ארכיון חודשי: אפריל 2012

על "התחייה", של טולסטוי, הוצאת "כרמל" (תרגום: דינה מרקון)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

"טולסטוי נגד רוסיה", כך ניתן היה לקרוא לרומן הגדול האחרון של טולסטוי, שתורגם כעת מחדש לעברית. ביצירה יוצאת הדופן הזו, שראתה אור במקור ב-1899 ועוררה סערה גדולה, לקח על עצמו הסופר הנודע משימה אדירה: הוקעת ציביליזציה שלמה ביצירה ספרותית אחת. “התחייה" מספר על בן האצילים הצעיר, דמיטרי נכליודוב, שנקרא לשמש כמושבע במשפט שבו, להפתעתו, נשפטת קטיושה מסלובה, צעירה מצודדת ממעמד נמוך שאותה פיתה כעשר שנים לפני המשפט הזה. מסלובה, כתוצאה מאותו פיתוי, הידרדרה לחיי זנות, הידרדרות שטולסטוי מתאר במסקניות אכזרית ומשכנעת, בראליזם נוקב אופייני. התיאור של השתלשלות ההידרדרות הזו רלוונטי מאד גם היום, כשנושא הסחר בנשים נמצא בראש סדר היום הציבורי. כעת מסלובה עומדת למשפט על חטא שלא ביצעה. המפגש המחודש עם מסלובה והכרתו באשמתו כלפיה מניעים בנכליודוב תמורה רוחנית גדולה. הוא נרתם להוכחת חפותה של מסלובה ובינתיים מחליט ללוותה במסעה לריצוי עונשה בסיביר. אבל התמורה הרוחנית אינה מסתכמת בהכרה בחטאו הפרטי. נכליודוב מתעורר לראות את העוול הנורא שב"שיטה" הרוסית כולה: האכזריות של מערכת המשפט והכליאה ברוסיה; הריקנות של חיי "החברה הגבוהה"; הטמטום שבדוגמות של הכנסייה הפרבוסלבית ושיתוף הפעולה בינה לבין המעמד השליט בדיכוי העם; ניצול האיכרים והשכבות הנמוכות בידי שכבה דקה של אצילים-עשירים. ברומן "נוטות החסד", נייד ג'ונתן ליטל במיומנות את גיבורו, קצין האס.אס, בכל הצמתים החשובים של מלחמת העולם השנייה ו"הפתרון הסופי". ליטל הוא סופר שמושפע בבירור מטולסטוי. כאן ניתן לראות את המאסטר עצמו בפעולה: כיצד מנייד טולסטוי עצמו את נכליודוב בכל שדרות החברה הרוסית – מבורות הכלא לשדות האיכרים, משם לחוגי המהפכנים ולמסיבות האצולה ועד למדורים הגבוהים של המנהל הרוסי – על מנת להוציא את משפטה של החברה הזו.
התמונה שעולה מהתיאור הטולסטויאני היא של מדינה רקובה, חברה שטופה בשכרות ובזימה, עם פערי מעמדות בלתי נתפסים, חברה מנוונת שהאליטות שלה אוחזות בתפיסות פטליסטיות של מטריאליזם דרוויניסטי גס מחד גיסא ושטופות באמונות טפלות מיסטיות מאידך גיסא. למעשה, ביתרון ההיסטורי שיש לנו היום בקריאת "התחייה", ברור לנו שהתיאור הוא בעצם תיאורה של חברה טרום-מהפכה. לולי ידענו את ההיסטוריה הממשמשת ובאה, קל היה לפטור את עמדתו של טולסטוי כדוגמה להגזמה לא "אורבנית"/מתוחכמת שאינה הולמת את “איש העולם הגדול”, כדוגמה יוצאת דופן ל"מזוכיזם מוסרי", רגשי אשם שיצאו מפרופורציה של בעל זכויות על זכויותיו. אך, בדיעבד, ברור לנו כי טולסטוי תיאר נאמנה חברה שאינה יכולה להמשיך להתקיים באופן שבו היא מתנהלת. וזאת לתשומת לבם של קברניטים בהווה, שאינם מייחסים תשומת לב מספקת לסממנים ברורים של חוסר נחת חברתי ופוטרים קולות של מחאה חברתית כקולות היסטריים ו"קיצוניים".
