עם פטירתו של מאיר שלו ז"ל

במשמרת שלי כמבקר כתבתי על יצירותיו המאוחרות של מאיר שלו: מאחת הייתי מעט מסוייג ושתיים אהבתי. במיוחד אהבתי את האחרונה ממש, "אל תספר לאחיך" (שמסה עליה פרסמתי ב"השילוח" לפני כשנה ואני מצרף שוב את הקישור).

לא התחברתי בזמן אמת ליצירות המוקדמות (ובאיזה שלב הפסקתי לעקוב אחריהן) ובחג חשתי צורך לחזור ולקרוא ב"רומן רוסי", ואני קורא בו בהנאה שלא זכורה לי מקריאתי הראשונה.

בפגישה היחידה שהייתה לי איתו הוא היה נעים ולבבי ופקחי מאד ושמחתי לבשר לו שילדיי אוהבים מאד את סיפורי קרמר החתול שלו.

יהיו זכרו ברוך וספריו קרואים.

אפריל 13, 2023 – 8:07 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (4)

מן הארכיון

במעבה המחשב שלי גיליתי כמה רשימות שלא פרסמתי בבלוג, רשימות שפרסמתי לפני כ-18 שנה (פלוס מינוס) ב"מקור ראשון", "מעריב" ו"טיימאאוט". אני מעלה כמה מהן לכאן.

על "נוברדוק" של שמואל בן-ארצי

הדמויות ב"נוֹבַרדוֹק", קובץ הסיפורים של שמואל בן-ארצי, הן חניכיה של "תנועת המוסר". "תנועת המוסר" – שפעלה בליטא ואחר כך מעבר לה החל ממחצית המאה ה- 19, ושמייסדה הוא רבי ישראל מסלנט – היא תופעה מעניינת וייחודית באורתודוקסיה היהודית. כמו האורתודוקסיה בכללותה גם "תנועת המוסר" נולדה כתגובה לתהליכי חילון בעולם היהודי בתקופה המודרנית. אלא שהתגובה של "תנועת המוסר" קיצונית במיוחד ומעניינת במיוחד בתפיסותיה הפסיכולוגיות. חידושה של "תנועת המוסר" אינו טמון בהתמקדות בדבקות בחלק ההלכתי-הפרקטי של מצוות היהדות. חזונה הוא חזון של טוטאליות מוסרית ולכן היא שמה דגש על בחינה מדוקדקת של המחשבות והמעשים של היחיד, התבוננות עצמית אכזרית ונוקבת (שמזכירה את הפסיכואנליזה העצמית שערך יהודי מרכז-אירופאי באותה תקופה). התיקון והשיפור העצמיים נעזרים בשורת מתודות חינוכיות: שינון על סף ההפנוט העצמי של אמרות תוכחה, התבודדות, עריכת רשימות מטלות, ולפעמים אף הסתגפות ממש.

בן-ארצי (יליד 1914) עצמו למד בנעוריו בישיבה של "תנועת המוסר" מהזרם הרדיקלי ביותר שלה, הסגפני, הזרם ה"נוֹבַרדוֹקאי". האסכולה נקראה כך על שם העיר נוברדוק בה הקים אחד התלמידים של רבי ישראל מסלנט, רבי יוסף יוזיל הורוויץ, את ישיבתו (וכונה מאז "הסבא מנוברדוק").

בקובץ מאוגדים חמישה סיפורים שניתן לכנותם סיפורי דיוקן. שלושת הסיפורים הראשונים (בחלק הראשון  שנקרא: "פרחי נוברדוק") משרטטים שלושה דיוקנאות ושלושה קונפליקטים של בחורים צעירים, בשנות העשרה לחייהם, שלומדים בישיבה מהזרם הנוברדוקאי בשנות השלושים של המאה העשרים. שני הסיפורים הנוספים (בחלק השני: "אראלים"), משרטטים שני דיוקנאות של דמויות היסטוריות, ממייסדי תנועת המוסר.

מנחם סוקלובר, מהסיפור הראשון, עומד ערב קבלת החלטה גורלית בחייו. הוא עומד להכריז על כוונתו להישאר בישיבת המוסר לצמיתות, החלטה דרמטית המכונה "שִבְתי" (לפי הפסוק מתהילים: "שבתי בבית ד' כל ימי חיי"). אנחנו מלווים אותו בהתחבטויותיו ובחיטוטי הנפש שלו קודם להחלטתו זו ("ודאי, יש לחשוש, שמא גם רצון זה, לקבל עליו 'שבתי' בטרם נתבקש ונרמז לכך, אינו אלא מעשה היצר, פרי מידת 'הכבוד', אֵם כל המידות הרעות – עלתה מחשבה בלבו של מנחם בלכתו ברחוב הבריסקאי לבית המוסר. יודע הוא שהחלטתו זו תסעיר את כל הישיבה ושמו יהיה נישא בפי כל הבחורים במשך ימים אחדים, שכן עד עכשיו טרם קרה שבחור בגילו יקבל עליו 'שבתי'…והולך מנחם ומגרד את נשמתו" – עמ' 19). מנחם מתלבט כיוון שגודל במשפחה חסידית, כלומר בדרך מנוגדת לחלוטין לשיטה הקודרת והסגפנית של נוברדוק. אולם מנחם מתנער להכריז על התמסרותו המוחלטת כאשר, בסריקה קפדנית של מחשבותיו במסרקות של ברזל, הוא מגלה שמה שמונע ממנו לחתום על ה"שבתי" הוא דבר מה אחר לחלוטין: "'אהא' – מלמל לעצמו תוך כדי כמעט-ריצה – 'עכשיו לא תתחמק עוד ממני! תפסתיך, מנוול שכמותך! כל אותה התלבטות קדושה, כביכול, אינה אלא כסות לעיניך, צביעות! צביעות!! אתה מהסס לחתום ולקבל על עצמך 'שבתי' לא משום שחשקה נפשך בעבודת השם מתוך שמחה ואהבה בניגוד לשיטת נוברדוק, שהיא עצבות וייראה, אלא משום שבאהבה סתם חשקה נפשך, אהבת בשר ודם, אהבתך לחנה'לה'" (עמ' 21).

בסיפור השני הגיבור הוא יצחק לובלינר, בן אותה ישיבה, אולם הפעם הקונפליקט אחר. הפיתוי החיצוני, המאיים להסיט את יצחק מדרכה הקשוחה של נוברדוק, אינה אהבת ילדות לנערה אלא נהייתו אחר הדרת הטבע: "אינו יכול לשכוח את ערב בואו הנה, עת פרצו בו, לפתע פתאום, געגועים עזים – לשדות, לעצים, למרבדי הדשא והפרחים, לשמים הכחולים ולציפורים, ומרוב אהבה, שנבעה בו כמעיין המתגבר, לעולם הטבע – שלא נברא, בעצם, אלא לעמוד בו בניסיון – כמעט שכח מכול וכול את מטרת בואו" (עמ' 50).

בסיפור השלישי אנחנו פוגשים את נפתלי בריסקר, נער יפה במיוחד, המנהל חיים כפולים. הוא לומד בנוברדוק ומתקרב לרוחה אך גם מבלה במועדון הציוני בעירו ("שמעתם, אולי, על הסתדרות הנוער 'גורדוניה' ועל א.ד. גורדון? הוא 'סבא' שלהם, המשמש להם מופת ובדרכו הם רוצים להידבק" – עמ' 79). נפתלי מתוודה באוזני חברו, מנחם, אותו אנחנו מכירים מהסיפור הראשון, על הנקניקיות בחמאה שהוא אוכל ועל מעשיו עם חברתו קריינדל ("עטרה") ומנחם מאזין ומתפלץ מאזין ומתייסר ("הן עדיין לא הצליח לעקור מלבו את אהבת הילדות שלו, הישנה, והנה קפצה עליו אהבה חדשה, לנער מחמדים" – עמ' 88).

הפרוזה של בן-ארצי לא מתחכמת, ישירה ומגיעה לתכליתה במהרה. אם תותר לי לרגע התייחסות אישית: קראתי את הסיפורים הללו לפני למעלה מעשור (הם פורסמו בעבר בספר בשם "שִבְתי"), בעודי בחור ישיבה, והצגת חיי הנפש האינטנסיביים של בחורי ישיבה שמצויים בהם הותירה בי רושם לא מבוטל. אולם הסיפורים של בן-ארצי ידברו לא רק למי שהביוגרפיה שלו כוללת חינוך ישיבתי. ההתחבטויות של הדמויות בסיפורים (ולמעשה אף מורשת "תנועת המוסר" בכללותה) מכילות תוכן מודרני מאד שניתן למצותו בביטוי שהפך כבר לקלישאה פסיכולוגיסטית: "שליטה". גיבוריו של בן-ארצי חותרים להשגת שליטה מקסימלית בחייהם; שליטה טוטאלית במחשבותיהם ומעשיהם. הם עורכים רשימות מטלות, בודקים את מחשבותיהם ללא הרף על מנת לאתר נדנוד מחשבה זרה, מקפידים להתנהג בדיוק לאור החלטותיהם וכו'. השאיפה לטוטאלית מעניקה לסיפורים חריפות מיוחדת. ניתן בהחלט לקרוא את הסיפורים כדיון בסוגיית הרצון בהשגת שליטה טוטאלית על חייך ומחירו.

האמביציה הטוטאלית של הדמויות של בן-ארצי ורצונן להשיג שליטה מוחלטת בחייהם מומחשים גם בשני הסיפורים האחרונים בקובץ, על הדמויות ההיסטוריות. בסיפור על ר' יוסף יוזל מהורוויץ, ה"סבא מנוברדוק", למשל, המספר על ההחלטה הכמו-אובדנית של גיבורו, שאחרי קריירה מצליחה במסחר מחליט לעזוב הכל, את משפחתו ומסחרו. וכך מנמק לעצמו ר' יוסף יוזל את החלטתו: "אני חייב להינתק מביתי לשנים מספר. יותר מדי טוב לי בצלו. אני חש כלכוד יותר מדי ברשתו. רק רחוק ממנו ומבית המסחר אצליח להתמסר כולי לתורה ולעבודת ד', לצירוף עצמי, עד שאגיע לשליטה מוחלטת בתכונותיי, במידותיי" (עמ' 183; ההדגשה שלי – א.ג.).     

