כמה הערות על המצב

1. אם בגשם שוטף הגענו 80 אלף, בשבוע הבא, בשבועות הקרובים, במזג אוויר מסביר פנים יותר – יגיעו 150 אלף. ואז יותר.

אסור להרפות. כל שבוע בכיכר.

על מנת שההפיכה המשפטית לא תעבור בצורה הקיצונית שמוצעת כעת.

2. ההתקפה משמאל על הרצוג (שלא עושה דיו וכולי) היא גילום של תכונה לא מצודדת במרכז-שמאל: להתמקד בהכפשת בעלי ברית או אנשים ניטראליים במקום ביריב.

"בוז" יש לשרוק בהפגנות כמו אתמול ליריב לוין, לאבי מעוז וכדומה. לא להרצוג.

3. במאמר שפרסם יובל נוח הררי ב"הארץ" בסופ"ש האחרון הוא התקיף את הזהות הפרטיקולרית היהודית (כמו זהויות לאומיות אחרות).

הטענה שלו היא שרבות לקח העם היהודי משכניו ומעמים אחרים (טענה נכונה) ושאין ייחוד ויוצאות דופן בתרבות היהודית (טענה שגויה).

אבל ישנה כאן שגיאה גם מסדר אחר, פסיכולוגי: הגישה הסמי-בודהיסטית הזו ש"אין אני"; אלא "האני" הלאומי, אף הוא, לקוח מכל קצוות ההוויה כולה, היא גישה דכאונית.

לפעול, להיטיב, עם עצמך ועם אחרים, אפשר מתוך תודעת ערך עצמית וייחוד (אפילו היו אלה מופרכים; והם לא, במקרה הזה) – ולא מהיפוכה.

מה גם שאצל יובל נוח הררי ההתקפה נגד הייחוד ותודעת האקסקלוסיביות היא עמוקה יותר.

הוא לא מתקיף רק את תודעת הייחוד הלאומית כי אם את תודעת הייחוד האנושית. איננו מיוחדים לא רק כיהודים, אלא גם כבני אדם.

ההתקפה הזו – שיש במקורה כוונות טובות, כמו בקודמתה, ההתקפה על השבטיות, אני בטוח – היא הרסנית (מעבר לזה שהיא שגויה).

יצור זניח בטבע לא יכול לעשות מעפלים מוסריים גדולים.

4. אני מצרף קישור למאמר שפרסמתי כאן לאחרונה בדבר החשיבות שיש לדעתי בגיבוש זהות יהודית חילונית.

ינואר 15, 2023 – 8:50 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (9)

על "הסוף", הכרך הששי באוטוביוגרפיה של קארל-אובה קנאוסגורד (מנורווגית: דנה כספי, 1056 עמ').

פורסם, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

עכשיו, כשתורגם לעברית החלק השישי, הארוך והאחרון, באוטוביוגרפיה הזו, שהפכה לאחד האירועים החשובים בספרות העולם במאה ה-21 (בנורווגית היא התפרסמה בין 2009 ל-2011), אפשר להשקיף לאחור על מגילת הענק הזו, הנגללת לה על פני יותר מ-3,000 עמודים, ולראות שהיא מכילה, למעשה, שתי חטיבות שונות.

חטיבה אחת היא העלאתם על הכתב של רגעי חיים רבים מספור בחושניות חריפה; על מראם, קולם, ריחם, מגעם, טעמם (אם כי בעיקר מראם; האמנות הקרובה ביותר לכתיבה של קנאוסגורד בחטיבה זו היא אמנות הציור הפיגורטיבי). רגעי החיים האלה בחלקם "בנליים" (ארוחת בוקר, עישון במרפסת). אבל הכישרון של קנאוסגורד הופך אותם לטעונים, למתפקעים, לרוטטים. המפעל של קנאוסגורד הוא ניסוי גדול בויטאליזם. לדורנו, דור המסכים, ההמחשה שממחיש קנאוסגורד של החיכוך החריף של "האני" בעולם היא הזמנה לצאת מהסטריליות ולטבול את עצמנו בהוויה. לחטיבה הזו צירף קנאוסגורד לאורך ששת הכרכים קטעים הגותיים, חלקם רבי ערך. לטענתו, אנחנו חיים בעידן שפחות ופחות מאפשר את החיכוך הזו של "האני" בהוויה, את המבט הילדי המתפעם, את חוויית הנשגב של המפגש בקיום (נשגבת, לפי קנאוסגורד, יכולה להיות גם רכבת שועטת חרישית בין בניינים אפורים תחת שמש ענקית). קנאוסגורד לא מזכיר מסכים, או כמעט שלא, אך הוא מדבר על כמה תהליכים שונים, ביניהם ההסברים המדעיים שאִיידוּ את המסתורין מהטבע, שתרמו לכך שמה שהוא מכנה "משמעות" – ולפי תפיסתו המקורית הינה בדיוק היכולת של הסובייקט לחוות במלוא החריפות את האובייקט, המציאות – הידלדלה מאד בעולמנו. "המאבק שלי" הוא ניסיון של אדם בן ארבעים להשיב את "המשמעות" לעולם. ניסיון שלא נכשל. אם כי קנאוסגורד לא נותן את הדעת לעובדה המעניינת שאת המגע החושני עם העולם לוכדת דווקא יצירה ספרותית.

אבל ששת הכרכים מכילים, כמובן, גם חטיבה אחרת, הלא היא האוטוביוגרפיה. לצורך הניסוי המןזכר בויטליות, קנאוסגורד משתמש בעצמו ובקורותיו רק ככלי. אבל האוטוביוגרפיה מתחקה, כמובן, אחר חייו של כותבה, אחד קארל אובה קנאוסגורד, שנולד ב-1968, שהוריו התגרשו, שלמד באוניברסיטה בברגן, שאביו שתה את עצמו למוות, שרצה להיות סופר והצליח, ונכשל, והצליח, שהתחתן, והתגרש, והתחתן בשנית וכו'. הייחוד של הכרך הששי הוא, ראשית, שבו ניתן חלק הגותי ארוך, שבהקבלה סימטרית לחלק ההגותי שנועד לאשש את החטיבה הראשונה, הויטליסטית, נועד הפעם להצדיק רעיונית את החטיבה השנייה, האוטוביוגרפית.

"הסוף", הכרך השישי, מכיל כך שני מהלכי-על משלו, מהלכי-על מזהירים.

מהלך-העל הראשון נבע במקורו ממצוקה גדולה. בפתח "הסוף" אנחנו מתוודעים לכך שדודו של קנאוסגורד, אחיו הצעיר של אביו שמת, מאיים בתביעות על ההוצאה. לטענתו, קנאוסגורד שיקר במצח נחושה בעיקר בדבר הנסיבות שהובילו למותו של האב. האב לא שתה את עצמו למוות. הוא לא חי בהזנחה נוראית עם אמו, שהיא גם אמו של הדוד ועוד. מה שתואר ב"מוות במשפחה", הכרך הראשון, נבדה מדמיונו של קנאוסוגרד לצרכים סנסציוניים. התגובה התוקפנית של הדוד יוצרת גלי חרדה אצל קנאוסגורד. אבל היא גם שולחת אותו לשאלה עקרונית: הרי האב המת הוא האב שלו! הרי הסיפור של יחסיו עם האב הוא סיפורו שלו! כך הופך המאבק עם הדוד, בידיו של קנאוסגורד, למאבק עקרוני בזכות הז'אנר האוטוביוגרפי: החברה, השבט (המיוצג על ידי הדוד), לא יכולים לפגוע בזכותו של היחיד לספר את סיפור חייו.

מהלך-העל המזהיר השני נוגע לכותרת שנתן קנאוסגורד לאוטוביוגרפיה שלו. בשילוב של אינטואיציה עמוקה וסנסציוניות זולה קרא קנאוסגורד ליצירתו בשם שנתן היטלר לספרו. אחרי שראו אור הספרים הראשונים, שנחלו הצלחה רבה, הבין קנאוסגורד שהוא לא יכול להותיר את הכותרת כפרובוקציה זולה. וגם האינטואיציה שלו, להבנתי, גרמה לו להבין שכמו במאבק עם הדוד, הבחירה בשם הזהה לאוטוביוגרפיה של היטלר יכולה להפוך תחת ידיו ממקור מצוקה ומבוכה למכרה זהב ספרותי. כך פנה קנאוסוגרד לקריאה של "המאבק שלי" של היטלר ולקריאה של ספרות ענפה על הנאציזם (לכרך מצורפת רשימה ביבליוגרפית בת עשרות פריטים). התוצאה היא מסה בת מאות עמודים על היטלר הצעיר, עד 33' (ובעיקר עד פרסום "מיין קאמפף", ב-1925). המסה מעניינת ומקורית מאד כשלעצמה. אבל, בעצם, המהלך המזהיר באמת שעולה כאן מצוי בחלקו בסב-טקסט. קנאוסוגרד, למעשה, עורך השוואת ענק בין המחצית הראשונה של המאה העשרים למחצית השנייה. המחצית השנייה, זו שבאה לידי ביטוי באוטוביוגרפיה של קנאוסגורד, "קטנונית", "נרקיסיסטית", אינדיבידואליסטית, ממוקדת בחיי הפרט בצורה מופרזת (דאגה, יש שיאמרו, שהגיעה לממדים גרוטסקיים בימי הקורונה, כשטובת הכלל נזנחה בעבור טובת פרטים פגיעים). המחצית הראשונה, לעומתה, זו שהיטלר גילם אותה, לא הכירה בכלל בפרט. היא הכירה את ההמון ואת המנהיג. יש כאן, לטעמי, כתב הגנה עמוק על הליברליזם של המחצית השנייה של המאה העשרים. הוא אכן קטנוני, ילדותי, מרוכז בעצמו; אבל הוא לא מוביל לרצח המונים.

