ארכיון חודשי: נובמבר 2013

אובלומוב – מקורותיה של פסיביות

המאמר כונס בספרי, "מבקר חופשי" (הקיבוץ המאוחד, 2019)

https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic

 

על דוניה פרפקטה, של בניטו פרס גלדוס, הוצאת "עם עובד" (מספרדית: משה רון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הספרדי הזה בן המאה ה-19, של מי שנחשב לגדול סופריה של ספרד במאה ה-19, ולגדול סופריה מאז סרוונטס, מציג מאבק בסיסי שאפיין את המאה ה-19 באירופה ואת סיפרותה בעקבותיו. זהו מאבקם של "הקידמה" והמודרניזציה והחילון והקפיטליזם בכוחות שמרניים ודתיים ופיאודליים; לעתים זוהי מלחמתה של מדינת הלאום המודרנית בפרובינציאליות, ניסיונה להכפיף את הפרובינציה הנחשלת לסמכותה (כמו כאן). מלחמת החילון ו"הקידמה" בדת ובמסורת, עומדת גם ביסוד חלק נכבד מספרות "ההשכלה" העברית שלנו במאה ה-19. ו"דוניה פרפקטה", שראה אור ב-1876, הוא אכן סוג של רומן "משכילי" כזה בתרבות אירופאית פריפריאלית-יחסית בקצה ההופכי של אירופה, לא זה הצפון-מזרחי כמו ספרות "ההשכלה" העברית שלנו, כי אם זה הדרום-מערבי.
בגוף שלישי, רוב הזמן, בהולכת סיפור קלילה ובנימה אירונית, בהתערבויות והערות ספורות אך משעשעות של המספר על עצם מעשה הסיפור ותוך שימוש באמצעי סיפור מתוחכמים יותר לעתים, מספר לנו בניטו פֵּרֶס גַלדוס את סיפורו של פֵֶּפֶּה ריי, מהנדס בן שלושים וארבע, שנשלח בידי אביו אל עיר פרובינציאלית (בדויה) בשם אוֹרבָּחוֹסה, על מנת להשתדך לבת דודתו הצעירה, הרגישה והיפה – רוסאריו. המפגש בין פפה המשכיל ואיש העולם הגדול לדודתו האדוקה, דוניה פרפקטה, ולשאר בני העיירה הקרתנית אינו עולה יפה. ספרו של גלדוס, שראה אור כאמור ב-1876, נטוע בהיסטוריה בת התקופה של ספרד, בה בצד יריבות בין כוחות ליברליים לכוחות שמרניים בערי הבירה, נאלץ השלטון המרכזי לאכוף את סמכותו בכוח, לעתים, על חבלי ארץ מרדניים שלא ניאותו לקבל הוראות ממדריד. סרבנותה הפרטית של הדודה ביחס לשידוך בתה עם פפה ריי שזורה כאן במרדנותה של העיירה הבְּערה כנגד השלטון המרכזי.
בכדי לומר משהו על הרומן הזה אין מנוס מלחשוף דבר מה שמסתבר לקורא באמצעו. כך שמי שלא רוצה לחוות אפילו ספוילר-למחצה מוטב לו שלא יקרא את השורות הבאות. עד אמצע היצירה נהנה הקורא הנאה גדולה מההתנגשות המתוארת בו. האהדה של הסופר נתונה לפפה ריי "המודרני" לכל אורך הרומן, אבל יש איכות קומית בלתי רגילה להתקפות שמתקיפים אותו בני העיירה. אלו מצחיקות מאד כי הן נתפסות על ידי הקורא לא רק כהתקפות פסיביות-אגרסיביות ו"פולניות", אלא כהתקפות שמנוגדות בעצם לאינטרסים של המתקיפים וכהתקפות חסרות שחר שנובעות מרגשי הנחיתות שלהם. למה הכוונה? עד אמצע הרומן הקורא סבור שהתקפותיה של דוניה פרפקטה ("המושלמת"), אמה של רוסאריו, נובעות כל כולן משגיאה שמקורה רגשי נחיתות. "אני נשמרת היטב מלגנות אותך על שאתה מאמין שלא אלוהים ברא אותנו בצלמו ובדמותו, אלא שמוצאנו מן הקופים; גם לא על כך שאתה מכחיש את קיומה של הנשמה וטוען שהיא סם כלשהו כמו אותן גלולות של מגנזיום שמוכרים בבית מרקחת […] מה שאני אומרת הוא שתושבי אורבחוסה העלובים והמסכנים הללו הם נוצרים טובים ויראי שמיים, אפילו שאין בהם ולו אחד הבקי בפילוסופיה גרמנית; אשר על כן, אל לך לבזות בפומבי את אמונותיהם". פפה ריי שוחר הטוב נדהם מההאשמות האלה: "דודה יקרה, לא ביזיתי את אמונותיו של אף אחד, ואיני מחזיק בדעות שאת מייחסת לי". דוניה פרפקטה משוכנעת, סבור הקורא, שכל מי שבא מהעיר הגדולה הוא אתיאיסט ורציונליסט מושבע, ולכן היא מתקיפה את פפה ריי, בפאסיביות-אגרסיביות, כאמור, וכאילו נגד רצונה ונגד האינטרס שלה בהשאת בתה בשידוך מוצלח כל כך. הפרובינציאליים, סבור הקורא עד אמצע הרומן, מפנטזים שאיש העיר הגדולה, האדיב מאד ושכלל אינו קיצוני בהשקפותיו, מתנשא עליהם – ואז הם נעלבים ממנו. זה מבדר ביותר. על טריק קומי דומה נבנתה שורת המערכונים בסדרת הטלוויזיה "בריטניה הקטנה", שעסקה ב"הומו היחיד בכפר", שמצהיר בעוז ובהתרסה על הומואיותו בזמן שאיש לא מתנגד לנטיותיו ולאיש בעצם לא אכפת.
אלא שמאמצע הרומן מסתבר שהקריאה הזו מוטעית. דוניה פרפקטה מודעת היטב למעשיה ולהשלכותיהם. היא בפירוש אינה רוצה שבתה תישא את פפה ריי איש המטרופולין, למרות שבתה אוהבת אותו. כעת מסתבר שהרומן מתאר התנגשות ישירה בין איש מדריד הליברלית לבין אשת הפרובינציה החשוכה. ולמרות שהממד הקומי לא מתבטל – ניסיונם של זוג צעיר לממש את אהבתו כנגד רצונם של הזקנים הוא מוטיב קומי וותיק – והוא בא לידי ביטוי גם בתיאור כמה ממנהגיה הביזאריים של העיירה – הרי שהרומן הופך להיות לרומן של שחור מול לבן, הופך לרומן לוחמני, "טנדנציוזי" בלשון ביקורת הספרות העברית בעבר, כלומר מי שמצדד במגמה אחת באופן מובהק, כפי שאכן טענה ביקורת הספרות העברית של תקופת "התחייה" כנגד ספרות ה"השכלה" שקדמה לה. השינוי הזה בהבנת הרומן הופך אותו מרומן מהנה ומתוחכם – לרומן מעניין גרידא.

