מבקר חופשי

בהכנת דבר מה אחר לכתיבה, נתקלתי פעם נוספת בקטע הזה מ-1913 (!) של י.ח. ברנר והתפעלתי ממנו שוב כבפעם הראשונה.

ריאליזם מפוכח, צונן, כנגד חברו ר' בנימין (לימים ממקימי "ברית שלום") ומאמר פובליציסטי שכתב האחרון ובו טען שיש להציג את הציונות כברכה גם לערבים ולחתור עמם לשלום ולרעות.

ברנר יוצא נגד סנטימנטליות ושקרים-עצמיים: מלחמה בינינו לבין הערבים תהיה גם תהיה כי יש כאן אינטרסים סותרים. שנאה יש ושנאה תהיה בין שני העמים. וצריך לדעת גם איך להיות "מלא-שנאה" לעתים, מוסיף ברנר (!).

"אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות".

ברנר, אני מניח, לו חי היום, היה סבור שניתן אולי להגיע לפשרה עם הפלסטינים על חלוקת הארץ. ברנר גם התנגד נחרצות לספרות מיליטריסטית המפארת את המלחמה וסוגדת לכוח (זה נושא המאמר הקטן ששקדתי עליו ובדרך נתקלתי בקטע הזה). אבל ברנר, אני מסיק ומניח, היה סבור שצריך להגיע לפשרה לא מתוך פנטזיות רגשניות ועיוורון על תוקפנותם של אויבינו, ואך ורק לאחר שהפלסטינים יבינו שלא יוכלו לעוקרנו מכאן.

ונראה שחלק מהם זקוקים לתזכורת על כך.

הנה לב טיעונו נגד הפציפיזם של ר' בנימין (שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן):

"לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הנהו מזיק. פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתירא…), הרי מהצד התוֹכי. בסוג זה יכולל גם המאמר “היכל-השלום” של ר' בנימין (ב“התורן”, חוב' א'). כי ביחס אידיאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות.

מה, ר' בנימין, יש לדבר על “היכלי-שלום”, כמו איזו מרת פוֹן-זוּטנר [פציפיסטית ידועה, כלת פרס נובל לשלום 1905! – א.ג.], בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים, אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו איזו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים;

מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים? מה יש להכניס בכלל אידיאולוגיות ליחוסים שבין עם לחברו – והיא לא תצלח? היחס האידיאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם.

והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר יושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריוּתם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה.

שנאה בינינו כבר יש ומכרחה להיות – והיא תהיה.

הם חזקים מאתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, איפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה. הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שנאה ומלאי-שנאה – כן, מלאי-שנאה, כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז נהיינו לעם.

אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות."

בקישור, המאמר המלא מפרויקט "בן יהודה", שמכיל גם ביקורת ספרות נפלאה בעומקה ודקותה (בין היתר: ביקורת שלילית על סיפורים של עגנון. ברנר, כידוע, היה תומך ופטרון של העילוי הספרותי הצעיר אך לא חשך שבטו ממנו כשחשב שסיפוריו אינם טובים. ואכן, עגנון, למיטב הבנתי, לא כלל סיפורים אלה המבוקרים כאן לשלילה בכתבים שנערכו על ידו בחייו!).

בתקווה לימים שקטים וכן, גם לניצחון על אויבינו.

חג שמח!

הרומן הוא סוגת האמנות האהובה עלי ביותר. בפער ניכר מהמתחרים (למעט מבחר של שירי רוק ופופ, רובם עבריים, ומה שבהיעדר מונח טוב יותר אקרא לו: מבחר של "שירים עבריים", שאינם "רוק" או "פופ", שמצויים אמנם במקום השני אצלי, אך לא בפער ניכר).

רבים שקראו בעבר לא קוראים כמו פעם. כך, לפחות, אומרים (וכנראה שזה נכון). יש לכך מספר סיבות (לא האחרונה שבהן היא שההיצף של הספרים שרואים אור בעשורים האחרונים, שרובם ספרים שאינם מאד טובים, יוצר אצל הקוראים רושם, ולעתים הרושם הוא תת-ספי, שהחוויה הספרותית היא חוויה בינונית. זכור לי לפני שנים שמאסתי לפתע בקריאה. ואו אז חישבתי לאחור את עשרת הספרים האחרונים שקראתי והבנתי שקראתי ספרים בינוניים, שהוציאו לי את החשק).

רבים שקראו בעבר לא קוראים כמו פעם. זה עניינם ולעתים קרובות הפסדם. אני – כדי להזכיר לעצמי מדוע אני אוהב לקרוא רומנים – חוזר תדיר אל המאה ה-19. המאה ה-19 הלא היא המאה של הרומן.

אני קורא עכשיו (לראשונה) את "יריד ההבלים" של ויליאם מייקפיס תאקרי. כבר עשרים שנה אני מתכנן לקרוא אותו – וטרם הסתייע (אנא אל תהיו שיפוטיים; במקור באתי מהספרות הרוסית ואני גולש מערבה אט אט). הרומן הגדול הזה מ-1848 – מה נאמר? תענוג צרוף. חכם, מהנה, צולפני, בקיא בהוויות העולם, רגיש (עם השפעה על טולסטוי לכל הפחות בדמות של פייר מ"מלחמה ושלום"; טולסטוי גדול יותר, כן?).

