בקצרה על מערכון של "ארץ נהדרת" ועל העונה השלישית של "שטיסל"

המערכון של "ארץ נהדרת", עם שאולי ואירנה, מליל הבחירות (שבו שאולי ממליץ לישראל לפתוח במלחמת אזרחים), הוא באמת מאד מצחיק, אבל הוא לא מערכון "גדול" ו"מופתי".

הוא לא כזה, קודם כל, כי הוא סובל ממודעות עצמית ושנית כי הוא סוג של קלישאה מערכונית ושלישית כי הרעיון שהוא מבטא אינו חדש.

המערכון כולו נודף מודעות עצמית כעין זו: "הבה נכתוב מערכון בוטה, בסגנון 'בגדי המלך החדשים', שחושף את האמת העירומה, האלימה, שמתחת לכל זה, שאומר דברים כהווייתם במקום שפת החלקות הדיפלומטית". מודעות-עצמית בחלק מהאמנויות היא המקבילה של טעם לוואי בחלק מהמאכלים. זהו גם move קלישאי של סאטיריקנים, אמירה מוקצנת מפי דמות גבולית שמרשה לעצמה לומר דברים שלא ייאמרו. ולא פחות חשוב: המערכון לא חשף איזו אמירה מקורית על הישראליות. העובדה שאנו בארץ שבטים-שבטים היא אמירה ידועה שזכתה לביטוי קנוני בנאום נשיא המדינה ריבלין לפני שנים אחדות.

ואם כבר אז כבר: העונה השלישית של "שטיסל" מכילה כמה רגעים ופרקים יפים (בחמישה שראיתי), אבל היא ירידה ברורה ביחס לשתי העונות המצוינות הראשונות. היסוד הטלנובלי חזק מאד בה (ריבוי האסונות וכו') ואין תמיד הקפדה על אמינות בהתפתחויות עלילתיות. במאמר מפורסם-בשעתו על מהותה של "תרבות ההמונים" (Masscult and Midcult, 1960), טען המבקר האמריקאי דווייט מקדונלד כי מנגנון מרכזי של "תרבות ההמונים" היא תופעת סחיטת הלימון עד תום (הביטוי שלי, אבל לכך הוא מתכוון). כלומר, אם משהו הצליח, ממשיכים איתו עוד ועוד ועוד רק משום כך. כך, למשל, מביא מקדונלד דוגמה, אמן מופשט מצליח שהגלריה שלו לא אפשרה לו לעבור לצייר פיגורטיבי כי הוא היה מזוהה עם המופשט ובו זכה להצלחה. זה מנגנון אופייני ל"תרבות ההמונים" והוא שהופך את חלק מהיצירות שנמצאות בה ללא אותנטיות. זו התחושה הכללית בעונה השלישית של "שטיסל" על סמך חמשת הפרקים הראשונים. היה כאן חזון אמנותי מקורי, יפה מאד, שכעת סוחטים אותו עד תום בגלל ההצלחה שהוא זכה לה.

אם הדברים ישתפרו בהמשך – אדווח.

קצר על עיקר-הערכה בספרות

סוגיית ההערכה בספרות (ובכלל ההערכה באמנות), כלומר זו שקשורה באמירה האם יצירה היא "טובה" או "רעה", היא סוגיה סבוכה מאד ולטעמי לא פשוטה לאף כיוון (הן זה הרלטביסטי, שחושב שאין בכלל כזה דבר "טוב" ו"רע" באמנות, והן זה המאמין ב"טוב" ו"רע" אובייקטיביים באמנות).

אבל לעתים מזדהר לך איזה עיקר-הערכה בצלילות: יצירה שאין בה כבוד בסיסי לסבל אנושי (איני מדבר ודורש ממנה מודעות למלוא הטרגיות של המצב האנושי, אלא כבוד בסיסי לסבל אנושי ובהקשרים אמנותיים מסוימים גם לסבל לא אנושי), אם מתוך קלות דעת, טמטום או אף מיזנטרופיות "עקרונית" – אינה יכולה להיות בעיניך יצירה גדולה. ואולי אף לא יצירה טובה גרידא.

נכון, זהו עיקר הערכה אתי יותר מאשר אסתטי. ואולי מדובר בשילוב ביניהם: נפשי בוחלת באופן אינסטינקטיבי ביצירה כזו, שריקנותה נדמית לי מהדהדת כמו למרחקים.

על "המרדימנים", של אנה אנקוויסט, בהוצאת "הספרייה החדשה" (מהולנדית: רן הכהן, 314 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

גיבוריו הראשיים של הרומן הזה מ-2011, הרומן של הסופרת ההולנדית המפורסמת, הם שני אחים בגיל העמידה. דְריק דה-יוֹנג הוא פסיכואנליטיקאי ששכל זה עתה את אשתו שמתה ממחלה קשה. לזוג לא היו ילדים. ואילו אחותו, סוזן, היא רופאה מרדימה, שהתפנתה לסעוד את גיסתה בחודשיה האחרונים. סוזן נשואה לחבר טוב של דריק ולזוג בת בת 19 שיחסיה עם סוזן אינם טובים. דריק וסוזן, נמסר לנו עד מהרה, התייתמו מאימם בגיל צעיר, כאשר היא נפלה אל התהום בשעת טיול עם אביהם בויילס, והם גודלו על ידי דודתם. הרומן נפתח בניסיון חזרתו של דריק לשגרה: אחרי תקופת האבל הוא מחליט לקבל מטופל ראשון. המטופל, מתמחה צעיר בפסיכיאטריה, הוא אדם שיציבותו הנפשית, כך מתגלה, אינה גדולה ורעיעותו הנפשית תגרום למהפכה בחייו של דריק, אך גם בחייה של סוזן.

אפרופו יציבות. הרומן שומר על מבנה יציב שבו מסופרת לסירוגין העלילה בת מספר החודשים, עלילתו של האח ואז עלילתה של האחות וחוזר חלילה. עלילותיהם יצטלבו כאמור גם בסיוע המטופל של דריק. הסיפור מסופר בגוף שלישי על ידי מספר חיצוני תוך גלישה נדירה למשפטים בגוף ראשון, מתוך תודעת הגיבורים.

אנקוויסט מבקשת להשתית את הרומן על ניגודיות שקיימת בין שני המקצועות של האחים. או, ליתר דיוק, מתחזה כמאמינה בניגודיות עקרונית שקיימת כביכול בין שני המקצועות, כשלמעשה היא משתמשת בניגודיות (המפוקפקת) שימוש אינסטרומנטלי, על מנת ליצור מבנה קונטרסטי בהיר לרומן שלה. לפי הניגוד (כביכול) הזה הפסיכואנליטיקאי מבקש לעורר למודעות ואילו הרופא המרדים לאלחש; ומאידך גיסא הפסיכואנליטיקאי מכאיב ולא ברורה עזרתו ואילו הרופא המרדים עוזר בעליל בהפחתת הסבל בעולם. לא רק לניגודיות הזו אין להתייחס ברצינות, אין גם לעשות זאת ביחס לפיתול "הבלשי" בעלילה, לפיו מתעורר החשד שאמם של סוזן ודריק נרצחה בוויילס בידי אביהם. סופרים, לעתים, נוטלים מכל הבא ליד וזורקים אל מדורת העלילה על מנת שלא תדעך.