שלוש הערות על עמדת טולסטוי ברומן:
1. זוהי עמדה רוחנית-דתית, שניזונה מפרשנות מקורית של הנצרות, אך עמדה שמתנגדת לכל הדתות הממוסדות כולל הנצרות. העיקר המרכזי בעמדה הרוחנית של טולסטוי הוא מוסרי: אי עשיית הרע לרעך. עניינים מטפיזיים כמו סוגיית קיומו של אלוהים אינם מעסיקים אותו במיוחד. להאמין באלוהים פירושו לעשות טוב לבני האדם. באחד הקטעים הכבירים ברומן מתמצת נכליודוב-טולסטוי את השקפתו: "כל העניין הוא בכך, שאנשים סבורים שיש מצבים שאפשר לנהוג בהם בבן-אדם ללא אהבה, ואין מצבים כאלה. בעצמים אפשר לנהוג ללא אהבה". מכאן נגזרת השקפת עולם פוליטית אנרכיסטית, השוללת שימוש בכל אמצעי כפייה, לא רק במלחמה אלא גם בחיים האזרחיים. לפיכך, עמדתו של טולסטוי-נכליודוב, כלפי המהפכנים הרוסים, שהיו ברובם בתקופה הנידונה פרה-מרקסיסטיים או אנטי-מרקסיסטיים, אוהדת. אבל הוא מודע לאגפים בתנועה המהפכנית הרוסית שיוקדת בהם תאוות נקמה, תשוקת עריצות ואתאיזם רדיקלי, שטולסטוי סולד מהם. מעניין שהפעם היחידה בה מרקס מוזכר ברומן, מופיעה בתיאור סלידתו של נכליודוב מאסיר פוליטי מרקסיסטי, שאותן תכונות מגונות שהוזכרו מתגלות אצלו. 2. עמדתו הדתית-רוחנית של טולסטוי קרובה מאד לניהיליזם. היא אינה נובעת מנפש תמה ומוארת, אלא מנפש קודרת, מסוכסכת ובעלת יסוד מיזנטרופי. ב"וידוי" שכתב טולסטוי הוא הביע הערצה לשופנהאואר, הפסימיסט, הניהיליסט והמיזנטרופ. שופנהאואר מתאר נכונה את הקיום האנושי, גורס טולסטוי, שממנו ניתן להיחלץ רק באמצעות תמורה רוחנית-דתית. הפתיחה של "התחייה", אחת הפתיחות הגדולות בתולדות הספרות, שמנגידה בין העולם האנושי האכזר לעולם הטבע, חושפת את היסוד המיזנטרופי-ניהיליסטי בהשקפת טולסטוי. 3. השנאה למיניות שמבטא הרומן רבת עצמה ונוראה. במיניות רואה טולסטוי את אחת הסיבות העיקריות לאכזריות ולבהמיות של הקיום האנושי. ברנר, מעריצו של טולסטוי אך גם מי שכל חייו התחבט בשאלה מה מניע מבחינה פסיכולוגית מוכיחים ומטיפי מוסר כמו טולסטוי (וכפי שברנר חשד: כמוהו עצמו), תהה פעם, האם קיים קשר בין הסלידה הגוברת הנוראה מהמיניות לבין הזדקנותו של הסופר הגדול (טולסטוי היה בן שבעים ואחד בזמן פרסום "התחייה"), כלומר הגעתו לגיל כזה שהמיניות ממילא כבר אינה מרעישה כל כך.