קצרים

1. בביקורתו המאלפת של המבקר היהודי אמריקאי, ליונל טרילינג, על דו"ח קינסי המפורסם, מ-1948 (הדו"ח והביקורת), מתח טרילינג ביקורת על התפיסה המכאניסטית של המיניות האנושית שבאה לידי ביטוי בדו"ח, תפיסה מכאניסטית שלה נלוותה התפיסה הנאיבית "המשחררת" לכאורה של הדו"ח, לפיה, כמה שיותר מין – כך טוב ("The more the merrier").
והרי להיטות מינית, טען טרילינג, יכולה לנבוע למשל גם מחרדה, ולא רק מיצריות בריאה ושופעת!

ואכן, להיטות מינית היא אבן בוחן ואתגר לאמצעים הפרשניים שלנו, בעיקר בתקופתנו שבה התפיסה הרדוקציוניסטית של האדם ומיניותו צוברת תאוצה.

תשוקה מינית דוחקת יכולה הרי להיות חיפוש אחר אמצעי להפגת חרדה (מקור "פסיכולוגי"). התמכרות ("פסיכולוגי" ו"ביולוגי"). צורך ביולוגי "פשוט". צורך אסתטי (! – "ביולוגי"? אבל מסוג שונה מזה המופקד על הרבייה). אמצעי לאישוש ביטחונו של האגו ("פסיכולוגי"). צורך בהצדקת הקיום על ידי העונג ("פילוסופי"?). צורך ברגשי התפעמות והערצה ("דתי"?).
והיד, אם זה האיבר המתאים פה, עוד נטויה.

2. הייתי רוצה לפתח, לעצמי ואולי גם לאחרים, תפיסה מסוימת צנועה של ספרות.