אך אף על פי שכל הרובד הרעיוני-תמטי מאולץ ולמרות שפיתול העלילה הנ"ל מגוחך, הרומן, לאחר כמה עשרות עמודים, מתגלה כרומן מעניין ומהנה לקריאה. זאת, ראשית, משום שאנקוויסט מעניקה לנו מלאות ריאליסטית מענגת בתיאור חיי שני האחים. מדובר, לפני הכל, במלאות כללית-רגשית, כך שהסופרת חולשת על חיי דמויותיה הן (מעט) בילדותם בצל יתמותם והן (יותר) על חייהם בהווה על יחסי הקירבה המשפחתיים והאחרים שהם מקיימים. כך נוצר אותו תנאי בל יעבור וקשה כל כך לקיום להנאה מספרות ריאליסטית: הדמויות אמינות והופכות לבני אדם של ממש, הן כבר אינן, למעשה, "דמויות". אבל בעיקר ראוי לציין כיצד אנקוויסט חולשת על חייהן המקצועיים של שתי דמויותיה. המלאות הזו אולי פחות מפתיעה באשר לחייו המקצועיים של דריק (אנקוויסט, ילידת 1945, היא פסיכואנליטיקאית בעצמה), אך היא מרשימה כשם שהיא משכנעת בתיאור חייה המקצועיים של סוזן (ב"אחרית דבר" מספרת אנקוויסט בקצרה מהיכן רכשה את הידע לתיאוּריהַ). אנו למדים דברים מעניינים על המקצועות של השניים, כולל על ספקות תהומיים של דריק ביעילותו של הטיפול הפסיכואנליטי. פרטים כגון אלה (ביחס לפסיכואנליזה): "איך נפלה אמו מגובה מאתיים מטר? […] מעולם לא דיברו על הדברים האלה. אף לא מלה. כואב מדי בשביל אבא, מפחיד מדי בשבילו. קשר של שתיקה. לאור תובנותיו היום היה פוסל את הגישה הזאת מכל וכל. הפנטזיה תמיד גרועה מהמציאות ולא משנה כמה זוועתית המציאות". או זה (ביחס למקצוע הרופאה המרדימה): "תחושת הזמן, חושבת סוזן, מישהו צריך לכתוב על זה פעם. כשישנים, ולא משנה כמה עמוקה השינה, או כמה שתית קודם, תמיד יש לך מושג על הזמן שחלף. […] בשינה מלאכותית זה אחרת. מטופלים מתעוררים מההרדמה ואין להם מושג שעברו חמש שעות". בנוסף, הרומן גם מעניין בגלל עלילתו שצוברת מומנטום החל ממחציתו בערך. אחרי שאנחנו מעורבים רגשית בחייהם של האחים, מעברו של המטופל החדש של דריק להתמחות בהרדמה תחת פיקוחה של סוזן, הופך לתסבוכת אתית ורגשית שגורפת אליה גם את בעלה של סוזן ואת בתם המרדנית.

באופן מעורר חשש חילקה אנקוויסט את הרומן לארבעה פרקים הנושאים שמות טכניים של ארבעת חלקי סוגה מוזיקלית הקרויה סונטה ("אקספוזיציה", "פיתוח", "רֶפְּריזה", "קוֹדָה"). אני כותב "מעורר חשש" כי ביצירות קודמות של אנקוויסט ("קונטרפונקט", "הסוד") הפריעו לי איזו תחושת סנוביזם ואיזו תחושה של התמוגגות בורגנית מ"תרבות גבוהה". בספריה של אנקוויסט המוכרים לי יש כאלה שנוטים אל הסנטימנטלי והקיטשי ויש כאלה ארציים וחריפים, כמו רומן הביכורים הסאטירי המצוין שלה, "יצירת המופת". "המרדימנים" אמנם אינו יצירה סאטירית, אך המלאות הריאליסטית המוזכרת הופכת אותו לארצי במובן הטוב של המילה (ובהקשר של ז'אנר הרומן אין בעצם מובן אחר).

נהניתי מהרומן. אך עלי להעיר שהיו קולות כחכוח בזמן הקריאה. איני יודע תמיד לומר האם קולות הכחכוח (המעטים) ששמעתי עלו מ"גרונה" של אנקוויסט או של המתרגם. "את לוקחת על עצמך הכל, ואם משהו לא בסדר, זאת אשמתך. בעצם את לוקחת על עצמך משהו שאת לא יכולה" (עמ' 47), אומרת קולגה לסוזן. נראה לי מתבקש להוסיף כאן בסוף המשפט את המילה "לקחת". "כשהרופא המרדים רצה לדקור אותו במחטים ארוכות גם במפשעה וגם בעמוד-השדרה – 'רק נעשה חסימה' – הוא התחנן אליו לאבד את ההכרה" (עמ' 55), נזכר דריק, ולא ברור בדיוק לקורא על מה "התחנן", והרי הרופא ביקש בעצמו להרדימו. האם מדובר בתחינה להרדמה מסוג פחות פולשני? "היא בעצמה לא זקוקה לאמא", אומר דריק על אחותו, "היא לא יודעת איך זה, איך צריך להיות" (עמ' 79). האם ישנה כאן השמטה של הכינוי הרומז "זה" ("איך זה צריך להיות") או הכוונה ב"להיות" ל"להיות עם אמא"? "קוראים לרופא המרדים כשהעניינים נהיים מותחים ממש" (עמ' 88) – אני מניח שצריך להיות כתוב "מתוחים". "האנליזה כשלעצמה לא מבקשת ליצור אנשים טובים יותר. היא מבקשת להבין. פחות חשוב מה קורה אחר-כך על בסיס ההבנה הזאת. דריק לא מסכים עם הגישה הזאת, הוא רוצה שאנשים ירגישו טוב יותר הודות לפסיכותרפיה" (עמ' 151). מהקטע משתמע ניגוד לא רק בין בקשת הבנה נפשית להשגת רווחה נפשית אלא גם בין האדישות המוסרית של הפסיכואנליזה ("לא מבקשת ליצור אנשים טובים יותר") לבין הרצון שהמטופלים יחושו רווחה נפשית בגין הפסיכואנליזה. מבחינה לוגית אין סתירה מובנית בין שתי הקביעות הללו.

לא מדובר בהפרעה רצינית לקריאה, אבל שליחותו של המבקר ומחויבותו לקוראיו הינה להעיר גם עם הפרעות מינוריות כאלו.

הערה קצרה בעקבות "אוטוביוגרפיה של קורא" של שלמה גרודזנסקי

אני קורא עוד פעם את "אוטוביוגרפיה של קורא", אוסף הביקורות והמסות האנין והמעניין (יש בו מסה שמסבירה מדוע שם התואר "מעניין" לגיטימי ואף רצוי בהערכת ספרות!), של המבקר שלמה גרודזנסקי (1904-1972), אוסף שראה אור ב"הקיבוץ המאוחד" בתשל"ה.

חלק מהייחוד של גרודזנסקי נובע מכך שהביוגרפיה שלו התחילה בעיירה בליטא, נמשכה משם למשך עשרות שנות חיים בארה"ב ורק אחר כך נחתמה בעלייה לארץ וחיים בה. כך גישרה הרגישות הספרותית שלו בין המזרח אירופאיות של בני דורו והדורות שקדמו לו לבין היכרות מעמיקה עם הספרות האנגלית, כולל, ובייחוד, המודרניזם באנגלית (זה פשר הקירבה שלו לזך, למשל). גרודזנסקי היה כך מעין "גשר" בין הספרות העברית שקדמה לו, על האוריינטציה הרוסית (והאירופאית) הכבדה שלה, לבין הספרות העברית שאחריו, על האוריינטציה האנגלו-אמריקאית שלה.

אבל לא על כך רציתי לכתוב. גרודזנסקי הוא מעריץ גדול של ברנר. והנה הוא כותב באחת המסות מה טעם היה ברנר מסויג מספרות היידיש של זמנו. לא מדובר כאן באידאולוגיה "הבראיסטית" או "ציונית". ברנר היה מסויג מספרות היידיש בזמנו בגלל ההצלחה שלה! כלומר בגלל הפולחן והפולחן-העצמי של ההצלחה שנתפסה באצילות האנינה של ברנר כדבר מה וולגרי.

פעם כתבתי שעם הצלחה, כידוע, מתווכחים. ואחת מצורות הוויכוח שמה "ביקורת ספרות". אבל גם מחוץ לתחומי הספרות, כדאי לזכור שכוחות עולים אינם בהכרח כוחות צודקים, או צודקים תמיד; שיש דבר מה וולגרי בהצטרפות לטרנד או אידאולוגיה רק או בעיקר כי הם מצליחים; וכי הצלחה היא דבר מה זמני מאד.

הרי הספרות האידית "המשגשגת" איבדה את קוראיה היהודים האמריקאים תוך דור אחד, עוד לפני השואה, כשבני המהגרים עברו לקרוא באנגלית. הספרות העברית שנדמתה אז כזרם קטן בצד הנהר האדיר שגשגה הרבה אחרי רעותה המצליחה-לפנים.

ונקווה שעוד תשגשג.

מפגש זום מחר, רביעי, ה-17.3.21, על מישל וולבק

למעוניינים,

מחר, שרון רוטברד ואנוכי נשוחח על הסופר הצרפתי מישל וולבק במפגש "זום".

המפגש בתשלום של 20 ש"ח.

פרטים בלינק כאן

 

על "אושר ועוד", של קתרין מנספילד, בהוצאת "תשע נשמות" (122 עמ', מאנגלית: רעות בן יעקב)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

קתרין מנספילד (1888-1923) היא סופרת של סיפורים קצרים ממוצא ניו זילנדי שפעלה באנגליה מגיל צעיר ונחשבת לאבן דרך במודרניזם האנגלי. הקובץ שלפנינו כולל ארבעה סיפורים שלה.

