הערה מעניינת של סוזן סונטאג

לא במפתיע, אחד הז'אנרים האהובים עלי הוא קריאה בספרים של מבקרי עבר דגולים. לצורך הכנת סמינר ב"בצלאל" אני חוזר לקובץ המאלף (ולעיתים מקומם) "Against Interpretation" של סוזן סונטאג (1966) ונתקל בהבחנתה מעוררת המחשבה הבאה:

"סופרים גדולים הם או בעלים או מאהבים. חלק מהסופרים מעניקים את התכונות הטובות המוצקות של הבעל: מהימנות, מובנות, נדיבות, הגינות. ישנו סוג אחר של סופרים בהם אנחנו מעריכים את הסגולות של המאהב, סגולות של טמפרמנט יותר מאשר של טוּב מוסרי.

באופן ידוע לשמצה, נשים סובלניות כלפי תכונות של מאהב – שינויי מצב רוח, אנוכיות, אי מהימנות, ברוטליות – שלעולם לא יסכינו עמן אצל הבעל, וזאת בתמורה לריגוש, להיבלעות ברגש עז.

באופן דומה, קוראים ישלימו עם אי מובנות, אובססיביות, אמיתות כאובות, שקרים, דקדוק לקוי – אם, כפיצוי, הסופר מאפשר להם לטעום רגשות נדירים ותחושות מסוכנות.

בחיים, כמו באמנות, שניהם נצרכים, בעלים ומאהבים. חבל מאד כשצריך לבחור".

וממשיכה סונטאג:

תומאס מאן הוא בעל שרצה להיות מאהב.

אנחנו אוהבים כל כך את קאמי, למרות שלא היה גאון, כי בעידן שבו כולם רוצים להיות מאהבים הוא היה בעל גא.

על "הספר האדום" של אסף ענברי ("ידיעות ספרים", 286 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" ב"ידיעות אחרונות"

"הספר האדום" מספר את סיפורם של שלושה מנהיגי שמאל מרכזיים: יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה. מְספּר על טבנקין, מקים "הקיבוץ המאוחד", איש העלייה השנייה ויריבם של בן גוריון וברל כצנלסון. על יערי, בן העלייה השלישית, מנהיג "השומר הצעיר" ו"הקיבוץ הארצי". על סנה, מי שהתחיל בציונות הבורגנית וסיים כקומוניסט. מְספּר על מעשיהם הרבים ומחדליהם הלא מעטים ויחסיהם ביניהם ועם בני משפחותיהם ויחסם לציונות ולברית המועצות ולבן גוריון ולערבים. מְספּר על הקמת הפלמ"ח ועל ההכנות לפלישה נאצית לארץ ישראל ועל "תנועת המרי" ועל הקמת מפ"ם ועל מלחמת השחרור ועל משפטי פראג ועל היחס לסטאלין ועל הפילוג בתנועה הקיבוצית ועוד.

קראתי את הספר בהנאה מרובה, מרובה בהרבה מרוב רובם של הרומנים הישראליים שקראתי בשנים האחרונות, ובמרוצת הקריאה ניסיתי להבין מה מקור ההנאה. ביקורת ספרות הינה סוג מסוים של מודעות-עצמית: מה אני מרגיש בזמן הקריאה ומדוע. והתשובה שנתתי לעצמי הייתה פשוטה, גם אם נחלקת לכמה חלקים: א. אני קורא על אירועים ואנשים אמיתיים . ב. אלו אירועים ואישים בעלי חשיבות בתולדות ישראל, כך שבכל מקרה אני סמוך ובטוח שאני "מרוויח" מהקריאה. ג. האירועים מסופרים בקצב מהיר, ללא גלישות לפסיכולוגיה ארכנית ולתיאורים נרחבים. ד. הסיפור כאן ברור, בעל התחלה, אמצע וסוף; ו"ברור" ביחס לסיפור – בניגוד לחוות דעת על תינוק – זו מחמאה.

לארבעת מקורות ההנאה הללו (אמיתיוּת, חשיבוּת, פעלתנוּת וסיפּוּריות) נתלווה מקור נוסף, בעייתי יותר. המספר מלגלג תדיר על גיבוריו. לדוגמה: האם, תוהה הרומן, אכן אמר טבנקין בן התשע עשרה, שנאסר על ידי משטרת הצאר על פעילות מהפכנית, לאסיר פלילי בִּריון, את המשפט המיתולוגי שהוא ייחס לעצמו ("תהמר על המעיל שלך!", בתגובה ל: "אני מהמר על המעיל של הז'יד")? ומה נֹאמר על מאיר יערי, שבגרסת ענברי גנב לאחיו את הסיסמה שהפכה למזוהה אתו, עם יערי, כל כך ("בראש ובראשונה ידיים!")? או שהתחתן עם אנדה אשתו, לפי ענברי, "מתוך מניע פוליטי. מרגע שעלה לביתניה עם חבריו לתנועה, הציקה לו העובדה שלשניים מהבחורים היו בנות-זוג. זה הציב אותו בעמדת נחיתות". הלעג של ענברי שנון לעיתים קרובות. נהניתי מהשנינות אך היא נראתה לי, ראשית, גובלת בגול עצמי (אם גיבוריך פתטיים, מדוע לכתוב עליהם?!). ושנית, הלעג נראה לי לא הוגן, שופט את המעשים על שם סופם. שוחחתי עם כמה קוראים של הרומן, חלקם קוראים ותיקים שהאישים העומדים במרכז הספר חיו בטווח ניסיון החיים שלהם, וגם הם נרתעו מהלעג הזה. אבל נדמה לי שאת הספר של ענברי צריך להציב לא רק בהקשר ההיסטורי, אלא בהקשר העכשווי של המחשבה על הרומן כז'אנר. בהקשר עדכני זה חולשותיו נראות לי זניחות ובמובן מסוים הינן תוצר לוואי בלתי נמנע.

לטעמי, כדאי לקרוא את "הספר האדום", יחד עם ספריו האחרים של ענברי, כחלק מהמפנה הדוקומנטרי בספרות העכשווית. עד כמה שזה יכול להיראות מוזר, "הספר האדום" קשור מאד לאוטוביוגרפיה של עמוס עוז (2002) ולזו של קארל אובה קנאוסגורד (2009-2011) כאחד ("מוזר" כי ענברי, כמבקר ספרות, התבטא נגד גל הכתיבה האוטוביוגרפית). לגל הדוקומנטרי בספרות ובתרבות גם נכתב בארה"ב מניפסט שעורר הדים, אמנם מניפסט מבולבל ומבלבל. כוונתי ל – "Reality Hunger" של דיוויד שילדס מ-2010. המפנה הדוקומנטרי, הן באגף האוטוביוגרפי שלו והן באגף הלא-אוטוביוגרפי, נולד, בין השאר, מתחושת רוויה ומיצוי של סיפורים בדויים וחיפוש אחר קשר הדוק יותר בין הספרות למציאות. אבל אני חושב שענברי לא רק משקף את המגמה הזו, אלא תורם בספריו תרומה מקורית ומעמיקה לדיון על עתיד הרומן.