—

קיץ בבאדן באדן. מאת: ליאוניד ציפקין. הוצאת מחברות לספרות. תרגום דינה מרקון. מספר עמודים: 176.

יש אנשים שהעיסוק בספרות הרוסית הוא להם אובססיה ; לא רק לאנשים כאלה מומלץ לקרוא את "קיץ בבאדן באדן". יש אנשים שספריו של דוסטוייבסקי קרובים לליבם ; לא רק אנשים כאלה יודו שחייו של דוסטוייבסקי (ההצלחה המוקדמת, הנפילה, העמידה מול כיתת היורים, הגירוש לסיביר, השיבה והחזרת המוניטין הספרותיים, המצוקה הכלכלית, תאוות ההימורים, האפילפסיה, יחסיו הסאדו-מזוכיסטיים עם פולינה סוסלובה, הנדודים באירופה, השיבה עטורת הניצחון לרוסיה) מרתקים יותר מרוב הרומנים שנכתבו מעולם.

יש אנשים שהדיון מי גדול ממי, טולסטוי מדוסטויבסקי או ההפך, יכול למלא את ימיהם ; לא רק לאנשים כאלה מציבה הביוגרפיה של שני הענקים הללו את החידה הבאה: איך טולסטוי, "הבריא", מפאר החיים והאהבה הגדול ביותר בתרבות המערבית מאז הומרוס, סיים את חייו בניתוק מכוער מאשתו, ואילו דוסטוייבסקי, "החולני", משרטט מעמקיה האפלים של הנפש, זכה ל"זוגיות" תומכת וסימביוטית עד למיתת הנשיקה שבאה עליו בסיומם של חייו הסוערים.

"קיץ בבאדן באדן" הינה יצירה שהיא תולדה של אובססיה ; אובססיה של יהודי-רוסי, ליאוניד ציפקין, לדוסטוייבסקי. הרומן הגדול הזה נע על שני צירים השזורים זה בזה. האחד – תיאור נסיעתו של המחבר ממוסקבה לפטרבורג, תיאור עלייה לרגל לביתו של דוסטוייבסקי שבעיר הצפונית. הציר השני הוא תיאור חיי הזוגיות המורכבים של דוסטוייבסקי ואשתו, אנה גריגורייבנה, כשברחו מפני הנושים ויצאו את רוסיה לערי גרמניה, בסוף הסיקסטיז של המאה ה – 19. שני הצירים נפגשים, בין השאר, בניסיון הנואש של המחבר להבין את האנטישמיות של הסופר הנערץ עליו, הסופר שהיה רגיש, בדרך כלל, לסבל אנושי בצורה קיצונית. כך הופך מסע העלייה לרגל של ציפקין למסע של אביר לקראת אהובה שהוא יודע שאינה משיבה לו אהבה.

אולם גדולתו האמיתית של הרומן נעוצה בתיאור עולמו הפנימי של דוסטוייבסקי. ציפקין מפזר לאורך הרומן כמה דימויי-תשתית שמכוננים, להבנתו החודרת, את עולמו של הסופר הרוסי. הראשון הנו המשולש: דימוי ארוטי, כמובן, אולם כזה שאוצר בחובו, או ליתר דיוק: בקודקודו, אפשרות של פסגה או נפילה. ואכן שני דימויים נוספים להבנת עולמו של דוסטוייבסקי הנם הטיפוס לראש פסגה, טיפוס ארוך, מפרך ומתעתע, שכרוכה בו אמונה בלתי מעורערת בהימצאותה של פסגה, וכן נפילה מבהילה, אולם מתקתקה בהשפלה החבויה בה, מראש פסגה. דימוי תשתית מרתק ומרגש נוסף הינו דימוי הזדווגותם של הדוסטוייבסקאים לשחייה משותפת.

 ציפקין, רופא יהודי, כתב את הספר הזה כמעט לעצמו, מתוך היעדר-אמונה באפשרות פרסומו. החדירה הפסיכולוגית המעמיקה שלו, יצירתם והגשתם האמינה של גושי-תודעה, הן של המספר והן של דוסטוייבסקי, עדינות המכחול הספרותי שלו באופן כללי, עמדתו היהודית הגאה, אמונתו בספרות, המביאה אותו לצניעות לא מתבטלת ( ציפקין, למשל, מבטא בספר אדישות מרעננת לפושקין), כל אלה, בלוויית התרגום הרהוט של דינה מרקון, הופכים את הקריאה בספר למרגשת , מאתגרת ומשביעה. 

—

על "והוא אור" של לאה גולדברג

השנה היא 1931 ונורה קריגר, גיבורתה בת העשרים של לאה גולדברג ברומן האוטוביוגרפי שלה "והוא האור", חוזרת לוילנה לחופשת קיץ לאחר שהות בת שנה באוניברסיטה גרמנית. החופשה מעוררת בנורה חששות עמוקים משום שהיא חרדה שההווי המשפחתי והפרובינציה הליטאית יינקו אותה אל תוכם. היא חוששת כי "השנה בחוץ לארץ, אשר אליה נמלטה בחפץ-השחרור האדיר שבה, גם סופה להיות בטלה ומבוטלת מפני הזיכרונות" (עמ' 27). באלה זיכרונות מדובר? אביה של נורה (כמו אביה של גולדברג) יצא מדעתו בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כאשר איכרים ליטאיים ערכו לו הוצאה להורג "היתולית" במשך עשרה ימים, משום שחשדוהו בבולשביזם. אמה האהובה, לאחר שנים רבות בהן יצא ונכנס האב ממוסדות למשוגעים, מתגרשת מבעלה סמוך לבואה של נורה הביתה לחופשה. גם המפגש עם חברותיה של האם והדביקות החברתית בוילנה העיר "(ו) מר היה לה" לנורה, מפני "שחוזרים ומכניסים אותה על-כורחה אל הקדירה השיתופית של החיים שבחלה בהם" (עמ' 31).

אולם החשש של נורה מפני השיבה הביתה עמוק יותר, ומבטא את החשש שלה מפני חלקים בנפשה שלה. במיתולוגיה הפרטית של נורה נמזגו בדמה שני "גזעים". אמה האהובה והצנועה (שתיאורה הולם את מה שאנחנו יודעים על אמה של גולדברג מהביוגרפיה שלה ומשיריה) באה ממשפחת איכרים יהודית, "יהודים חסונים, נוחים לבריות, ולא מגושמים", שלהם "בריאות טובה", ואילו משפחת האב היא משפחה של "רבנים וחזנים" (עמ' 55), ונורה חושדת, וחשדה מתאשר במהלך הרומן, שהשיגעון עובר במשפחתו בירושה. חזרתה לליטא היא, אם כן, התעמתות עם האב והצד הנפשי שבו שמעורב בדמה.

הפחד מהצד  הזה, "צד האב", מקושר גם, במרומז, לכך שנורה תופסת את עצמה כלא-יפה, כמו דודתה ליזה, אחות האב, ובניגוד לאמה היפה. ליזה, המטפלת באב אך גם דואגת לאם, גיסתה, "בטוב לבה, שאין לו שיעור, ביחסה האובייקטיבי, כביכול, לשני הצדדים גם יחד", מבטאת תחושה שמאוסה מאד על נורה, את "ההנאה שבהסתגפות, של היותה עולה זכה" (עמ' 32). גם כאן נורה מתקוממת נגד טוב הלב הקורבני והמעיק הזה, כי היא מזהה אותו בעצמה: "נורה לא רצתה להיות טובה כל כך, ולא רצתה להיות עמוסת דאגות לזולת" (עמ' 55). 

זוהי התשתית הפסיכולוגית של הרומן. אבל בלב העלילתי שלו עומדים יחסיהם של נורה ואלברט אָרין, חברו הטוב של אביה, שהיגר לארצות הברית וחזר לליטא לחופשת מולדת שמטרתה סתומה. ארין הוא גבר מסתורי, המדבר בשברי פסוקים ובחידות, אך נדמה ככבד הגות ורב ניסיון. נורה מתאהבת בו, בתחילה בלי להיות מודעת לכך, ואחר תקופה קצרה מגלה כי היא "אוהבת אותו, אותו בלבד, על אף האבסורדיות של אהבה זו, על אף היותו כמעט בן גילו של אביה, על אף אי רצונה לאוהבו" (עמ' 138). יחסו של ארין לנורה רב-משמעי ומעורפל והיא מתנודדת בין התקפי קנאה ורגשי נחיתות על כך שהיא לא יפה מספיק בשבילו לבין תקווה וחלומות בהקיץ על קרבת הנשמות ביניהם.

גולדברג כתבה את "והוא האור" החל ב – 1941 והוא ראה אור לראשונה ב – 1946. הביקורת לא אהדה את הרומן הזה כשיצא לפני ששים שנה. גם כיום קל מאד למנות את פגמיו הרבים. ראשית, גולדברג בפרוזה שלה היא תלמידה טובה מדי של מוריה הספרותיים ועקבות "השיעורים" שקיבלה מהם ניכרים ב"והוא האור". מטולסטוי, אותו העריצה ואת ספריו לימדה, שאלה גולדברג את תיאור חייהם של "פשוטי העם" המגולם ברומן בתיאור משפחתה ואהבותיה הפעוטות של המשרתת תקלה. מ"אנה קרנינה", למשל, שאול תיאור היציאה הנרגשת של נורה להצגת התיאטרון שארין מזמין אותה אליו, משל הייתה היא קיטי שצ'רבצקאיה הבאה לראשונה ב"חברה הגבוהה". מברנר ומגנסין שאולים קטעים רבים ומגוונים יותר שתקצר היריעה לפרטם. גם מי שלא מכיר את מקורות השאילה יכול לחוש במטושטש בהשאלות. קשור לעניין הזה הסב-טקסט הפרוידיאני הגס-מעט שבו מדמה נורה את ארין לאביה. שנית, דמותו של ארין היא פלקטית למדי, ואמרות הכנף שלו, שנורה שותה בצמא, בעלות עומק מדומה בלבד (למשל, המשפט "הברנרי" המובהק הבא: "החיים יקרים. החיים שווים יותר מכל הסבל שלנו. עצם החיים" – עמ' 142). אמנם הפלקטיות הזו מקבלת הסבר בסיומו המפתיע והאירוני של הרומן אולם ההסבר הזה אינו מחייה מספיק את הדמות לאורכו.