לא הכל מוצלח בכרך הזה. בין עמוד 370 ל-430 יש ניימדרופינג מביך לעיתים וניתוח לא משכנע ומייגע של יצירות ספרות. אבל בכללותה "המכה בפטיש" של קנאוסגורד, קרי יצירתו החותמת, מרשימה מאד ומתסיסה את מוחו של הקורא בכיווני מחשבה רבים, שרק העיקריים שבהם שורטטו כאן.

ינואר 13, 2023 – 8:32 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

מאה וחמישים שנה להולדת ביאליק

מאה וחמישים שנה להולדת המשורר האהוב עלי ביותר, ח"נ ביאליק, גדול המשוררים שלי. אכתוב עליו דבר מה ביתר הרחבה בקרוב, אני מקווה.

הנה שני ציטוטים קצרים מרטיטים – אותן touchstones, כניסוחו של המבקר הויקטוריאני, מתיו ארנולד – מהשיר המרעיד, הפרוסטיאני לפני ובמקביל לפרוסט, "אחד אחד ובאין רואה" (1915).

הדובר מתחנן שלפני מותו תתגלה אליו – ולו לרגע – מראית העולם מילדותו. והוא בטוח שהמראה הזה שמור ואצור במקום כלשהו, לא מנוגע, שערה לא נפלה משערות ראשו – שמור במלואו אי שם.

אלוהים, איזו צמרמורת! ה"אהה" (שבציטוט להלן), בייחוד, הוא רגע הצימרור בשיאו! (אגב, לדעתי, ישנה אפשרות, ש"חלומות שמורים", המרגש כשלעצמו של אהוד מנור, בלחנו של מתי כספי, הושפע מהשיר הגדול הזה).

אֲשֶׁר אִיטַב-נָא עוֹד בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְלִפְנֵי נְטוֹת יוֹמִי,

אִם בְּהָקִיץ וְאִם בַּחֲלוֹם, אַךְ לוּ עוֹד פַּעַם אֶחָת,

אֲהָהּ, לוּ אַךְ הַפָּעַם, וְלוּ רַק עַד-אַרְגִּיעָה,

יִשָּׁנֶה נָא אֵלַי בְּכָל-יְקָרוֹ חֲזוֹן קַדְמַת יַלְדוּתִי

וּבֹקֶר חַיַּי יַעַבְרֵנִי בִּמְלֹא מָתְקוֹ הָרִאשׁוֹן.

וכן:

וְאוּלָם בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת, בְּחֵיק תֵּבֵל וּבְאוֹצַר עוֹלָם,

בִּמְקוֹם לֹא-יִכָּחֵד מְאוּם וְלֹא-יִמָּחוּ עִקְּבוֹת דָּבָר,

הֲלֹא שְׁמוּרָה עַד-הַיּוֹם בְּעֵינָהּ וּבְעֶצֶם תֻּמָּהּ,

כַּחוֹתָם עַל יְמִין עֶלְיוֹן, דְּמוּת יַלְדוּתִי הַקְּדוֹשָׁה

ינואר 9, 2023 – 10:47 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (1)

על "רשימות על לב טולסטוי" מאת מקסים גורקי ("נהר", 154 עמ', מרוסית: דינה מרקון).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

במובאות שונות מהטקסט המפורסם הזה נתקלתי לאורך השנים. אחת שנחקקה בי במיוחד קראתי לפני שנים באנגלית, בביוגרפיה מעוטרת של טולסטוי שכתב א.נ. וילסון. טולסטוי הקשיש אירח את צ'כוב וגורקי הצעירים ממנו בהרבה. או אז פנה הישיש נשוא הפנים אל צ'כוב ושאל: "זיינת הרבה זונות בנעוריך?" ("Did you fuck a lot of whores in your youth?"). צ'כוב השתנק וטולסטוי המשיך: "הייתי זיין (fucker) בלתי נלאה".

הגרסה של המתרגמת דינה מרקון לאנקדוטה הזו – גרסת telling ולא showing – לבטח מדויקת יותר (אני לא בטוח שוילסון שולט ברוסית). אבל במתינותה מעט פחות בוהקת: "על נשים הוא מדבר ברצון והרבה, כמו מחבר רומנים צרפתי, אבל תמיד בגסות כשל מוז'יק רוסי, שדכדכה אותי ולא נעמה לי – בעבר. היום, בחורשת השקדיות, שאל את צ'כוב: 'האם התהוללת כהוגן בנעוריך?' א'פ' [צ'כוב] גיחך, נבוך ומבולבל, ומלמל משהו לא ברור אגב משיכה בזקנקנו. ואילו ל' נ' [טולסטוי] הודה, בעודו מביט בים: 'אני לא ידעתי לאות…'. הוא הגה זאת בקול נכאים וחתם את המשפט במילה מפולפלת משפת המוז'יקים".

כך או כך, הוולגריות של טולסטוי נוגעת להבנת חלק מגדולתו כסופר: הרצון לכתוב אמת ולדבר בכנות. כך, למשל, אפרופו סקס, אמר לגורקי במפגש אחר: "אדם חווה רעידות אדמה, מגפות, את אימֵי המחלות וכל מיני ייסורי נפש, אך הטרגדיה המייסרת ביותר מבחינתו בכל הזמנים הייתה, הינָה ותהיה – הטרגדיה של חדר המיטות". התכונה הזו, לדבר אמת, הייתה נוכחת גם בערוב ימיו, כשגורקי פגש אותו, אחרי שחזר בתשובה למין גרסה פרטית של נצרות מוסרית כמעט דיאיסטית, בעקבות משבר אמצע החיים שפקד אותו – אותו בשיאו, הסופר המצליח לא רק ברוסיה, אלא באירופה.

אבל לא רק על נשים דיבר טולסטוי. "בעיקר הִרבָּה לדבר על אלוהים, על המוז'יק ועל האישה". על מה לא? "על הספרות – לעיתים נדירות ותוך קימוץ בדיבור, כאילו הספרות היא עניין זר לו". עם זאת, יש ברשימות הערות מעניינות לא מעטות על ספרות וסופרים (למשל, ההערה הצודקת, כמדומה, שצ'כוב עולה על מופסן).

לא כל הקטעים שפרסם גורקי ב-1919 (טולסטוי מת ב-1910) מעניינים (או אף מובנים במלואם). אבל כדאי בהחלט להתוודע לטקסט הזה בגלל אלה שכן. למשל, בגלל ההערה החריפה של גורקי על כך שטולסטוי מזכיר לו קדוש צליין אך מאלה ששונאים את אלוהים. ההנאה היחידה שצליינים נודדים נִפְלים כאלה שואבים היא סנוביזם רוחני: "נעים לפעמים להדהים אדם בנבדלותך ממנו". או בגלל תיאור מנהג שיחה אופייני לטולסטוי: "הוא אוהב להציג שאלות קשות ומכשילות: 'מה דעתך על עצמך?' 'אתה אוהב את אשתך?' 'מה דעתך, האם לב, בני, הוא מוכשר?' 'האם סופיה אנדרייבנה [אשתו של טולסטוי] מוצאת חן בעיניך?'. לשקר לו – אסור. פעם אחת שאל: 'אתה אוהב אותי, א' מ' [גורקי]?'". או, אם לחזור לענייני נשים, ההערה של גורקי שיש לטולסטוי בהחלט בעיית נשים: "אל האישה הוא מתייחס, להשקפתי, בעוינות בלתי מתפשרת ואוהב להעניש אותה – אם אין זו קיטי ואין זו נטאשה רוסטובה [דמויות נשים אהודות על המספר מ"מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה"], כלומר ברייה שאינה מוגבלת דייה. האם זוהי עוינות של גבר שלא הספיק לדלות את כל האושר שהיה יכול ליפול בחלקו, או עוינות הרוח ל'דחפי הבשר המשפילים'?". יש לציין בהקשר זה שגורקי מצטט את טולסטוי כמי שסבור שפניו לא יפים (נקודה כואבת גם אצל גיבור יצירת נעוריו של טולסטוי, "ילדות, נעורים, עלומים", ושגם ברנר, לא במפתיע, עמד עליה בהספדו על טולסטוי).

גורקי מתייחס לטולסטוי ביראת כבוד מלווה בעוינות. יראת הכבוד בגלל מוצאו האריסטוקרטי (לעומת זה העממי של גורקי) לא פחות מאשר בגלל כשרונו הספרותי ומנהיגותו הרוחנית. וכך, כנראה, גם באשר לעוינות. טולסטוי, כותב גורקי, "דומה לאל, לא לאלוהי צבאות או לאחד משוכני האולימפוס, אלא לאל רוסי שכזה". וכשאל כזה מתבונן בגורקי (גורקי כותב במקום אחר): "העניין שלו בי הוא עניין אתנוגרפי. בעיניו אני פרט משבט שאינו מיטיב להכיר – ותו לא". ב"מכתב שלא נשלח", שצירף גורקי לזכרונות, מכתב שנכתב עם היוודע דבר בריחתו ומותו של טולסטוי, מיטלטל גורקי בין התפעלותו: "ראו איזה אדם פלאי חי על האדמה הזאת!", לבין תובנותיו החודרות, למשל זו הרואה "עריצות" בהטפות המוסר של טולסטוי. מצד אחד "יש בלב ניקולייביץ' דברים רבים אשר עוררו בי לעיתים רגש קרוב לשנאה כלפיו, שהסתער על הנפש ורבץ עליה בכובדו המעיק. אישיותו שהצטמחה לאין שיעור היא תופעה מפלצתית" (ראו איך הטינה "המקצועית" על המקום שתופס טולסטוי בעולם משתרבבת לכאן!). אך מצד שני, האדם הגדול הזה – בקטע מפורסם נוסף מהרשימות הללו – רק טבעי וצודק הוא שיהרהר שמא יפסח המוות עליו: "האם עליו, על טולסטוי, למות? כל העולם, כל יושבי הארץ נושאים אליו עיניים: מסין, מהודו, מאמריקה – מכל מקום נמתחים אליו חוטים חיים, רוטטים; נפשו – לכל היא נועדה, לעולמים! וכי למה לא יחרוג הטבע מחוקיו ולא יעניק לאחד מבני האדם אלמוות גופני – למה?".