כפי שטענו תיאורטיקנים של הרומן (למשל, איאן וואט ב – "The Rise of the Novel"), חידושו העיקרי של הז'אנר, שנולד במאה ה-18, לעומת צורות בִּדיון קודמות, הינו הריאליזם (במובן הרחב של המילה) שהוא מחויב לו כמו גם עיסוקו בדמויות רגילות וממוצעות. אך אם חושבים על כך, הרי לריאליזם היה מחויב כבר ז'אנר פרוזה ותיק בהרבה מהרומן, זה שייסד במאה ה-5 לפני הספירה אבי ההיסטוריה המדעית, תוקידידס, ביצירת המופת "תולדות מלחמת הפלופנסוס". אני מציע, לפיכך, לראות את ההיסטוריוגרפיה הקלאסית כמבשרת של הרומן ואת "מלחמה ושלום" של טולסטוי כַרומן המובהק שמבטא את המתח בין המבשרת הריאליסטית הזו לתכונה השנייה המוזכרת של הז'אנר. הרי ב"מלחמה ושלום" שוכן, כידוע, חלק היסטורי, העוסק בדמויות היסטוריות, בצד חלק העוסק בדמויות "רגילות" ובחייהן "הרגילים".

לפרשנותי, ענברי מציע בכתיבתו לַרומן לחזור אל שורשי תרבות הכתב, אך לאו דווקא אל התנ"ך (רעיון שביטא כְמַסאי בעבר), כי אם אל מופת ההיסטוריונים הקלאסיים, בייחוד כשאלה כתבו על סיפור מוגדר שלו התחלה, אמצע וסוף (תוקידידס הוא דוגמה אחת ויוסף בן מתיתיהו ב"תולדות מלחמת היהודים ברומאים" הוא דוגמה מופתית נוספת). במילים אחרות: המשיכה של ענברי לסיפורו של הקיבוץ ב"הביתה" או של השמאל הישראלי "בהספר האדום" נובעת גם מכך שאלה פרשיות היסטוריות משמעותיות שניתן, מנקודת המבט שלנו, לספר אותן בשלמותן.

ענברי כך מציג דוגמאות ויטאליות למה שניתן ומלהיב לעשות בז'אנר הוותיק של הרומן בשעה מאוחרת זו ומחיה את הז'אנר אחרי בְּלותו.

הערה על כמה שירים של צביקה פיק

שושנת פלאים" של טשרניחובסקי בלחנו של צביקה פיק היא אחד משיריו הגדולים.

הביצוע של יוני נמרי הוא, כמדומני, המקורי ואולי היפה ביותר (גם אם הביצוע של פיק יפה מאד!).

כדאי לשים לב שהן "שושנת פלאים" והן "נאסף תשרי" – תלכידים גדולים של מילים ולחן; למעשה, יצירות מופת של המוזיקה הישראלית – עוסקים שניהם בסוף חיי האהבה, או בתחושת סוף חיי האהבה (בגרסה גברית של תחושת הקץ הזו). ובמובן מסוים גם "אני אוהב אותך לאה" עוסק בזאת. מעניין שפיק הצעיר בחר דווקא בטקסטים כאלה להלחנה.

הגדולה של המילים העמומות והמעט גדומות של "נאסף תשרי" היא בעיסוק הזה בתאוות שנגדעו – בסוף הקיץ, ובהתקרב הסתיו… – וחלקן עודן עוממות וחמות אפילו מבעד לקבר ועורגות לירכיה הקרירות של אבישג… כאילו הגבר המת לא מוכן להיפרד משיא אונו וזוחל הרוס מקברו על מנת לגהור עוד פעם אחת על בת שבע מקצה גגו ולהביט בה רוחצת… האב מתנחם מעט שהבן ימשיך את תשוקותיו ויזרח בחטאיו…

ובמובן מסוים הדבש, הנחש והאישה – וסוף הקיץ (אמנם בשיר אחר של פיק פורחת דווקא בו אהבה) – הם הם הנושאים הראויים ביותר לשיר עליהם.

כי על מה עוד נשיר? על יפי הטבע?!

וכשיש לנו את הנחש והאישה אין צורך לשיר, הם הם השיר.

כל זה לא מתיישב עם שיר שנכתב לבן שנפל. ואכן השיר אף נכתב לפני המלחמה (1972), לפחות לפי ויקיפדיה.

הערה על תרופות פסיכיאטריות

לפני כשבוע, גדעון לב פרסם ב"הארץ" ראיון מעניין מאד עם ד"ר מרק הורוביץ מאנגליה, שבמחקר שערך – ומעורר הדים רבים ברחבי העולם – הוא ערער על התיאוריה המקובלת על הקשר בין סרוטונין לדיכאון ולפיכך ערער על תיאוריה מובילה בהסברת הדיכאון ובהצדקת נטילת תרופות מקובלות נגדו (פרוזק וציפרלקס, בין היתר).

לב מתמצת את מסקנות המחקר (שהינו, בעצם, מטה-אנליזה של מחקרים רבים אחרים) של ד"ר מרק הורוביץ:

"מגוון המחקרים לא העלה עדות להבדלים בין אנשים הסובלים מדיכאון ובין אנשים בריאים בשלל המדדים הקשורים לסרוטונין שנבדקו."

טענה נוספת וחשובה יותר העולה במאמר של לב – ולא ברור לי אם היא חלק ממחקרו הנוכחי המהדהד של הורוביץ או מסקנה שהורוביץ מסיק ממחקרים אחרים – היא זו:

"[הורוביץ:} ראשית, כ-80% מההשפעה של התרופות נובעים מאפקט הפלצבו. זה מה שמראים משהו כמו 500–600 מחקרים שנעשו על נוגדי דיכאון. בסולם של 52 נקודות, פלצבו מוריד את מדד הדיכאון בעשר נקודות בממוצע, ונוגדי דיכאון ב-12 נקודות. גם תומכים מושבעים של נוגדי דיכאון מודים שזה אפקט קטן".