הסיפור הארוך בקובץ, בן 40 עמודים, ואחד משני הבולטים בו, "בנותיו של הקולונל המנוח", הוא סיפור איטי, לעיתים איטי מדי, על שבוע האבל לאחר מות אביהן של שתי נשים אנגליות מבוגרות שנותרו ברווקותן. הנשים הן בנות המעמד הבינוני ומשפחתן שירתה בעבר בקולוניות, אם הבנתי נכון: בציילון שליד הודו. האחיות נוירוטיות, נרפות, הססניות ולא יודעות לעמוד על שלהן. האם זה בסדר שחלוקי הבית שלהן אינם צבועים בשחור כמו בגדי האבל שלהן? האם הן מחויבות להציע לאחות הרפואית שטיפלה באביהן המנוח לגור עוד שבוע בביתן ועל חשבונן? האם מותר להן לתבוע דברים מהמשרתת שבביתן? והדג לארוחה, הוא צריך להיות מטוגן או מבושל? ובכלל, איך העזו לקבור את האב? "מה יגיד אבא כשייוודע לו"!

אט אט צובר הסיפור כוח ומשמעות. קונסטנטיה וג'וזפין, האחיות, מסתבר לקורא, סורסו בידי אביהן הרתחן והפכו מאימתו לעלים נידפים. הוא הטיל עליהן את חיתתו בחייו וכעת גם במותו. זאת אם בכלל הוא באמת מת: "איך תוכל להסביר לקונסטנטיה שאבא נמצא בשידת המגרות?". אבל חלק מהכוח של הסיפור, ואולי בעצם הייחוד שלו ממש, נובע מכך שלא המספר, לא הקוראים ולא האחיות עצמן, מצליחים למקד את מבטם ולהגיע למסקנה נחרצת מה בעצם גרם לחיי האחיות להתבזבז כך. הסיפור הופך כך לסיפור חזק על ערפול תודעתי כשאנו והאחיות תוהים מה ומי חרץ את גורלן לקיום נרפה ואינרטי? "לו הייתה אמא נשארת בחיים, אולי היו מתחתנות? אבל לא היה עם מי להתחתן. לאבא היו חברים אנגלים-הודים עד שהסתכסך איתם. ולאחר מכן לא פגשו קונסטנטיה והיא אף לא גבר אחד מלבד אנשי כמורה. איך אפשר לפגוש גברים?". כך מתכנס הסיפור הזה לסיפור חזק על אחת התחושות המפחידות ביותר שיכולות לפקוד אותנו, התחושה שאיננו מסוגלים להיות הפרשנים והמפענחים של סיפור חיינו. הכל אפוף ערפל של דו-משמעות, שכחה, פסיביות ואין-אונים קוגניטיבי: "היא ניגשה לג'וזפין. היה משהו שרצתה לומר לג'וזפין, דבר-מה חשוב נורא, לגבי – לגבי העתיד ומה…[…] ואז אמרה קונסטנטיה חלושות, 'ג'וג, אינני יכולה לומר את מה שהתכוונתי לומר, כי שכחתי מה…מה זה היה שהתכוונתי לומר. ג'וזפין שתקה לרגע. היא בהתה בענן גדול במקום ששם הייתה השמש קודם לכן. ואז ענתה בקצרה, 'גם אני שכחתי'". זהו סיפור על קיום מחוק שחלק מנוראותו נובעת מכך שהוא אפילו לא מצליח להגיע לכלל מודעות עצמית בהירה.

הסיפור השני הבולט בקובץ הוא "אושר". זה סיפור פואנטה קלאסי, כלומר כזה שסופו מפתיע וחריף. אבל בניגוד לסיפור הקודם הוא כתוב כולו בתנופה. ואין להתפלא, כי נושאו השוצף, הדוהר, כפי שניכר כבר משמו, הפוך לחלוטין לזה המזדחל של "בנותיו של הקולונל המנוח". ברתה יאנג, הגיבורה בת השלושים, שטופת אושר: יש לה בעל אוהב, ילדה מקסימה, חוג חברים בוהימיינים, מבריקים ואופנתיים ומצבה הכלכלי יותר משפיר. "מה את יכולה לעשות אם את בת שלושים וממש בפינת הרחוב שלך משתלטת עלייך, לפתע פתאום, תחושה של אושר – אושר מוחלט! – כאילו בלעת פתאום חתיכה בוהקת של שמש בין-הערביים הזו והיא בוערת בחזך". מנספילד מתארת יפה את האושר כדבר מה כמעט מכאיב: "'אני שמחה מדי – שמחה מדי!' מלמלה לעצמה". לא השאלה "האם?" האושר יתנפץ מותחת את הקורא המנוסה, אלא השאלה "איך?".

מנספילד שייכת, כאמור, למודרניזם האנגלי בן התקופה. היא הייתה מקורבת לחוג בלומסברי ולוירג'יניה וולף. בחוג מכיריה, כפי שמציינת המתרגמת רעות בן יעקב באחרית הדבר, היו ט"ס אליוט וד"ה לורנס. המודרניזם, בחלק מההיסטוריות השונות של הספרות, מתואר בנאיביות כתנועה של התקדמות אמנותית ביחס לכתיבה שקדמה לו. כביכול ג'ויס בתחום הרומן הוא אמן משוכלל ומתקדם יותר מטולסטוי או דוסטוייבסקי ואילו ט"ס אליוט הוא משורר מתקדם יותר מהמשוררים שלפניו, בטח מהמשוררים האנגלים הרומנטיים וכו'. אני לא שותף להערכה הנאיבית הזו, ומהזווית שלי (חלקית ומוגבלת, כמובן), בחלק מהמקרים מדובר לא בעלייה אלא דווקא בירידה. בתחומי ז'אנר הסיפור הקצר, לכתוב סיפור קצר מודרניסטי פירושו לכתוב סיפור קצר פוסט-צ'כוביאני. צ'כוב הפך נקודת התייחסות מרכזית לאלה שהתכוונו לכתוב סיפורים קצרים בדור המודרניסטים כותבי האנגלית בראשית המאה ה-20. ואכן צ'כוב מצוי בקובץ פעמיים. בפעם הראשונה, כשברתה בסיפור "אושר" מהרהרת בכך שסועדי ארוחת הערב בביתה, הארוחה בה מתחוללת העלילה הראשית, הם אנשים נפלאים ומרתקים, "ועד כמה הם מזכירים לה מחזה של צ'כוב!". ואילו באחרית הדבר מצטטת בן יעקב מיומנה של מנספילד: "צ'כוב טעה בחושבו כי לו היה לו עוד זמן היה יכול לכתוב באופן שלם יותר, לתאר את הגשם, ואת המיילדת, ואת הרופא בשעה שהוא לוגם תה. האמת היא שיש גבול למה שניתן לכלול בסיפור".

בלי קשר למי צודק בוויכוח המקומי שלה עם צ'כוב (כפי שמנספילד מציגה אותו), המדגם של סיפוריה בקובץ שלפנינו נופל בעיניי ממיטבו של צ'כוב. וחלק מהסיבה לכך נעוץ במחלה מודרניסטית אופיינית שרכיביה הם עודף מעודנות ועודף תובענות. קפיצות אחדות ללא התרעה ממציאות לדימיון; שימוש גולש ומעודן במבע משולב שכורך יחד את המספר והדמות; מקטעי זרם תודעה ששזורים בסיפורים. כך שאולי זו חלק מהסיבה לכך שאמנם ככלל נהניתי מקריאת הקובץ, ולעתים נהניתי מאד, אך עם זאת לא יצאתי מגדרי.

על "מגלן", של שטפן צווייג, בהוצאת "מודן" (מגרמנית: ליה נירגד, 225 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה סיפור נפלא והוא מסופר כאן באופן נפלא. במעומעם זכרתי את הסיפור הפנטסטי הזה מהילדות, והנה צווייג מקומם אותו במלוא הדרו.

סוף המאה ה-15 ותחילת ה-16. בעבור האירופאים זהו עידן של פלאות. פחות משלושים שנה אחרי שקולומבוס יצא לחפש מלוכה (דרך להודו) ומצא מלוכה אחרת (אמריקה), מבקש ימאי פורטוגלי, פֶרְנאוֹ דה מגֶלָאיש שמו, או בצורה הלטינית: מָגֵלָן, שכמו קולומבוס הצעתו נדחתה גם היא על ידי בית המלוכה הפורטוגזי, לעשות את מה שאיש לא עשה לפניו: להקיף את כדור הארץ כולו. בכך הוא מבקש לגלות את הארצות שבדרך ולשייכם לכתר שיסכים לממן את המסע (ולהותיר כמה איים לעצמו); להוכיח הלכה למעשה את הסברה שכדור הארץ אכן עגול; וכן, למצוא את אותה דרך מערבית להודו, שחומת האמריקות חסמה בפני קולומבוס. חמש ספינות יצאו לדרך מסביליה ב-20 לספטמבר 1519 ועליהן 265 איש. שלוש שנים אחר כך, ב-6 לספטמבר 1522, שבה לסביליה ספינה אחת בלבד ועליה שמונה עשר אנשי צוות כחושים. אך המסע הושלם, המ.ש.ל. – הוכח.   