אולם למרות הפגמים הללו טוב מאד עשתה "הספריה החדשה" שהוציאה מחדש את הרומן, כי למרות פגמיו חוויית הקריאה בו חזקה ומרגשת. הסיבה העיקרית לכך היא דמותה של נורה. אופיו האוטוביוגרפי של הרומן מאפשר לגולדברג להציג דמות מלאה על כל דקויותיה. האובססיה פולחת הלב של נורה (וגולדברג!) לגבי אי-יופיה, כמובן, היא דוגמה אחת לדקות כזו, כמו גם חששה מהשיגעון. במיוחד מתואר בדיוק ועדינות רבים תהליך ההתאהבות בארין, על כל האי-מודעות, ההשלכות, הפנטזיות והחששות שיש בו. למשל, כאשר נורה מזהה בתרעומת כי בת השחוק בפניו של ארין, באחת מפגישותיהם, אינה נובעת ממנה אלא היא שיור, "בבואה", של פגישתו עם אחרת.

כוח רב מוסיפים לרומן תיאורי הנוף של המכורה הליטאית, המיוערת והגשומה, המהווה רקע הולם לדרמה הרגשית של נורה. במשפטים, שחלקם גם מצוי בשיריה, מתארת גולדברג את ליטא באופן חושני מאד. למשל: "ריח יער גשום, חריף עד כדי שיכרון, ריח שרף אורן ואדמה רוויה, מילאו את החדר" (- עמ' 52. מזכיר, כמובן, את "ריח דבק ואורן" מהשיר החושני "סליחות").

ולסיום, ששים שנה חלפו אולם השפה של גולדברג נושמת מלוא החזה את ריח היערות הליטאיים, את העולם היהודי שכבר בזמן כתיבת הרומן עבר וכלה ואת אהבתה הצעירה של נורה ונושפת אותה ללא מאמץ לעבר הקוראים.    

—

האדם במרכז

כשהתפרסם הוידוי המיוסר ו"המרעיש" של נעמי שמר על כך שלחנו של "ירושלים של זהב" שאוב מלחן באסקי נזכרתי במסה "משה" של אחד העם. זו לא פעם ראשונה בעשור האחרון שאני "נזכר" באחד העם, הפרוזאיקן הבהיר וחד המוח הזה, שרכש לו במרוצת מאה השנים האחרונות ועד ימינו (ועד בכלל) אויבים שונים ומשונים. מאז שהתוודעתי לכתביו ול"דרך האמצע" המרתקת שניסה לבור לו ולתרבות היהודית, ליין החדש שניסה למסוך בחבית היהודית המאובקת, נדהמתי לפעמים מעוצמת המשטמה שעורר אחד העם כלפיו אצל אנשים מכל קצות הציבוריות היהודית.

מבקרי הספרות הגדולים, דב סדן וברוך קורצווייל, לדוגמה, אנשים שלא הסכימו ביניהם בדברים רבים, שפכו חרפות עליו ואף האשימו אותו בסירוס הכוח היוצר של ביאליק. כאילו ביאליק הוא איזה מעריץ פותה שאוטוריטה מסדר גודל "בינוני" (כפי שמגדיר, כמדומני, קורצווייל את אחד העם) יכולה לסתום בקלות את מעיינו. נכון, היה באחד העם יסוד בורגני ומיושב בדעתו ואטום במידה מסוימת ל"שריטות" שבמציאות או באנשים, והיסוד הזה הקפיץ אנשים כמו ברנר, לדוגמה, אבל נראה לי שביסוד השנאה שמעורר כלפיו אחד העם עומד גם הפחד הגדול והלא מדובר של אנשי קצוות, אנשים יוקדים או אנשים המפתחים להם קריירות מקצווֹת ומְיקִידָה, מפני יישוב הדעת ושורת ההיגיון המשמיטה את הקרקע מתחת רגליהם, או בקיצור: הפחד מפני המרכז.

השתתפתי לא מזמן באירוע ההשקה של כתב העת "מטעם" ובפתיחתו הציג עודד וולקשטיין בכשרון רב קטעי סאטירה על כמה מדָבַּרי הרפובליקה הספרותית הישראלית. אחד הקטעים המבריקים עסק בעמוס עוז המקונן על כך "שכולם ברחו לקצוות ורק את עמוס השאירו במרכז". בלי להיכנס לדיון האם עמוס עוז, מועמד לפרס נובל, מקונן או רשאי לקונן על מצבו, אני חושב שהטינה שעוז מעורר כלפיו מימין ומשמאל אינה שונה כל כך מהטינה שעורר כלפיו אחד העם. יש אכן משהו מעצבן באדם שצודק מדי ויודע להוכיח את צדקתו בשפה רהוטה או במסאות מבריקה. ולמרות שחשוב לזכור שאחד העם בהחלט "טעה" בדגש שהוא שם בזמנו על "הציונות הרוחנית", כיום, כשדיוני הזהות הישראלית-יהודית עומדים בלב הציבוריות הישראלית, נראה שיש בניסיון החלוצי של אחד העם להפוך את היהדות מ"דת" ל"תרבות" עניין רב. ואם רעיונותיו כשהם לעצמם פגומים (והם לא) יכול לפחות הקורא האנין להתענג על השפה הצלולה וחדות המחשבה באמצעותם הובעו הרעיונות הללו.

אל תקראנה לו נעמי

יש שירים של נעמי שמר שאני מבכר על פני "ירושלים של זהב". אני חשדני היום יותר מאשר בנעוריי לריגוש שמעורר בי שיר שעניינו מקום ולא בני אדם (ולא בגלל פרדיגמה "הומניסטית" דווקא, אלא בגלל חשדנות ורתיעה אינסטינקטיבית מדרכי העקלקלות הפסיכולוגיות שמרחיקות ומשליכות מאוויים ויצרי לב החוצה והצידה ממקור צמיחתם) או לשיר שהצליח במידה שערורייתית כמעט. ו"חשדני" – בפירוש לא "עוין".

גם הלאומיות שאני מצדד בה נובעת מההכרה שיש ביכולתה של הלאומיות להעשיר ולהרחיב את חיי או את חייהם של בני אדם אחרים באופן שאין לו תחליף. זו לאומיות "אינדוקטיבית", שצומחת מההכרה של היחיד ולא "דדוקטיבית", כזו שנגזרת מערך טרנסצנדנטי לקיום הפרטי. לכן אני מבכר שירים כמו "מה שלומך אחות", "לו יהי", "שירו של אבא" ואף את "בהיאחזות הנח"ל בסיני" ועוד עשרות שאיני זוכר כרגע של היוצרת המוכשרת והייחודית שהייתה נעמי שמר. אבל כלפי "ירושלים של זהב" יש לי כבוד, גם אם לא התפעמות אישית, ואני לא מזלזל בהיפָּעלוּת הנגרמת לרבים כל כך כשהם שומעים או שרים את ההמנון הזה.     

ובגלל ההתפעמות הזו שעורר ומעורר השיר נזכרתי במסתו המבריקה של אחד העם על משה (שפורסמה לפני 101 שנה). במסה הזו מבחין אחד העם בין "אמת ארכיאולוגית" ל"אמת היסטורית". "הארכיאולוגית" היא עניינם של אנשי המדע, המבררים מה היה "באמת"; "האמת ההיסטורית" היא המשקע התודעתי המצוי אצלנו, בהווה, ושנובע מן העבר, בלי כל קשר לשאלה האם הדברים שאנחנו נושאים אתנו בתודעתנו אכן "קרו" או "היו באמת". בסרקזם צולפני מבקר אחד העם את "המלומדים" ש"מתאבקים בעפר ספרים וכתבים עתיקים בשביל להעלות מקברם את 'גיבורי ההיסטוריה' בצורתם האמיתית, ומאמינים הם עם זה, שמאבדים מאור עיניהם לשם 'האמת ההיסטורית'". "כמה עלולים המלומדים להפליג בערכם של חידושיהם" קורא אחד העם בנימה אירונית ומזויפת של השתתפות בצערם של המלומדים. ולכן אמנם שאלה מעניינת היא "אם באמת היה האיש משה במציאות, אם באמת היה הוא 'מושיעם של ישראל' ונותן התורה הזאת בצורה שנשתמרה בידינו". שאלה מעניינת אבל לא כל כך חשובה. כי אף אם היו מצליחים להוכיח "שמשה האיש לא היה כלל, לא יגרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל 'המדברות' שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה".

באותו אופן ממש: גם אם "האמת הארכיאולוגית" תחשוף ש"ירושלים של זהב" הוא פלאגיאט מוזיקלי הרי שנוכחותו בתודעתם של מיליוני ישראלים ויהודים, הרגשות שהוא מעורר בהם, שרירים וקיימים ואינם יכולים להתבטל בגלל "אמת ארכיאולוגית" כזו או אחרת, מעניינת וחמורה ככל שתהיה.

—

מה אתה יותר : יהודי או ישראלי? – לא חשוב. העיקר שתהיה מאגניב.