ינואר 6, 2023 – 8:37 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

תגים , , |

על זהות יהודית חילונית בזמן הזה

זה לכאורה רגע גרוע במיוחד לדבר בו על זהות יהודית חילונית.

ההפסד בבחירות נובמבר 2022 היה – הרבה יותר מאשר הפסד של "השמאל" המדיני – הפסד של הגוש הישראלי הליברלי (המשתרע מגדעון סער, גנץ וליברמן עד גלאון, יאיר גולן וניצן הורוביץ); והממשלה החדשה לא פחות משהיא ממשלת "ימין" מדיני היא ממשלה יהודית דתית באופייה, המונחית על ידי מטפיזיקה דתית, בין אם זו המשיחיות המדינית של מפלגת "הציונות-הדתית" (זכותנו האקסקלוסיבית על הארץ, כנגד כל שיקול מוסרי-הומניסטי או ריאל-פוליטי – ויהי מה!), ובין אם היא משיחיות כלכלית-קיומית של המפלגות החרדיות (זכותנו לא להתפרנס מעמל כפינו ולחיות על כתפי ועמל אחרים; זכותנו לסמוך על חסדי שמים להגנתנו ואם לא על חסדי שמים על הקרבתם של אחרים – ויהי מה!).

דיבורים על זהות יהודית בשעה כזו נראים לחלקים מהמחנה שאני שייך אליו ככניעה למחנה השני – זה העולה, זה הרומס. זו עת לציפוף שורות ולהשבת מלחמה שערה. לא לדיבורים מפייסים, לא לדיבורים על אחדות, לא לוויתורים – כך אומרים חלקים במחנה שאני שייך אליו. וכך נתפס בעיניהם הדיבור על זהות יהודית חילונית בעת הזו. הזהות היהודית הפרטיקולרית היא נחלתו של הצד המנצח – ועל הצד המפסיד להיאבק, לפיכך, גם בה.

*

אבל בעצם, לא רק לאחרונה, אלא כבר הרבה זמן, הדיבור על זהות לאומית יהודית חילונית נראה תלוש ולא רלוונטי.

ראשית, משום ששני התנאים הבסיסיים לזהות לאומית התערערו קשות בעשור או שניים האחרונים: לא ברור בכלל מהו *הלאום* שסביבו יכולה להיבנות זהות לאומית וקשה יותר ויותר לאהוב – ובעצם אף לראות – את *הארץ* שבה נרקמת לכאורה זהות לאומית כזו.   

הבחירות האחרונות רק חידדו – והביאו לשיא של עימות – תופעה בת עשור או שניים לפחות, שקיבלה ביטוי קנוני ידוע ב-2015, בנאום השבטים שנשא רובי ריבלין. ריבלין דיבר על ארבעה שבטים שמרכיבים את הישראליות העכשווית: השבט החילוני, השבט הדתי-לאומי, השבט החרדי והשבט הערבי. אכן, שבטים-שבטים אנו, בקושי עם.

ומה לנו לדבר על זהות *לאומית* כשמדובר, בעצם, בזהויות *סקטוריאליות*?  

הלאום מרוסק, אם כן.

אבל כך הרי גם הארץ.

איה, איה אותה ארץ?!

בישראל, בין הירדן לים, יושבים כיום 14 מיליון איש. מחציתם יהודים ומחציתם פלסטינים. ב-1948 היה המספר מעט יותר מעשירית (!) מכך: 600,000 יהודים ו-1,200,000 פלסטינים.

עוד לפני הפוליטיקה, הנוגעת בהחלט למספרים אלה: זו הרי לא אותה הארץ, זה לא אותו הבית.

ישראל היא מדינה צפופה, שעוד מצטופפת והולכת במהירות שיא. אנחנו חשים בכך בטיולים ברחבי הארץ. קשה מאד למצוא אזורים שאינם הומים. קשה מאד למצוא נופים בתוליים. אהבת הארץ הולכת והופכת להיות אהבתם של שיכונים רבי קומות וצפופים.

תנאי בסיסי לאהבת הארץ הוא שתהיה ארץ. אבל ארצנו הופכת להיות מכוסה בשֹלמת בטון ומלט. ארצנו האהובה הופכת לנדל"ן. ועוד כזה שמחולק לא בשוויוניות בין יושביה.   

*

ובעצם-בעצם, אף פעם זה לא זמן טוב לדבר על זהות לאומית. מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית, זוהי לכאורה הזהות הקלושה והמופרכת מכולם. היא מופרכת בגלל שני הכוחות הגדולים שבקיום: האֵרוֹס והמוות.

מנקודת מבטו של הארוס, מעוצמת התענוג של הארוס – כל הדברים האחרים זניחים, קטנים וקְטֵנִים, בטח ובטח שדבר חצי מופשט, מעט אוורירי, כמו "זהות לאומית".

ומנקודת המבט של המוות על אחת כמה וכמה: מה תועיל ומה תוסיף לנו זהות לאומית ביום פקודה? הן אנחנו אנשים הנוטים למות, עוד מעט וניעלם, ואתם באים אלינו במטפיזיקה מדוללת כזו! "זהות לאומית"! פִי!

איך כתב וולבק ב"כניעה": הלאומיות לעומת הדת היא כוח חלוש, זניח, ולא לחינם אבדה באירופה בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

—

תמיד תפסתי את הזהות הלאומית כצורך, לא כערך; וכצורך פיזי בטיבו. כצורך בבית. ואפילו כצורך כחיבוק.

העולם הוא גדול גדול, נתיבות בו רבות רבות. ניתן לפרוץ קֵדמה, ניתן להרוֹס הַימה. יש מי ששואף צפונה, האחר תאוותו הנגבּה. הכל, הכל מעניין. הכל מושך.

ואין מוקד.

טוב שיש לאן לחזור. טוב שיש היכן לנוח.

ומה טוב ומה נעים שהבית שלנו מכיל חלקים כה מרשימים.

כשהייתי צעיר יותר, לפני שהיו לי ילדים, חשבתי על נושא הזהות היהודית בהקשר של טקסטים.

ברומן הראשון שלי, שפרסמתי ב-2004 בשם "ובזמן הזה" (ועסק, בעיקרו של דבר, בכוח המסמא של אֵרוֹס, אותו זה שלכאורה מוחק הכל ומכריע הכל תחתיו), ניסיתי להגדיר לעצמי (בעזרת הגיבור של הרומן העוסק בשאלה הזו) את עמדתי ביחס לזהות היהודית.

'בראש הדף רשם בכתב גדול "למה אני יהודי?". כאן שהה, לפתע פחד שכאן באמת גם ייעצר, אבל מייד ידע שכבר באזירת העוז להציב את השאלה ידע, בעצם, שתימצא לו התשובה. אבל העובדה הזו, שביטלה כביכול את הנועזות הספקנית שלו, לא באמת הציקה לו. הוא נשך את העט בשיניו ואחר כך כתב באותיות קטנות "תנ"ך" והעביר קו תחת המילה. הוא נתן למחשבותיו לשוטט בחופשיות, להיעגן רק במה שממגנט אותן מאליו, ללא ניווט הרצון. עכשיו רשם את הספרה אחת והקיף אותה בעיגול. לצדה רשם "אברהם מתמקח עם אלוהים על סדום" ובצד השורה, בסוגריים רבועים, רשם "מוסר". מתחת, בצד הספרה שתיים, רשם "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", למרות שהמשפט המצוטט חרג מהכותרת הקטנה, מהקטגוריה.

עכשיו שטפו המחשבות ביתר קלות. בצד הספרה שלוש רשם "סיפור יוסף ואחיו" ולצד השורה, בסוגריים רבועים, הוסיף "הערך הסיפורי". הוא נדד הלאה וביקש לרשום את שירת "האזינו" אבל נמנע מכך. פתאום לא ידע, לא זכר, האם התחושה הנעימה שעולה בו קשורה לכך שזו פרשיה קצרה, שבישרה תפילת שחרית קצרה יותר בבית הכנסת, או ליופייה. במקום זה, בצד הספרה ארבע, רשם "דוד מסרב לפגוע בשאול, במערה". בחמש רשם שני פסוקים ממלכים שעלו במוחו: "שלנו רבים משלהם", כפי שביקש הנביא שייוודע לנערו, ו"ידענו כי מלכי ישראל מלכי חסד הם". אבל אז היסס לרגע, הושיט את ידו ודפדף בתנ"ך. הוא נזף בעצמו (הציטוטים הנכונים הם "רבים אשר אתנו מאשר אותם" ו"שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם") אבל בכל זאת הותיר את הכתוב כפי שעלה בזיכרונו. בשש רשם "דוד ובת שבע" ובסוגריים רבועים רשם "גם עצם החטא וגם משל כבשת הרש". בשבע רשם, כבר בלי לבדוק אם זכרונו מדייק, את דברי שמואל לאגג, "כאשר שכלה מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך". בשמונה החליט פתאום לסטות מהקטיגוריה, הוא מחק את הכותרת הקטנה "תנ"ך" וכתב בצד הספרה "פירוש הרמב"ן על התורה". בצד רשם, בסוגריים רבועים, "נבל ברשות התורה, ההקדמה לספר בראשית וכו'" […] בתשע רשם "העברית של הרמב"ם". בעשר "איוב פרק ג'", אבל לא התאפק והוסיף, מחייך לעצמו בהשתאות, בת המפגש הראשוני, "יאבד יום איוולד בו והלילה אמר הורה גבר". באחת עשרה רשם "מדרשי חז"ל", אבל פתאום לא הצליח לזכור אף מדרש ספציפי וחשב, בחרדה קצת, שאולי יש רק כמה עשרות מדרשים ראויים, שכבר נטחנו בסיטואציות שונות, כשבאו לפאר את ערך "היהדות", ולכן, שְחוקים ונכלמים על ייצוגיותם הכוזבת, הם חומקים ממנו. […] הוא נהיה קצת קצר רוח והחליט לדלג מאות שנים קדימה. בשלוש עשרה רשם "חסידות" ובסוגריים רבועים רשם "קוצק, סיפורי חסידים של הרב זווין" וגם "שמחה", אבל מייד מחק את המילה בתיעוב […] בשש עשרה רשם, לבסוף, "ספרות עברית מודרנית". וכששאל את עצמו האם אפשר להעמיס על כתפיהם של שבעה או שמונה אנשים את האחריות לגאוותו ותחושת השייכות שלו, השיב לעצמו מייד, וכמעט ללא היסוס, שכן […]ואז חשב, שבעצם כל תמצית העניין הזה, כל עיקר החשיבות של הדברים האלה שכתובים בשפתך, כל "המורשת התרבותית" העשירה שתמיד נמצאת שם, תמיד ניתן לחזור אליה, כל זה אולי אינו יותר, אך גם לא פחות, גם לא פחות, מנסִיכה של תמיסה צמיגית, חמה ונעימה, המתערסלת לה בחלל הבטן.'