הטענה הזו משמעותית יותר. כי גם אם מופרכת תזת הסרוטונין ביחס לאטיולוגיה של הדיכאון (הטענה הראשונה), הרי שייתכן והתרופות מועילות בדרך אחרת, שעוד תתגלה בעתיד. אבל הטענה השנייה מצמצמת מאד את יעילות התרופות ביחס לאנשים שנטלו פלצבו.

אך בהמשך הכתבה מודה הורוביץ, באופן שלא ברור לי עד הסוף כיצד הוא משתלב עם טענותיו האחרות, כי:

"התרופות בהחלט משפיעות, גם מעבר לפלצבו. 60% מהמטופלים מרגישים שהם מאולחשים (numbed) . עבור אדם במצוקה, הקהיה של הרגש מאפשרת רגיעה מסוימת, וזה יכול להפחית דיכאון".

אם הורוביץ מודה ביכולת שיש לתרופות הללו "לאלחש" הרי שייתכן שכאן טמונה חשיבותן של התרופות. הרי חלק ממאפייני הדיכאון, כפי שניתן להתרשם מהספרות ומהחיים, הינם היותם של הסובלים ממנו "נטולי עור", בעלי רגישות יתר. במצב כזה אלחוש הוא בהחלט סוג של נרמול! הבאה של הסובלים מדיכאון למצב תגובתי לעולם שמזכיר את מצבם של עמיתיהם הבריאים.

*

כפי שלב מדגיש בכתבתו, כל שינוי בנטילת תרופות, לקיחתן או הפסקתן, צריך להיעשות לא על סמך כתבה בעיתון (או פוסט בבלוג) כי אם בהתייעצות עם גורמי רפואה מוסמכים.

אבל אני רוצה להעיר הערה כללית על הסוגייה.

סוגיית התרופות הפסיכיאטריות היא סוגייה שמעוררת חרדה מטפיזית ולכן יש להניח שהדעות שמושמעות ביחס אליה מוטות לעיתים בגלל השלכותיה המטפיזיות.

ההשלכות המטפיזיות העיקריות הן, לטעמי, אלו:

א. האם יש בנו "נשמה", קרי חלק שאינו כפוף, או אינו כפוף ישירות, לתמורות חומריות, שהנו חלק נבדל מהגוף?

ב. האם יש לנו שליטה לכל הפחות על תודעתנו ופנימיותנו או שהרצון החופשי שלנו הוא אשליה?

לכאורה (ובעיניי רק לכאורה!) המהפכה הפרמקולוגית בפסיכיאטריה "הוכיחה" כי אנחנו גוף – ותו לא; וכי אנחנו בובה על חוט של החיווטים המוחיים שלנו – ותו לא.

ולפיכך חלק מההתנגדות שהיא מעוררת מקורה בסוגיות המטפיזיות האלו.

ראו למשל את ההתבטאויות של הורוביץ:

"יש פה טעות קטגורית, שמבלבלת בין המוח ובין התודעה (mind)".

"אם אתה חושב שהבעיה היא במוח, הגיוני מאוד לחפש דרך לאזן אותו. אבל זה מסיח אנשים ושולח אותם בכיוון הלא נכון".

אני מדגיש: מדובר בחוקר רציני. אני לא טוען חלילה שמחקרו לא תקף ואיני "מפריך" אותו. אין לי בכלל את הכלים לכך.

אני רק מצביע על כך שצריך לקחת בחשבון בדיון בנושאי התרופות את ההקשר המטפיזי ואת החרדות המטפיזיות שהן מעלות (יש גם הקשר וחרדה סוציולוגיים: פחד משלטונן של חברות התרופות. הורוביץ: "משהו דומה קרה לדעתי עם נוגדי דיכאון. ההשחתה של הרפואה האקדמית על ידי חברות התרופות").

וסביר שיש לחרדות הללו השפעה על העמדות שאנשים נוקטים ביחס לתרופות כאלה וייתכן שלעיתים יש לחרדות המטפיזיות השפעה אפילו על עמדות של אנשי מקצוע ומדענים בנושא.

*

ולמרות שאני נוטה לחשוב שניתן לבסס תפיסה חילונית של "נשמה", המבוססת על המודעות והמודעות-העצמית הייחודית לאנושות, ולמרות שאני נוטה לחשוב שיש לנו "רצון חופשי" בתחומים מהותיים – אני נזהר מאד מלהביע עמדה מתנגדת לתרופות הפסיכיאטריות, שבעליל מועילות לאנשים רבים מסביבנו. ואני חושב שניתן לשלב, עקרונית, בין הסברים מטריאליסטיים ליעילותן להסברים נפשיים וסביבתיים.

על סדרת הרצאות בשנה החדשה הקרֵבה ב"בית אריאלה"

ההרשמה לסדרת ההרצאות שלי לשנה העומדת אחר כותלנו "בית אריאלה" בעיצומה.

בין הספרים שיידונו במפגשים ב"מועדון הספר – הטוב, החדש והמעניין": "צומת" מאת ג'ונתן פראנזן, "חמישה רומנים קצרים" מאת נטליה גינצבורג, "דבש אריות" מאת דויד גרוסמן, "אל תספר לאחיך" מאת מאיר שלו, "פילים לבנים" מאת קרן שווץ, "הנתניהוז" מאת ג'ושוע כהן ו״הספר האדום״ מאת אסף ענברי.

לינק להרשמה.

כמה הערות קצרות בעקבות הקריאה החוזרת בספרי א.ב. יהושע

לאחרונה קראתי בשנית כמה ספרים מרכזיים (רומנים וספרי הגות) של א.ב. יהושע ז"ל, לצורך כתיבת מאמר עליו ל"ידיעות אחרונות".

כמה התרשמויות קצרות שמעט הפתיעו אותי בקריאה החוזרת הזו:

1. שכחתי כמה "המאהב" (1977) הוא רומן מרשים (מרשים משזכרתי או משהתרשמתי ממנו לפני עשרים ומשהו שנים, כשקראתי אותו בפעם הקודמת), למרות ובמובן מסוים גם בגלל שיש בו חלקים סנסציוניים.

בקריאה הזו התפעלתי במיוחד מתיאורי מלחמת יום הכיפורים ששזורים בו.