שלושה קוריוזים בשלוש יצירות חשובות

הנה כאן

על "הרוח יוצא", של פיליפ רות, הוצאת "זמורה ביתן" (תרגום: אמיר צוקרמן)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשורות הבאות תושמענה כמה השגות על ספרו האחרון של פיליפ רות שתורגם לעברית. לכך יש להקדים שתי הבהרות: אלה השגות על סופר שמגיע לו, לטעמי, פרס נובל. ההשגות הן, לפיכך, השגות על רומן שמצופה ממנו להיות רומן של נובליסט. הבהרה שנייה: גם בין יצירותיו של רות, זהו רומן מאז'ורי, ולכן ההשגות הנן בהשוואה לפסגות של רות, שהרומן הזה נופל מהן.
רות הוא אחרון "הנרקיסיסטים הגבריים הגדולים", כפי שכינה לפני כעשור דייויד פוסטר וואלאס, את הדור ששלט בספרות האמריקאית לפניו, ובייחוד את אפדייק, מיילר ורות עצמו. ההערה המפורסמת של וואלאס, שהובעה בצירוף של הערצה, סלידה ומרד אדיפלי – קולעת. לטעמי, הסכנה עם הסתלקותם (ונקווה שרות ייוותר עמנו עד מאה ועשרים) של "הנרקיסיסטים הגבריים הגדולים", כותבים שדנו ביצירותיהם בכנות ובלי בושה בתאוותיהם ובשאיפותיהם, הנה שניוותר עם כותבים-גברים "חמודים", כמו ספרן-פויר ובני דורו, שכפי שהיטיבה לנסח מבקרת ספרות אמריקאית, איליין בלייר, במאמר מעניין שפורסם ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" אך בשבוע שעבר, הנם סופרים-גברים שעושים הכל כדי לרצות את הקהל הנשי המשוער שלהם והתוצאה היא ספרות שבבסיסה חנופה וחוסר כנות.
לרומן עצמו: לכאורה אין מה להתלונן. זה רומן סוחף, קשוח ואכזרי, כלומר רומן אופייני של רות במיטבו, על האני-החלופי הוותיק שלו, נייתן צוקרמן (כך צוקרמן אחר, אמיר צוקרמן המתרגם, החליט בהיגיון לקרוא לו, אחרי שנים שקראנו לו, בפמיליאריות-משהו, "נתן"). צוקרמן, המספר את סיפורו, שב לניו יורק אחרי אחת עשרה שנים של התבודדות בבית כפר מצפון לעיר. הוא כבר בן שבעים ואחת ושב לצורכי הליך רפואי, שאולי יסייע לו להתמודד עם בריחת שתן, שמצידה הנה תוצאה עגומה מניתוח להסרת ערמונית מסורטנת. בכוונתו לשהות בניו יורק זמן קצר בלבד. צוקרמן כבר שבע דיו מהפיתויים והסחות הדעת של הכרך וקנאי לבדידותו. אלא שהעיר מצליחה להדיחו שוב ומערערת את שלוותו היחסית, מתנתה היחידה של הזקנה. הוא מתאהב בסופרת צעירה ונשואה ונקלע לעימות עם ידידה האמביציוזי, שמבקש להיות הביוגרף של סופר גאון אך שכוח, ע"א לונוף, שנפטר לפני חמישים שנה, אך שצוקרמן הספיק להכיר. הידיד טוען שישנו סוד אפל בעברו של לונוף ומבקש לדלות מידע מצוקרמן, המסרב מצידו לסייע בחשיפת קלונו של הסופר הגדול.