זה סיפור נפלא, המסופר נפלא. קודם כל צווייג מצליח להעביר לנו את הריגוש של התקופה. זו תקופה של גילויים מסעירים ותהפוכות ענק (למשל: לאחר שהמלך הספרדי מאשר למגלן לצאת למסע הוא נפנה לעסוק בבעיות שמציב אחד, מרטין לותר, בנחלה אחרת שלו). לא סתם אנו מונים מהעידן הזה את "העת החדשה".  לאחר מכן מצליח צווייג, מתוך המקורות ההיסטוריים העומדים לרשותו, לבנות את דמותו של מגלן השתקן, העקשן, הסבלן והמדקדק בפרטים, הבטוח בעצמו למרות כל המכשולים, את הפורטוגלי בממלכה היריבה והחשדנית שנאלץ גם להדוף האשמות בבגידה וסוכני חרש פורטוגליים שמנסים לחבל ביוזמתו, את מי שלעולם לא שוקט על שמריו ומי שאכן האושר וההצלחה אף פעם לא נופלים בחלקו בקלות וכשהם מגיעים לעולם אינם נשארים בחזקתו יותר מזמן קצר. 

הפרוזה המחוטבת של צווייג (וראוי לשבח גם התרגום), התבונה שבעזרתה הוא משכיל ליצור מתוך המקורות ההיסטוריים השונים נרטיב בהיר, מקיף, מסעיר, ההתלהבות של שירת גיבורים אפּית שהוא מוסך לתוך הטקסט – כבודן במקומן מונח. אבל צריך גם כישרון מיוחד להרוס סיפור נפלא כזה.

כי זה סיפור נפלא. מגלן הוטעה כנראה על ידי ספנים פורטוגלים שקדמו לו לחשוב שהריו דה לה פלאטה, שפך הנהר הרחב בעולם בין מה שהיום הוא ארגנטינה לבין מה שהיום הוא אורוגוואי, הוא הוא המעבר הנכסף להודו. את סודו זה לא חלק עם קברניטי המשנה הספרדים שהפליגו איתו. והנה הוא מגיע לשפך ובמשך חמשה עשר יום חוקר אותו ומגלה לתדהמתו שזהו נהר, לא מעבר! מה עושים כעת?! מגלן העקשן ממשיך דרומה, בקור גובר והולך, קור החורף הקרב, קור אנטארקטיקה הקרבה. ואולי אין בכלל מעבר ככלות הכל?! הצוותים מתמרמרים, הצוותים מורדים, קרבות נערכים. ואנשים מוזרים מתגלים, אנשי ענק, במה שהיום הוא פטגוניה ("בעלי כפות הרגליים הגדולות", זה השם שהעניק לאזור מגלן עצמו!). ואז, אולי, המעבר הנכסף? במהוסס מפליגות הספינות מערבה במקום דרומה, כשאנשיהן חוזים הרחק במדורות משונות על חופים שוממים, קודרים (ולכן קראו לאזור "ארץ האש"!). ספינה אחת טבעה קודם בדרך, וכעת ספינה אחרת יצאה למשימת סיור ופשוט נעלמה. האם גם היא טבעה או שמא ערקה וחזרה לספרד? והרי גם אם יגלו מגלן ואנשיו את המעבר המובטח, ממתין להם עוד האוקיינוס השקט (שוב, מגלן הוא זה שקרא לו כך!), שרגל אירופאית לא חקרה מעולם ואינה יודעת את רוחבו. אני עוצר כאן, על מנת לא לעשות ספוילר. כי זה אכן סיפור עלילה מותח ביותר, רב תהפוכות והרפתקאות ואסונות והצלות וכישלונות והצלחות.

כבר ב-1938, או במיוחד ב-1938 (מועד צאת הספר המקורי לאור), צווייג רגיש ודואג להדגיש נקודה חשובה ביחס למגלן. לאחר שהוא מתאר חוזה שלום שכרת מגלן עם ילידי אחד האיים שפגש במסעו, כותב צווייג כך: "מגלן עושה הכל כדי לשמור באמת על השלום הזה. בניגוד מובהק לקורטס ופיסארו [הקונקיסטָדוֹרים, הכובשים, הספרדים שפחות או יותר באותן שנים ממש כבשו למלך ספרד את ממלכת האצטקים במקסיקו וממלכת האינקה בפרו] ודומיהם – המשלחים מייד את כלבי הציד שלהם, טובחים במקומיים בברבריות ומשעבדים אותם, וכל דעתם נתונה רק לביזה המהירה והאכזרית ביותר של המקום – מגלה הארצות הזה, שהיה אנושי יותר והיטיב יותר לראות את הנולד, חתר לאורך כל מסעו להתפשטות בדרכי שלום בלבד. למן הרגע הראשון העדיף מגלן לספח את המחוזות החדשים בקשרי ידידות ובחוזים, ולא בדם ובאלימות. אין דבר המדגיש את יתרונה המוסרי הבלתי רגיל של דמותו על פני כל הקונקיסטדורים של ימיו מאשר השאיפה הנחרצת הזאת לאנושיות".

אני מביא את הציטוט הזה על שום חשיבותו, אך גם משום שהוא מדגים את הסגנון של צווייג, המתערסל הלוך וחזור, חוזר על עצמו בוואריאציות קטנות, ובכך מפעפע את המידע מַעדנוֹת לתודעת הקורא, אך מתקדם בכל זאת.

במסורת הרומנטיקה הגרמנית, צווייג בונה את דמותו של מגלן בדמותו של האמן הגאון ("הסיפוק הרוחני העילאי לדידה של נפש יוצרת: להגשים את מלאכת החיים שבחר לעצמו, ולתת דין וחשבון רק לעצמו"). אך הוא מאיר את דמותו ומפעלו גם דרך המסורת ההומניסטית. ואכן הסיפור הנפלא הזה הוא שיר הלל לרוח האדם, לנועזותה, לחזונה, לעקשנותה, ליכולת שלה להגיע למודעות לקוסמוס ולמודעות עצמית למקומה בתוכו ובכך להפסיק להיות שפחה של הטבע שברא אותה באקראי ובשרירותיות בכדור אחד קטן ועגול בקצה גלקסיית שביל החלב.        

על פיטורי העורכת שלי, מאיה בקר

מאיה בקר, העורכת שלי במדור הספרות ב"7 לילות", פוטרה לצערי מהעיתון בגל קיצוצים לאחר 16 שנות עריכה.

עצומה של עשרות אנשי ספרות שניסו לבטל את רוע הגזירה נענתה באופן מכובד על ידי עורך העיתון אך נדחתה.

מאיה היא עורכת בעלת תבונה, יצירתיות, רצינות ויכולת נדירה לאזן בין הבידורי לעקרוני בהתייחסות לספרים.

אבל התכונות המקצועיות שאני הכי מעריך בה הן היושרה, האחראיות והאיזון. ואלו תכונות אתיות בטיבן. ותכונות נדירות. לכתוב תחת עריכתה של מאיה פירושו לדעת שאין מקום בעיתון ל"ביקורות מוזמנות" ואין מקום להשתלחויות או לגמירות הלל פרועות ולא מותאמות או לא מידתיות. כשמאיה העורכת ידעתי שיש על מי לסמוך: לא ייעשו מעשים לא ראויים, לא ייכתבו טקסטים נמהרים, לא יהיה מקום לשיקולים שאינם מקצועיים.

באופן אישי: ההלוך ושוב של הטקסט ששלחתי לה מדי שבוע (בדרך כלל ביום חמישי) עד להגעה להסכמה על צורתו הסופית (בדרך כלל שלושה ימים אחר כך, ביום ראשון, חמישה ימים לפני הפרסום), היה הדגמה חיה, היה מופת, לעריכה קשובה, מדקדקת בפרטים, מקצוענית להלל.

מאיה היא אישה מוכשרת. היא תסתדר. אני רק מקווה שגם המדור יצליח להתאושש מהיעדרה של נוכחות אחראית, מאוזנת וישרה כזו שלה.