2. מעט פחות התרשמתי מ"מולכו" (1987) הפעם. ואינני בטוח שהוא הרומן הגדול ביותר של יהושע, כפי שטענתי עד כה (אם כי זה גם לא "מר מאני" – וראו בהערות הבאות). אך אם קראתי אותו לפני עשרים ומשהו שנים כתגובה "הספרדית", המאלפת במתינותה, למשבר אמצע החיים המערער של "סוף דבר" – הקריאה הפעם הייתה הרבה פחות כבולה להשוואה לשבתאי (שוודאי קיימת הייתה אצל יהושע, שאף הודה בכך) וממוקדת בקומדיה המשובחת שהינה הרומן, שהוא אולי הרומן המהנה ביותר של יהושע, אם לא החשוב ביותר.

3. "גירושים מאוחרים" (1982) הוא רומן בוהק מברק. הוא פשוט מזהיר ממש בחלקים רבים שלו. הורסטיליות של הכתיבה של כל פרק באופן (מבריק) אחר וירטואוזית ממש. הפרק הכתוב כתיאור פגישה אצל פסיכולוג הוא מאסטר פיס שמדגים מה עושה או יכול לעשות טיפול פסיכולוגי (איני מכיר מקבילה לו בספרות – לא איטאלו סבבו ולא דוריס לסינג ולא פיליפ רות וכו'). לולא האריך יהושע מדי את הרומן הזה הרי שבקלות הוא היה זוכה במקום הראשון בין הרומנים של יהושע. אבל הוא מעט ארוך מדי, בטח בגרסה של 2010 שהוסיפה פרק שכלב עומד במרכזו. דווקא העריכה של 82 צדקה והפרק הזה מיותר.

4. "מר מאני" (1990) הוא רומן מעולה, כמובן. ועדיין לא לו הבכורה בעיניי (למרות שיהושע עצמו אמר חד וחלק שזה הרומן הטוב ביותר שלו). לכל היותר הוא חולק עם שלושת הרומנים האחרים שכתבתי עליהם כאן את הבכורה.

והערה כללית: למרות שבעיניי ספרים כמו "זכרון דברים", "סוף דבר" או "התגנבות יחידים" (אני מונה את בני דורו) עולים על ספרי יהושע, הרי שברור שהוא סופר גדול. וחלק ניכר מהמשיכה אל יהושע כסופר הינה התחושה שאחת לכמה עשרות דפים תתפלק לסופר איזו תובנה עמוקה על החיים, מבט רענן ומפתיע, שנובע מסך כל ישותו כמישהו עמוק וחכם יותר מהקורא. לעיתים המבט הרענן הוא על החיים בארץ, למשל ההערה האגבית ממש ב"מולכו" על אנושיותו העמוקה של מזג האוויר הישראלי (אגב, כפי שציינתי במאמרי, דווקא כפובליציסט יהושע הגיע לטעמי לפסגות גאוניות).

אנשים חכמים ועמוקים באמת שמעניין אותך לשמוע מה יש להם לומר על החיים (בכלל, בארץ) הם נדירים.

והלוואי ויימצאו ליהושע ממשיכים.

על "ללכת למקום אחר" של רחל גץ-סלומון, בהוצאת "עם עובד" (224 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

במבט כוללני, רומן הביכורים הזה לוקה בבעיה המשותפת לו ולעוד רומנים ישראלים עכשוויים והיא המחשבה שמספיק שאתה מעמיד במרכז הרומן דמות אחת והנה פתרת את בעיית העלילה. זו בעיה ותיקה, שאריסטו ב"פואטיקה" הגדיר אותה אחת ולתמיד: מאורעות שונים שקרו לאותה דמות עדיין אינם עלילה.

במוקד של "ללכת למקום אחר" ניצבת איבון. איבון נולדה בתוניס למשפחה אמידה, חוותה כנערה עם משפחתה את הכיבוש הנאצי, איבדה את אחותה שדעתה נתבלעה עליה, נישאה לפעיל ציוני ועלתה אתו, כנגד רצונה, ארצה וגרה מאז בחיפה. בזמן ההווה הלא יציב של הרומן (וזו מכשלה קטנה בפני עצמה), סוקרת איבון את עברה (פעם כשבעלה עוד בחיים ופעם כשהוא כבר אינו – זו האי יציבות שדיברתי עליה), ונזכרת באותן מוראות הכיבוש הגרמני, באותו גורל מר של האחות, באי האהבה בינה לבין בעלה, ברתיעתה הגדולה מישראל. אך מהו בעצם המוקד? ברומן- של-אישיות, בניגוד לרומן עלילתי, המוקד נוטה להתפצל.

בנוסף, ישנה תחושה שיטוטית ברומן, חסרה התחושה של תוכנית ברורה של הסופר ואז של מימושהּ, תחושה שהינה חלק מהעונג האסתטי שרוֹוים קוראיו של רומן, לעיתים באופן תת-סיפי.  

אבל, למרות זאת, השורה התחתונה אינה שלילית. הרומן הזה ראוי לקריאה. וזאת משתי סיבות עיקריות.

הראשונה היא ההבאה למודעות של הסבל של יהודי תוניסיה מידי הנאצים, סבל שמתואר כאן בחיות ובהרחבה וניכר שהוא פרי תחקיר מספק. "ללכת למקום אחר" מבקש לעשות מה שעשה לפני שנים אחדות יוסי סוכרי, ברומן "בנגזי-ברגן-בלזן" (גם הוא ראה אור ב"עם עובד"), בהקשר של יהודי לוב. הנאצים שלטו ישירות בתוניסיה כחצי שנה, משלהי 1942 עד אביב 1943. הם הטילו קנסות על הקהילה היהודית, הקימו מועצת יהודים לצרכיהם, שלחו רבים מבני הקהילה לעבודות כפייה. ככל הנראה, רק מחמת קוצר הזמן שעמד לרשותם, לא החמירו את הטיפול ביהודים כפי שעשו בלוב וכמובן כפי שעשו באירופה. בעידן עכשווי של פיצול עדתי (רובו אמנם לא אותנטי ומלובה בידי בעלי עניין פוליטיים ופאנליסטים נואשים לאג'נדות), יש חשיבות מיוחדת לתזכורת שהאנטישמיות הנאצית לא הבחינה בין עדות, כמו שגם הגלות והמיעוטיות היא מציאות אסונית בפולין כבתוניס. בקטע מצמרר ובוהק מאחדות-ישראל ואצילוּת מספרת גץ-סלומון איך בנובמבר 1943, אחרי השחרור של תוניס, נודע ליהודיה על גורלם המזוויע של יהודי אירופה ואיך הם, מזועזעים, מיהרו להמעיט בעיניהם-שלהם את מכאוביהם הלא מבוטלים: "אי אפשר להשוות, impossible,' אמר אדמונד מימון לאביה".      