שלוש תופעות מעניינות ורבות משמעות עולות מקובץ המאמרים, שקיבץ וערך חנוך דאום. הקובץ, המאגד התייחסויות שונות של צעירים לשאלה הותיקה: מה אתה יותר יהודי או ישראלי?, הולם בקורא בעובדה הפשוטה שרוב הכותבים כמו "מחמיצים" את השאלה. רוב הכותבים, ובעיקר "החילונים" שבהם (ו"חילונים" במרכאות, כי החלוקה הדיכוטומית מטושטשת בספר, כמו שגם, במובנים רבים, במציאות – וטוב שכך), פירשו באופן "מוטעה" את השאלה כשאלה בדבר יחסם הכללי לזהות הלאומית שלהם: הן זו היהודית והן זו הישראלית. "החמצת" השאלה מדגישה כי מה שעומד על הפרק, מבחינתם של צעירים ישראלים רבים, ליתר דיוק: מה שנדמה להם כעומד על הפרק, איננה השאלה יהודי או ישראלי אלא: מה הלאומיות הזו לכם, בעידן גלובאלי וקוסמופוליטי?. בנקודה זו הגדיל לעשות ניר ברעם, אחד הכותבים, שכתב מאמר נוקב וכן, המבטא בצורה מבהילה ממש את הניכור שלו משתי הגדרות הזהות גם יחד: הן זו הישראלית והן זו היהודית. שתי הנקודות החשובות הנוספות העולות מן הספר הנן מות הישראליות החילונית ותחייתה הפוטנציאלית בכיסוי ראש סרוג. בניגוד למצופה – "המצופה" הרי משייך את "הישראליות" לכותבים "החילוניים" ואילו את "היהדות" ל"דתיים" – כמעט כל הכותבים "החילוניים" בוחלים בהגדרתם כ"ישראליים". עמדתם הפוליטית והתרבותית נוהה אחר התקווה להגדיר את עצמם כ"יהודים", באותו מובן א-פוליטי, אינטלקטואלי ונוודי שקיבל המושג משמעון דובנוב ועד ג'ורג' שטיינר. כידוע, בשנים האחרונות, וכחלק מצייטגייסט פוסט מודרני הבוחל בקיום ריבוני וב"כוח" באופן כללי, הייתה עדנה לקונספט הא-מוסרי הזה (א-מוסרי מבחינות רבות: לא כל אזרח ישראלי יכול להשתעשע בהגדרה עצמית "יהודית" בזמן שהוא יושב וכותב את הדוקטוראט הממולג שלו בברקלי או על גדות הסיין. בנוסף, ההשתעשעות ב"יהודי" אינה אלא חוסר אומץ להודות ביעד התשוקה האמיתי: "אירופאי" או "אמריקאי"), הקונספט "היהודי". בכל אופן, הזהות "הישראלית", השברירית והצעירה (כפי שמדגישים כותבים רבים, בצדק) מופקרת על ידי האגף "החילוני" של הספר. בשורת הכותבים "הדתיים", למרות תהליך ההפרטה האידיאולוגי שעובר על הציבור "הסרוג" ושניכר בספר, ניתן לאתר התפצלות מעניינת. חלקם, כדוגמת מאמרו של חיים נבון, מבטאים שמחה לאיד מוצנעת על מות "הישראליות" ונצחון "היהדות". אולם חלקם, ואני מזדהה איתם, נחלצים לתחזק את "הישראליות" הקורסת מתוך הבנה, אולי אינטואיטיבית, שאם המרכז הישראלי יתמוטט תתמוטט לא רק האג'נדה הנגזרת מהתפיסה ההיסטוריוסופית של "הציונות הדתית", אלא המערכת הלאומית כולה.  מגמה זו באה לידי ביטוי סימבולי בהצהרתו של חננאל רוזנברג כי במדף הדיסקים שלו מונחים ברי סחרוף ואהרן רזאל זה בצד זה. הסיבה לכך שאינני מתייחס למאמריהם של הכותבים "החרדים" הינה שלמרבה הצער מאמרים אלה אינם מחדשים דבר והעמדות המבוטאות בהם ידועות משכבר.

הכותבים בקובץ, חלקם המכריע והבולט, הנם עתונאים, ועובדה זו ראויה אף היא להתייחסות. כזכור, פרוייקט דומה לפרוייקט של דאום ערך בזמנו גם אחד, דוד בן גוריון, שהפנה לרבנים ואנשי רוח דגולים את שאלת "מיהו יהודי" המפורסמת. הבחירה ב2003 בעיתונאים, במקום אותם "אנשי רוח", מובנת מבחינות רבות אבל היא חורצת את דינם של חלק ממאמרי הספר לדלות תוכן, מימיות, חורצת את דינם לפובליציסטיקה – אמנם, כדת וכדין: "ניאו ז'ורנאליסטית" – מורחבת ותו לא. הסגנון הרווח בכתיבה על תרבות בעיתונים הגדולים נמצא גם פה: העליצות המעושה, שנלווים לה אותו שטף עיתונאי הקטי ונרקסיסטי, חוסר אחריות "ויצי" בברירת המילים, ואיזו הבטחה מעורפלת שמאחורי המעודכנות התזזיתית, "המאגניבה", נחבאית איזו נפש עמוקה ומתייסרת, ההוגה במסתרים. התחושה הזו מעוררת את החשד, שהועלה כבר בעבר על ידי הוגים שונים, כי העיסוק ב"זהות" כיום הינו עיסוק "צרכני" במהותו. סופרמרקט, או מוטב: לונה פארק, ססגוני של זהויות בו נהנה לשחק בן המעמד הבינוני.

נקודה נוספת הקשורה הדוקות לכך: בארצות אחרות, אנגליה למשל, נקבעת הזהות של הפרט, בצורה לא מבוטלת, על ידי מעמדו הכלכלי. בישראל לא תעלה, הרי, על הדעת הפקתו של ספר הנושא את הכותרת: "מה אתה יותר? מעמד בינוני-נמוך, בינוני-בינוני או מעמד בינוני-גבוה", אף על פי ש – למצער – גם נושאים אלה ראויים לדיון. אסף וייס במאמרו בספר ער להיעדרות התימה הכלכלית משיח "הזהות" הזה, וכותב על כך בצורה משכנעת. אולם הוא יוצא דופן בכך.

לסיכום: "מה אתה יותר?" הוא ספר מעניין, אולם העניין בו נובע ממגמות קולקטיביות שהוא משרטט יותר מאשר ממאמריו הספציפיים. דווקא מאמריו המשעשעים ביותר, דוגמת מאמריהם של רועי (צ'יקי) ארד ויוטבת וייל (שיודעת לספר סיפור), מדגישים את מגרעותיו: מה אתה יותר, יהודי או ישראלי? – לא משנה. העיקר שתהיה מאגניב.

אפריל 11, 2023 – 10:39 AM קטגוריות: מאמרים בנושאים ספרותיים | פרסם תגובה

ביקורת שלי על "עיר בלי יהודים" של הוּגוֹ בֶּטָאוּאֶר (הוצאת "אפרסמון", 154 עמ', מגרמנית: חנן אלשטיין).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"עיר בלי יהודים" הוא רומן חלש ספרותית אבל מעניין מבחינה היסטורית שראה אור באוסטריה ב-1922 והיה שם רב מכר גדול (בשנה הראשונה נמכרו רבע מיליון עותקים). כתב אותו עיתונאי, סופר והרפתקן, בן למהגר יהודי ממזרח אירופה, בשם הוגו בֶּטָאוּאֶר. מדובר ביצירה פילושמית חביבה ומעט קלושה שעלילתה מספרת על החלטה אנטישמית שהתקבלה בפרלמנט האוסטרי בדבר גירוש כל היהודים מאוסטריה. הגירוש יוצא אל הפועל ואוסטריה מתחילה בשקיעתה. השקיעה היא בעיקר כלכלית, בגלל מיומנותם העסקית של היהודים, קשריהם הבינלאומיים ואף בזבזנותם שמשמנת את גלגלי הכלכלה, אך גם תרבותית. וינה הופכת למעין כפר ענק ומשמים. לבסוף, לא יכולים רוב האוסטרים לשאת את השקיעה שנגזרה על ארצם, נוצרת קואליציה פוליטית מספקת לביטול הגזירה והיהודים שבים. קו עלילה מרכזי, אישי יותר, מספר סיפור אהבה שטחי בין יהודי פיקח ואוסטרית מצודדת וכיצד סייע היהודי המגורש לביטולה של הגזרה.

העניין ההיסטורי הראשון שמעורר הספר נוגע לכך שהוא בו זמנית מדגים את כוחו וחולשתו של הדימיון הספרותי. בטאואר הבין משהו נכון. העתיד צופן מפנה רדיקלי לרעה ליהודים האוסטרים (לא ליהודים הגרמנים, אגב; בספר מהגרים חלק ניכר מהיהודים לגרמניה). הספר מדגים את כוחה של הספרות לשרטט תרחישים עתידניים שנראים אולי מופרכים אבל שנזרקה בהם נבואה. מאידך גיסא, אפילו הדימיון הספרותי המפותח של בטאואר לא העלה על דעתו כל מה שצפון ליהודי אוסטריה בעתיד הקרוב.

מעניין גם שבטאואר לא מתכחש להאשמה האנטישמית בדבר הקשר ההדוק בין היהודים והכסף. העמדה הזו (שכאדם שאינו עילוי פיננסי תמיד איימה לחתור נמרצות תחת זהותי היהודית) הרי מניעה את גלגלי העלילה המרכזיים. אצל בטאואר, קצת בדומה ל"מרד הנפילים" של איין ראנד, היהודים הם השמרים שבעוגת הכלכלה האוסטרית. מעניינת בהקשר הזה הטינה הגלויה של האנטישמים ברומן של בטאואר. הקנצלר האוסטרי, מנהיג מפלגת הנוצרים-סוציאלים, יוזם הגירוש (מפלגתו חברה למפלגה פרוטו-נאצית שנקראת "גרמניה הגדולה", גם היא מפלגה היסטורית, שזכו יחדיו ברוב גדול; ואילו חזרתם של היהודים התאפשרה בעקבות ברית בין הסוציאליסטים לבורגנים הליברלים), מודה בעליונותם המנטאלית של היהודים, ודווקא משום כך, משום שימור עצמי בגין נחיתות הלא יהודים מול היהודים, מצדד ברדיפתם. מנאומו בפרלמנט: "האם הנמר איננו חיה נהדרת, חיה מלאת עוצמה, אומץ ואינטליגנציה? ואף על פי כן, האם לא צדים אותו ורודפים אותו, מכיוון שהמאבק לשימור עצמי תובע זאת?". מעניין גם שהקנצלר מסתמך על תמיכת העולם הנוצרי באוסטריה המטוהרת מיהודיה. כלומר האנטישמיות שלו נשענת בחלקה על בסיס דתי (בניגוד לנאציזם הגזעני והאנטי דתי).

החשיבות ההיסטורית של הסיפור נוגעת גם לימינו אנו. כי בטאואר מתעכב לא מעט על הפרוצדורה החוקית והחוקתית שאפשרה את הגירוש והוא מדגים כיצד דמוקרטיה צעירה (ועוד כזו שיש בה חוקה), אך דמוקרטיה שאינה מנוסה בהתגוננות ממגמות אנטי דמוקרטיות וללא הגנה שלמה ומספקת על מיעוטיה, מידרדרת לגירוש "חוקי" כזה. על הדרך אנחנו נתקלים בביטויים מוכרים מימינו אלה: "החוק אומץ פה אחד, ועוד באותו היום הוא גם עבר דרך הוועדה המוסמכת בהליך מזורז ואושר בקריאה שנייה ושלישית". שנאת היהודים באוסטריה היא גם סנטימנט פופוליסטי מובהק של שנאת אליטות: "מי מחזיק בידיו את העיתונות, וכפועל יוצא מכך גם את דעת הקהל? היהודי! […] מי עומד בראש כמעט כל התעשיות? היהודי! מי הבעלים של התיאטראות שלנו? היהודי! מי כותב את המחזות שמוצגים על הבמה? היהודי!". איני רוצה לחטוא בפשטנות ולהעתיק סיטואציה היסטורית אחת מזמנה ומקומה לימינו. אבל בכל זאת יש כאן תזכורת לחבריי בימין על הסכנות שבפופוליזם.