ובאמת, בלי להתחייב לבחירות הטקסטואליות הספציפיות הנ"ל: הרי היהדות אכן עשירה מאד. הרי אכן לא חייבים להיות דתיים (ואפשר אף להיות אתיאיסטים!) כדי ליהנות מפירות המסורת התרבותית העשירה שלנו. הרי איוולת גדולה מאד מצדנו ופגיעה עצמית מיותרת תהיה זו אם אנו – שיכולים לקרוא בשפת המקור חלק ניכר ממסורת זו – נתכחש למסורת מפוארת שמשפיעה על מיליארדי אנשים בעולם.

ואכן אכן, השייכות הזו אינה דבר מה מופשט, אוורירי, נפוג. היא בית. היא חיבוק. היא יכולה לנסוך חמימות בחלל הבטן.

בעולם, בעולם הקר – זה לא מעט.

*

הטקסטים מקבלים את משמעותם המלאה בגלל השפה והשפה את חיוניותה מקיבוץ לאומי.

מלבד זאת ובצד זאת, האופציה הגלותית לא רק שאינה מעשית לרובנו, אלא גם, בעיניי, מאד לא נחשקת. במסה שפרסמתי ב-2005 במגזין "ארץ אחרת", ונקראת "כיצד נהייתי אחד מהרוב", הסברתי לעצמי את הציונות שלי גם כפריה של חוויית המיעוט שלי כדתי, לפני חזרתי בשאלה.

ציוני-דתי שגדל בשנות השבעים והשמונים ואפילו התשעים ידע מה פירושו של דבר להיות מיעוט, ידע זאת כחוויה בזעיר-אנפין, לא כמו אריתראי בישראל היום, לא כמו, להבדיל, יהודי בבוקרשט ב-1930 – אבל ידע. ידע כמה לא כייף זה להיות מיעוט. ולכן, באופן אינסטינקטיבי, לאחר חזרתי בשאלה, האופציה הגלותית, המיעוטית, אף פעם לא דיברה אלי. היא נראתה לי בחירה לא כנה בצהלתהּ. מיעוטיות זו חוויה לא נעימה ולעיתים אף מרעילה את רקמות הנפש העדינות. הציונות קלעה כאן ולא החטיאה לתחושה מוסרית-רגשית נכונה ובסיסית שכל הדיאספוריזם והפוסטמודרניזם המיעוטי שבעולם לא יכולים לקעקע. יש סיטואציות מיעוטיות שאין דרך להימנע מהן. אבל ממה שאפשר להימנע – כדאי להימנע.   

*

היום, כשיש לי ילדים, נושא הזהות היהודית החילונית נראה לי אקוטי שבעתיים. הולדתי ילדים במקום מורכב כל כך כמו ישראל; הולדתי אותם לסקטור לא זניח אבל שמושכות השלטון אינם בידיו מזה זמן רב (למעט הפוגות קצרצרות) ושהעתיד הדמוגרפי שלו לא מבשר לו התחזקות וחזרה לשלטון (למרות שצריך לזכור שהמציאות יכולה להפתיע).

הקיום בישראל אליו הולדתי את ילדיי מסובך ועתידו מעורפל. אבל ביכולתי להעניק להם הֶקשר ועושר תרבותיים שמקומות מעטים בעולם יכולים להתחרות בו. המצב הנתון, הכפוי על ילדיי, של לידה למקום פרובלמטי, יכול להיות מומתק על ידי המשמעות שניתן למוֹץ מהאתר הייחודי הזה אליו נולדו.

אני מדגיש בפני ילדיי הקטנים: אנחנו חילונים. אני לא יודע אם יש אלוהים ובכל מקרה אני לא סומך ומסתמך על קיומו (אני אתיאיסט, אבל לילדיי אני מציג את עצמי כאגנוסטי, מסיבות חינוכיות שונות). אבל בכל זאת חשוב לי שנלמד פרשת שבוע. חשוב לי שתכירו את אגדות חז"ל. הם לא שייכים לדתיים. הם שייכים גם לנו. אני אף משחד אותם בחטיפים. בני הגדול מורד בשיעור פרשת השבוע: זה משעמם! אבל דווקא ב"כה עשו חכמינו" הוא מוצא עניין. בתי אוהבת את פרשת השבוע, ולא מוצאת עניין ב"כה עשו חכמינו". אני מגשש את דרכי בחינוכם היהודי החילוני. אבל הוא חשוב לי.  

היום, כאב לילדים, אני חושב שעיקר תוכנה של הזהות היהודית צריך להישען על טקסט ועל טקס. טקס הוא דבר מה חשוב, בסיסי, בכל חברות האדם. טקס הוא דבר מה שניתן לתרגלו כל שבוע, בשבתות, והוא מְפסֵק את השנה בפיסוק מעניק הנשימה של החגים. צריך לחשוב, לחשוב הרבה, כיצד להתאים את *הטקסטים* ו*הטקסים* לתפיסת עולם לא דתית. לפעמים זה פשוט (אגדות חז"ל מלאות במסרים חברתיים נפלאים, מסרים על ענוה, על עזרה לעניים, על חשיבות אמירת האמת, או מסרים נפלאים על חשיבות הלימוד בחיים; בקשת החירות של חנוכה וזו שמגולמת ביציאת מצרים היא ערך אוניברסלי יקר בעל פנים לאומיות, שבעצם, במובנים רבים, הומצא על ידי הלאום שלנו). אך לפעמים זה מסובך. ולפעמים בלתי אפשרי (למשל, חלק מהטקסטים היהודיים שמעודדים הסתמכות על הקב"ה וניסיו; למשל, פרשיות הקורבנות ב"ויקרא"; למשל, ה"אתה בחרתנו" כפשוטו של הקידוש, אותו "אתה בחרתנו" שברנר כתב שהיה מוחק אותו בתאוותנות מכל הסידורים).

אבל בשביל עצמי, אני מנסה. ובשביל ילדיי.

איני יודע אם ועד כמה אצליח. אבל זה תפקידי כאב: לקשר אותם לעולם, לקשר אותם לקיום, ליצור להם בו בית, להעניק להם בו חיבוק.

*

מול הפונדמנטליזם הדתי, מול הנוקשות הדתית, מול האובדנות הפטליסטית החרדית ומול ההסתמכות על הכוח ועל השם יתברך – ואי ההתחשבות במוסר ההומניסטי – ביחסים עם הפלסטינים, שבחלקיה הקיצוניים, שכעת בשלטון, של הציונות הדתית (הסקטור) – יש להיאבק בעוצמה.

יש לצאת להפגין. יש להיאבק בכל הדרכים שמאפשרת הדמוקרטיה. ואם, חלילה, המחנה השולט כעת יחרוג בבוטות מכללי המשחק הדמוקרטי, יש גם אפשרויות לא אלימות אחרות למחאה.

אבל במאבק כזה באורתודוקסיה אובדנית, אבותינו, היהודים שביקשו לשמר את זהותם היהודית אך גם להיות מודרניים ורציונליים, נאבקו בעבר ולעיתים קרובות ניצחו או לפחות לא הפסידו. תנועת "ההשכלה" העברית ניהלה מאבק מר עם האורתודוקסיה היהודית לאורך המאה ה-19 ובהחלט לא הפסידה. לאחריה, הלאומיות הציונית החילונית (או זו שלא טמנה את ראשה בחול השמרנות והנוקשות הדתיות), ניצחה את יריבתה האורתודוקסית וצדקה ממנה בניתוחה ההיסטורי. ואותם אורתודוקסים שלא שעו לניתוחי הציונים (כמו גם אוטונומיסטים ובונדיסטים ומתבוללים) – עלו בעשן המשרפות.

אבל לַפַייט המרשים שנתנה "ההשכלה" העברית ולאחריה הלאומיות היהודית המודרנית, בראש ובראשונה הציונות, לאורתודוקסיה היהודית – היה גורם מסייע אחד מרכזי. למשכילים ולהוגי הציונות לא היו רגשי נחיתות בפני האורתודקסים, כאלה הנובעים מפערי ידע. הם שחו כדגים במים בעולם היהודי והשיבו מלחמה שערה מתוך המורשת היהודית.