הסיבה השנייה לכך שהרומן ראוי לקריאה נוגעת לדמותה של איבון. זו דמות חיה ובועטת. גץ-סלומון מתארת היטב את ישותה החושנית והאנטי-אינטלקטואלית (אחד ממקורות הקרע בינה לבין בעלה, כמו בינה לבין הציונות, היא רתיעתה של איבון מההפשטה של האידאולוגיות). איבון חיה חלק נכבד מחייה על פי חוש הריח. "היא נזכרת איך הייתה מקשיבה בילדותה לשיחות של אחיה הגדולים על ריחות. ריח היה נושא מרכזי בכל מפגש שלהם עם אנשים, נשים, מקומות ומאכלים". חוש הריח הוא בעל קמאיות ושורשיות שאין לראיה ולשמיעה, החושים "הגבוהים" של האדם, שלפי השערה של פרויד קיבלו את בכירותם רק בשלב מתקדם, כשהזדקף האדם הקדמון על שתי רגליו. גם מערכת היחסים של איבון עם בעלה, ניני, היא קמאית, אדיפלית-אוראלית ולא גניטלית (במושגים של אותו פרויד). היא רוחצת אותו ומגלחת אותו ומלבישה אותו כמו אם. ועיקר הפעילות ביחסיה עמו כרוכה בהאכלתו. לצורך הכנת אחד מהמאכלים שניני אוהב "היא הייתה לוקחת את אחד מסכיני הגילוח שלו, כי בסכין הרגיל זה לא יוצא טוב". ובמקום אחר ברומן מתואר איך לצורך הכנת תבשיל ממעיים רוחצת איבון את המעיים באמבטיה, גם כן כפי שהיא רוחצת את בעלה. "הייתה עושה למעיים אמבטיה ורוחצת אותם טוב-טוב כמו שהיא רוחצת אותו, מברישה אותם ומטפלת בהם כמו בו. כמו תינוק הייתה רוחצת אותו". כך מתלכדים ההאכלה והטיפוח: את הגבר מכינים כמו מאכל תאווה, "אוכלים אותו" כמו תינוק. ניתן להבין מהרומן שזו נורמה נפוצה בקרב הדור ההוא, ואף על פי כן נדמה שאיבון מצטיינת בה והיא שוכנת אצלה באופן מסקרן בד בבד לתרעומת עזה שיש לה על בעלה. גם רתיעתה מישראל אסתטית בטיבה (חשוב לציין לשבחו של "המספר המובלע" שהוא לא מתמוגג מרתיעתה של איבון מהארץ): "רק הארץ גרועה. המכוניות לא יפות, העצים מאד שמנים ועושים לכלוך, הפטיסרי ברמה נמוכה והשפה מאד מכוערת". אך בעצם החוש האסתטי של איבון מביא אותה למיזנטרופיות חד וחלק: "אני אוהבת דברים קטנים' […] עם בני אדם זה ממש ברור: מאנשים היא בדרך כלל נגעלת, אך תינוקות הם בעיניה היצורים הכי יפים בעולם, ועד יום הולדתם השני היא משוגעת עליהם […] בני אדם זה לא דבר יפה […] הריח שלהם שיוצא מכל הפתחים האלה בגוף".

בקיצור, איבון היא דמות מעניינת וחושנית (במובן הלא מיני של המושג) והשפה של הספר, המשובצת במידה הנכונה בביטויים בצרפתית ובערבית, טעונה בחושניות אף היא.   

קישור למאמרי ב"השילוח" על הספר האחרון של מאיר שלו

כתבתי ל"השילוח" על הרומן האחרון של מאיר שלו – על תשוקה גברית, נשית וסיפורית.

על היחס בין הסיפורת של א.ב. יהושע לפובליציסטיקה שלו

במלואת שלושים לפטירתו של א.ב. יהושע, כתבתי היום במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות על היחס בין כתיבתו הספרותית לכתיבתו ההגותית-פובליציסטית.

אנשי ספרות מובהקים נוטים לזלזל בפובליציסטיקה, בבחינת חיי שעה (פובליציסטיקה) אל מול חיי עולם (הספרות). ואם שלח סופר מרכזי את ידו בפובליציסטיקה, יבטלו אותם אנשי ספרות מובהקים את מעשהו הפובליציסטי כטפל ביחס לעיקר. אך כדאי לנו לזכור שבדבר מה אחד עולָה בוודאות הכתיבה הפובליציסטית על הספרות היפה והוא בסוגיית האחריות. הפובליציסט, שכותב על עניינים ממשיים ובדרך כלל מיידיים, חייב לכתוב באחריות כי לדבריו יכולות להיות השלכות ממשיות ומיידיות על חייהם של אנשים, "דיני נפשות". הספרות הבדיונית – זו כוחה אך גם חולשתה – מצויה במובלעת מובדלת מהמציאות.

המקרה של א.ב. יהושע, סופר מעולה ופובליציסט חשוב (לטעמי, וכפי שיתברר מייד, חשוב ביותר; ואגב, מי שגם העניק הסבר מעניין מאד לשאלה העקרונית מה יכול סופר לתרום לפובליציסטיקה, במאמרו מ-1975 "מציאותו הלא-ספרותית של סופר בישראל", כונס בספרו "הקיר וההר"), מאלף בסוגייה הזו.

בעשרים השנים האחרונות כתב יהושע ספרים טובים ולעיתים מצוינים. אך הוא לא היה בשיאו. לטעמי, מבחינה ספרותית היה יהושע בשיאו בין "המאהב" (1977) ל"מר מאני" (1990). גם בסיפוריו הקצרים החל משלהי שנות החמישים עד ל"מאהב" מצויות כמה פסגות שאליהן לא העפיל הסופר במרוצת עשרים השנים האחרונות. אבל רגע אחד בפעילותו הענפה בעשרים השנים האחרונות נראה לי ראוי לתיאור בתואר הנדיר שבנדירים – שראוי שיוענק אולי פעם בדור – כרגע "גאוני". ולעיתים אני חושב שהרגע הזה מתעלה לא רק על הישגי יהושע המאוחר, אלא אפילו על הישגיו של יהושע הסופר בשיאיו. הרגע הזה מצוי, לטעמי, דווקא בטקסט פובליציסטי, במאמר שפרסם א.ב. יהושע על האנטישמיות בכתב העת "אלפיים" ב-2005. לא אחזור כעת על כל טענות יהושע במאמר המעניין (שלא כולן משכנעות), רק אומר שהעיקר (הנכון והצודק) שהוא עומד עליו הוא שהנוכחות היהודית בגולה, נוכחות שמתפלשת בתוך הוויית הלא-יהודי אך עם זאת שומרת בעקשנות על זהות נבדלת, לעיתים עמומה, מעוררת פחדים ורגשות לא-רציונליים בקרב הלא-יהודים. וכאן מוסיף יהושע את הטענה המזהירה:

