מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מבחנו של הרומן הזה נעוץ בשאלה אם הוא היה מעניין ובעל משקל גם אם הוא היה נקרא, נניח, "השטמברגים", והוא היה מספר את סיפור פגישתם הטרגיקומית של היסטוריון יהודי-אמריקאי והיסטוריון ישראלי בשם בנציון שטמברג בעיירה אוניברסיטאית בצפון מדינת ניו יורק. כלומר לו לא היה ג'ושוע כהן – הסופר היהודי-אמריקאי יליד 1980, מהנחשבים בבני הדור הצעיר בספרות האמריקאית – מבסס את ספרו על אנקדוטה ששמע מהרולד בלום, מבקר הספרות הדגול, על ביקור דומה לזה שמתואר בספר, ביקור של בנציון נתניהו, אשתו ושלושת בניהם (יוני בן ה-13, בנימין בן ה-10 ועידו הקטן), האם עדיין היה זה רומן מעניין?

התשובה חיובית. או לכאורה חיובית. כהן משכיל לחלץ מהמפגש הזה, בין אקדמאי יהודי-אמריקאי ואשתו היהודייה-האמריקאית, דור שני למהגרים מזרח אירופאיים המנסים להשתלב בזרם המרכזי של החיים בארה"ב, לבין ההיסטוריון הציוני הקנאי, שמחפש משרה בגולה הדוויה, רומן רעיונות שעוסק במתח בין שתי האופציות היהודיות הגדולות של המחצית השנייה של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. כך רוּבֶּן בלום, ההיסטוריון היהודי-אמריקאי והמספר החצי-בדוי של הרומן: "בערך עשור לפני הסתיו שאני נזכר בו, נוסדה מדינת ישראל. במדינה הזעירה ההיא שמעבר לעולם, יהודים עקורים ופליטים עמלו להמציא את עצמם מחדש לכדי עם אחד, מאוחד מכוח השנאות והשעבודים של משטרים עוינים, בתהליך המוני של סולידריות שנולדה מאיבה גדולה. בו בזמן התרחש כאן באמריקה תהליך אמוני תְאום, ובו היהודים עמלו לא להמציא אלא להשכיח את עצמם, או להפוך את המצאתם, או להיטמע באמצעות הדמוקרטיה וכוחות השוק, נישואי תערובת והתבוללות". בדרך אגב: עמדתו של כהן עצמו, כמדומה, מצדדת בצד היהודי-אמריקאי בעימות הזה. אבל הצגת ההתפתלות היהודית המיעוטית של רוּבֶּן בלום באוניברסיטה הוואספית שלו, הפכה אותי דווקא לציוני נלהב יותר, בניגוד לכוונת הסופר המשוערת.  

חלק מהברק הרעיוני של העימות הזה נובע מנושא המחקר של בנציון נתניהו: יהודי ספרד והאינקוויזיציה. כך נמתחת בסב-טקסט של הרומן אנלוגיה מעניינת (ומאיימת!) בין יהדות ספרד, שידעה אכן ימים יפים מאד לפני האסון שפקד אותה, ובין יהדות ארה"ב. ובאופן ספציפי, התזה של נתניהו, כפי שהיא מוצגת כאן לפחות, על כך שניתן לראות באינקוויזיציה לא מוסד דתי גרידא שאבד עליו הכלח, כי אם מוסד שמבטא אנטישמיות שמזכירה את האנטישמיות המודרנית, ואפילו בכיוון הגזעני שלה, מאפשרת לכהן לאחד באופן אלגנטי את עמדתו המקצועית של ההיסטוריון הישראלי ואת האידאולוגיה והזהות הלאומית שלו ותורמת לעימות בינו לבין פרופסור רובן בלום, המבקש מצדו לפלס את דרכו אל לב החיים האמריקניים. וכל בניין הרעיונות הזה, שלא יהיה ספק, נשען על עלילה דינמית, ועל מספר פיקח, שנון, מפוכח.