החלקים החזקים ברומן, והם חזקים מאד, הנם תיאורי הזקנה האכזריים שישנם כאן, בצד תיאורי הניכור מניו יורק העכשווית ותשוקת ההתרחקות מהכרך, מהפוליטיקה ומהנשים. רות אינו חוסך בתיאורי האימפוטנציה של גיבורו ובייחוד בשיבתו לילדותו שנייה, כלומר להרטבה. בצד הראליזם הבוטה והמשובח ישנה כאן, כמובן, אירוניה ברורה ומכוונת: לגבר טורף הנשים כבר לא עומד. ולא רק זה: הוא שב להיות ילד. אבל איבר המין הגדול ביותר הוא כידוע המוח, וצוקרמן מגלה לתדהמתו שהגבריות שולחת אותו למשימה אבסורדית, לנסות לפתות (?) את הסופרת הצעירה ג'יימי לוגן. אותה גבריות גם שולחת אותו להתעמת עם ידידה, שהוא חושד שהוא מאהבה, אותו ביוגרף שאפתני שהוזכר. ג'יימי היא דמוקרטית גאה, אמנם ממוצא דרומי-רפובליקני עשיר, ושונאת בוש (הרומן מתרחש בשעת בחירתו השנייה של בוש לנשיאות). צוקרמן רחוק כבר מכל זה. הרחק מההמון המתהולל הוא כבר לא יודע, או משים עצמו כלא יודע, מי הוא טום קרוז ועומד משתאה, בקטע נהדר במיוחד, לנוכח אובססיית הטלפונים הסלולריים של הניו יורקרים. החזרה להיסטוריה ומשוגותיה, לעיר והבליה, נובעת ממקור אחד ויחיד: מרצון להתמודד על ליבה, על גופה הרי אין מה לדבר מבחינתו, של האישה הנחשקת. הסלידה מההווה וההימשכות כמעט-בעל-כורחו אליו וסיבתה, מעניקים לרומן כוח רב.
הבעיות הן אלה: ראשית, אפילו בנוגע לתיאורי הזקנה, יש משהו מעט פומפוזי, נפיחות כמעט לא מורגשת אבל, כאמור, מסופר ברמה של נובל מצופה שלא תהיה קיימת כלל, בדיבור ה"דוגרי" והגברי-במודגש על הזקנה והמוות. קיים כאן יסוד מודע מדי לרושם "החזק" שהישירות הזו תותיר בקורא. בנוסף, לא ברורה לי עד תום ההתמרמרות של צוקרמן על גילוי סודו של לונוף. כלומר, ברור שישנו כאן דיון מתוחכם על יחסי בדיון ומציאות: צוקרמן, שחייו מקבילים מאד לחיי רות עצמו, מוחה על אי ההבחנה בין הביוגרפיה לספרות ומנסה למנוע את חשיפת חייו הפרטיים של לונוף. אבל הדיון מורגש כמתוחכם מדי, ובמילים אחרות: מתחכם. בנוסף, ישנו גם איזשהו פגם אסתטי חמקמק, תחושה דקה מיני דק שרות כותב במעין תבנית מוכנה-מראש על "האהבה האחרונה של הגבר הזקן”. איו מדובר בפשטות בקלישאה, לא אצל רות, אבל כן ישנה תחושה אוורירית של יציאה מהפשטה, מתבנית-נתונה, והכפפת הפירוט הראליסטי לאותה תבנית מחד גיסא, בצד עודף מודעות לאיך הטקסט הזה יתקבל כשירת הברבור של הארוס מאידך גיסא. התוצאה היא שלא תמיד הטקסט מדוד ולעתים רות מזרז ומבליט, באופן מעט מלאכותי, את הקונפליקטים שמתאר הרומן, על מנת להתאים את הרומן לאותה ”תבנית”. העימות החזיתי עם הצעיר הביוגרף, למשל, נועד להבליט את מאבק הדורות האדיפלי. ואכן הוא מבליטו, מבליטו מדי.
ושוב, עוצמת הבעיות הייתה נחשבת נמוכה מאד לו היה מדובר בסופר מן המניין. אבל רות אינו מן המניין (וביותר ממובן אחד). אז כיצד לסכם? רומן שהתכוון להיות גדול, אך בפועל הוא רק טוב מאד, של סופר גדול מאד.