רומאו היהודי ויוליה האוסטרית שעומדים בלב סיפור האהבה כאן מציגים אהבה רומנטית ונקייה למופת. אבל האנטישמיות הגרמנית בת התקופה נטתה להציג את היהודי כדמות בעלת תיאבון מיני מאיים, דמות סוטה ו"מטונפת". הנקודה הזו, באופן מעניין, אינה קיימת בספר, אבל הייתה נוכחת ועוד איך בגורלו של המחבר (את הפרטים קראתי באחרית הדבר של המתרגם המוצלח, חנן אלשטיין). בטאואר הקים ב-1924 מגזין נועז ואף פרובוקטיבי בשם "הוא והיא: שבועון לתרבות החיים הטובים ולארוטיקה". המגזין הליברלי הזה ביקש להקנות חינוך מיני לציבור הרחב, צידד בזכויות נשים, דרש לבטל את האיסור הפלילי על יחסים בין בני אותו מין ועוד. הימין השמרני והלאומני כאחד זעם על ה"חזיר היהודי", ה"פורנוגרף המקצועי", ה"נפש התלמודית המצורעת". הוצאת המגזין נעצרה לבסוף  על ידי הרשויות ובטאואר ספג איומים על חייו. לאחר שבית המשפט פסק שהמגזין יכול לחזור לפעילות, הוא הפך לשבועון הנפוץ ביותר באוסטריה. ההסתה נגד בטאואר גברה והלכה ולבסוף, ב-1925, רצח אותו טכנאי שיניים מובטל בן 21. העיתונות השמרנית, מספר אלשטיין, אמנם נטתה להוקיע את הרצח, אבל גרסה שבטאואר הוא הוא האשם העיקרי. הרוצח, ששוחרר לבסוף מחמת טענה לאי שפיות, התברר לבסוף, היה חבר במפלגה הנאצית. הסיפור על גורלו של הסופר מזעזע, נוקב ורלוונטי אולי יותר מהספר עצמו.        

אפריל 7, 2023 – 8:33 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

חג שמח!

חג חירות ואביב שמח לקוראי הבלוג!

כמו בכל שנה כמעט, לכבוד האביב, אני מעלה את הפתיחה הגדולה של "התחיה", הרומן האחרון של טולסטוי מ-1899 (בתרגום מ.ז.ולפובסקי):

"כל כמה שְיָגעוּ האנשים, המכונסים במאות אלפיהם יחד למקום קטן, להשחית את פני האדמה, שעליה הצטופפו; כל-כמה שסתמו את האדמה באבנים, שלא תצמיח כל דבר; השמידו כל ציץ עשב הנובט למעלה; העלו עשן בפחמי-אבן ובנפט; גזמו את העצים והבריחו כל חיה ועוף – והאביב היה, בכל זאת, אביב גם בעיר. השמש נתן את חומו, העשב שב לתחיה, צץ והוריק בכל מקום אשר לא גורד משם, לא רק בערוגות הדשא של הבולֶברים, כי אם גם בין לוחות האבנים […] צמחים וציפורים, רמשים, גם ילדים, כולם לבשו גיל. ורק בני-האדם – האנשים הגדולים, המבוגרים – לא פסקו מלרמות, מִלענות איש את עצמו ואיש את חברו".

הערה להבהרה:

אותי הציטוט הזה דווקא משמח, ולא מעציב, כפי שניתן היה לשער בגלל חלק מתכניו; משמח כמו כל גילוי של גדולה אנושית, ובמקרה הזה: היכולת לכתוב פתיחה עזה כזו לרומן.

אפריל 5, 2023 – 10:14 AM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

על "הבשורה על פי הצלופח", של פטריק סוונסון ("מודן", משוודית: דנה כספי, 235 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ב"עוּל ימים", הרומן של דוסטוייבסקי מ-1875, מבקר הגיבור המתבגר צדיק רוסי עממי ומוּאר על כך שהוא מדבר כל הזמן על "מסתורין". מה זה בכלל, "מסתורין"?!, מתריס הצעיר, את מה שאיננו יודעים עדיין, יבוא המדע וינהיר בקרוב! ואכן, תחושת המסתורין היא חלק בלתי נפרד מהרגש דתי. אבל הצורך לחוש במסתורין, בפליאה, הוא גם צורך אנושי בסיסי. תמונת העולם המדעי המתבהרת והולכת מעניקה לנו הרבה כל כך, אך גם נוטלת מאיתנו משהו. ברגע שאנחנו מבינים אֶל נכון, אנחנו מתפעמים פחות. זוהי התובנה המיוחסת לסוציולוג הקלאסי מקס ובר על "הסרת הקסם מהעולם" בעקבות תמונת העולם המדעית.

"הבשורה על פי הצלופח", שראה אור בשוודיה ב-2019, עוסק בדיוק בסוגייה הזו. והוא משתמש לשם כך באחת מחידות הטבע שנותרה במסתוריותה במשך אלפי שנים והתפענחה, אך עדיין לא בשלמות, רק לפני כמאה שנה. מדובר בחידת הצלופח. הצלופחים האירופאיים והאמריקאיים, שחיים גם עשרות שנים, מהגרים בצעירותם מהמים המלוחים של האטלנטי לנהרות ולאגמים המתוקים של אמריקה ואירופה. אבל אז, בבגרותם, באופן אכן מסתורי, הם נוהרים יום לא עבות אחד בחזרה אל האוקיינוס, שוחים במעמקי הים אלפי קילומטרים אל מקום שלא היה ברור היכן הוא עד תחילת המאה ה-20. או אז התגלה שמדובר בים סרגסו שבצפון האטלנטי. שם הם מזדווגים, מולידים צאצאים ומתים. כלומר, כך אנחנו מסיקים, כי עדיין איש לא ראה בעיניו צלופח בוגר בים סרגסו! המחבר, פטריק סוונסון, מקדיש כמה פרקים למסתורין שהילך הצלופח על חוקריו, החל מאריסטו שסבר שהוא נולד בבריאה ספונטנית ולא כלה בפרויד שלפני שפנה לחקר הנפש ניתח צלופחים בטרייאסטה כדי לגלות את צפונותיהם – לשווא. סוונסון מתגלה בפרקים האלה ככותב מיומן של מדע פופולרי, אם כי התחושה היא שהוא משמש כאנתולוג מוצלח יותר מאשר כסופר מקורי (בכל אחד מהפרקים הללו יש רשימת מקורות שעליהם הוא הסתמך; חלקם סיפרו כבר את סיפור הצלופח בעצמם).  בכך ממקם את עצמו סוונסון באחת הסוגיות החשובות של דורנו: הסוגייה הדתית. "אם כן, יותר מאלפיים שנה אחרי אריסטו הצלופח עודנו בגדר חידה מדעית, וככזה הוא גם היה למין סמל לְמה שלפעמים מכוּנה העולם המטאפיזי". ובמקום אחר: "גם אבא לא היה איש מאמין. הוא למד בבית ספר עממי ולמד על שושלת המלוכה השוודית ועל ספרי הבשורה הנוצריים, אבל התקשה לקבל סמכות. הוא לא האמין בגמדים וגם לא באלוהים. רק בנוגע לצלופח התעוררו בנו ספקות […] 'הם מוזרים, הצלופחים', אמר אבא. ותמיד הבחנתי בשמץ של אושר בקולו כשאמר את זה. כאילו הוא זקוק למסתורין". ניסיון להשבת המסתורין לעולם הוא אחד ממעלותיו של היוצר הסקנדינבי הבולט של המאה ה-21, הנורווגי קנאוסגורד. ונדמה לי שהעיסוק בנושא הדומה אינו ההשפעה היחידה של האוטוביוגרפיה של קנאוסגורד על סוונסון. עם זאת, צריך לשים לב שהמסתורין של הצלופח הוא מסתורין "חלש", כלומר מסתורין על תנאי, עד שהמדע יגלה את אותם סודות שנותרו באשר לצלופח, כמו שהתריס ארקדי עוּל הימים של דוסטוייבסקי. אבל מסתורין יכול להיות לא רק עניין טכני, של אי ידיעה זמנית. כפי שטוען קנאוסגורד עצמו. כפי שסבור, מן הסתם, דוסטוייבסקי עצמו, כאחד מגדולי הסופרים הדתיים בכל הזמנים.

סוונסון ממקם את עצמו לא רק בלב נושא חם אחד, אלא בליבם של שלושה. ועובדה זו בוודאי, בצד הכתיבה הרהוטה והנבונה, תרמה להצלחה הביקורתית שבה התקבל הספר (גם בעולם דובר האנגלית). בצד סוגיית המסתורין והדת, ממוקם "הבשורה על פי הצלופח" בלב שאלת הכתיבה התיעודית והאוטוביוגרפית בסיפורת זמננו. הספר מכיל, כאמור, קטעים עיוניים בהיסטוריה של המדע, אך גם קטעים אוטוביוגרפיים על יחסיהם של המחבר ואביו (וכאן אולי ההשפעה השנייה של קנאוסגורד, כמו בעצם הכתיבה האוטוביוגרפית) סביב ניסיונות לציד צלופחים ליד ביתם בשוודיה. אביו של סוונסון היה בן מעמד הפועלים שחווה על בשרו את הזינוק שלא ייאמן ברמת החיים של בני המעמד הזה בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. סבתו של סוונסון, אמו של האב, עוד חיה עם משפחתה חיים של כמעט צמיתים. "רעב המציאות", כפי שכינה לפני כעשור את המפנה הדוקומנטרי בתרבות המבקר האמריקאי, דיוויד שילדס, מתבטא כך כאן באופן כפול: הן בחלקים המדעיים העוסקים בצלופח והן בחלקים האוטוביוגרפיים. אגב, כשמעמידים זה בצד זה את הפרקים על הצלופח עם פרקי הסיפורת האוטוביוגרפיים על המחבר ואביו, עולה בקורא המחשבה שאולי סיפורת גם היא סוג של מדע, אך בניגוד למדעי הטבע התרים אחר חוקים כלליים, סיפורת היא המדע של המקרה הפרטי.