על "ירח", של דורי פינטו, בהוצאת "עם עובד" (315 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

עלילת "ירח", רומן שזכה בפרס ספיר בקטגוריית ספרי ביכורים, מתחוללת בעיקרה ביום אחד ביולי 1969 בירושלים, בקרבת רחוב עמק רפאים. היום בו נפרשת עלילת הרומן הוא אחד מהימים בהם אפולו 11 עשתה את דרכה לעבר הירח (שם נחתה לבסוף וניל ארמסטרונג השמיע את משפטו הנודע). אך גיבורי הרומן רחוקים מגבהים כאלה ומתשומת לב כלל עולמית כזו שנפלה בחלקם של האסטרונאוטים המהוללים. כך שניתן לראות במיקום העלילה בימים המרגשים ההם אמצעי ליצירת אירוניה.

בדומה לספרות העברית מתקופות סמוכות לתאריך התרחשות עלילת הרומן (נגיד, "האישה הגדולה מהחלומות" של קנז), המציאות הישראלית מתוארת כאן כמקבץ סיפורים של יחידים מוכים וחבולים, מהגרים רצוצים, שרידי חרב. ישראל מתוארת כמחנה פליטים וכעיר מקלט. בהתאם לכך, בחלישה מרשימה למדי על חיי הדמויות, מסופר לנו על חיים צמח, לשעבר הנס בלומברג, מי שנמלט מגרמניה בזמן וכעת הוא גימלאי טרי שתוהה מה יעשה עם מלאי הזמן וחיסרון האהבה בחייו; על ברוך קטן, בנם של פרטיזנים מיוגוסלביה, ילד שעלה ארצה יתום וכיום עובד בקונדיטוריה כשהוא נאבק על שפיותו; על שרלי בן חמו, ילד בן שבע מהשכונה, שאביו נהרג במלחמת ששת הימים בנסיבות לא ברורות; על בת' גולדברג, צעירה יהודייה מקנדה, שביקשה להתרחק מהוריה ומלמדת אנגלית בבית הספר שבשכונה; על סעיד, גבר ממוצא צועני, שחי כיום בעיר העתיקה, אך חי בשכונה עד מלחמת השחרור וכעת, כשהוא עובד בשירותי התברואה בעירייה, מבקש לנצל הזדמנות ולהביט בביתו הישן שלא ראה יותר מ-21 שנה.

נדמה לי שפינטו, בחיבה שהרומן מגלה כלפי דמויות "צ'כוביות", אנשים כפופים וקטנים שהיגון אופף אותם, כותב תחת השפעה משמעותית של עמוס עוז ויש ברומן לעתים גלישה לקיטש דק שההתמקדות הזו בסוג כזה של גיבורים מסתכנת בה. אני מדבר על אותה תחושה של הושטת יד ישירה שמושיט הסופר אל לבנו על מנת לכווץ אותו מעט. לקיטשיות הדקה תורמת גם "דמות" של עורב שמלווה את העלילה לכל אורכה במפגן מודגש קלות של "רגישות" וראייה "אחרת". כך נפתח הרומן: "עורב אפור המריא עם הנץ החמה מצמרת עץ איקליפטוס נישא לצד המבנה הישן של תחנת הרכבת. הוא ריחף דרומה מעל לרחוב הראשי, גלש בדאייה איטית ונחת על מעקה אבן רחב של גג בניין מקושט בחזיתו בעיטורים ירוקים". ההשפעה העמוס עוזית ניכרת, כמדומני, גם בחיבה של פינטו לתיאור נשים מושכות, עדינות-חזקות, אכזריות מעט ושופעות חסד בו זמנית. כך היא בת' וכך היא לילי, אהובתו לשעבר של חיים צמח שנטשה אותו. אך בצד זה, העברית העשירה של הרומן – העשירה, ולפיכך זו שמאפשרת לפינטו לדייק, לא הראוותנית – משמחת. והחלישה המוזכרת של הסופר על חיי דמויותיו אכן מרשימה. היא מתבצעת גם על ידי גלישות לאחור אל חיי הדמויות בזמנים שקדמו ליום שמתואר במרכז הרומן על מנת להסביר לנו מי הן.

הבעיה שלי עם הרומן אחרת. קריאת רומן אינה רק תהליך רגשי או אסתטי, כי אם גם תהליך קוגניטיבי. כלומר, לא רק רגשות פוקדים אותנו כשאנחנו קוראים רומן ואנחנו לא רק אמורים להתפעל מיופיים של משפטים, של קצב עלילתי ושל עמקותה של סצנה. בקריאת רומן, ואני מדבר על רומן במיוחד, בהיותו צורה ספרותית ארוכה, אנו נתבעים גם למתיחה של כשרינו הקוגניטיביים, בראש ובראשונה של הזיכרון. בפשטות: אנחנו צריכים לזכור את עלילת הרומן ואת הפרטים על הדמויות שמופיעות בו על מנת שנוכל ליהנות מקריאתו. ב"ירח" ישנן הרבה דמויות ראשיות, חמש כאמור, והרבה הרבה פרטים נמסרים לנו עליהן. הסיפור גם אינו מייחד פרק אחד לכל דמות אלא עובר בכמה סבבים מדמות לדמות לאורך היום שבו מתמקד הרומן. פינטו לא המציא, כמובן, את הדרך הזו לספר סיפור, אך כאן התחושה היא שאנו נקרעים מדמות לדמות, ללא היעגנות באף אחת מהן, ושאנו נחשפים לפרטים רבים מאד על חיי כל אחת בתורה וכשאנו שבים אליה לאחר זמן אנחנו נתבעים לזכור יותר מדי. אם בעמוד 111 מסופר לנו שאביו של שרלי אומר לבנו ש"אם זה מה שאתה זוכר, אז זה מה שהיה" אנחנו נתבעים לזכור זאת עד עמ' 249 כשחברו לפלוגה מצטט אותו אומר: "מה שאדם זוכר, מה שהוא חושב שהוא האמת זה מה שחשוב". ואגב, ברומן יש לא מעט פרטים כמו זה הנוגע לאביו של שרלי שנותרים לא מפותחים ולכן מעט מסתוריים וסתומים. או שהינם עמומים סתם.

גם הבחירה להתמקד ביום אחד בחיי הדמויות גוזרת שהרומן יתמלא בפרטי פרטים טריוויאלים, תפלים ונעדרי דרמה ("יוליסס", כמובן, גם מתמקד ביום אחד. אבל ב"יוליסס" הדרמה היא הדרמה של התודעה. פינטו, בכל אופן, לא מתעניין באספקט הזה והדמיון ל"יוליסס" לא קיים למעשה). דבר מה משמעותי מתרחש בחיי הדמויות ביום הזה, לפחות בחיי חלק מהן, אבל הוא לא מאד משמעותי ועד שאתה מגיע אליו יוצאת הנשמה.

אני חושב שהמיומנות של ארגון המידע הנמסר ברומן כך שיהיה נוכח כהלכה בתודעתו של הקורא, כמו גם המיומנות לדעת לא להיות חידתי וסתום שלא לצורך והמיומנות לדעת לא להכביר בפרטים, הן מיומנויות מרכזיות אצל כותבי פרוזה אך כאלו שנעדרות סקס-אפיל ולכן לא מדובר בהן מספיק. בכל אופן, ספר הביכורים הזה מפגין בהחלט כישרון ספרותי ראשוני ויש לקוות שהוא עוד יבשיל.    

עוד כמה הערות בעקבות פרשות המין האחרונות

בטקסט קודם שפרסמתי פה בבלוג הערתי כמה הערות שנראו לי אקוטיות בעקבות האירועים שהפכו לחלק מהשגרה שלנו, כלומר בעקבות התפוצצותן התדירה של פרשות מין בהן נטען כלפי גברים מפורסמים (בדרגות פרסום שונות) שנהגו שלא כראוי ביחס לנשים (בדרגות חומרה שונות של המעשים).

הערתי בטקסט הקודם שבצד חידוד נחוץ ומבורך של מה מותר ומה אסור ביחסים בין המינים, הפרשות הללו כרוכות בתופעות שנראות לי מסוכנות או בעייתיות.

(אני מפציר במי שמעוניין להבין את עמדתי המלאה בנושא – ולא להתנצח אתי על סמך קריאה חלקית – לקרוא את הטקסט הקודם. אני מצרף את הלינק לפוסט הקודם)

אני רוצה לדבר כעת על כמה דברים שנראים לי אקוטיים פחות, אך נדמה לי שלפחות חלקם עקרוניים יותר, הנוגעים לתנועת "MeToo".

הנושא כל כך מודלק והשיח כל כך נחרץ ולעתים אלים עד שכתיבה על הנושא נראית לא כדאית. אבל מלבד זה שמדובר כאן ב"דיני נפשות" (מכמה כיוונים), ולכן כתבתי את הפוסט הקודם, הרי שהנושא הזה נראה לי קשור לסוגיות עמוקות מאד, ואפילו הייתי מוסיף ואומר: פשוט מעניינות מאד.

