מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

רגע מרכזי ב"אור ירח" מתרחש ב"ליל כל הקדושים", בו נוהגים ילדים להתחפש: "במחצית השעה הבאה עלו במדרגות אל המרפסת שלושה קאובואים, שני אינדיאנים, כובען מטורף וארנב לבן, ג'סי ופרנק ג'יימס, מלכה אחת ('לא מלכת שום דבר') וכמה נוודים". באותו רגע מרכזי בעלילה משולבת גם דמות משנה, שלא התחפשה לכבוד החג ועם זאת ביגודה ראוי לציון: "הדוד ריי היה חופשי זה שנתיים מהרבנות שלא הלמה אותו יותר מהבגדים שלבש עכשיו, מין תלבושת ציד אנגלית, מכנסי טוויד רחבים ומקטורן טוויד עם דשי צמר משובצים גדולים בחזית. לאחר שנים יעבור למכוניות אלפא רומאו ולחליפות קיץ נוסח מסטרויאני, אבל בתצלומים מראשית שנות החמישים הוא נראה כאילו בעוד רגע יתפנה לירות בחוגלות או לפייס את היטלר".

הדמויות של שייבון מוקצנות ומובחנות כמו ילדים מחופשים בהאלווין, בין אם הן לובשות ביגוד יוצא דופן (כמו הדוד ריי, או כמו בזירות מרכזיות בסיפור הזה שבהן לובשים "תחפושות" אחרות: מנזרים, בתי חולים לחולי נפש וצבא) ובין אם לאו. שייבון, בדומה קצת למאיר שלו, כותב על טיפוסים (במלעיל), פחות על בני אדם. המציאות אצלו מוקצנת, לעתים מעט ולעתים הרבה. הוא סופר מוכשר מאד, שייבון, אבל קשה לשכוח שזה "סיפור", שזו לא מציאות. והעובדה הזו מעניינת שבעתיים כי הסיפור הזה מוצג כממואר, כסיפור אוטוביוגרפי, המספר שלו הוא מייקל שייבון, סופר, המספר על משפחתו. זהו "רומן ספרותי שמתחזה לאוטוביוגרפיה", כפי שכתוב על גב הכריכה. שייבון כמו מנסה ליטול חלק בגל האוטו-פיקשן של זמננו. אבל הוא לא מבין, לטעמי, את הדחף הגדול של הגל הזה (במיטבו): לא לכתוב סיפור, עוד סיפור, לא לכתוב דמויות גדולות מהחיים, אלא את החיים עצמם.

מייקל שייבון, המספר של הרומן, מתמקד בעיקר בסביו וסבתו (הבדויים, וכנראה לחלוטין). סבו היה ילד פרא יהודי שגדל להיות עילוי טכני. הוא גויס על ידי צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה לאיתור מהנדסי הטילים הנאציים ובראשם ורנר פון בראון, שהאמריקאים רצו לשים את ידם עליהם ועל הידע שברשותם (ידע ששימש אותם אחר כך בתכנית החלל שלהם). פרקי המלחמה, כמו בעצם כל הרומן, מסופרים כאן באופן מרשים. עם תום המלחמה פגש סבו של שייבון בסבתו, יהודייה בלגית שהוסתרה לטענתה בזמן המלחמה במנזר. סבתו של שייבון הגיעה לארה"ב עם ילדה קטנה, פרי אהבתה של הסבתא לצרפתי שנהרג בפעולות הרזיסטנס (כל זה גם כן לטענתה). הסבא והסבתא מתאהבים ומתחתנים, והסבא מגדל את הבת שלימים תהפוך לאמו של מייקל שייבון (מייקל שייבון המספר, כן? רק בודק). הרומן מתמקד בכמה רגעי מפתח בחיי אמו, סבו וסבתו של שייבון. אחד מהם הוא כליאתו של הסבא אחר תקיפה אלימה של הבוס שלו ב-1957. רגע אחר הוא התמוטטותה של הסבתא ואשפוזה, גם כן בשנות החמישים. הסבתא היא דמות צבעונית (כמו כמעט כל הדמויות, כאמור) ומיוסרת עקב זיכרונות המלחמה ורציחתם של בני משפחתה היהודיים בה. רגע אחר ששייבון מתעכב עליו הוא מאבקו של הסבא, שהתאלמן, בנחש ענק שאורב לחיות המחמד של שוכני בית האבות היהודי בפלורידה שאליו עקר עם פרישתו. מוטיב מרכזי כאן הוא התשוקה של הסבא לחקר החלל ובייחוד לאפשרות של הגירה אנושית לירח, כי רבה רעת האדם בארץ (מוטיב ששייבון שאל, כמדומה, מ"כוכב הלכת של מר סאמלר" של סול בלו).

שייבון הוא סופר מוכשר מאד. הוא שנון, הוא מתאר במלאות חושנית את האנשים והאתרים שבהם מתרחשת העלילה, הוא יוצר עלילות מותחות ומושכות, הוא תובע, בצדק, את עירנות הקורא בכל משפט כי המשפטים נכתבים בחריפות וצבעוניות, הוא בעל ידע נרחב מאד (מדע טילים, כימיה, פיזיקה, אמנות, ספרות, היסטוריה, תרבות פופולרית ועוד) והוא מפזר אותו בנדיבות, אמנם מעט מייגעת לעתים (כמה פעמים אפשר לבדוק בוויקיפדיה מי המונח או האיש המוזכרים?).

אבל אני לא מצליח להתלהב מהספרות הזו. הזכרתי את מוקצנות הדמויות והעלילות, את אי מציאותיותן המסוימת, זו סיבה אחת. יש גם איזו הלימה בין ראוותנות הידע המוזכר משלל התחומים לססגוניות המופרזת של הדמויות ולדחיסות הפרוזה של שייבון. הכל מעט יותר מדי. ויש גם עוד משהו: הפער בין התחכום הספרותי ועושר הידע לבין צנימות העולם הרגשי. ראו איזה תחכום וידע משוקעים כאן בתיאור חיפושו של הסבא אחר אשתו שנעלמה: "הוא הדליק עוד סיגריה ופתח בביקורת מתודולוגית, כאילו לא אישה אבודה הוא מחפש אלא רק דרך חיפוש משופרת, היריסטיקה נגד אבדן. יעילותו של חיפוש מעין זה תלויה בכמות המידע הנתון לגבי אזור החיפוש, מספר המחפשים והעלות בזמן […] ברור שכל אלגוריתם יעיל למיקסום מספר גושי הבניינים שניתן לחפש בהם בעלות הזמן הנמוכה ביותר יצטרך לשלב מטריקה יוקלידית של המרחק הנבדק ברחובות רוחביים עם מטריקה לא-יוקלידית של מרחק הזיגזג הנגזר מגושי הבניינים הרבועים" (אני מצטט כפי שהנו נוסח התרגום שלפני; "יוקלידית" היא אוקלידית). אמצעי החיפוש אחר האישה האבודה מתוחכמים, אבל היחס הרגשי של הסבא לסבתא האבודה הוא משוואה עם נעלם אחד, שכל ילד בכיתה ו"ו יכול לפתור. הסבא אוהב אותה וחושק בה ונאמן לה ללא גבולות במשך כשלושים שנה. זהו. כך, לפחות, עלינו להאמין. הרומן הזה מזכיר לי את אותם גאוני מתמטיקה שהעולם הרגשי שלהם ילדותי או פשטני. או, בוא נאמר, שעולם הרגש שלהם הוא לא מדע טילים.