מעל הכל, חוויית הקריאה ברומן כזה היא חוויית ההינשאות. אתה בידיים טובות, נישא על כפיים במשך 700 עמודים. כלומר, במשך חודש או חודשיים (אני מתפנה לקריאה בתאקרי כחצי שעה לפני השינה בדרך כלל), אני יודע שצפויה לי חוויה אדירה מדי יום בהדרכה של מורה דרך מהשורה הראשונה: בקיא בחומר, יודע כיצד למנן את עצירות המנוחה, מי שיציג לי פלאי פלאות משולבות בהערות הומוריסטיות קולעות.

זו גם חוויה עברית נהדרת, בתרגום של אסתר כספי ל"מוסד ביאליק" משנות השמונים. בכלל (בגלל התרגום וההערות של כספי, אבל גם הנראות של הספר), "יריד ההבלים" הוא מעשה מו"לי עברי מפואר.

בקיצור, זה רומן!

המערכון של "ארץ נהדרת", עם שאולי ואירנה, מליל הבחירות (שבו שאולי ממליץ לישראל לפתוח במלחמת אזרחים), הוא באמת מאד מצחיק, אבל הוא לא מערכון "גדול" ו"מופתי".

הוא לא כזה, קודם כל, כי הוא סובל ממודעות עצמית ושנית כי הוא סוג של קלישאה מערכונית ושלישית כי הרעיון שהוא מבטא אינו חדש.

המערכון כולו נודף מודעות עצמית כעין זו: "הבה נכתוב מערכון בוטה, בסגנון 'בגדי המלך החדשים', שחושף את האמת העירומה, האלימה, שמתחת לכל זה, שאומר דברים כהווייתם במקום שפת החלקות הדיפלומטית". מודעות-עצמית בחלק מהאמנויות היא המקבילה של טעם לוואי בחלק מהמאכלים. זהו גם move קלישאי של סאטיריקנים, אמירה מוקצנת מפי דמות גבולית שמרשה לעצמה לומר דברים שלא ייאמרו. ולא פחות חשוב: המערכון לא חשף איזו אמירה מקורית על הישראליות. העובדה שאנו בארץ שבטים-שבטים היא אמירה ידועה שזכתה לביטוי קנוני בנאום נשיא המדינה ריבלין לפני שנים אחדות.

ואם כבר אז כבר: העונה השלישית של "שטיסל" מכילה כמה רגעים ופרקים יפים (בחמישה שראיתי), אבל היא ירידה ברורה ביחס לשתי העונות המצוינות הראשונות. היסוד הטלנובלי חזק מאד בה (ריבוי האסונות וכו') ואין תמיד הקפדה על אמינות בהתפתחויות עלילתיות. במאמר מפורסם-בשעתו על מהותה של "תרבות ההמונים" (Masscult and Midcult, 1960), טען המבקר האמריקאי דווייט מקדונלד כי מנגנון מרכזי של "תרבות ההמונים" היא תופעת סחיטת הלימון עד תום (הביטוי שלי, אבל לכך הוא מתכוון). כלומר, אם משהו הצליח, ממשיכים איתו עוד ועוד ועוד רק משום כך. כך, למשל, מביא מקדונלד דוגמה, אמן מופשט מצליח שהגלריה שלו לא אפשרה לו לעבור לצייר פיגורטיבי כי הוא היה מזוהה עם המופשט ובו זכה להצלחה. זה מנגנון אופייני ל"תרבות ההמונים" והוא שהופך את חלק מהיצירות שנמצאות בה ללא אותנטיות. זו התחושה הכללית בעונה השלישית של "שטיסל" על סמך חמשת הפרקים הראשונים. היה כאן חזון אמנותי מקורי, יפה מאד, שכעת סוחטים אותו עד תום בגלל ההצלחה שהוא זכה לה.

אם הדברים ישתפרו בהמשך – אדווח.

אני קורא עוד פעם את "אוטוביוגרפיה של קורא", אוסף הביקורות והמסות האנין והמעניין (יש בו מסה שמסבירה מדוע שם התואר "מעניין" לגיטימי ואף רצוי בהערכת ספרות!), של המבקר שלמה גרודזנסקי (1904-1972), אוסף שראה אור ב"הקיבוץ המאוחד" בתשל"ה.

חלק מהייחוד של גרודזנסקי נובע מכך שהביוגרפיה שלו התחילה בעיירה בליטא, נמשכה משם למשך עשרות שנות חיים בארה"ב ורק אחר כך נחתמה בעלייה לארץ וחיים בה. כך גישרה הרגישות הספרותית שלו בין המזרח אירופאיות של בני דורו והדורות שקדמו לו לבין היכרות מעמיקה עם הספרות האנגלית, כולל, ובייחוד, המודרניזם באנגלית (זה פשר הקירבה שלו לזך, למשל). גרודזנסקי היה כך מעין "גשר" בין הספרות העברית שקדמה לו, על האוריינטציה הרוסית (והאירופאית) הכבדה שלה, לבין הספרות העברית שאחריו, על האוריינטציה האנגלו-אמריקאית שלה.