לאחרונה, בעקבות קריאה חוזרת ומתפעלת בכתבי "אחד העם", הגעתי לערך הוויקיפדיה שיש על שמו. שם מצאתי את האנקדוטה הבאה:

המסורת החב"דית מספרת על דו-שיח בינו ובין דוֹד אשתו האדמו"ר החב"די רבי שלום דובער שניאורסון, שהתנגד בתוקף לציונות, שבמהלכו טען אחד העם כי רבי שלום דובער, בשונה מרבנים אחרים, 'יודע את העולם ומתכוון למרוד בו' (על משקל האמרה הנגדית "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו"). בתגובה אמר רבי שלום דובער על אחד העם, כי אפילו היה נס קריעת ים סוף מתחולל לנגד עיניו לא היה מאמין.

לא רק שאחד העם בקיא בשפת האדמו"ר החב"די. אלא שהווֹרט החידודי שלו מוצלח יותר. והחב"דניקים התרשמו כל כך ממנו עד כדי כך ששימרו את המסורת הזו.

אכן, אחד העם היה תלמיד חכם יהודי והוגה ציוני אתיאיסט כאחד. הסמכות שלו נבעה משני חלקי ההגדרתו.

הנקודה הזו חזרה והתחדדה לי כשקראתי לא מזמן את היצירה הקלאסית "מגלה טמירין".

"מגלה טמירין" הוא חיבור סאטירי מתוחכם ושנון, שפירסם ב-1819 המשכיל הגליצאי יוסף פרל. זו יצירה עברית קלאסית, רומן-במכתבים אנטי-חסידי מבריק, שבו, באמצעות מכתבים שמיוחסים לעשרות חסידים (בדויים), מותקפת החסידות (שהייתה אז תנועה צעירה יחסית), שהדבקים בה מוצגים כאנשים ערומים, תאבי כוח, חמדנים ולעיתים נואפים, שלא בוחלים באמצעים על מנת להכפיש את מתנגדיהם הם.

הרומן כתוב בעברית שמחקה את העברית הקלוקלת או הייחודית של כתבי החסידים עצמם (שפרל היה בקיא בה כבשבילי נהרדעא). "מגלה טמירין" מזכיר לנו כך את הכוח הרוחני היהודי השכוח כיום במדינת ישראל: את "ההשכלה" העברית בגבורתה. "ההשכלה" שנלחמה בכלים שנונים ובידע רב בקלקלות אורח החיים הדתי (במקרה הזה החסידות), ללא רגשי נחיתות וללא הרכנת ראש מפני ה"אחרות" החרדית.

מחשבה דומה עוררה בי הקריאה לא מזמן בחיים הזז (1898-1973). קובץ מסיפוריו בשם "הנעלם" ראה אור לאחרונה. בסיפור הנועל את הקובץ ושהעניק לו את שמו, סיפור קצר מספטמבר 1973 (רגע לפני המלחמה), מסופר על קיבוצניק שחזר ממלחמה אחרת (ששת הימים כנראה), שבה נהרגו חבריו, והוא מחפש דרך והלום ספקות אידיאולוגיים. הצעיר מתגלגל לירושלים ועומד על סיפה של חזרה בתשובה. הזז אמנם לא פותר לצעיר את לבטיו, אבל הוא מציג אותם בעמקות וללא מורא וחולש גם בסמכותיות על הידע הרוחני שאוחזים בו הרבנים שאורי הקיבוצניק מתייעץ איתם.

הזז ופרל – כשביניהם נמתחות 150 שנה, ואחד העם בתווך – מייצגים עידנים בהם אינטלקטואלים יהודים חילונים ידעו להילחם עם יריביהם האורתודוקסים בכלי נשקם שלהם, כבניהו בן יהוידע, להבדיל, שהיכה את המצרי בחניתו שלו. ידעו להילחם ביריביהם – ויכלו להם.

כך שהידע היהודי – מלבד הערך העצמי שיש בחטיבות נרחבות של היהדות, וזה העיקר – הוא גם כלי נשק במלחמת הרעיונות שלנו ושל בנינו אחרינו. אם נמלא את עגלתנו ועגלתם של בנינו הם לא יחושו חסרי אונים ומתפעלים מהעגלה האורתודקסית, שבה שוכנים מיני מאכל מזינים ליד ירקות ופירות שאבד עליהם הכלח והם אף מסוכנים לבריאות.  

*

בהקשר זה עלי להעיר על התרשמות עגומה שיש לי. יש לי תחושה – והלוואי והיא תוזם – שהציבור החילוני בישראל זנח ערך חיוני ואוניברסלי אחד, שאכן קשור בטבורו גם למורשת היהודית, והוא אהבת הלימוד. לימוד כשלעצמו. הרושם שיש לי הוא שאנחנו מחנכים את ילדינו בחינוך רגשי וערכי (לקבלת הזולת ולחברותיות – חינוך שאיני מזלזל בו כשלעצמו). שחלקנו דוחפים את ילדינו למקצועות שמובטחת בהם הכנסה בעתיד, כמו מתמטיקה, מחשבים ואנגלית. אבל אהבת הלימוד לשמו – תכונה "יהודית" מסורתית – אהבת לימוד היסטוריה ומדעי הטבע, תרבויות זרות ותנ"ך, מתמטיקה צרופה ופסגות הספרות האנגלית וכיוצא בזה – הצטיינות לימודית לשמה – אינה ערך חשוב עוד אצלנו, החילונים. מכמה כיוונים אני מקבל בשנים האחרונות אישור לחשד שלי: בבתי הספר של הציונות הדתית לומדים טוב יותר – לימודי חול! – מאשר בבתי הספר החילונים.   

ההטפה שלי כאן לחינוך יהודי חילוני עשיר נובעת גם מהרצון להחזיר את ערך הלימוד לחברה החילונית שלנו ולחינוך של ילדינו. וההתנגדות שיש לחינוך יהודי חילוני, יש לזכור, ניצבת לעיתים על כתפי "הענק" (בלשון סגי נהור) של זלזול והזנחה כלליים של פעילות אינטלקטואלית. לא חשש מ"הדתה" – אלא אדישות כללית כלפי השכלה.

עלינו כחילונים לחזור ולחתור גם למצוינות אינטלקטואלית, בידע יהודי ובידע כללי. הן לגופו של עניין והן כדי שנוכל לעמוד בגאווה באתגרי מלחמת הרעיונות והתרבות הישראלית.  

*

חשוב לי להבהיר שכשאני מדבר על זהות יהודית חילונית היא אינה ניצבת כנגד הזהות *הישראלית* – אלא הולכת איתה בצוותא חדא. אני מנסה לחנך את ילדיי להיכרות עם הזֶמֶר הישראלי לא פחות משאני מבקש ללמד אותם "פרשת השבוע". השיר האהוב על בני בן השמונה הוא, כרגע, "בשעה שכזו" (של יענקלה רוטבליט וגרי אקשטיין בביצוע אריק סיני). ואכן, הישגי הזמר העברי (והרוק העברי בפרט) הם משיאי התרבות היהודית של כל הדורות, בעיניי. כמו שכך הם גם פסגות הספרות הישראלית.

למעשה, התרבות הישראלית בשיאיה היא בדיוק מה שאני רואה לנגד עיניי כשאני מדבר על זהות יהודית חילונית: תרבות מודרנית שספחה לתוכה את המסורת היהודית ומתחייה ממנה וממשיכה אותה.

*

הממשלה הימנית והדתית ביותר בתולדות ישראל הוקמה אך זה עתה. החששות רבים. וצריך להיות ערניים ודרוכים להגיב.

ועם זאת, יש להבדיל בין פחדים ואסונות קרבים אמיתיים לבין הבאסה הכללית והקושי הפשוט להיות בצד המפסיד; צריך להבחין בין ספּינים לבין שינויים טקטוניים; צריך להבחין בין מעשים לגיטימיים של שלטון נבחר למעשים שאינם כאלה; וצריך תמיד לזכור שאנחנו חיים בעידן שמניעים כלכליים ואקזיסטנציאליסטיים כאחד גורמים לחברה שלנו לחוות כל רגע כמעט כרגע "שיא", כסנסציה שלא הייתה כמותה וכו'.

ואחרי זה אחזור ואומר: צריך בהחלט להיות ערניים ודרוכים להגיב.  

זאת ועוד: החברה הישראלית אכן מחולקת ל"שבטים". אבל "שבטים" בהיסטוריה שלנו שיתפו פעולה ביניהם. יהודה ובנימין הסתדרו קרוב ל-400 שנה יחדיו. עשרת השבטים הנותרים הקימו ממלכה ששרדה יותר מ-200 שנה. לא צריך גם להגזים בתיאור שסעי ושבטי החברה. אנחנו מדברים באותה שפה, ויש אינספור גשרים תרבותיים, עסקיים, חברתיים, משפחתיים בין המחנות. איני פוסל צעדים הגנתיים שנשמעים לאחרונה המדברים על השגת "אוטונומיה חילונית" במישור המוניציפלי. אך גם צריך להותיר את הדלת פתוחה, את המעברים מאווררים.

*

בעולם הטיפול הפסיכולוגי רווח הביטוי: קבלה של *"החלקיות"* שבחיים. המטפל מנסה להביא את המטופל – שבמוחו נעוצות פנטזיות על עולם מושלם – לקבל את זה שישנם דברים טובים בחייו אבל לא הכל הוא כזה, לקבל את *"החלקיות"* של המציאות, את *"חלקיות"* מימוש הפנטזיה.

הרגש הלאומי היהודי-חילוני אינו זה שייחלנו לו בפנטזיות שלנו. הוא "חלקי" מאד.

ראשית, הוא שונה מאד מזה שמפעם בשבטים האחרים שסביבנו. הוא בעצם לא ממש "לאומי". הוא של שבט מסוים בלאום.