הנושא החם השלישי שסוונסון מתמקם בו הוא, כמובן, הנושא האקולוגי. הצלופחים מצויים בסכנת הכחדה ורבות הסיבות לכך, אך כולן הן מעשי ידי האדם. בנוסף, עוסק סוונסון בחוכמה ביחס בין תרבות לטבע, כלומר שוב ביחס בין האדם לטבע, בכך שהוא מקדיש חלקים מהספר למקומו של הצלופח בתרבות האנושית (כולל תרבות הציד).    

לא מדובר ביהלום ספרותי, אך כן בספר מהנה, מרגש, ובעיקר: מלמד ועדכני מאד.  

מרץ 31, 2023 – 8:28 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

תגים , , |

ביקורת שלי על "לביקורת הכלכלה המדינית – מבוא והקדמה", של קרל מרקס, בהוצאת "מאגנס" (מגרמנית: טל מאיר גלעדי, 92 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

המחשבה שמשום שהקומוניזם נחל תבוסה כלכלית ופוליטית בשלהי המאה העשרים, הגותו של קארל מרקס "הופרכה" – שגויה. מרקס הוא קלאסיקן לפחות בשני שדות ידע, הסוציולוגי והכלכלי. ובצד שגיאות גדולות, היו לו הישגים גדולים בתחומים האלה, הוא הציב בהם אבני דרך בלתי עקיפות. מתוך ההיכרות המסוימת שיש לי עם הגותו, נראו לי תמיד כמה משפטים מ"המניפסט הקומוניסטי" כאחד משיאיהּ. ולא משום שהם מצדדים בקומוניזם, אלא בגלל שהם מנתחים מבריקים של הקפיטליזם. למעשה, אלה משפטים שיכולים לחתום עליהם בשתי ידיים מבקרים שמרנים, כלומר מבקריה של כלכלת השוק התזזיתית מצד ימין (והיו פעם הרבה כאלה!). החילון, הציניות והמהפכנות של הקפיטליזם, הוצגו באופן הבהיר ביותר במשפטים המפורסמים הבאים: "אין קיום לבורגנות בלא שתהיה מהפכת בלי-הרף את מכשירי-הייצור, כלומר את יחסי-הייצור, כלומר את מכלול היחסים החברתיים. בניגוד לכך, שמירה קפדנית על אופן הייצור הישן היתה  תנאי-הקיום הראשון לכל המעמדות התעשייתיים הקודמים. ההפיכה המתמדת של הייצור; ההתערערות הבלתי פוסקת של כל הנסיבות החברתיות; אי-הוודאות המתמדת, התנועה המתמדת, מבדילות את תקופת הבורגנות מכל התקופות הקודמות. כל היחסים היציבים שהעלו חלודה, על שלל המושגים וההשקפות אשר הדרת שיבה חופפת עליהן, מתפוררים, וכל שנולדו מקרוב מתיישנים בטרם תהא להם שהות להתאבן. כל המיוחס והקבוע-ועומד מתנדף, כל הקדוש נעשה חולין".   

לפיכך, כששמעתי שראה אור תרגום ראשון לעברית לטקסט מפורסם של מרקס, "מבוא לביקורת הכלכלה המדינית", טקסט שנגנז ב-1857 ונתגלה מחדש ב-1902, מיהרתי לקוראו. זהו טקסט קצר, דחוס, וייאמר מייד: טיוטתי ומעט איזוטרי. כלומר טקסט שאינו חיוני לקורא המשכיל הכללי. חלקים נרחבים מממנו מכילים דקויות פילוסופיות הגלייניות (כתגובה למורשת הפילוסוף הֵגֶל, שהשפיעה על מרקס) אשר או שהתקשיתי להבינן או, שכשהבנתי אותן, התקשיתי לראות את חשיבותן הכללית. יש כאן, למשל, עיסוק נמרץ בשאלת היחסים בין הייצור, החלוקה, החליפין והצריכה בחברה הקפיטליסטית; אבל זה עיסוק נמרץ פילוסופי באופיו, לא כלכלי, ששואל שאלות כגון מה היחס הלוגי בין הרכיבים ומהו הרכיב המכריע ביניהם. אכן, ברור לי מדוע למומחה לתיאוריה המרקסיסטית, כמו המתרגם והמעיר המצוין, טל מאיר גלעדי, הטקסט הזה חשוב. כפי שהוא מציין בפתח הדבר שלו, "המבוא" הוא חולייה חיונית בהבנת המהלך שעשה מרקס מהפילוסופיה לעבר הכלכלה, ההיסטוריה והסוציולוגיה.

ובכל זאת, המבוא כן טוען בישירות, אם כי בקיצור נמרץ, שתי טענות מרקסיסטיות חשובות וידועות, עמוקות ומתסיסות מחשבה (גם אם לא מסכימים עימן, ועם הראשונה איני מסכים כלל). הטענה הראשונה היא שהתפיסה שאנו יצורים אינדיבידואלים, שמבחינה עקרונית ומטפיזית קודמים לחברה בה אנו חיים, היא אשליה. החברה הבורגנית העכשווית מייצרת אותנו כאינדיבידואלים (או אינדיבידואלים כביכול), אך אין זו המהות האנושית העל-זמנית. "ככל שחוזרים אל מעמקי ההיסטוריה, כך רואים שהאינדיבידואל, ולפיכך גם האינדיבידואל המייצר, אינו עצמאי אלא שייך לשלם גדול ממנו. קודם כל בדרך הטבע, דהיינו כחלק ממשפחה ומהמשפחה שהורחבה לכדי שבט, ולאחר מכן כחלק מהחברה על צורותיה השונות". קשה להפריז בערכה של התובנה הרדיקלית הזו (שהאקזיסטנציאליזם והנרקיסיזם כאחד הם אויביה), שמותחת את ההגדרה האריסטוטלית על האדם כיצור חברתי: "האדם הוא במלוא מובן המילה זואון פוליטיקון,  כלומר לא רק בעל חיים חברתי, אלא בעל חיים שיכול להתבודד אך ורק בתוך החברה". התובנה האדירה השנייה קשורה לראשונה: חלק גדול ממושגינו ומהמובן מאליו בשבילנו הינו פִּרְיה של סיטואציה היסטורית מסוימת ואינו בעל תוקף תמידי ואוניברסלי. הקפיטליזם של התחרות החופשית שכנע אותנו שאנחנו אינדיבידואלים שמתחרים זה בזה ושזה טבע האדם. אבל בתקופות היסטוריות אחרות, טוען מרקס, חווינו את עצמנו כחלק מקולקטיב. יש כאן עידוד של ראייה ספקנית של כל מיני מובנים מאליהם ושל תפיסתם באורח היסטורי.

"המבוא" כולל תובנה עקרונית חשובה נוספת. מרקס מנסה לאפיין את הייחוד של הקפיטליזם כעידן היסטורי וכשיטה כלכלית ועומד על כך ש"בחברה הבורגנית ההון הוא העוצמה הכלכלית המושלת בכל. הוא מוכרח להיות נקודת הפתיחה וגם נקודת הסיום". אבל ללא פתח הדבר מאיר העיניים של גלעדי, אני מודה שהייתי מחמיץ את חשיבות המשפטים התמציתיים מאד האלה. גלעדי מסביר: "ואולם, מה הכוונה באמירה שההון הוא הגורם המכריע? לדברי מרקס, ההון הוא כסף המושקע למטרות רווח. לפיכך, טבוע בו הכרח לצמוח תמיד […] כאשר מרקס טוען כי ההון הוא הגורם המכריע פירושו של דבר הוא שמצב העניינים שבו מטרת הפעילות הכלכלית היא הפקת רווחים (ולא, למשל, סיפוק צרכים) משפיע על המבנה ועל האופי של החברה בכללותה". 

גלעדי תרגם גם טקסט קצר נוסף של מרקס, "הקדמה לביקורת הכלכלה המדינית" (טקסט מפורסם שתורגם בעבר). שם מופיעה בנוסח הבהיר ביותר תובנה מרקסיסטית נוספת מתסיסת מחשבה, שנויה במחלוקת אך שקשה לעוקפה, לפיה ההוויה, כלומר הכלכלה, יוצרת את התודעה. בתרגום גלעדי: "אופן הייצור של החיים החומריים מתנה את תהליך החיים החברתי, הפוליטי והרוחני. לא תודעת בני האדם קובעת את הווייתם, אלא להפך – הווייתם החברתית היא הקובעת את תודעתם".

מרץ 24, 2023 – 7:21 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

תגים , |

ביקורת שלי על "רעש גדול" של רועי חן ("כתר", 236 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

השליש הראשון של "רעש גדול" עוסק בגבריאלה, תיכוניסטית תל אביבית שמבריזה מהלימודים על מנת לפגוש בביתו, כך נרמז, את החבר שלה, יונתן. מייד ברור שזהו טקסט שיש לו "בעל בית". הוא לא נע אנה ואנה סתם כך. הסופר נותן לנו בתחילת החלק הזה את מערכת השעות של גבריאלה וחיש קל מבין הקורא שכך נקבעה מסגרת הזמן של הסיפור כמו גם אופיים המשתנה של חלקיו, הנצבעים בצבעי השיעור בו הם חלים. למשל, השיעור השני הוא שיעור היסטוריה, שבו עוסקת הכיתה בלאומיות. בהתאם לכך מהרהרת גבריאלה ביחסיה עם יונתן: "האם אפשר להגדיר את גבריאלה ויונתן כלאום? זהותם המשותפת אמנם מתבססת על טריטוריה מסוימת (התיכון לאמנויות), היסטוריה (גם אם קצרה למדי), שפה (גרנדיוזי, גרוטסקי, פֶּגֶר), מורשת (האכלת חתולי רחוב), תרבות (ספרים משומשים, תקליטי ויניל), ומנהגים (כסיסת ציפורניים)". הטקסט חי ונושם, עתיר שנינות ויוצר עונג-דריכות להפתעות קטנות, והוא מגולל את היסוסיה של גבריאלה אם להיכנס לביתו של יונתן, את שיטוטיה בבוקר התל אביבי, את זיכרונותיה מיחסיהם הקטועים והמהוססים. יונתן הוא טיפוס רגיש אך מוזר; הוא נעלם לגבריאלה ואז חזר מלא קסם. משהו קוסס בו, אבל מה? סיפורה של גבריאלה משכנע גם בעדכנותו, בתיאור עכשווי של נערה תל אביבית "אמנותית" (היא מנגנת בצ'לו). יש נפילות מעטות אבל מעצבנות בחלק הזה (למשל, בזמן שיעור תנ"ך, בהתאם למתכונת המוזכרת של החלק הזה,  יש שימוש בביטויים תנ"כיים, אך בצידם שימוש במשלבי לשון חז"ליים ועבריים מאוחרים שפוגמים בווירטואוזיות; יש שימוש בקלישאות בנות הזמן שפוגמות בתחושת החיוניות: קלישאות על הטרדה מינית או על סרטון שמופץ בווטסאפ הכיתתי וגורם לעלבון), אבל המכלול, כולל ההפתעה בסוף, יוצרים תחושה נדירה: אתה בידיים טובות; אתה הולך ליהנות.