אלא שלא מדובר כמובן במרצה ישראלי בדוי. המרצה שמביא במפתיע את כל משפחתו למארחיו היהודים-אמריקאים. המרצה שעושה רושם נוקשה ולא חביב, תובעני ולחוץ בענייני כספים. המרצה המבריק אמנם אך שהוא ומשפחתו מביאים את אשתו של רובן, אדית', להגדיר אותם כך: "האנשים האלה לא נותנים, הם לוקחים". בהמשך, התנהגותם הפרועה של ילדי המשפחה תיצור שיא של פארסה ופיצוץ גלוי ביחסים בין שתי המשפחות היהודיות.

אמנם משפחת נתניהו היא משפחה ציבורית ויש עניין לציבור במידע רלוונטי עליה; אמנם זהו רומן ולא עדות ישירה (אם כי כהן לא טוען שמדובר בבדיה, באחרית הדבר שצירף לספר); אמנם האפיונים שיש כאן מעוררי מחשבה ומבדחים יותר מאשר פוגעניים – ובכל זאת, היה לי מעט לא נוח מהענקת שמות של אנשים אמיתיים ל"דמויות".

אבל מה שהביא את כהן ליצור דמויות על סמך אנשים אמיתיים אינו בעיקר יצר רכילותי או פרובוקציה זולה. אני חושב שמה שפעל כאן בחשאי הוא דחף סובטילי יותר, לבטים פנים-ספרותיים שהסוציולוג הצרפתי של האמנות ושל האסטרטגיות שאמנים נוקטים בהם על מנת לבדל את עצמם, פייר בורדייה, היה מבין אותם היטב. כהן, כמו כל הדור הצעיר של הסופרים היהודים-אמריקאים, נמצא במיקום מאד לא נוח מבחינה היסטורית. זהו המיקום של הבנים שנולדו לאבות הגדולים הבולטים. קודמיהם (בלו, רות, מלמוד, הלר, מיילר, פיילי ועוד) היו דור נפילי, שכבש בסערה את לב הספרות האמריקאיות בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. איך יוכלו האדיפוסים הצעירים לגבור על הלאיוסים האימתניים האלה? מה גם שהאבות הגדולים "תפסו" כבר את כל הנושאים היהודים-אמריקאיים האפשריים! כאן ג'ודי, בתם של רובן ואדית', מעוניינת בניתוח אף שיצמצם את אפה היהודי המובהק. האם לא פיליפ רות כתב כבר על הנושא הזה ובדיוק באותה שנה בה מתחולל הרומן שלפנינו (בספר ביכוריו מ-1959, "שלום לך קולומבוס")? והאם לא תיאר כבר ברנרד מלמוד ב"חיים חדשים" (מ-1961!) איש אקדמיה יהודי שמבקש להשתלב בקולג' מבודד יחסית? והאם לא תוארו כבר יחסי יהודי ישראל וארה"ב ב"החצי השני" ו"מבצע שיילוק" של רות', ב"לירושלים וחזרה" של סול בלו? מה יכולים המאחרים להגיע לזירה, כמו כהן ובני דורו, להוסיף על מה שכבר נעשה?

כאן נפלה האנקדוטה שסיפר הרולד בלום לכהן על בנציון נתניהו כמתנה מהשמים. הנה האפשרות לכתוב כמו האבות הגדולים, על אותם נושאים, אפילו על אותה תקופה, ובכל זאת להיחשב לאקטואלי ולחדשן! והכל בזכות בנו של אותו בנציון, כלומר בזכות בנימין נתניהו. נתניהו הוא הרי, לכל הדעות, אחד האנשים המרכזיים בסיפור היהודי במאה ה-21. הוא איש ההווה (או היה, עד לפני רגע)! הדחף לכתיבת הנתניהוז לא היה דחף רכילותי כי אם "בורדייאני": מוצא מבריק שמצא בן ממשיך לכתוב כמו אבותיו ובכל זאת להיות בן זמננו.

המוצא מבריק. ובכל זאת מותיר טעם לוואי עדין של אפיגוניות.