גם הארץ שאיווינו לנו לשבתה אינה זו שראו אבות הציונות לפני מאה ומשהו שנה. היא ארץ צפופה. בחלקה הגדול לא יפה.

ואיך, לקראת גיל חמישים, מצליחים להמתיק את האֵרוס, ולעדן סוף סוף את התשוקה לטובת הרגש הלאומי ולעשות מה שגיבורו של ברנר (ששאלת הארוס מטרידה מאד את גיבוריו האחרים), "אובד עצות" מ"מכאן ומכאן", הכריז שהצליח לעשות? ("זאת אהבת האומה ועינויי האהבה הזאת, שאינם קלים כלל מעינויי האהבה האחרת של איזה וֶרטֶר").

ואיך מחשלים את חיבורך לסיפור היהודי אל מול אימת המוות מרוקן כל הערכים? כנגד אימת המוות?

 הרגש הלאומי היהודי החילוני לא מושלם, הוא חלקי. אבל אפילו בחלקיות הזו הוא נראה לי חיוני לקיומנו פה.

חיוני – תרתי משמע.

דצמבר 30, 2022 – 8:59 AM קטגוריות: מאמרים בנושאי תרבות | תגובות (6)

רשימת הספרים הטובים של 2022

סיפורת – מקור

"נער פחז כמים", יוסף לואידור ("פרדס")

אוסף סיפוריו של המספר החידתי בן העלייה השנייה מעלה בחריפות בתודעת הקורא את חוויות המפגש הראשוני המהמם בין היהודי הגולה וארצו.

"רוזנפלד", מאיה קסלר ("כנרת-זמורה-דביר")

סיפור אהבה וארוס ישראלי עכשווי כתוב בדיוק ובקצב מענגים.

"הספר האדום", אסף ענברי ("ידיעות ספרים")

ידע היסטורי רב וחשוב על תנועת העבודה והשמאל הישראלי ניתן כאן בצורה סיפורית שובת לב, בין היתר בגין עוקצנותה.   

"הנעלם", חיים הזז ("כרמל")

קובץ סיפורים צנום אך רב תוכן המציג את אחד מגדולי סופרינו בעבר במלוא רב-גוניותו ומזכיר את הזמנים שבהם סופרים עבריים היו אנשי רוח רבי ידע ביהדות שלא כופפו ראשם ברגשי נחיתות בפני הדת.

"אל תספר לאחיך", מאיר שלו ("עם עובד")

יצירה מעוררת, מהנה ונבונה על יחסי גברים ונשים ועל יחסי סופר-סיפור-מאזין וקורא.   

"פילים לבנים", קרן שווץ ("בבל")

דוקטורנטית ישראלית לארכיטקטורה נמשכת לסיפור משפחתי מתקופת המנדט. הטון המספר תורם רבות לספר: זהו קול חרישי, מלנכולי, נבון, עדין, בטוח בדרכו בלי להבין אותהּ עד תום, דָבֵק בבּלבּולו באופן מרשים.

סיפורת – תרגום

"מסעות גוליבר", ג'ונתן סוויפט ("כרמל", מאנגלית: יותם בנשלום)

תרגום מוצלח ליצירת המופת הסאטירית בת המאה ה-18.

"צומת", ג'ונתן פראנזן ("עם עובד", מאנגלית: עתליה זילבר)

פראנזן מנתח – ומגלם! – את רוח הזמנים המוסרית/מוסרנית/דתית שלנו דווקא דרך רומן היסטורי עסיסי על שנות השבעים.

"כן", תומס ברנהרד (הוצאת "רות")

מופע נוסף של המונולוג הברנהרדי הזועם, המיואש, יוקד הרוח, המוזיקלי, המהפנט.

"חמישה רומנים קצרים", נטליה גינצבורג ("הספרייה החדשה")

חמש נובלות שכתבה גינצבורג בתחילת הקריירה שלה מתפקעות מאנושיות ומתבונה אנושית של המספרת ובחלקן הן שוות ערך ליצירות צ'כוב המשובחות ביותר.

"נפש כנועה", מבחר נובלות וסיפורים קצרים רוסיים ומהמאה ה-19 ("כרמל", מרוסית: דינה מרקון)

אסופה עשירה ומגוונת ולא אחידה ברמתה של הצורה הסיפורית הקצרה מעידן הזהב של הפרוזה הרוסית. היצירה שהכי משכה אותי בה היא הנובלה של גורקי.

"הסוף", קרל אובה קנאוסגורד ("מודן", מנורווגית: דנה כספי)

כרך הענק האחרון של האוטוביוגרפיה "הקטנונית" של קנאוסגורד ממקם אותה רעיונית באופן מוחץ: כקונטרה למחצית הראשונה של המאה ה-20, המחצית האנטי-אינדיבידואליסטית.

עיון

"סדנא דגלותא", י.ח. ברנר (הוצאת "בלימה")

אוסף מאמרים של ברנר בנושא זהות יהודית חילונית. נקודת מוצא לדיון חיוני לימינו.

"דבש אריות", דוד גרוסמן ("הספריה החדשה")

אחד משיאי הסיפורת שבמקרא זוכה לטיפול פרשני דק וחד בידי אחד מטובי סופרינו.

דצמבר 26, 2022 – 11:11 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (1)

ביקורת על "כסף" של זאב סמילנסקי בהוצאת "פטל" (190 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אלישע, הגיבור של "כסף", הוא אסטרופיזיקאי ישראלי שגר בסיאטל ומחליט, ללא חדווה, לעבור למגזר הפינטק (שילוב של פיננסים וטכנולוגיה מתקדמת). אחרי ראיון עבודה מוצלח בניו ג'רזי עם בעלים של חברת השקעות אגדית, אלישע מחליט, להפתעת מארחו, לצעוד ברגל לתחנת הרכבת הלא קרובה. אך האם הוא בכיוון הנכון? "לחטט בטלפון כדי לברר היה דבר שגאוותו סלדה ממנו", מעיר המספר. כך, באבחת פרט קטן, מוארת דמות. בהמשך, אלישע, אשתו האמריקאית, אמילי, ובתו המתבגרת, עלמה, יושבים במרפסתם בסיאטל טרום המעבר למנהטן (אלישע אכן התקבל לעבודה היוקרתית). ערב של סוף קיץ מרהיב ואיש איש מול מסכו. "אך מכיוון שהיו מי שהיו, עמעמו את בהירותם של המסכים ככל שניתן על מנת לא לחבל באפשרות למוש את החושך המכסה והולך". עוד אפיון דק. הפרטים הקטנים האלה הם מקור עונג גדול בקריאת פרוזה. ובייחוד כשהם נוגעים לאפיונים דקים של דמויות. אמרת חז"ל העמוקה על בני האדם ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" מזכירה לנו את העובדה המהממת בדבר הגיוון האנושי. חלק מתפקידיה של הסיפורת הנו בדיוק המחשת הגיוון האנושי, הדק לעיתים, הזה.

אך לא רק הדמויות מאופיינות בדקות. גם המספר – ו"המחבר המובלע" שעומד מאחוריו – מקבל צביון ברור כאשר בנסיעה חוצת אמריקה, בדרכם למנהטן, נקלעים אלישע, אמילי ועלמה לחנות כל אמריקאית. על פני עמוד וחצי מונה המספר את השפע של מוצרי החנות, השפע המופלא, הגרוטסקי: "המדף הראשון יוחד לבירה. היו שם בדוייזר, באד לייט, היינקן, היינקן לייט, בוש, קורס, קורס לייט, מילר, מילר לייט, קורונה, בק'ס, פבסט, סם אדמס, רד רוק, ארצ'יס, ברנק, שקומה, טירי סטון, זולפט ברסט, מידל ג'יאנט, קואקי'ס" – ועוד לא סיימנו עם הבירות! המחבר המובלע יכול היה הרי להסתפק באמירה קצרה כגון: "היה שם שפע בלתי נתפס של בירות". בכך שבחר לפרט כמו יצא מהצללים והעניק תו אופי לדמותו-שלו: אני רוצה לספר סיפור על אמריקה, על שפעתה ומוזרותה!

ואכן, "כסף" הוא רומן בסגנון דון דלילו על אמריקה. רומן קצבי, אמין, עדכני ומוצלח למדי על אדם שתאוותו העמוקה היא סקרנות מדעית אבל החיים – הוא לא מקבל קביעות באקדמיה וגם אשתו תומכת בשינוי – גורפים אותו לעבוד בעבודה ספקולטיבית שמקבלים בה סכומי עתק, סכומים מטורפים. יושבים אלישע ועמיתיו במשרדי החברה במנהטן ועורכים ספקולציות ממוחשבות במניות וניירות ערך שונים ומרוויחים סכומים לא נתפסים, מגונים. ואלישע חש שהם מגונים. והוא חש גם באלימות החרישית שיש מאחורי כל זה. ובסכיזואידיות. בקטע רומן מעניין במיוחד – שלי הזכיר את הטענה הגאונית שקיימת לטעמי בסיפור הקצר המפורסם של פיצג'רלד, "יהלום גדול כמו מלון הריץ", טענה בדבר הקשר בין תאוות בצע לרצון להתרחק ככל שניתן מהחברה, בדבר הקשר בין חמדנות לסכיזואידיות – פוגש אלישע את כותב הקוד המקורי שאיפשר לחברה לגרוף הון עתק ממסחר באגרות חוב. רוברטסון, זה שמו, פרש מעבודה וחי בבדידות סגפנית במתחם רחב בחוף המערבי, הרחק מאדם ועיר. הדון דלילו-איות קשורה גם לרקע האפוקליפטי של הרומן. בעוד החברה הפיננסית גורפת את הונה, אמריקה שמסביבה מחשבת להתפרק. מתחים אלימים פורצים בין מושלים רפובליקנים קיצוניים (אחד מבעלי החברה של אלישע תומך באחד מהם) לתושבים זועמים, על רקע של קריסות כלכליות ואסונות טבע. כך מסב "כסף" את תשומת הלב לרגע מעניין שאנו מצויים בו ביחסי ישראל ארה"ב. זה כבר לא בדיוק ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מול ארץ המגבלות הבלתי אפשריות. המציאות בארץ אמנם לא פשוטה ושברירית. אבל המציאות בארה"ב נראית, לעיתים, מסובכת אף יותר (הקיטוב, טראמפ, ההתנפלות על גבעת הקפיטול). איך אמרה לי פעם סטודנטית יהודייה אמריקאית שחפרו פניה מבושה על ההבדל העצום, לדבריה, בין נתניהו לטראמפ: "At least he – Netanyahu – is professional!".  