כששקדתי על הדוקטורט שלי גיליתי שיח של מבקרי ספרות אמריקאים מתחילת שנות הששים שדיברו על "ספרות השתיקה", כלומר ספרות שמייחלת לאיונה או חוששת ממנו, שמייחלת למעבר לעידן של שתיקה בגין עונג שאין לדבררו, או שחוששת ממעבר לעידן שבו התמלול לא יוכל להשיג ולבטא את המועקה והמצוקה האנושיות.

ובכן, בהתאם לאותה תפיסה הייתי מציע תפיסה של ספרות כדלקמן: בעודנו בחדר ההמתנה של ההיסטוריה, ממתינים לגאולה השלמה – אנחנו מדפדפים במגזינים ששם. ואנו תובעים מהמגזינים האלה שלנו שיתארו במדויק ככל שניתן – וללא מניפולציות שמזכירות לנו את קיומו של הסופר, מניפולציות שמבטלות את יכולתה של הספרות להשפיע עלינו בגין דמותו של הסופר המטילה צל על היצירה – את רגשותינו ומחשבותינו, גם אלה הדקים ביותר.
בעודנו בחדר ההמתנה לגאולה השלמה – בה לא יהיה לנו צורך לא בספרות ואף לא במילים, אלא כמו אותו יצור שעבר אורגזמה של שבע שעות ב"כל מה שרצית לדעת על המין" של וודי אלן, נסתפק בהמהומים וגמגומים – אנחנו מבקשים מהמגזינים/הספרות שלנו לעסות במדויק ככל שניתן את הרקמות הנפשיות הדוויות שלנו (נכון, לא רק זה; כל זה בלוויית עינוג אסתטי).

כן, ספרות רק כעיסוי, רק כוונטילציה. כמה מעט. אבל כמה הרבה – כל עוד אנו דחוקים בחדר הההמתנה.

3. איזה סיוט זה להיות גבר אשכנזי! כשאתה חש דכדוך, וקל וחומר רגשי נחיתות, אתה לא יכול להאשים בזה לא את ההגמוניה הגברית ולא את זו האשכנזית. אתה נותר עם עצמך – וצריך להתמודד. להתייאש, להשתפר, להיטפל.