אבל כדי למנוע אי הבנה ביחס לעמדת המוצא שלי אחזור שוב על המושכלות הראשונים שכמובן איני חולק עליהם וחידודם הוא זכותה הגדולה של התקופה שבה אנחנו חיים:

קשר מיני מכל סוג יכולים לקיים רק שני אנשים בוגרים ורק מתוך הסכמתם המלאה.

ומרגע שאחד מהצדדים מבקש להפסיק את הקשר המיני, גם אם הוא מילולי בלבד, גם אם הוא אינטרנטי בלבד, מחויב הצד השני להפסיקו.

—  

  1. בדיונים הציבוריים סביב פרשיות הפגיעה המינית משתרבבים לדיונים טיעונים מוסרניים בטיבם, או כאלה הנוגעים למותר ולאסור במיניות בכלל (ללא קשר לשאלת ההסכמה של הבגירים בסיטואציה).

אנשים מדברים, למשל, על פערי גילים לא הולמים בין הגבר לאישה (בין בוגרים!); על כך שמישהו היה נשוי או בקשר ובכל זאת פנה אל אחרות; מדברים נגד סקס ללא אהבה; מדברים בגנות תרבות חיי הלילה שכוללת סקס מזדמן וכיו"ב.

העמדות המוסרניות הללו אינן רלוונטיות לדיון בסוגיית הפגיעה המינית על כל רבדיה. זאת משום שהמקור האתי של הדיון בפגיעה מינית הוא היעדר ההסכמה של הנפגעת, כלומר הפרת האוטונומיה שלה כאדם, ולא הפרתן של נורמות חברתיות רצויות בעיני אדם כזה או אחר.

אדם יכול לאחוז בעמדות מוסרניות (או "מוסריות") כאלו, כמובן, זו זכותו המלאה. אבל זהו דיון אחר לחלוטין. השרבוב והערבוב של עמדות מוסרניות בדיון על פגיעות מיניות צריך להדליק נורה אדומה אצל אלה מהמידיינים שאינם מעוניינים בעידוד תפיסות מיניות פוריטניות.

2. בדיונים הגועשים על הפרשיות הללו נדמה שלא נמצא מקום לאמת אחת קטנה: יש במיניות הגברית רכיב נואש. זו מיניות קדחתנית, לא יודעת שובע, מעוּררת ביתר תדירות וקלות מהמיניות הנשית, נזקקת באופן חריף, תהומי (לא אצל כל הגברים, כמובן, וכו'; אני מדבר על הבדלים רוחביים ממוצעים).

כל זה, כמובן, לא מצדיק אף את הדרגה הקלה ביותר של הפגיעה המינית.

אחזור על זה שוב, כדי למנוע אי הבנה: כל האמור, כמובן, לא מצדיק אף את הדרגה הקלה ביותר של הפגיעה המינית.

אבל ההקשר הכללי הזה בדבר אופייה של המיניות הגברית רלוונטי בכל זאת.

התמונה המצטיירת בדיונים הסוערים, התמונה בדבר "טורפים מיניים" הפועלים מתוך תחושת "זכאות" טבעית, מתוך תחושת היותם בעלי הכוח, גברים בטוחים בעצמם שחשים עצמם חלק אינטגרלי ממערכת פטריארכלית רבת עוצמה – נראית לי בחלק מהמקרים קיטש מוחלט.

חלק מהמקרים אינו מעיד כלל על כל זה, אלא על הזדקקות עצומה, על נואשות מינית, של גברים שאינם בעלי כוח ממשי בעולם האמיתי. ואומר אף יותר מכך: גם גברים בעלי כוח ממשי בעולם האמיתי יכולים לחוש נואשים מבחינה מינית ו"חלשים" מול חלק מהנשים.

שוב, מעיון חטוף בפסקאות הרביעית והחמישית כלפי מעלה, ייווכחו הקוראים חדי העין שאין בכך משום הצדקה לפגיעה מינית בנשים. כמו כן, ברור לי שנשים רבות חוות את הפגיעות האלה כבאות מצד מי שהכוח מצוי בידם, בין אם אובייקטיבית מדובר בגברים רבי כוח, בין אם כך הם רק מצטיירים להן. אבל נראה לי מדויק יותר, ומקדם יותר את הדיון, להבין את אותו רכיב נואש, נזקק, "חלש", במיניות הגברית.  

אני חסיד גדול של הספר המרכזי בפסיכולוגיה אבולוציונית: "The Evolution of Human Sexuality" של האנתרופולוג דונלד סימונס.

סימונס מספר בספר אנקדוטה משעשעת שממחישה את ההבדלים בין המיניות הגברית לזו הנשית. בניסוי על השפעות הפורנוגרפיה על גברים ונשים, שנערך ב-1975, הושמעו למתנסים ארבעה סוגי קלטות: 1. קלטות ארוטיות, ללא תוכן רומנטי. 2. קלטות רומנטיות, ללא תוכן ארוטי מפורש. 3. קלטות שהציגו שילוב של ארוטיקה ורומנטיקה. 4. קלטות ביקורת ניטרליות. 
הנסיינים בדקו שינויים פיזיולוגיים הקשורים לגירוי מיני אצל הנבדקים, סטודנטים וסטודנטיות.

הממצא המדהים – והלא צפוי – היה שבעוד שלא ניכרו הבדלים בין המינים בתגובות לשלושת סוגי הקלטות הראשונות (לכך מעניק סימונס הסבר מקומי), נמצא הבדל משמעותי בעוררות המינית בין גברים לנשים דווקא בהאזנה לקלטת הניטרלית!

כך הסבירה זאת לבסוף עורכת הניסוי הנדהמת: "תמיד חשדתי שגברים יכולים לפרש את הסיטואציות הכי לא-סקסיות באופן ארוטי, שהם נדלקים גם משיחה שטוחה של זוג סטודנטים המשוחחים על היתרונות היחסיים של תואר באנתרופולוגיה לעומת תואר בסיסי ברפואה".

על כך מעיר סימונס שהוא תוהה האם חוקר ולא חוקרת היה בכלל מסוגל להעלות בדעתו ששיחה תמימה כביכול בין גבר ואישה צעירים יכולה לשמש "קלטת ביקורת" מלכתחילה.

בכל אופן, הניסוי הזה מדגים משהו על המיניות הגברית האובססיבית, "הפתוחה 24/7". כמו שאמר פעם, אם אני זוכר נכון, הבימאי פיטר גרינוואי: "אומרים שגבר חושב על סקס כל שמונה שניות. באמת?! הרי מה הוא עושה בשאר הזמן? הוא גם חושב על סקס!".

עוד על מנת להמחיש את ההבדלים בין המיניות הגברית למיניות הנשית טוען סימונס טענה מבריקה: הרי יש לנו "קבוצת ביקורת" שמדגימה לנו כיצד הייתה המיניות הגברית מתפקדת לולי הוטלו עליה האילוצים שמכתיבה המיניות הנשית. לקבוצת הביקורת הזו קוראים בפשטות: הומוסקסואליות! התדירות והישירות הגדולות לאין שיעור שמאפיינות את ההתנהגות המינית אצל ההומואים (ושאין לה מקבילה בקהילה הלסבית) ממחישה באופן חד את ההבדל בין המיניות הגברית לזו הנשית (וכמובן, אין בדברים האלה להצדיק אי וידוא הדדיות גם בקשרים הומוסקסואליים).

הגברים הסטרייטים פועלים במציאות שהם צריכים להתאים את עצמם אליה, מסכם סימונס. הם נואשים הרבה יותר לסקס מיידי מאשר הנשים במערכת הזו.

שוב, כל זה לא מצדיק פגיעה בזולת, אבל הפרספקטיבה הזו רלוונטית לסוגייה וכדאי שהיא תהיה נוכחת בשיח. הטענה שפגיעוֹת מיניות בכלל לא קשורות במיניות, אלא ביחסי כוח ובתחושת "זכאות", נראית לי טענה נכונה רק חלקית.

בהערת אגב: אני מדגיש כעת את הצד הנואש שיש במיניות הגברית. אבל יש לאופי הוויטלי הקדחתני של המיניות הגברית גם צדדים חיוביים, כמובן, שמשמחים גברים ונשים כאחד.

3. אומר את זה בזהירות, אבל נדמה לי שזו תובנה תקֵפה: גל ה"מי-טו" של השנים האחרונות – וכן תופעות מקבילות שקדמו לו – הוא חלק מסיבת הסחף הגדול לעבר הימין שראינו בארה"ב, אצלנו ובעוד מקומות בעולם.

במידה שהגל הזה יעזור בבלימת פגיעה מינית בנשים – זה מחיר ששווה לשלמו.

