתים אין לך את האנרגיות לשלם באנושיות פשוטה, ואתה מעדיף להתנהל עניינית – כמו מול מכונה.