בסיום השליש הראשון גם ציינתי לעצמי שהספר הזה תל אביבי במפגיע. וכמה זה נהיה כמעט חריג היום בספרות. תחושתי זו קיבלה – קיבלה לכאורה, כפי שאטען – אישוש רב מהחלק השני, המצוין. גם בחלק זה יש מבנה צורני ברור, כשאת מקום מערכת השעות מחליפות הודעות ווטסאפ שנשלחות בברכה ואחר כך בדאגה אל הגיבורה שלו. חלק זה עוסק באימהּ של גבריאלה, נועה, תל אביבית דעתנית ודברנית. כתוצאה ממתנת יום הולדת ארבעים שהשתבשה, מוצאת את עצמה נועה, שעובדת בדוברות של עיריית תל אביב (!), אבודה בירושלים, ללא ארנק וללא טלפון. תל אביבית בירושלים רואה כך את התור בכניסה לתחנה המרכזית בירושלים: "בתור לבדיקה הביטחונית מתגודדים עשרות אנשים שמנסים להימלט מעיר הקודש". הרפתקאותיה בבירת הנצח מסמרות שיער באורח קומי וכוללת גלישה במדרון לבגידה בבעלה עם דתל"ש שפיתח אפליקציית היכרות בשם "to me", ובה שאלון גרוטסקי מפורט לבירור גבולות מוקדם, המותאם לעידן ה – metoo.

אז לכאורה, חשבתי, לפניי סיפור סאטירי אך גם מרגש (בעיקר בחלק הראשון), כתוב בשנינה, במיומנות ובחיוניות, על תל אביבים ותל אביביוּת, לוֹקוּס, מוקד התרחשות, שפעם היה רווח בהרבה בספרות הישראלית וכיום הפך למגזרי. אלא שאז בא החלק השלישי והעלה על הדעת שהרומן הזה גם נושא עדות משמעותית יותר על רוח הזמן שלנו. חלק זה מתמקד בסבתא, ציפורה, משוררת ומתרגמת תל אביבית בת שישים ושש שנושאת על גבה את צלקת אי קבלת פרס על תרגומה החדשני ליצירת החידתית של ג'ויס, "פיניגנז וייק". החלק הזה, הכתוב גם הוא במיומנות ושנינה, מכיל, עם זאת, כאמור, רובד רעיוני עקרוני יותר, הצופה לבית ישראל. בעקבות תאונה קלה ציפורה זוכה למעין התגלות אלוהית שמושחת אותה לנבואה. כרציונליסטית ואתיאיסטית מושבעת היא פוטרת את ההתגלות כהזיה, אך זו מתגלה כנוכחות עקשנית יותר ויותר. ציפורה מחליטה לעלות לכותל לבירור העניין וקודם גם ניגשת לקנות תנ"ך, כי היא משתכנעת שגישתה העוינת כלפי התרבות היהודית אינה מבוססת מספיק. בפגישה עם חוקרת תנ"ך, אף מועלה הרעיון התיאולוגי המעניין הבא: "'תגידי', תולה ציפורה מבט אומלל בגאיה, 'את עצמך מאמינה באלוהים?'. 'אני לא מאמינה באדוניי, אל הנקמות הגברי', משיבה גאיה בבטחה […] 'אבל אני מאמינה שהאדם ברא לעצמו אל כדי לשמור על צלם אנוש'". כך או כך, ציפורה נושאת נאום נבואי ברכבת לירושלים ערב הקורונה, נאום שהופך לוויראלי: "חזון ציפורה. ויהי ביום ההוא וירד מן השמים עטלף" וכו'.

אם "ביוטופ" שראה אור לא מכבר, הרומן המצחיק והמוצלח של קסטל-בלום, הציג תל אביביות לא בטוחה בעצמה על רקע נדל"ניסטי; להיות בעל דירה בתל אביב נהיה מעל לכוחותיו הכלכליים הרווחים של המגזר "התל אביבי". הרי ש"רעש גדול" מציג אף הוא תל אביביות סדוקה, כזו שמתקרבת מאד לירושלמיוּת. וזאת משום שאנחנו בתקופה לא שפויה ולא נורמלית במיוחד, כל הדברים ש"תל אביב" כעיר ומושג בישראל סימלה בעבר. הקורונה, משבר האקלים ועוד, מעודדים חשיבה מודאגת, לא שאננה, לא "תל אביבית".

זמנים עם תווים אפוקליפטיים מקצרים את המרחק בין תל אביב לירושלים. באופן מוזר, ועל רקע הימים האלה ממש, מצאתי בכך נחמה משונה.   

 

מרץ 17, 2023 – 8:40 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

תגים , , |

ביקורת שלי על "וידויים של מבקר ספרות" של ג'ורג' אורוול (הוצאת "נהר"; 78 עמ'; מאנגלית: סמדר גונן).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

שם הקובץ מחייב. אתוודה, לפיכך, שאנו, מבקרי הספרות, להוטים אחר ספרים מסוגו, הכתובים בז'אנר נחשק בחוגי המקצוע: הקצר.

חמש מסות קצרות קובצו כאן. אורוול היה מסאי דגול ורבים סבורים שהוא גדול כמסאי מאשר כסופר. כאן אין מפסגותיו המסאיות, אבל כמה מהחמש מעניינות וכמה מאד מפורסמות. "זיכרונות מחנות ספרים" מ-1936 היא מסה משובבת נפש הכתובה באורח אופייני לאורוול: תיאור החיים, וחיי העבודה בפרט, כהווייתם, לעיתים מתוך התנסות אישית. "פעם עבדתי בחנות ספרים יד שנייה – בקלות אפשר לתארה, אם אינך עובד באחת כזו, כסוג של גן עדן שבו ג'נטלמן קשיש מקסים מפשפש לנצח בין דפי ספר בעלי כריכות עור עגל". אורוול משעשע בתארו את הטיפוסים התמהוניים הפוקדים את חנויות הספרים ויש לו כמה אבחנות מעניינות על צריכת הספרים באנגליה (חנות הספרים כללה גם ספריית השאלה), אבחנות שלא נס ליחן: "ועוד משהו – המו"לים שוקדים על זה [התרגום כאן מטעה. וראו להלן. הביטוי במקור הוא "get into a stew about it", כלומר, הסתבר לי, "חרדים על כך" או "מודאגים מכך" או משהו בסגנון] מדי שנה או שנתיים – חוסר הפופולריות של סיפורים קצרים. […] אם תשאל אותם [את פוקדי הספרייה] לסיבה, לעיתים הם יסבירו שמייגע מדי להתרגל לסט חדש של דמויות בכל סיפור". אך אורוול סבור שהסיבה האמיתית היא ש"מרבית הסיפורים הקצרים המודרניים, אנגליים או אמריקניים, לגמרי חסרי חיים וערך לעומת רוב הרומנים". המסה השנייה, "ספרים טובים-גרועים" מ-1945, מכילה הבחנה רבת ערך בדבר שני סוגים של ספרים שאינם מצטיינים באיכות ספרותית גבוהה אבל נקראים בעניין. הסוג הראשון הוא ספרי בידור מוצלחים, כמו סיפורי שרלוק הולמס, שמאפילים על ספרים חשובים לכאורה אך משעממים. הסוג השני מעניין יותר. אלה סופרים שאינם בדרנים בטיבם, אבל יש בהם משהו גס, חסר חוש מידה, לא אנין. אלה ספרים ש"משיגים מידה מסוימת של כנות משום שאינם מרוסנים על ידי טעם טוב". הדוגמה הבולטת שנותן אורוול לסוג ספרים זה הוא "אוהל הדוד תום". אורוול מכליל מכך הכללה מעוררת מחשבה: "מכאן נובע שעידון אינטלקטואלי עלול להיות חיסרון למספרי סיפורים". השנינה של מרטין איימיס, שנשאל פעם מה צריך לדעתו על מנת להיות סופר וענה ש"כדאי לא להיות יותר מדי אינטליגנטי, איכשהו זה הורס", מקורה, לדעתי, במסה המעניינת הזו. "אני משער שעל פי כל קריטריון אפשרי יימצא שקרלייל אינטליגנטי יותר מטרולופ. על אף זאת, את טרולופ ימשיכו לקרוא ואת קרלייל לא: עם כל חוכמתו הוא חסר את השנינות לכתוב באנגלית פשוטה וישירה". המסה השלישית, "ספרים לעומת סיגריות" (1946), משעשעת וטרחנית. אורוול, לעיתים, נוטה להדגיש את האנטי-רומנטיות המפוכחת שלו, איזו גבריות המחוספסת, "תכל'סית". ראוותנות זו קיימת פה כשאורוול מפשיל שרוולים על מנת להוכיח שבניגוד לאמירה נדושה, צריכת ספרים היא פעילות פנאי זולה מְצריכת סיגריות. המסה (מ-1945) שנתנה לקובץ את שמו המבטיח דלילה ומאכזבת. אורוול כותב על מבקרי ספרים מקצועיים שנאלצים הרבה פעמים לכתוב על ספרים שאין להם יחס אישי אליהם. הוא גם מלין על דלות אוצר המילים הביקורתי שלפיו "המלך ליר" "טוב" כמו מותחן עכשווי. על אף שאורוול הוא מבקר ספרות דגול (ראו מסת הביקורת המופתית "בבטן הלווייתן", בקובץ מסותיו המתורגם ומוער למופת, "מתחת לאף שלך"), המסה הזו מבטאת עמדה של מישהו שלא אוהב את התחום ואולי אף לא מבין אותו עד תום. תפקידם של המבקרים אינו מתמצה באמירה שהספר הוא "טוב" או "רע", אלא גם בפרישה של מחשבות מעניינות שנובעות מהספרים שקראו ונוגעות להם. והרבה פעמים הסיבה שספר לא דיבר אלינו  יכולה להיות מעניינת ביותר.

