מבקר חופשי

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

אני רוצה להמליץ לכם על הופעת מחול שראיתי, "חיים מרוצפים" שמה, הופעה שתעלה עוד כמה פעמים בשבועות הקרובים (פרטים ודאי נמצאים באינטרנט; יש שם הכל! נראה שהולך להם וזה יתפוס!).
בשנים האחרונות אני מגלה, טיפין-טיפין, את אמנות-המחול וחושב שאולי זו האמנות, מבין האמנויות הפלסטיות או אמנויות הבימה, שהשפעתה עלי היא הגדולה ביותר, בפער גדול ביחס לציור או פיסול או תיאטרון, למשל. אני איש של מילים (אני מצטער על הנפיחות והבנאליות שנלוות בהכרח להגדרה ולהגדרה העצמית הזו). ואני איש של מילים בדיוק בגלל שכוחן של המילים הוא בהפשטה, במרחק שהן יוצרות מהמציאות, בהתמרתה לדבר-מה אחר. במובן מסוים המילים הן המפלט האמנותי הקיצוני ביותר מהמציאות ובעיקר מהגוף, שהוא המציאות בתמציתה. הגוף הוא דבר נהדר, כמובן, או לא כמובן וראוי להבהיר זאת. אבל הגוף הוא גם נטל ומטרד. התשוקה היא דבר נהדר, כמובן. אבל התשוקה גם מעיקה ורודנית. השפה היא ההתרחקות האולטימטיבית מהחייתיות ולכן היא זו שמגדירה את בני האדם ביחס לעולם החי האילם. הריקוד הוא לכאורה הקוטב המנוגד לשפה. הריקוד הוא הרי הגוף בכבודו ובעצמו, ללא מיסוך (מילים), ללא מסך (הקולנוע) ואף ללא שילובו בצד השפה (בתיאטרון).
ניטשה (בהשפעת שופנהאואר), ב"הולדתה של הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה", מגדיר את המוזיקה כאמנות "דיוניסית", כלומר זו שמבטאת את היצר-הרצון הקוסמי בצורה הישירה ביותר. דווקא את האמנויות הפלסטיות ואמנויות הבימה, כדוגמת הפיסול, התיאטרון ו(במשתמע מניטשה) המחול, מייחס ניטשה לאמנויות ה"אפוליניות", כלומר לאמנויות המאופקות, הסובלימטיביות ומשכינות הסדר. יש בהגדרה הזו של ניטשה משהו אנטי-אינטואיטיבי לטעמי, בייחוד לאור השימוש המקובל בתרבות בשם "דיוניסי" (ביו השאר, ואולי בעיקר, בהשפעת ניטשה!). דווקא אמנות גופנית לעילא כמו אמנות הריקוד נתפסת בעיני כ"דיוניסית" ואילו המוזיקה, לפחות מבחינה זו שהיא מופשטת לעילא, נתפסת בעיניי כסובלימטיבית, ולפיכך כנוטה ל"אפולינית". נימוקיו של ניטשה עמו. למעשה, למרות שניטשה ידוע כמי שמצדד בכוחות הויטאליים והלא-רפלקסיביים של הקיום האנושי, הרי שעמדתו מורכבת בהרבה. ביחס לאמנות ב"הולדת הטרגדיה" עמדתו היא עמדה אנינה ו"רוחנית" מאד. ניטשה מנגיד בין "הדיוניסיות היוונית" ל"דיוניסיות הברברית". זו "הברברית" מתאפיינת ב"חינגות" וב"מעשי זימה של פריצות מופלגת", ב"החזרתם את האדם לתחומי הנמר והקוף" (תרגום ישראל אלדד), ואילו "הדיוניסיות היוונית" היא תפיסה רוחנית של הקיום כאחדותי, מחאה כנגד ההתפרטות של הקיום ותחושה טראגית עמוקה על אודות מעגל המוות והלידה, הכמישה וההתחדשות. אותי הקטן, לאין שיעור פחות אנין מניטשה, דווקא הדיוניסיות הוולגרית מטרידה ועלי היא אף מהלכת קסם, ולפיכך דווקא המחול נתפס בעיניי כ"דיוניסי" וכמנוגד קוטבית לשפה. לא כניצב בצידה בקוטב ה"אפוליני", כפי שטוען ניטשה.
אבל הקסם של המחול בעיני, כשהוא מוצלח, נעוץ בדיוק ביכולתו להעלות את הגוף מגופניותו הפשוטה לדבר מה מורכב יותר. כלומר, מיכולתו של המדיום ליצור אמנות לא באמצעות הסבת המבט מהגוף אלא דווקא בכניסה ראש-בראש עמו. ושוב, הגוף אינו דבר רע. אך, כאמור, לעתים הוא מעיק. והמחול, פוטנציאלית, מזכך אותו.
מה שמיוחד במופע "חיים מרוצפים", של היוצר רותם תש"ח וחמשת רקדניו (שרון בקלי, אוליביה קורט מסה, דניאל גל, צוף יצחקי ועומר אסטרחן), הנו, בראש ובראשונה, היותו מופע מחול טקסטואלי. כלומר, הרקדנים, תוך כדי ריקוד, מנהלים ביניהם רב-שיח (באנגלית, חשוב לציין; למרות שזה מאד לא מתוחכם מצדי, ולמרות שההחלטה מובנת מבחינה שיווקית, אני חייב לומר שזה העציב אותי מעט) כל זמן המופע. והנושאים שהם עוסקים בהם – במילותיהם! – הם הגוף עצמו; חוסר הגמישות והיצירתיות של תנועתנו בחיי היומיום, למשל. כך נוצר ניגוד מעניין ואירוני בין הגופניות המשוחררת שלה מטיף המופע, אולי אף הכמיהה לעידן פרה-ציביליזציוני, לבין המדיום שבה מבוטאות ההטפה והכמיהה הזו: השפה. התוצאה בכללותה היא מופע בעל מורכבות פילוסופית-אמנותית ניכרת (ועם זאת מופע שלא נעדר הומור); מופע שדן בגוף לעומת הרפלקסיה על הגוף (המילים); באמנות הגופנית (המחול) לעומת הגופניות הלא אמנותית (המיניות); בגוף הממושטר של חיי היומיום לעומת הגוף הלא ממושטר של הריקוד.