וכאן אנו מגיעים לנקודה הישראלית. לא נמסר לנו הרבה על הסיבות שהביאו את אלישע להגר לארה"ב. ואולי הן מובנות מאליהן (גם אם לא חביבות עלי). הרומן קרוב כאן לכמה וכמה יצירות ישראליות מהעשורים האחרונים שעוסקים בישראלים שהיגרו לארה"ב (החטיבה בולטת בהן שייכת למאיה ערד). אבל הרומן גם מספר בתמציתיות שהמצב בארץ לא טוב וישראל היא מדינת משטרה שאנשים נעצרים בה בקלות. בהקשר זה יש לציין שהרומן כתוב בעברית נפלאה, שמזכירה מרחוק את העברית החושנית של אביו של הכותב, ס. יזהר (ושעל רקעה בוהקות כמה שגיאות עברית, מעטות אך משונות: "צומת" בלשון נקבה והיעדר אל"ף, פעם אחת לפחות, בגוף ראשון עתיד). אבל החולשה של הרומן מצויה בחלקו הישראלי, חלקו האחרון. אלישע, במהלך עלילתי מעניין בתחילתו, מגיע עם משפחתו לבקר את אימו הזקנה בפתח תקווה. אבל אז חלה תפנית דרמטית ולא אמינה במיוחד בעלילה. והעיקר: הסופר, והמחבר המובלע, רומז בדרכים שונות, שהוא רוצה גם לדבר על ישראל, לומר עליה משהו. אבל האמירה לא ברורה ולא חדה, בהשוואה לחלקו האמריקאי של הספר המעניין בכללותו הזה.    

דצמבר 23, 2022 – 8:30 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

ביקורת על "סתיו גרמני" של סטיג דאגרמן (הוצאת "אפרסמון", משוודית: דנה כספי, 132 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ביצירת המופת של אורי ניסן גנסין, "בטרם" (1909), מתוארת חבורת צעירים ממקורביו של הגיבור, אוריאל, שנהגה להתכנס ולאכול ביום כיפור "ארוחת חברים חשאית ודווקא שמנה למדי". בהיפגשם זה עם זה לפני מועד הסעודה רמזו בני החבורה זה לזה, מהרהר אוריאל, דבר מה כעין זה: "הי! אני ואתה גלוּי לנו אותו סוד, שאין אלוהים בשמיים…". אוריאל, כמו המספר המובלע של "בטרם", אינם מתפעלים מהאפיקורסים לתיאבון ולהכעיס האלה. וזאת יש לדעת: יצירת גנסין היא אולי חטיבת הסיפורת הבולטת ביותר בספרות העברית (ולא רק בה) הממוקדת בעובדת היסוד של היעדר האלוהים ובהשלכותיה המטפיזיות החמורות. אבל דווקא משום כך, גנסין לא מתפעל מכופרים קלי ראש כמו הסועדים ב"בטרם", ובכל מקרה לא מתלהב מהשימוש בכפירה לצורכי התהדרות חברתית. תחושת יחסנות מתהדרת דומה נמצאת, כמדומני, אצל חלקנו כשאנחנו עוסקים בהיידגר או בסֶלין. הישגיו של סלין כסופר בספרות הצרפתית של המאה ה-20 אכן שניים רק לפרוסט, כך נראה לי, ועל גדולתו של היידגר כפילוסוף מעידים רבים. אבל תמיד נדמה שנלווה לעיסוק בהם איזה קורטוב קורת רוח עצמית, משהו כעין: "הי! אני ואתה גלוי לנו שסלין היה תומך נלהב של הנאצים, אך אנו, שלא כהמון הנבער, יודעים להתעלות על כך ולהפריד בין התוך לקליפה".    

אני מקדים זאת להמלצת הקריאה ברשימות העיתונאיות המעניינות שקובצו ב"סתיו גרמני" כי גם כאן יכולה להתלוות לקריאה איזו התבשמות עצמית על רוחב דעתו של הקורא, ובפרט הקורא היהודי-עברי, שפותח את לבו לסבל של הגרמנים בתום מלחמת העולם השנייה. על מנת שהקריאה לא תהיה קיטשית, באחד מהמובנים שהעניק מילן קונדרה למושג – הדמעה השנייה מלאת ההתפעלות העצמית על שהזלנו את הראשונה – כדאי לנסות לנטרל איזו ארומה "חתרנית" שיכולה להתלוות לקריאה בטקסט הזה.

סטיג דאגרמן בן ה-23 היה כוכב עולה בשמי הספרות השוודית כשנשלח בסתיו 1946 על ידי העיתון השוודי "אקספרסן" לסקר את החיים בגרמניה (במערב גרמניה, ליתר דיוק). ברשימות כתובות היטב, דאגרמן, אנטי פשיסט ומתעב של המשטר הנאצי, מציג את הסבל הגרמני הניכר עם תום המלחמה. חיים בצפיפות בחורבות הקפואות, לעיתים בתת-תזונה; ילדים שיוצאים לגנוב מכל הבא ליד על מנת לאכול וצעירות המוכרות את גופן כדי לקיימו ועוד. דאגרמן מצטט בפתיחה את המו"ל היהודי הלונדוני, ויקטור גולנץ, שרואה במציאות בגרמניה "סכנה לערכי המערב": "ערכים המושתתים על כבוד לפרט אפילו אם הפרט הזה הפסיד את אהדתנו, ועל חמלה, כלומר היכולת להגיב לנוכח הסבל, בין שהוא מוצדק ובין שלא". המסורת שלנו אמנם גורסת ש"כל המרחם על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים", אבל היא שואבת את האמירה הזו מכך ששאול חמל על אגג מלך עמלק, כלומר חמל על מנהיג העמלקים. ואילו דאגרמן מדגיש שאחת הבעיות במה שקורה בגרמניה הוא ההענשה הקולקטיבית שאינה מבחינה בין מנהיגים ותומכי משטר מחד לעם מאידך, בין משתתפים במעשי זוועה לעומדים מנגד, למתנגדים להם ואף למי שסבלו מהם בעצמם (!). אכן לא כולם בגרמניה, מעיר דאגרמן, סובלים באופן שווה, אבל ההבדל בסבל הוא מעמדי ולא קשור למידת התמיכה בנאצים: "בעוד העניים ביותר חיים במרתפי ההריסות, בבונקרים או בתאי כלא שאינם בשימוש עוד, ואלה העניים למדי מצטופפים בשיכונים שנותרו על תלם, משפחה בכל חדר – הגרמנים הכי פחות עניים גרים בווילות הישנות שלהם או בדירות הגדולות בערים". דאגרמן רואה מראות קשים רבים. אחד מהם הוא רכבת של גרמנים המגורשים מבוואריה שבדרום גרמניה לצפונה אך איש לא מקבל אותם שם והם נותרים תקועים מורעבים ברכבת עד שיימצא פתרון. לקורא היהודי האמירה האירונית המרירה של רופא גרמני שמרן ואנטי-פשיסט, שקצרה ידו מלסייע לשוכני הרכבת, כי קרון הרכבת הדולף "אינו מתאים עוד להובלת סחורות. רק אנשים", מעוררת התקוממות. מיליונים מבני עמנו הובלו בתנאים נוראים מאלה של יושבי הרכבת המתוארת – והובלו אל מותם. אך לאותו קורא יהודי נאמר שאף אלתרמן, ב-1944, ב"שירי מכות מצרים", הדהים את קוראיו כשכתב על חמלה לחפים מפשע בקרב האויבים (השירים נתפרשו כנוגעים לגרמניה הנאצית): "כִּי צַדִּיק בְּדִינוֹ הַשֶּׁלַח, – / אַךְ תָּמִיד, בְּעָבְרוֹ שׁוֹתֵת, / הוּא מַשְאִיר, כְּמוֹ טַעַם מֶלַח, / אֶת דִּמְעַת הַחַפִּים מֵחֵטְא”. ובעצם, מי לנו גדול מאברהם אבינו שקובל על אלוהים המתעתד להחריב את סדום: "האף תִסְפּה צדיק עם רשע"?

סתיו 1946 היה הסתיו של ביצוע גזרי הדין במשפטי נירנברג ושל הבחירות החופשיות הראשונות בגרמניה עם תום המלחמה. אבל התגובה לכל אלה, לפי דאגרמן, היא "אפתיה וציניות". בגלל הקור והרעב. דאגרמן מתאר את בתי הדין המיוחדים לדה-נאציפיקציה שהוקמו במצוות בעלות הברית, על המלאכותי, התיאטרלי והלא הוגן שבחלק מפעילויותיהם (נאצים אמיתיים חומקים מעונש כאשר הם יודעים להתאים את עצמם לנסיבות ולהיות לעזר לשלטונות בנות הברית). ברצותו לתת תמונה מלאה ככל האפשר דאגרמן נע מהערים אל הכפרים. והנה, ביער ליד אחד הכפרים, מבליחה תזכורת לזוועות המשטר שהובס: "ביער הזה נתלו באפריל 1945 שלושה ילדים סוררים שברחו מהפולקסשטוּרם הביתה לאמא".