על "הנערה מהדואר", של שטפן צוויג, הוצאת "מודן" (מגרמנית: טלי קונס)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ההיסטוריון, טוני ג'אדט, בספרו "אחרי המלחמה – תולדות אירופה מאז 1945", מספר על הקונצנזוס שרווח באירופה מיד עם תום מוראות מלחמת העולם השנייה: " על דבר אחד הסכימו הכל […] הצורך ב'תכנון'. האסונות שהתרחשו בעשורים שבין המלחמות – הזדמנויות שהוחמצו אחרי 1918, תקופת השפל שלאחר מפולת הבורסות ב-1929, הבזבוז שבאבטלה, חוסר-השוויון, העוולות ואי-היעילות שנתלוו אל הקפיטליזם של היוזמה החופשית ודחפו אנשים כה רבים אל מקסם השלטון האוטוריטארי […] כל אלה נראו קשורים לכישלון המוחלט לשפר את ארגון החברה. כדי להבטיח את הצלחת הדמוקרטיה ולשקם את תדמיתה, יהיה צורך לתכננה". מדינת הרווחה האירופאית הייתה המסקנה הישירה מהחורבן שהמיטו שתי מלחמות העולם והתקופה הקשה שביניהן. יציבות יכולה להתקיים רק בחברה שוויונית יותר, בה לא פושה הייאוש ודוחף את האוכלוסייה לפתרונות קיצון: לזרועות רודנים ואידיאולוגיות טוטליטריות או לנחמת המלחמה והכאוס. פירוקה של מדינת הרווחה המערבית, שהחל בשנות השבעים, טוען ג'אדט בזעם, נבע משכחה ומהשכחה של הסיבות הטובות שהביאו לכינונה מלכתחילה.
הספר הצורב-צורב הזה של שטפן צוויג, שעלילתו מתרחשת בין שתי מלחמות העולם, הוא תזכורת מכאיבה ולפיכך יעילה לעידן המלחמות והמצוקות הנורא שבין 1914 ל-1945. הרומן, שנמצא בעיזבונו של צווייג, הסופר הפופולרי והמתורגם ביותר בעידן הנזכר, שנאלץ לגלות ממולדתו אוסטריה והתאבד בברזיל ב-1942, מספר את סיפורה של כריסטינֶה, פקידת דואר פשוטה בכפר נידח בת עשרים ושמונה. בגוף שלישי, ובאמצעים ספרותיים מסורתיים ופשוטים, מגולל צוויג בכוח לא מבוטל את המאורע המכריע בחייה של כריסטינה אשר מוזמנת בידי דודתה לחופשה בלתי צפויה בשווייץ. הדודה, שהיגרה לארצות הברית בצעירותה, נישאה שם לסוחר עשיר וכעת, אחרי שנים, היא נזכרה במשפחתה ומבקשת לגמול עמה חסד. כריסטינה, שאיבדה את אחיה ואביה בזמן המלחמה, שאופק חייה אינו מתגבה אל מעל אשנב הדואר בכפר הנידח שלה, מסתחררת מחיי העשירים במלון השוויצרי אליו הוזמנה. בעידודה של דודתה היא עוברת מטמורפוזה בזמן החופשה, מסתפרת ומתלבשת כבת עשירים, ובתמימותה ומתיקותה שובה את לבם של הצעירים בבית המלון ומעוררת את קנאתן של הנשים המתארחות שם. אלה כאלה טועים לראות בה בת עשירים בעצמה וכשמתגלה הטעות נוקמות בה הנשים את נקמתן. כריסטינה מגורשת מגן העדן שמפריו טעמה במשך ימים מועטים כל כך אבל שלאורו המסמא נתפסים בעיניה חייה הקודמים, החיים אליהם היא חוזרת, כצללים קודרים. צוויג מתאר באופן משכנע את היקסמותה של כריסטינה מחיי הרווחה שנחשפה אליהם פתע פתאום, ובאופן משכנע לא פחות את תחושתה שחיי העוני היחסי הקודמים שלה הינם חיים בלתי נסבלים. חשוב לומר שאחת ממעלות הספר הזה הינה שכריסטינה אינה חיה חיי עניות גמורים. יש לה עבודה ופת לחם וקורת גג. אבל צוויג מפליא להמחיש את הייסורים הרוחניים של העוני היחסי, את התחושה הנרפית והמדכאת של מי שלראשונה הבין את מיקומו הנמוך בהיררכיה הכלכלית. במובן הזה, הספר הזה רלוונטי ביותר לימינו. הרי המרמור והמחאה הכלל עולמיים שאנו עדים להם בשנים האחרונות ברחבי העולם אינם, פעמים רבות, מחאות ומרמור של העניים ביותר. אלה מחאות ומרמור של מעמד בינוני מרושש, שחש עלבון צורב – כלומר ייסורי עוני "רוחניים" – מכך שהטובין בעולם נחלקים בכזה חוסר שוויון. ואם כריסטינה נזקקה לביקור בבית מלון בשווייץ על מנת שתיפקחנה עיניה, על מנת שתחוש בעליבות חייה, הרי שבתקופתנו ממלאת את מקום בית המלון המדיה, המציגה את חיי העשירים, מעוררת את תאוותנו מבלי לספקה. איך כתב ברטולט ברכט על המדיה (במקרה שלו על הוליווד), בן תקופתו של צוויג, שגלה כמוהו ובגין אותם מאורעות פוליטיים: "הכפר הוליווד תוכנן לפי המושגים/ שיש להם במקומות האלה על גן-העדן. במקומות האלה/ חשבו, שכשאלוהים היה זקוק/ לגן-עדן ולגיהינום, הוא לא היה צריך/ לתכנן שני מוסדות אלא/ אחד בלבד: את גן-העדן. וזה/ משמש לחסרי-האמצעים, לשאינם-מצליחים/ כגיהינום".
כריסטינה המתייסרת נשמטת אט אט מהמוסכמות ומהמקובלות החברתיות. היא פוגשת בפרדיננד, חייל משוחרר ופצוע מלחמה, ממורמר ומיוסר כמוה: "אם אתה לא יכול להסתיר את העוני זאת בכל זאת בושה. אתה מתבייש כמו שמתביישים כשמכתימים שולחן של אנשים זרים. עוני הוא מסריח". אחד משיאי הספר הוא תיאורו המעמיק של צוויג את חדר המלון העלוב בו השניים מנסים לממש את אהבתם ואת השפעתה המצמיתה של העליבות על תשוקתם. בהמשך, השניים מתכננים לנקום את נקמתם בחברה שהציבה אותם בשוליים.
הסיפור הזה הוא המחשה, בחיי שני פרטים, של הסיבות לרעיעות "העולם של אתמול", כשם האוטוביוגרפיה הנהדרת של צוויג, העולם שנהרס שנים מספר אחרי ההתרחשות המתוארת כאן. זו המחשה של העבר ואזהרה נצרכת להווה.