בה במידה שבתוך הגל הזה קיים היעדר הבחנה בין דרגות עוולות שונות; בה במידה שבצד תיקוניו הצודקים הוא כולל ביטויי רתיעה, פחד ושנאה ביחס למיניות גברית בכלל; בה במידה שהגל הזה מעניק היתר להלך רוח רודפני, נקמני, טהרני, אכזרי, לא חומל, עדרי – זה מחיר שאולי לא שווה לשלמו למי שגרעין העמדות שנקרא "שמאל" יקר לליבו ("שמאל", בעיניי, כמי שמגדיר את עצמו נוטה ל"שמאל", הוא המחשבה שערכים כמו הגינות וצדק, אכפתיות, נדיבות וחמלה, רלוונטיים לפוליטיקה).

שימו לב שחלק גדול מהפרשיות שמתפוצצות לאחרונה הן אירועים "פנים שמאלניים" מובהקים. היה מי שהעיר שאיל גולן לא שילם מחיר ולו קרוב לזה ששילמו אנשי שמאל מובהקים על חשיפות דומות. והסיבה נדמית פשוטה: הקהל של גולן אינו, בעיקרו, שמאלני.

במילים אחרות: אני חושד שגברים רבים, בעלי מיניות עזה, חשים שהמיניות שלהם נפסלת בכללותה ושבאופן עמוק אין להם כיום מקום בשמאל משום כך.

ולא רק גברים. הפוסט המפורסם (והשנון, והדמגוגי, ונעדר החמלה בחלקו) של עירית לינור, שאצרף כתזכורת למטה, מעיד בחלקו על תחושה של סופר-אגו מעיק, רודפני, טהרני, תובע-טוהר-מוחלט, שמזוהה עם השמאל, ושגורם לרבים לעזוב אותו.

הנה הפוסט, למי ששכח: "נגיד, למשל, שהייתי רוצה לחזור ולהיות שמאלנית-קלאסית, כמו שהייתי פעם. לא הייתי יכולה, כי השמאל הגביה את הרף והעלה את דמי הכניסה. פעם, כדי להיות שמאלני, היה מספיק להיות בעד החזרת שטחים, בתוספת ארומה סוציאליסטית. היום צריך להבין את החמאס, לעשות מנוי על הארץ, להודיע שמגדר זה לא משהו שנולדים איתו, אלא משהו שבוחרים, שאימא זה אופציונלי, אבא זה רק מוסכמה חברתית מיושנת, להאמין שהמדינה קמה בעיקר כדי לקלוט סודנים, לתמוך בחרם בינלאומי על ישראל, לדרוש מהמדינה לחלק דירות במתנה לכל אזרח, ואם כל זה לא מספיק: להיות טבעוני. וואלה – גדול עלי."

ושוב, אני לא רוצה חלילה להפיל על כתפי נשים שתובעות מגברים את התביעה הצודקת מאין כמוה לוודא בעדינות אם הן מעוניינות במגע מיני (מכל סוג) לפני שהם מתחילים בו ולהפסיק אותו בו ברגע שהנשים מעוניינות בכך את כישלון השמאל בעשורים האחרונים. ובנוסף, כמובן, כישלון השמאל נשען על גורמים רבים אחרים (חלקם, אגב, הם סיבות מוצדקות לנפילתו).

אבל אני כן סבור שבצד התביעות הצודקות להתנהגות לא פוגענית של גברים כלפי נשים, משגשגת היום גישה טהרנית, פוריטנית, אנטי מינית ואנטי גברית בשורות מה שמכונה "שמאל", שמרחיקה ממנו תומכים פוטנציאליים.

עוד בהקשר הפוליטי: פרשיות המין נוגעות לשדה הפוליטי גם מכיוון אחר.

כאשר הפרשיות הללו חורגות מגבולות התביעה הצודקת של נשים לחברה נקייה מפגיעות מיניות בהן לעבר מה שניתן לכנות "דת הקורבן" או "דת הקורבנוּת", כלומר חורגות לעבר ההחלטה להאמין ולצדד לחלוטין בכל מי שמציג את עצמו כקורבן; או חורגות לעבר המחשבה שמי שהוא חלש צודק רק משום כך; או חורגות לעבר המחשבה שמישהו שהוא אכן קורבן צודק בכל טענותיו – כל אלו תפיסות מקוממות ולא מוסריות (לא כל מי שמציג את עצמו כקורבן הוא קורבן אוטומטית והחלש אינו זה שצודק בהכרח בתביעותיו והקורבן יכול להיות צודק בחלק מענייניו ובחלק לא) – הן משיקות לתפיסות פוליטיות שגויות של "השמאל" בהקשרים אחרים (התפיסה, למשל, שהפלסטינים, בהיותם חלשים או אף קורבנות, צודקים תמיד; או שהמעמדות הנמוכים, או "העובדים", צודקים מעצם היותם מעמדות נמוכים).

"דת הקורבן" הזו – בהקשרים המגדריים והאחרים – מביאה גם היא לריחוק מ"השמאל".

ובכלל, נדמה לי שבאגפים של מה שמכונה היום "שמאל" "דת הקורבן" כוללת איזה ריגוש קיבוצי מהמהות הקורבנית, איזו התכנסות סביב חוויית הקורבנוּת כחוויית שיא של הקיום.

ריגושיות כזו אינה לטעמו של כל אחד, בלשון המעטה.        

4. העובדה שחשיפות ההתנהגות המינית הפסולה נוגעות לאנשים מפורסמים משרבבת לתוך המטרה המוצדקת של מיגור התופעות הנחשפות את כל הדו-פרצופיות של החברה ביחס למפורסמיה. במילים אחרות: אני טוען ש"MeToo" עוסק בו זמנית בהצבת גבולות נצרכים לגברים (מטרה ראויה) ובמוסד הסלבריטאות (כאן לא מדובר ב"מטרה", לבטח לא "ראויה", אלא ביצרים סוערים ולא תמיד מודעים לעצמם).  

אנחנו מעריצים את הסלבריטאים שלנו ועם זאת ובו זמנית אנחנו מקנאים בהם בסתר לבנו. כשסלבריטאי "נופל" בנפילה מוסרית שמספקת לנו את האליבי להביע את שאט הנפש שלנו, נפתחות חרצובות הקנאה שהודחקו. יש דבר מה מאד (מאד!) לא אסתטי בראיית מגיבים ברשתות החברתיות שאתה חש, שאתה יודע בוודאות, שהחירופים והגידופים העזים שלהם, יידוי האבנים לעבר המפורסם שסרח, ניזונים בחלקם ממקור לא נקי, ניזונים באופן ניכר מקנאה קודמת, מודעת ולא מודעת, שעכשיו קיבלה היתר להתבטא בחופשיות.  

בחלק מהמקרים הרי נחשפות הפרשיות רק אחרי שנושאן הפך למפורסם. ההסבר שניתן לכך הוא שנוכחותו של המפורסם הטרי מהווה "טריגר" לנפגעות, או שהוא הפך להיות מודל לחיקוי ולכן חשוב לחשוף את פרצופו האמיתי. אבל אפשר לשער שלתוך הדיון על הפגיעה המינית משתרבב היסוד הפרסומי כיסוד נפרד. יש ב"שיימינג" שנעשה למפורסמים רכיב אירוני יותר, מורכב יותר ואפל יותר ממה שסבורים.

5. בנובלה הגדולה של צ'כוב, "שלוש נשים", מוטרדת הגיבורה, יוליה, ברכבת, בידי גיס שלה, בשם פנאורוב. בעצם לא מוטרדת מינית אלא מותקפת.

"הוא חייך חיוך עצוב ונוטה חסד כאחד וחיבק את גזרתה. 'יצאת מדעתך!' אמרה יוליה והסמיקה. היא נבהלה כל כך, שידיה ורגליה קפאו. 'הנח לי, גרגורי ניקולאיץ'!'. 'ממה את מפחדת, חביבתי?' שאל הלה בקול רך. 'וכי מה נורא בזה? פשוט אינך רגילה'. כל אימת שהרימה אישה קול מחאה, היה לו הדבר לאות וסימן שהוא עשה עליה רושם ומצא חן בעיניה. בעודו מחבק את גזרתה של יוליה, החל לנשק אותה בחום בלחייהּ ואחר כך בשפתיה, מתוך ביטחון גמור שהוא מסב לה עונג מופלג" (מרוסית: נילי מירסקי, בתוך הקובץ "פריחה שנתאחרה", "עם עובד").