דצמבר 16, 2022 – 7:44 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

תגים , |

על "סדנא דגלותא" של יוסף חיים ברנר (בהוצאת "בלימה" ובעריכת יונתן מאיר ורפי צירקין-סדן)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הבחירות האחרונות, בהכרעה שהייתה בהן ובדומיננטיות של המפלגות החרדיות והדתיות-ימניות בקואליציה שמתגבשת בעקבותיהן, הפכו לדוחקת את סוגיית גיבושה או אישושה של זהות יהודית חילונית הומניסטית. ולכן דבר בעיתו מה טוב הנו הוצאתם מחדש של כמה ממאמרי ברנר המפורסמים בשני ספרונים בידי הוצאת הבוטיק "בלימה". הספרונים האסתטיים לעילא הם מעין פריטי אספנים (ראו אור "רפ"ח", כלומר 288, עותקים מכל ספרון, כפי שמצוין באחריתם). אך מי שלא ישיג או שלא תשיג ידו את הספרון יוכל הרי לקרוא את המאמרים חינם אין כסף ב"פרויקט בן יהודה" הזכור לטוב שברשת. אם כי הספרונים הקטנים האלה ממחישים לי שוב את ההבדל העקרוני בין קריאה בספר לבין קריאה באינטרנט. אני מכיר את המאמרים האלה שנים ארוכות, קראתי אותם במהדורות "כל כתבי" השונות וברשת כאחת, והנה "החיתוך" הספציפי שמאפשר הדפוס בכינוסם בספר עצמאי, חישל קשר אמיץ ביניהם והאיר אותם באור חדש.

הקובץ הראשון, בעל השם המטעה לטעמי, "סדנא דגלותא", מרכז שבעה מאמרים שפרסם ברנר בשנתיים שאחרי עלייתו ארצה, כלומר בין 1909 ל-1911. אתמקד בקובץ הזה בביקורת זו (הספרון השני מכיל את מאמרו המפורסם של ברנר על מנדלי מוכר ספרים: "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים"). חלק מהמאמרים כאן מפורסם מאד ("על מחפשי אלוהים", "על חזיון השמד" – שעורר בשעתו מהומת אלוהים בציבוריות העברית ושבו עוסק ספרה המלמד של פרופ' נורית גוברין: "מאורע ברנר – המאבק על חופש הביטוי" – וה"זשנר [כך בנוסח המקורי, לא "ז'אנר"] הארץ-ישראלי ואביזרייהו"). פרופ' יונתן מאיר, העורך, משכנע מאד בתועלת שיש בקריאתם כהקבץ אחד ארוך. למעשה, לפנינו אחת מהחטיבות הבסיסיות ביותר, אחת מקומץ נקודות ההתחלה האפשריות, בדיון על מהותה ואופייה של התרבות היהודית החילונית. שני המוקדים של המאמרים הם הדת והתרבות הלאומית (סוגיית ארץ ישראל משנית בהם ולכן כתבתי שהשם שנתנו העורכים לקובץ מטעה). ברנר מציג כאן בכוח רב את עמדתו האתיאיסטית הנחרצת ואת טענותיו שניתן להיות יהודי טוב, יהודי שלם, גם ללא אמונה באלוהים. הכפירה הברנרית עושה רושם כי היא מלאת רגש, היא אינה כפירת אנשים מלומדה, והיא גם לא כפירה של מי שמביט "מלמעלה" על בני האדם, מין כפירת ריצ'רד דוקינס שכזו, אלא היא כפירה "מלמטה", ממי שמכיר את מוראות הקיום האנושי ומדבר בשמם. ברנר גם רותח על אינטלקטואלים שמשתעשעים להם ב"רליגיוזיות". הנה קטע שמתמצת בעיניי את תפיסתו: "והראיתם לנו את רסקין [ג'ון, לא ניב] ואת מטרלינק. כאילו כל 'הגדולים' הללו יכולים להוכיח לנו, כי זו הנהגת העולם האכזריה, המשוללת כל בינה, המלאה כל מיני תעתועים – תעתועים המתגלים בעובדות אופיות [הכוונה לעקרוניות], החל מחרבן מסינה [ברנר מתייחס לרעידת אדמה בסיציליה שגבתה ב-1908 את חייהם של 80,000 בני אדם] והאקספדיציות של עונשין הרוסיות [הכוונה למשלוחי אסירים לסיביר] וכלה ביסורי ילד עברי אחד, שאבותיו נהרגו בפוגרום – כי זו ההנהגה… אלהית היא!".

הנושא השני כרוך בראשון אבל נבדל ממנו בכל זאת. ברנר לא רק סבור שניתן להיות יהודי לאומי שלם ללא אמונה באלוהים, אלא הוא אף טוען שאין צורך כלל לחשוב שיש כזה דבר תרבות לאומית יהודית ספציפית ולפיכך שעל כל מי שרוצה להיות יהודי נאמן לרכוש לו ידיעות בסיסיות בתרבות זו. מתוך תפיסת עולם אקזיסטנציאליסטית מובהקת (שפרופסור אבי שגיא ניתח אותה באופן שיטתי בספרו היפה על ברנר: "להיות יהודי"), ברנר גורס שהתרבות היא דבר מה שהנו צורך של היחיד, היא לא קודמת ליחיד ואינה כפויה עליו הר כגיגית (ולכן, אגב, המאמר הראשון כאן, "בפעם המאה", הכתוב באופן ספרותי כדיאלוג בין שתי דמויות, הוא גם יצירת מופת ספרותית, לא רק הגותית, בהתאמה שיש בו בין תוכן לצורה: סוגיית הזהות הלאומית היא סוגייה פרסונלית!). מכאן הקטעים המפורסמים מהמאמר "על חזיון השמד" בהם ברנר אומר שהוא כשלעצמו לא מתפעל במיוחד מהתנ"ך ומצד שני לא חושב שזו בגידה לאומית אם יהודי מתעניין בדמותו של ישו. ובכלל, אנחנו יהודים כי נולדנו למציאות כזו וכעת נעשה שקר בנפשנו ופיחות באותנטיות קיומנו אם נכחיש זאת. אבל אין אנו כפופים לחובה שמוטלת עלינו מלמעלה, מ"רוח האומה" או מכל מקור אחר, לקיים את ערכי היהדות הייחודיים שברנר כופר הן בעליונותם ואפילו במציאותם.

היריב הגדול של ברנר בסוגייה זו הוא אחד העם (במפורש הוא מתווכח כאן עם תלמידו, יוסף קלוזנר). אחד העם שגרס שניתן להפריד בין הדת היהודית לבין התרבות הלאומית, והקיום היהודי המודרני צריך להיות מושתת על המסורת התרבותית הלאומית, גם ללא אמונה באל.

בצעירותי עמדתו של ברנר נראתה לי הצודקת בוויכוח הזה. אבל היום אני חושב שדווקא האחד העמיות קריטית לעתידנו בארץ הזו. וזאת מהסיבות הבאות: א. הדת כאן "ובגדול". שקיעת האידאולוגיות – הלאומית, הסוציאליסטית – יצרה ואקום, שלתוכו נכנסת הדת בעוז. יש להקים לה יריב ראוי, בדמות מערך רעיוני-תרבותי חילוני מתחרה, כפי שהציע אחד העם (וביאליק תלמידו). ב. ברנר לא הבין עד כמה הוא עצמו מלא, ולהנאתו, בתרבות יהודית, ועד לאן יכולה הריקנות התרבותית להגיע.

דצמבר 9, 2022 – 8:28 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

תגים , |

גילוי עירנות

לגבי הממשלה הקרבה ובאה, אני אומר לעצמי, לא צריך להיות היסטריים, אך בהחלט צריך להיות ערניים.

השלטון לעיתים ממתן את המגיעים אליו.

אבל לעיתים הוא מקצין.

ערנות רבה כדאי להקצות, למשל, לבקשתו של איתמר בן גביר להיפגש עם החייל שתועד כתומך שלו, של בן גביר, ומבטיח לפעילי שמאל שכעת: "בן גביר הולך לעשות פה סדר במקום הזה. זהו, אכלתם אותה".

זו בהחלט דוגמה לתפיסת עולם של מבעיר אסמים, מאלה הקנאים שרוממות החירות בגרונם אבל הביאו עלינו את חורבן בית שני, זה בהחלט איתות מבשר רעות שבן גביר אולי לא השתנה כל כך בעקבות הגעתו הקרבה לשלטון.

הרי הוא האנרכיסט האמיתי! מי שמבקש להכניס בבוטות פוליטיקה לצה"ל מפרק את אחד החוזים הבסיסיים שעליהם מושתתת המדינה. צה"ל הוא צבא העם. הוא אכן מקיים את מדיניות הממשלה הנבחרת. אבל הוא לא "שייך" לפוליטיקאי כזה או אחר ואינו מליציה של מפלגה כזו או אחרת.

אני מקווה שהמעידה רבתי הזו של בן גביר, הניסור הנמרץ והאווילי הזה של העץ עליו כולנו יושבים, אינם עדות להמשך. שאכן נגלה אדם רציני יותר מאשר נער חמום מוח, נער מנערי הגבעות. צעירים חסרי ניסיון כבר גרמו לפחות פעם אחת בתולדות עמנו לפילוג המלוכה של דוד ושלמה, אותם "ילדים אשר גדלו איתו", עם רחבעם – שבעצתם המטופשת הרסו כבר ממלכה אחת.

קל להרוס גם את ממלכתנו הנוכחית בטיפשות ופזיזות נערים דומה.

דצמבר 1, 2022 – 8:37 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (2)