אבל לא על כך רציתי לכתוב. גרודזנסקי הוא מעריץ גדול של ברנר. והנה הוא כותב באחת המסות מה טעם היה ברנר מסויג מספרות היידיש של זמנו. לא מדובר כאן באידאולוגיה "הבראיסטית" או "ציונית". ברנר היה מסויג מספרות היידיש בזמנו בגלל ההצלחה שלה! כלומר בגלל הפולחן והפולחן-העצמי של ההצלחה שנתפסה באצילות האנינה של ברנר כדבר מה וולגרי.

פעם כתבתי שעם הצלחה, כידוע, מתווכחים. ואחת מצורות הוויכוח שמה "ביקורת ספרות". אבל גם מחוץ לתחומי הספרות, כדאי לזכור שכוחות עולים אינם בהכרח כוחות צודקים, או צודקים תמיד; שיש דבר מה וולגרי בהצטרפות לטרנד או אידאולוגיה רק או בעיקר כי הם מצליחים; וכי הצלחה היא דבר מה זמני מאד.

הרי הספרות האידית "המשגשגת" איבדה את קוראיה היהודים האמריקאים תוך דור אחד, עוד לפני השואה, כשבני המהגרים עברו לקרוא באנגלית. הספרות העברית שנדמתה אז כזרם קטן בצד הנהר האדיר שגשגה הרבה אחרי רעותה המצליחה-לפנים.

ונקווה שעוד תשגשג.

1. כמובן שהתחסנתי.
2. אצביע ליאיר לפיד בבחירות הקרובות.
3. 2 אינו מעיד על תופעות לוואי של החיסון.
4. וברצינות: נתניהו הוא אדם מוכשר מאד וגם מסוכן. הוא מסוכן, חשוב לומר, גם מפני שהוא מוכשר מאד. כך את המכשלות האמתיות והעמוקות שלו בניהול משבר הקורונה (אי הפעלת תוכנית הרמזור כהלכה, היעדר האכיפה במגזר החרדי, הכישלון הקולוסלי של השבתת מערכת החינוך לתקופות ארוכות יותר מאשר במדינות נפגעות קורונה אחרות ועוד) הוא יכול לטשטש הן בגין הישגיו המרשימים (החיסונים; נכון, זה גם הקופות, אבל נראה בהחלט שהוא תרם תרומה חיונית) והן בגין היותו רטוריקן ותועמלן-יצרן-תדמיות גאוני.
5. הסיפור המזעזע של אונס הילדה בת העשר על ידי (לפי טענת המשטרה) גנב בן הפזורה הבדואית. אסור לנושא הזה להפוך להיות סוגייה של "ימין" מול "שמאל". ישנה תחושה של אנרכיה, של אבדן מוראה של מלכות, באזורים שונים של הישראליות. עם כל ההבדלים העמוקים בין המקרים, קיימת גזירה שווה בין הצפצוף של המגזר החרדי על תקנות הקורונה, החוצפה הבלתי תיאמן של גניבות מבסיסי צבא בדרום (! – חשבו על זה רגע), מילוי הוואקום של המשטרה בפרשה שהתפרסמה לפני כמה חודשים שבה אקטיביסטים למען בעלי חיים פרצו לביתו של אדם שתיעד את עצמו מתעלל בכלב, הפשיעה בחברה הערבית שלא ניתן לה מענה תקיף, החיסול ב"עולם התחתון" שהתבצע בשעה שהמועמדים לחיסול היו בעיצומו של ליווי משטרתי (!), תחושת היעדר השלטון המרכזי שאולי היא שהביאה אזרח להרוג גנב בדואי. אני מחשיב את עצמי להומניסט, ולמרות זאת אני סבור שבני אדם אינם במיטבם כשהם סבורים שהם לא יבואו על עונשם. לכן האנרכיזם נראתה לי תמיד התפיסה הפוליטית הנאיבית ביותר. בכל מקרה, האנרכיזם שהתופעות הללו מעידות עליו – מפחיד. והלוואי שנתלכד על מנת לצמצם אותו.
6. איבוד ההבחנה בין דרגות עוולות שונות בדיון הציבורי סביב פרשיות מין נראה לי מסוכן מאד. יש הבדל עצום בין אונס של ילדה לבין מי שגם אחרי שאומרים לו להפסיק לשלוח הודעות זימה בווטסאפ הוא לא עושה זאת. גם אם גם המעשה האחרון – פסול. יש הבדל עצום בין אונס של ילדה לבין מי שבתכתובת ווטסאפ מתבטא בצורה עקומה ומגושמת התבטאות הקשורה באונס. גם אם גם המעשה הזה פסול. כרגע, במקרים רבים, העונש על כל עבירות המין, פליליות ולא פליליות, חמורות מאד וחמורות הרבה פחות, כולן כאחת, הוא זהה, פחות או יותר – שיימינג בראש חוצות. ויש אנשים שמבחינתם העונש הזה הוא גזר דין מוות.