ואז? ואז "יוליה התאוששה מן הבהלה ומן המבוכה ופרצה בצחוק". המעבר שלה לצחוק, כלומר ההוכחה שהיא נותנת לכך שהסיטואציה מגוחכת בעיניה, לא ארוטית כי אם פתטית, הוכחה שבאה לאחר התאוששותה, מְרפּה את ידיו של פנאורוב והוא נוכח במלוא העליבות של מעשיו.

כשם שישנו קיטש בהתייחסות מכלילה לגברים שעשו מעשים פסולים מבחינה מינית כ"טורפים מיניים" (לא, בחלק מהפעמים הם לא "טורפים", ראשית בגלל שחלקם בהחלט אינו בעלי כוח, אבל אפילו במקרים שמדובר בהם בבעלי כוח, מדובר, לעתים, בגברים נואשים מבחינה מינית, שיצרם מושל בהם, ושבגלל כך הם חטאו במעשים פסולים – שאכן עליהם להיענש עליהם בעונש מידתי, בהתאם לחטא), כך ישנו קיטש בהתייחסות מכלילה לנשים כבריות ענוגות, שבריריות וחסרות יכולת להתמודד עם תוקפנות מינורית ועם גסות.

זו תמונת עולם קיטשית וגם תמונת עולם אנטי פמיניסטית. בלי להכשיר תוקפנות מינית גברית, נדמה לי שתהיה זו דווקא ציפייה פמיניסטית יותר לצַפות מנשים שבחלק מהמקרים, הקלים שבהם (איני מדבר על אונס או תקיפה מינית אלימה או על יחסי מרות מובהקים), יפתרו את הסיטואציה בצחוק מבטל, בקללה עסיסית, במידת הצורך בסטירה או איום בתלונה.

לא הייתי אישה, ואני מבין שתדירות ההטרדות שחוות נשים גדולה ובאופן טבעי לא תמיד מצויה התושייה תחת הלם ההפתעה והפחד. וכמובן, זו דרישה מוצדקת בעיניי שהעולם יהיה מקום שהתופעות הללו תמוגרנה בו ונשים לא תזדקקנה לצחוק המבטל, הקללה העסיסית, הסטירה וכו'.

ובכל זאת, תיאורי המקרים המתפרסמים חדשות לבקרים חולפים בשתיקה יחסית על האופציה האקטיבית של נשים לפוצץ את האירוע בַּמקוֹם באמצעות תגובה אסרטיבית.

6. יש ל"רשתות החברתיות" (אני מכיר את פייסבוק) ולשיח התקשורתי הכללי, בהקשרים הנוכחיים, אופי סטליניסטי מובהק: "וידויים" פומביים והטחות-אשמה-עצמיות בפרהסיה; אנשים המוקעים בגלל מעשיהם ואז אנשים אחרים, חבריהם לשעבר, ממהרים להתנער מהמוקעים; רודפנות כלפי ה"וידוי" וה"התנצלות" של חברי מפלגה שסרחו: האם ה"וידוי" או ה"התנצלות" אותנטיים? האם ניתן לסלוח להם? כשהתשובה, לעתים קרובות, שלילית.

כמו שברוסיה הסובייטית מיהרו חבריהם של חברי מפלגה שהואשמו ב"סטייה" מקו המפלגה להתנער מהם מכל וכל; כמו שברוסיה הסובייטית הועלו על נס בני משפחה (!) שהלשינו על הוריהם, אחיהם וכו' על כך שהם "סוטים" מהקו המפלגתי (אורוול ב"1984" השתמש בתופעה הזו כדי לחדד עוד יותר את אימת השלטון הטוטליטרי) – הציפייה היא להתנערות דומה.

(לשם הסרת ספק: אין לי חבר שהואשם בהאשמות כאלה).

אווירת האימה הזו היא אווירה מאד לא בריאה; היא גם, להבדיל, מאד לא מצודדת לראייה. קשרי האהבה והחברות המשפחתית והלא משפחתית הם הערובה לכך שאנחנו חיים בסביבה אנושית, שיש לנו כוח להתמודד מול עריצות חיצונית.

אין זה אומר שאם בן משפחה או חבר חטא עלינו להעלים עין מפשעו. עלינו להכיר בפשעו, להוכיח אותו על כך – אבל לא להתנער ממנו. משפחה וחברות הם התשתית של החברה. בלעדיהם אנחנו ניצבים מול עקרונות מופשטים, עיוורים, אנחנו יחידים חסרי אונים מול כל כוח עריץ שתפס במקרה את השלטון. היום זה כוח "צודק" ומחר לא. היום זה כוח צודק ומחר זה אותו כוח צודק שהפך להיות מפלצתי.

7. בחלק גדול מהדיונים ומשפטי השדה המהירים של השנים האחרונות חסר דבר מה חשוב: קונטקסט.

היעדר הקונטקסט בא לידי ביטוי מכמה כיוונים.

למשל, חלק מהזעם שעוררה פרשת דריגס נבעה מההצלחה הגדולה של "חזרות". הנה, סדרה מצליחה כל כך, כותב-שחקן בולט כל כך – והוא נוהג כך! כך ניתן היה לקרוא בתגובות ב"רשתות החברתיות". כך גם נוצרת לעתים התמונה, הקיטשית בחלק ניכר מהמקרים, של "הטורף המיני" החזק והמצליח החושב שמותר לו לעשות ככל העולה על דעתו.

אבל, כמובן, המעשים שבהם הואשם דריגס אירעו לפני הפרסום וההצלחה הגדולים של "חזרות". הקונטקסט הזה נשכח.

בפרשייה קודמת, ניתנה עדות של אישה שסיפרה שהגבר, שבהתנהגותו המינית הפסולה עסקה הפרשייה, פגש בה כשהייתה שיכורה בשיטוט בבארים בתל אביב והם עלו לביתה ושכבו שם. אבל היא לא זוכרת את האקט בגלל שכרותה.

כעת, במילייה מסוים, בתחילת שנות האלפיים, כשהיו גברים ונשים יוצאים ומשתכרים בבארים ואחר כך מוצאים את עצמם במיטה עם מישהו אחר – המעשה היה נחשב ללגיטימי. נכון, לי באופן אישי, עם כל זה שכמהתי בצעירותי לסטוצים כפי שכמהתי למעט דברים בחיי, היה ברור שאם מישהי שיכורה זה לא לעניין, שלא עושים זאת. אבל במילייה מסוים זה היה דבר מקובל. הוא היה חלק מחיי הלילה. ומי שנכנסו לבארים, או לבארים מסוימים, קיבלו את זה. טוב שהדבר לא מקובל היום. טוב שהגבולות חודדו. אבל לצאת לשפוט בנורמות של 2021 דבר מה שנעשה באווירה של נורמות אחרות – נראה לי אכזריות לא הוגנת. מוצדק לומר: איזו מין התנהגות זו! הבה נשנה אותה! בהחלט. אבל אסור להתעלם מהקונטקסט שהיה אז.

בחלק גדול מהדיונים בפרשיות של השנים האחרונות נוצר מישמש גדול בין נורמות עכשוויות לנורמות קודמות.

תאמרו: יש דברים שתמיד היה ברור שהם אסורים, לא משנה באיזו תקופה מדובר.

תאמרו: זו בדיוק הפואנטה! לשנות את הנורמות ולהבהיר שמה שהיה לא יכול להיות עוד!

אתם צודקים. ובכל זאת, באותם מקרים שמעליהם לא התנוסס בעבר דגל שחור, לשפוט אותם באותה חומרה שמכתיבות הנורמות של ההווה זו התנהגות לא הוגנת. ניתן, אפילו חובה עלינו בחלק מהמקרים, להוקיע אותם. אבל לשפוט אותם באמות המידה של ההווה זו בעיניי טעות מוסרית.  

אני כותב את הדברים למרות שהשיח, כאמור, סוער ומודלק. השיח לא נראה לי סובלני להתבטאויות כאלו; באגפים רבים בשיח העכשווי, או שאתה תומך ב"MeToo" ללא סייגים או שאתה מקוטלג כגבר שתומך בפגיעות מיניות בנשים.

"צריך להיות לא-סופר כדי להפסיק לכתוב על רגישות-היתר היהודית", כתב פעם פיליפ רות כשנוכח בראשית שנות הששים, במפגש ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק, עד כמה רגישים נציגים של הקהילה היהודית בארה"ב להצגת היהודים בסיפוריו, רגישות שהתבטאה בהתקפה פרועה נגדו ככותב אוטו-אנטישמי, כביכול, ובתביעה שיפסיק לכתוב.

ובכן, צריך גם להיות לא-מסאי או לא-פובליציסט אם מחליטים להימנע מלדון בנושא רק משום שהרגישות אליו גדולה כל כך, מודלקת כל כך. דווקא משום שהנושא רגיש – מעניין לכתוב עליו.