"ישראל עצמה, שמאז מלחמת ששת הימים טשטשה את גבולותיה וגררה את עצמה שוב למערכת סימביוטית עמוקה וחסרת בהירות בתוך רקמת חייו של העם הפלסטיני, ודרכו עם עולם ערבי ומוסלמי גדול, הסיגה לאחור את ההישגים החשובים והראשונים בהבהרה של גבולות הזהות הלאומית היהודית כפי שהיו עם ייסודה של המדינה. כך שוב חזרנו לדגמים היהודיים הישנים והמסוכנים, המלבים את הווירטואליות והאי מוגדרות שאליהן נמשכים באופן כה מסוכן גם אויבים מופרעים" (המאמר כונס בספר המסות של יהושע, "אחיזת מולדת", והציטוט מעמ' 39).

הטיעון גאוני קודם כל מהבחינה האסתטית-רטורית. יהושע הופך על פיה את היומרה של הימין המתנחלי להיות חוד החנית של הציונות. לטענתו, ההתנחלויות, בהתעקשותן להתפלש בתוך הפלסטינים לאין התר, בערבוביה שהן יוצרות בין היהודים לפלסטינים, משחזרות דווקא מצב גלותי, קְדַם-ציוני ובְּתַר-ציוני.

אך הטיעון גאוני גם לגופו של עניין, גם מבחינת אמיתותו הבוהקת. יש כאן הבאה לשיא של פעילותו הפובליציסטית של יהושע ועיסוקו הוותיק בנוירוזה היהודית שהינה הגלות. הפעילות הזו הצטיינה מראשיתה (עוד ברעיונות שכונסו בספרונו "בזכות הנורמליות", מ-1980) במקוריות יוצאת דופן, בחריפות פסיכולוגית-רעיונית עזה. יהושע, למשל, עומד על כך שעם ישראל הוא עם שיחסו לארצו, עוד מתקופת המקרא, בעייתי ביותר. אבי האומה לא נולד בה אלא הודרך לבוא אליה (ומייד ירד מצרימה!). ואילו העם גופו נוצר במדבר, מחוץ לארצו. אלה רק שתי דוגמאות לחשיבה המעמיקה והמקורית של יהושע.

כבר משנות השבעים דיבר יהושע על כך שהסירוב לחלוקת הארץ (שפירושו המשך הסכסוך) מסיג לאחור את הישגי הנורמליות של הציונות. אבל, למיטב ידיעתי, רק בעשרים וכמה השנים האחרונות הוא הגיע לניסוח המזהיר על כך שאנו עם חסר גבולות (בגלות; ומאז 67' גם בארצנו), עם שזקוק לגבולות ושהציונות ביקשה להעניק לו גבולות כאלה. הביטוי המפורש המוקדם ביותר שאיתרתי לרעיון זה הוא במאמר מ-1998 על ספרות דור המדינה:

"אנחנו הדור שהפנים בצורה ברורה את המעבר מארץ ישראל למדינת ישראל, והייתה לכך משמעות רבה, שכן בזה קנינו לנו תודעה ברורה של הגבולות הטריטוריאליים. שהרי אילו התבקשתי להגדיר ציונות במילה אחת הייתי אומר – גבולות […] נראה לי שאין אנו נותנים את דעתנו די הצורך על הנזק המתמשך הנובע מכך, שבשלושים השנים האחרונות גדלים כאן דורות שלמים שאין להם לא ידיעה ולא הסכמה על הגבולות הגיאוגרפיים ומכאן גם על הגבולות האנושיים של מולדתם-מדינתם" ("אחיזת מולדת", עמ' 174).

והנה, כידוע, בשנותיו האחרונות עבר יהושע מהפך והגיע למסקנה שפתרון שתי המדינות לא ישים ויש להיערך למציאות של מדינה אחת. המהפך הזה (שאיני שותף לו) ניזון אמנם מהמציאות, מהתקיעות של המצב המדיני, חלקו באשמת הפלסטינים וחלקו באשמתנו (ויהושע היה בהחלט ער לאחריות הפלסטינית לכישלון חלוקת הארץ). ובכן, המצב המדיני תקוע, אך ההתפלשות ההדדית של שני העמים זה בזה ממשיכה, הגבולות מיטשטשים יותר ויותר, והמצב הגלותי, במונחים של יהושע, מתחזק והולך.

אך בכל זאת, תמהתי לא אחת, כיצד הפילוסוף של הגבולות, מי שניתח בצורה קולעת ורוויית דאגה את המצב היהודי-ישראלי, זנח כך בסוף ימיו את תובנותיו העמוקות?

פעלו כאן, ודאי, בצד התפתחויות המציאות, כמה תהליכים פסיכולוגיים ואישיים. אבל דבר מה אחד ראוי להבהיר. יהושע היה הפילוסוף של הגבול דווקא מפני שהבין לעומק את המשיכה הפסיכולוגית והלאומית כאחת לחצייתו. ועל המשיכה הזו לחציית גבולות מדווחת לנו הסיפורת שלו.

היחסים בין הסיפורת של יהושע לפובליציסטיקה שלו מורכבים ומאלפים ואין לי כאן המקום הדרוש למלוא פרישתם. על קצה המזלג רק אומר שדווקא שני "היורדים" משני הרומנים הראשונים שלו מודאגים מאד מעתידה של ישראל. גבריאל ארדיטי ב"המאהב" מהרהר, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים: "העם הזה הוא מלכודת לעצמו". ואילו יהודה קמינקא, ב"גירושים מאוחרים" (1982), מקונן-מפציר: "מולדת, האם תוכלי להיות מולדת". ב"מר מאני" מעלה במאה ה-19 יוסף מאני מעין רעיון של המדינה האחת, את המחשבה שיש להתערבב עם ערביי הארץ (ויש לשים לב שבהיגיון הפנימי של הרומן המשאלה הזו משולה הן להתאבדות והן לגילוי עריות!).