קצרים

1. יש אנשים שאחד הסיוטים שלהם, ולעתים סיוט מרכזי, הוא שלא יתייחסו אליהם ברצינות, שיראו אותם כלא-רציניים. חלק גדול ממאמציהם בחיים מוקדשים להשגת הכרה בהם כאנשים רציניים.
ויש אנשים הפוכים לחלוטין. אחד מחששותיהם הגדולים, ולעתים הגדול ביותר, הוא שיראו אותם כאנשים רציניים ותו לא. שלא ייחסו להם את היכולת להשתטות, להיות קלי דעת; שהם נעדרים את הכוח של חוסר המשקל.

2. בחברות מסוימות לא מקובל לשאול כמה אדם מרוויח. אין זה מנומס. אין זה ראוי לברר כמה אדם מרוויח כיוון שהכסף הוא הקובע את ערכו של אדם באותן חברות.
בחברות מסוימות לא מקובל לשאול בן כמה אתה או את – ומאותה סיבה בדיוק.

3. אנחנו חיים בתקופת ביניים שאין לה עוד שם. עד כמה ש"פוסטמודרניות" היה שם רעוע – "פוסט-פוסט-מודרניות" הנו קלוקל שבעתיים. ממאפייני התקופה: הנסיגה מהדוגמטיות של התפיסות הכלכליות הניאו-ליברליות שמשלו בכיפה בשנות השבעים; פיתוחים טכנולוגיים ומדעיים שיוצרים תחושה של מציאות מד"בית קרבה והולכת. בעניין זה האחרון: הלם השינויים בפועל ותחזית השינויים שבכוח הרדיקליים – יש לדאוג שבחסות תחושת הארעיות הזו, תקופת ה"בין דירות" ו"בין עבודות" של המציאות ההיסטורית הנוכחית – שבחסות החרדה ואי הוודאות והאווירה המאנית – לא ייעשו עוולות ויועמק אי השוויון. התחושה שאנחנו חיים בתקופת ביניים, כשאופי הקיום האנושי העתידי אולי יהיה שונה מהותית בעתיד הלא רחוק – התחושה הזו יכולה לרפות ידיים או להוות הצדקה לאי התעסקות בקטנות כביכול, כמו תיקון חברתי ודאגה לכלל החברה.

4. עלייתן של הסדרות הסקנדינביות בעשור האחרון ("הגשר", "דה קילינג", "הממשלה") נובעת לא רק מפריצת כישרון טלוויזיוני יוצא דופן שם בצפון כך לפתע. היא נובעת גם מכך שסקנדינביה היא היום האלטרנטיבה הבולטת ביותר לארה"ב. הייחוד של הסקנדינבים – הם הכי לא אמריקאים שיש (בתוך העולם הרלוונטי להשוואה של כלכלה מתקדמת).
ואכן יש משהו אידיאליסטי ואף גימנזיסטי בסדרות הללו, למרות תחכומן התסריטאי והמשחק המעולה שמופגן בהן. ואיכשהו, הנאיביות המסוימת הזו (למשל, שיעור החברה הארוך שהנם בעצם "הגשר" ו"דה קילינג"; למשל, המקום הנשכני של התקשורת ב"הממשלה", משל מדובר בארה"ב של לפני ארבעה עשורים ולא בתקשורת היום, על מעמדה המדולדל) עוברת ועוברת היטב.
השוואת הסדרות הסקנדינביות למקבילותיהן האמריקאיות – לעתים, לאדפטציה האמריקאית שלהן, כמו שנעשה ב"דה קילינג" – יכולה להיות שיעור מאלף בהבדלים בין תרבויות, כלכלות, חברות. כאמור, ההבדלים הגדולים ביותר הקיימים בעולם המערבי כיום.
רק חשבו על ההבדל בין דמותו הדמונית משהו של קווין ספייסי ב"בית הקלפים" לדמותה של בירגיטה ניבורג, ראש הממשלה בדנמרק.

5. כזה יופי וכזה כוח (ביחד ולחוד) מצויים ברחובות שלנו – וכנגדם, האמן צריך להעמיד יצירה מורכבת ממילים שלא תיפול מהם, שלא לומר תעלה עליהם. לא פשוט.