יש שגיאות תרגום גם בארבע המסות הראשונות. אבל ב"סופרים ולויתן" (1948), המסה האחרונה, הן פוגמות אנוּשוֹת בקריאה. "אולם כאן איני מודאג משום תנועה מאורגנת ומודעת כמו הקומוניזם, אלא רק מהשפעתה על אנשים עם רצון טוב, על הוגים פוליטיים ועל הצורך לאמץ עמדות פוליטיות" (עמ' 48). צריך לתרגם בקירוב: "אלא רק מהשפעתם של הגות פוליטית והצורך לאמץ עמדות פוליטית על אנשים עם רצון טוב" ("but merely with the effect, on people of goodwill, of political thinking and the need to take sides politically."). "תגובה לא ספרותית היא 'הספר הזה נמצא בידי ולכן עליי לגלות את סגולותיו'" (עמ' 49). צריך לתרגם: "תגובה לא ספרותית היא 'הספר הזה בעד הצד שלי ולכן וכו'" ("This book is on my side"). "לעומת הסופרים הוויקטוריאניים, אין לנו את היתרון של חיים בקרב אידאולוגיות פוליטיות מובחנות" (עמ' 50). צריך לתרגם: "לעומת הסופרים הוויקטוריאניים, יש לנו את החיסרון של וכו'" ("we have the disadvantage of living among clear-cut political ideologies") . "ספק רב אם האורתודוקסיה של ה'שמאל' של היום עדיפה מהאורתודוקסיה האדוקה הקונסרבטיבית הסנובית". צריך לתרגם: "אין הרבה ספק שהאורתודוקסיה של ה'שמאל' היום עדיפה וכו'" ("Nor is there much doubt that the present-day ""left" orthodoxy is better than").

מרץ 10, 2023 – 8:43 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

תגים |

ענייני השעה

נתראה במוצ"ש בקפלן!

כמה דברים, חלקם (לא אותו חלק) אולי ירגיזו אנשים משני המחנות:

א. זה המובן מאליו ולמיטב ידיעתי המחאה לא חרגה מכך עד כה, אבל אומר שוב: אני נגד אלימות במחאה (ואני מצפה מהשוטרים, אחינו האזרחים, לנקוט במשנה זהירות באמצעיהם ולהימנע ממנה גם כן).

ב. אני גם נגד סרבנות. זה מכשיר בעייתי ביותר (כי מחר יסרב הצד השני להחלטות שנראות לצד שלנו וכו') וניתן להשתמש בו רק בשעת הדחק ממש. לדעתי אנחנו לא שם עדיין.

אבל אבל אבל: מלבד זה שכפי שציינו רבים, בממשלה הנוכחית יושבים נציגי סרבנים גאים חצופים של מאות אלפי אנשים (החרדים), כך שטלו קורה מבין עיניכם, הרי לחווֹת דעה נגד סרבנות קל יותר כשלא אתה זה שנדרש למשימות המסוכנות, כלומר מהיציע. אבל מי שמדבר מהיציע – כלומר לא חייל מילואים במשימות מסוכנות – צריך לדבר בענווה בנושא. לכן אני משתדל לחוות את דעתי בצניעות.

ג. המחאה צריכה להמשיך בכל הכוח, בלי קשר לשאלה אם יש הידברות או לא. רק כשיהיה – אם יהיה – הסכם משביע רצון שקיומו מובטח (!) אפשר, אולי, לדבר על סיום המחאה.

ד. אני בעד הידברות אבל ההצעה שפורסמה בימים האחרונים מטעם שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' יובל אלבשן היא פשרה שאי אפשר להתפשר אותה. בעיקר בגלל הקלות היחסית שבה יכול להיות מחוּקק חוק יסוד שבג"ץ לא יכול לבטלו. ההצעה שפורסמה על ידי בן דרור ימיני לפני ימים אחדים – ונדחתה על הסף על ידי לוין ורוטמן – נראית לי בסיס ראשוני סביר למשא ומתן. בעיקר כי היא מבקשת לעגן בחקיקה "זכויות יסוד שלא זכו עד היום לעיגון, כמו עקרון השוויון ('כל אזרח שווה בפני החוק, אין פוגעים בזכויות הפרט של אדם מחמת דת, גזע, מין, העדפה מינית, לקות פיזית, נפשית או שכלית'), וכן את חופש הביטוי, חופש הדת וחופש מדת." (מתוך הכתבה ב – ynet).

וכאן אומר משהו שיכול אולי להרגיז אנשים בצד שלי: אני לא רוצה שהצד שלי ינצח בנוק אאוט בוויכוח הזה. אני רוצה שתהיה הסכמה בסופו. כמובן, הסכמה שמשריינת את זכויות הפרט בחוקה או פרוטו-חוקה; הסכמה ששומרת על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים ועל אופייה הדמוקרטי של המדינה מבחינה זו. בלי זה אין על מה לדבר. אבל עדיפה בעיניי הסכמה עם ויתורים כלשהם על פני ניצחון שלם.

ולא רק מטעמים "מלוקקים" כביכול או לא כביכול של "אחדות העם". אלא מטעמים של "ריאל פוליטיק" מוצק: ניצחון בנוק אאוט מבטיח את בואו של המאבק הבא, ובעוצמה רגשית מוגברת.

לא מרוויחים כלום מעלבון ניצח (למעט במקרים נדירים, שאינם סבירים במקרה דנן).

הרי חלק מעוצמת המחאה המתגברת נובע מעלבון עמוק, מהתחושה שמזלזלים במוחים ועוד מכנים אותם בכינויי גנאי שלא יעלו על הדעת ("טרוריסטים", "נפולת של נמושות", "לכו לעזאזל"). והרי חלק נכבד מהמוחים הם אנשים שתרומתם הכבירה למדינה אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת.

יפה עשה סמוטריץ' שהתנצל ויפה עשה נתניהו שנזף באלה משריו שניבלו את פיהם בקללות כלפי המוחים. צריך לומר מילה טובה כשמגיע.

לענייננו: עוצמת המחאה הגדולה, אם כך, נובעת גם מעלבון, מהתחושה ש"לא סופרים אותנו", הציבור הציוני-דמוקרטי בישראל. ואין זה רצוי לגרום לעלבון כזה לציבור אחר או לגרום לו לתחושה שלתוצאות הבחירות אין משמעות. יש מקום, לפיכך, להידברות, שבה אולי ישוריינו לראשונה זכויות פרט בסלע, בחוקה או במגילת זכויות. כמובן, בתנאי שמסגרת ההידברות לא נועדה למסמס את המחאה; וכמובן, כמובן, בתנאי שתוצאות ההידברות לא פוגעות בדמוקרטיה המהותית.

ה. נתראה במוצ"ש בקפלן!

מרץ 9, 2023 – 9:15 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (1)

הפנייה למאמר שלי בכתב העת תלם על המחאה והאפשרות לגיבושה של זהות ישראלית

כיצד להמשיג את המאבק הציבורי-הפוליטי-הרעיוני הגדול שמתחולל כעת בחברה הישראלית?

דרך אחת לעשות זאת היא לתאר אותו כמאבק בין זהותה ה"יהודית" של המדינה לזהותה ה"דמוקרטית".

ההפיכה המשטרית, שהציגו בפני הציבור הישראלי יריב לוין ושמחה רוטמן, היא כה קיצונית בתובעה "ביטוח" על גבי "ביטוח" על גבי "ביטוח" אשר יבַטחו ויבטיחו את שלטונה הבלבדי של הרשות המבצעת (שבישראל אינה נפרדת באופן ממשי מהרשות המחוקקת) – לפי הצעותיהם לחברי הממשלה יהיה רוב בוועדה לבחירת השופטים; והשופטים שייבחרו יזדקקו לרוב מיוחס על מנת לבטל חוק של הכנסת; והם לא יוכלו לבטל כלל חוקי יסוד, שבישראל קל לחוקק שכמותם; ואם יקרה הנס ויבטלו השופטים חוק, הרי שהקואליציה תוכל לבטל את הביטול ברוב של 61 חברי כנסת, שיש לה ממילא – עד שהפגיעה בזהותה הדמוקרטית של המדינה בוהקת למרחוק.

הפגיעה הברורה הזו הצליחה להוציא לרחוב מאות אלפי ישראלים ולעורר גל מחאה מרשים מאוד בהיקפו. השעה היא שעת סכנה אמיתית לזהותה הדמוקרטית של המדינה, חשים ישראלים רבים, והם נקראו לדגל והתייצבו עם דגל.

אבל יש דרך נוספת לתאר את המאבק הזה. תוצאות הבחירות האחרונות והממשלה שקמה בעקבותיהן הציגו בפני הציבור הישראלי תמונה בהירה נוספת. לא רק מאבק של "יהודית" מול "דמוקרטית" אלא מאבק של מדינה ישראלית-ציונית מול מדינה יהודית-משיחית.

אם אנחנו מבינים את הציונות כניסיון החַזרה ההרואי של העם היהודי להיסטוריה, שלילת הפסיביות הגלותית וההיסמכות הדתית על חסדי שמיים, וחתירה לפתרון ריאלי לקיומו של העם היהודי (בדגש על "ריאלי"!) – כשקיומו כולל גם את שגשוגו התרבותי הייחודי – הרי שהתלכדו בממשלה הנוכחית באורח צלול מאוד כוחות לא-ריאליים, משיחיים, ולאור ההבנה הזו: אנטי-ציונים.

לקריאת המשך המאמר

מרץ 8, 2023 – 1:05 PM קטגוריות: מאמרים בנושאי תרבות, מחאת 2023: מאמרים על "יהודית ודמוקרטית" | תגובות (1)