אך נחזור לנושא חציית הגבולות. הסיפורת של יהושע עשירה בחציית גבולות מטאפורית, טרנסגרסיה בלעז. כמה דוגמאות: הרומן של נעים הפלסטיני ודאפי היהודייה ב"המאהב". אדם בן הארבעים וחמש ששוכב עם נערה בת 15 באותו רומן. אברהם מאני המעבּר את כלתו ב"מר מאני". מולכו המתאהב בילדה צעירה ב"מולכו" (1987).

אבל אני רוצה להאיר מוטיב חוזר ברומנים של יהושע שתוכנו הוא חציית גבולות ממש! לא רק מטפוריים. הנה דוגמאות, בהחלט לא כולן:

גיבור הסיפור "בסיס טילים 612" (1974) נכנס בלי רשות לחדר של קצינה הישנה עירומה: "דופק על דלת, דוחף אותה, נכנס לחדר פרוע" ("כל הסיפורים", עמ' 296).

נעים ב"המאהב" משכפל בלי רשות מפתח ("עושה לו כפיל") לביתה של דאפי וחודר אליו ללא רשות (עמ' 172).

רפאל קלדרון ב"גירושים מאוחרים" גם הוא "מכפיל" לו מפתח על מנת לחדור לביתו של מאהבו, צבי, ללא רשות (עמ' 234).

מולכו, ברומן הנושא את שמו, נכנס בלי רשות לחדרה של ילדה בת 12: "ובדחף נועז, בלתי צפוי גם לו, נכנס לחדר" (עמ' 70).

ואילו הגר שילה ב"מר מאני" נכנסת ללא רשות לדירה של גבריאל מאני שלוש (!) פעמים. פעמיים מהן בעזרת מפתח רזרבי (מוטיב ספציפי שחוזר בקורפוס של יהושע זו הפעם השלישית!). "חמקתי פנימה ללא הזמנה", מתמצתת הגר את מעשיה.

יהושע נשא דברו אלינו, הישראלים, כנביא. נביא החרד מאד לעתיד העם היהודי. כתביו הפובליציסטיים מלאים בחרדה עזה, אפילו עד כדי חרדה משואה (!) עתידית. אנחנו עם שמאוהב באי הנורמליות שלו. עם שמתקשה לצאת מהגלות – הן מחוץ לארצו והן, מאז 67', בארצו שלו. וגולה, כפי שהוכיחה המאה ה-20 לפי יהושע, פירושה סכנת מוות!

אך מאבקו של יהושע בחוסר הגבולות היהודי הוא גם מאבק פנימי. הוא הבין היטב את התשוקה הזו להיעדר גבול. והוא נתן לה ביטוי מעמיק ביצירתו הספרותית.

האם בערוב ימיו השתלט האנרכיזם העשיר של הספרות על האחריות שנתבעת מהפובליציסטיקה?

ביקורת על "נאנא", של אמיל זולא, בהוצאת "הספרייה החדשה" (מצרפתית: עפרה ישועה-ליית, 469 עמ'). בשולי הביקורת הוספתי הבהרה קצרה על נושא שהובא בה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בפרק הראשון של היצירה המפורסמת הזו מ-1879, כשהקורטיזנה עוצרת הנשימה בת השמונה עשרה, נאנא, כובשת את פאריז הנהנתנית בהופעה בעירום בהצגה בשם "ונוס הבלונדינית", מקפיד מנהל התיאטרון גס הרוח לקרוא למוסד שעליו הוא מופקד לא תיאטרון כי אם בית-זונות ("'כל פאריז תבוא לתיאטרון שלך עכשיו' […] 'תגיד לבית-זונות שלי'"). צודק מנהל התיאטרון, בורדֶנָאב (ואולי כבר בשמו טמן זולא רמז לסוג המוסד שעליו הוא מופקד?). "ונוס הבלונדינית" היא יצירה סנסציונית ופורנוגרפית שמעמדה כיצירת אמנות מפוקפק. אך מה עם מעמדו האמנותי של הרומן "נאנא" עצמו? רומן שמתמקד בעלייתה ועלייתה של זונת צמרת ובהשפעה המשכרת של גופה על גברים, הנופלים בזה אחר זה טרף לרגליה, מוחם וארנקם מרוקנים, חובותיהם הכספיים תופחים וחובותיהם המשפחתיות לא ממולאות?

ג'ורג' אורוול, במאמר על סלבדור דאלי, דן בתביעתה של האמנות בעידן המודרני להעמיד את עצמה מעל המוסר. האמנים מבקשים לעצמם זכות יתר, ואילו קהל שוחרי האמנות, כשהוא נתקל ביצירה מעוררת אי נוחות מבחינה מוסרית, כותב אורוול, מפחד להזדעזע. במאמרו זה מצדד אורוול בסלידה מוסרית מדאלי, אך לא בצנזורה עליו.

"נאנא" הוא רומן דוחה מבחינה מוסרית. לא בגלל שמדובר בו, אלוהים יצילנו, בסקס ולא בגלל שמדובר בו בזנות. אלא בגלל שהוא רומן צר אופקים בתפיסת האנושי שבו. בכל מרחבי הרומן הלא קצר הזה כמעט לא ניתן לאתר רגש אנושי ראוי להערכה (נדיבות, חתירה לאמת, רדיפת צדק, אהבה). זה רומן שמניעה אותו תאווה לפגוע בדמותם של בני האדם, להכריז יחד עם נאנא (המתייחסת בדבריה לבני החברה הגבוהה): "לי אין שום כבוד אליהם, גמרנו. לכלוך בתחתית ולכלוך בצמרת, כולם מלוכלכים".

"היתרון שבקיום שיח מוסרי הוא שטיעונים מסוג זה היו נתונים תחת צנזורה כל כך כבדה, ובמשך כל כך הרבה שנים, עד שהוא נשמע לא במקום ומיד הוא מושך את תשומת לבו של המאזין; החיסרון הוא, שאין סיכוי שאותו מאזין ייקח אותך ברצינות", כתב וולבק ב"אפשרות של אי" (לנה אטינגר תרגמה; ציטוט, אגב, שמסביר חלק ניכר מחשיבותו של וולבק, שהכניס שיח מוסרי לספרות). לטובת אלה מבני זמננו שדיון מוסרי כזה אכן נראה להם שלא במקום, אנסה להסביר מדוע גם מבחינה אסתטית "נאנא" הוא יצירת נֵפֶל. אמנם נפל של נָפיל.

ראשית, החד גוניות. לאורך מאות עמודים אנו למדים איך הגברים נופלים שדודים לרגלי נאנא. ואז למדים זאת שוב. שתי הפוגות בלבד יש במצעד הנפילתו ונפילתו הזה. האחת, באמצע הרומן, קשר אהבה של נאנא עם שחקן תיאטרון, שמכה אותה. והשנייה, לקראת סופו, העמקת השיעבוד שמשתעבד אליה הרוזן מוּפָא, שהיא חיה על חשבונו. אלה הפוגות משעמום כי יש בהן סוף סוף גיוון (סיפור האהבה ולא טרנסאקציה) ותנועה נפשית (הידרדרות לתהומות המזוכיזם). אך מרבית הרומן היא עוד מאותו דבר. נאנא עצמה, שאמנם יש בה גם טוב לה וכמיהה לתום, אינה דמות מספיק מעניינת כדי לשאת על כתפי אישיותה רומן (העובדה שהיא אוהבת את הגבר שמכה אותה היא קלישאה). מה שמעניין את הגברים הוא גופהּ, וגם מהבחינה הספרותית נדמה שהתמקדותם מוצדקת.

שנית, בד בבד לחד גוניות, ובאופן פרדוקסלי ללא סתירה לה, מדובר ברומן צעקני. זוהי מלודרמה סנסציונית חלולה (אמנם עם כישרון לריאליזם קונקרטי). מרבית הרומן היא למעשה התפעלות והתפעמות צווחנית של המספר מכוח ההשחתה של גופה של נאנא וניסיון הפחדה והדהמה של הקוראים בענייני מין (נאנא מתנסה בלסביוּת; חתן וחותן, וכן שני אחים, כורעים לרגליה וביניהן; חסרון כיס זמני נפתר בקוויקי זנותי מזדמן ועוד). זה אכן "נועז", אבל דברים נועזים יותר תמצא בכל מסך מזדמן. אבל אולי מה שחמור במיוחד הוא שנדמה לי שאפילו התפעלות אמת של זולא מכוחה הארוטי של נאנא אין כאן – ואפילו לא רק התפעלות עצמית של הסופר מנועזותו שלו – אלא התפעלות עֲשוּיָה, מאולצת, שנועדה להצדיק בפני הקוראים את עצם הכתיבה.

זולא מפזר פה ושם כמה הצדקות חברתיות לכתיבה על נאנא. הוא מציג אותה בקטע קצר או שניים כמי שנוקמת את נקמת המעמדות הנמוכים בפאריז העשירה. הוא פורש בקצרה את מצוקת הזונות הפריזאיות. אבל מבחינת הנפח, ההצדקות האלה בטלות בששים, הן לא מוקדו האמיתי של הרומן שהינו התלהבות, אמיתית או מאולצת, מהשחיתות, מהדקדנס.

במעומעם זכור לי שקראתי פעם על המיאוס שעוררה "נאנא" בטולסטוי. וברור לי שזולא עמד לנגד עיניו של טולסטוי כשכתב בערוב ימיו בספרו העיוני "מה היא אמנות?" על תאוות ההדהמה והסנסציוניות של האמנות המודרנית. אבל לא צריך להיות חוזר בתשובה כמו טולסטוי על מנת לבחול ב"נאנא". מספיק להיות קורא של "אנה קרנינה" על מנת להבין שהאנושי רחב יותר מזה שמוצג ב"נאנא". מי שמושגיו על בני האדם נגזרים מ"נאנא" לא יוכל להבין איך, למשל, קם יום אחד אדם ובשם האמת (?) והמוסר (?) מסכן את עצמו וזועק: "אני מאשים!".

בשולי הדברים: אני רוצה לנסות להבחין את העמדה שהבעתי בביקורתי בזכות גינוי מוסרי של יצירת אמנות ממגמה עכשווית דומה לכאורה המצדדת בפסילת יצירת אמנות בגין פגם מוסרי זה או אחר שיש בה, מגמה שמכונה "תרבות הביטול".

א. ראשית, כפי שציינתי בביקורת בהתייחס לעמדתו של אורוול, אני בעד מחאה מוסרית ביחס ליצירות אמנות אך נגד צנזורה ופסילה. כלומר, אני עומד על זכותו של נמען האמנות להגיד: "איני אוהב יצירה זו בגלל העמדה המוסרית שיש בה". אך איני תומך בחרמות ובמניעת פרסום או הצגה של יצירות אמנות שעמדתן המוסרית נוגדת את שלי (למעט המקרים הקיצוניים של הסתה וכדומה, שבהם גם החוק מגביל את חופש הביטוי).

אומר שאפילו להיפך: אני, במובן מסוים, אסיר תודה לזולא, שחידד לי משהו ביחס לתפיסת האנושי דרך ההתעמתות עם העמדה שמובעת ביצירתו. כלומר, התגובה המוסרית המוחה או המגנה של נמען האמנות יכולה להיות לעיתים זכותה העיקרית של היצירה הנידונה לקיום.

ב. פעמים רבות במה שמכונה "תרבות הביטול" מדובר על גינוי יצירה ש*מוזכרים* בה אלמנטים שנתפסים כפסולים על ידי המגנים. ואילו עמדתי היא שאמנות שמביאה לנו אמת על העולם, גם אם היא אמת לא נעימה לנו, אינה ראויה לגינוי כי אם להכרת תודה. הגינוי שלי שמור רק לעמדות שמביעה היצירה (והיצירה כמכלול! – לא דמות כזו או אחרת בה), לא לעצם אזכורן של עובדות שלא נעים לי להכיר בהן או לזכור אותן. ולעמדות שמציבה היצירה במרכזה (כמו במקרה של "נאנא").

ג. במסגרת "תרבות הביטול" יש התומכים בהחרמה של יצירה בגלל מעשיו הנלוזים של היוצר גם אם הם *אינם מתבטאים ביצירה*. בעמדה הזו אני בוודאי לא תומך והיא למעשה סוגייה אחרת לחלוטין מזו שאני דן בה: גינוי מוסרי *ליצירה* (לא ליוצר).

ד. ולאחר כל זאת, אכן דיברתי בביקורתי על גינוי מוסרי בהקשר של יצירת אמנות. אך אין זה אומר שאני מסכים עם כל גינוי מוסרי ליצירת אמנות באשר הוא או שכל סוג של פגיעה מוסרית ברומן היא בעלת ערך שווה בעיניי. יש הבדל גדול אם עמדה מוסרית בעייתית בוטאה בפריפריה של הרומן או במרכזו ויש הבדלים גדולים בין סוגיות מוסריות כאלה ואחרות.