מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"חאדוּלה" הוא רומן יווני מ-1903, שכפי שלמדתי מדש וגב הכריכה נחשב במולדתו ליצירת מופת ואף הפך לספר שלימודו חובה במערכת החינוך ביוון. כותבו, שנולד ב-1851 למשפחה ענייה באי סקיאתוס (בין אתונה לסלוניקי), היה סופר ומתרגם. הבולט בתרגומיו הוא תרגום "החטא ועונשו" ליוונית ופאפאדיאמנטיס אף כונה "דוסטויבסקי היווני", על שום עיסוקו בשאלות הגדולות, התהומיות.

לכאורה, הכינוי הזה מוצדק. הגיבורה, חאדולה, הינה, בפתח הרומן, סבתא בת ששים, שחיה בדחקות בצד בנותיה העניות גם הן. הן חיות באי סקיאתוס. בתחילת הרומן, חאדולה שומרת על נכדתה שנולדה זה עתה ומהרהרת במשמרתה על חייה. אחרי שמשפחתה העניקה לה נדוניה זעומה, התחתנה חאדולה עם בעל טיפש ובזבזן ולזוג נולדו ילדים רבים (חלק מהבנים היגרו לאמריקה ואחד יושב בכלא). חאדולה, אשת חיל נמרצת, תרמה את חלקה לפרנסה ב"רפואה עממית": "חילקה עשבי מרפא, הכינה משחות נגד כוויות, גירשה רוחות רעות, עשתה עיסויים, טיפלה בסובלים והכינה שיקויים למתייסרים". אבל החיים דחוקים מאד, כאמור. והמצוקה רבה בעיקר למי שיש לו בנות. משום מה, הנוהג בחברה המתוארת הוא שמי שיש לו בנות חייב לספק נדוניה מכובדת על מנת שיצליח לחתן אותן. אני כותב "משום מה" משום שלא הבנתי עד הסוף מה הסיבה לכך, על אף שהעובדה אמינה בהחלט. הרי על פי חוקי ההיצע והביקוש, ובהנחה שיש כמות שווה של גברים ונשים, לא אמור להיות פער כזה, אלא אם כן הוא נובע מכך שהגברים, בגלל נורמות חברתיות, יכולים לתור להם אחר נשים מחוץ לאי; בכל מקרה, הסיבה לא מוסברת כאן. גורלם המר של עניי האי, ובפרט גורלן המר של הנשים, מעורר בחאדולה תהיות קיומיות עקרוניות: "באמת צריכות להיוולד כל כך הרבה בנות? ואם כן, האם זה שווה את הטורח הכרוך בגידול שלהן? האם אין זה תמיד פח או פחת? […] האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?"

תחת השפעת הרהורים אלה, כשהיא כאמור שומרת על נכדתה שחלתה, הנכדה מתעוררת וצורחת בקולי קולות. חאדולה "רכנה אל העריסה ודחפה שתי אצבעות ארוכות וקשות לתוך פיה של הקטנה כדי להשתיק אותה […] היא השהתה את אצבעותיה זמן מה ואז הוציאה אותן מפיה של התינוקת שהפסיקה לנשום".

כך מתחילות קורות חאדולה הרוצחת, שעד מהרה הופכת לחאדולה הרוצחת הסדרתית של ילדות. ייסורי מצפון קשים תוקפים בהתחלה את חאדולה, אבל כשנקרית לפני ההזדמנות להכרית, בכמה דרכים שונות ומשונות, ילדות או תינוקות ממין נקבה, היא לא עומדת בפיתוי. הרצחנות שלה, חשוב להדגיש, אינה סדיסטית כי אם רחומה, אם אפשר לומר כך, ופילוסופית. היא באמת חושבת שטוב לילדות שלא נולדו משנולדו והיא רואה את עצמה גואלת שלהן. הצטברות המקרים מעלה את חשדן של רשויות החוק המקומיות ובערך מתחילת חציו השני של הרומן מתואר המרדף אחרי חאדולה, שבהיותה אשת חיל (לא במובן של גל גדות, אלא בזה של המזמור מ"משלֵי"), כמוזכר, ובהיותה בקיאה בשבילי האי כבקווים שבכף ידה בגלל לקטנות צמחי המרפא שלה, הופך להיות מרדף ארוך ומפרך.

אז, לכאורה, דוסטוייבסקי. האין גם רסקולניקוב רוצח מטעמים פילוסופיים? אבל אין מה להשוות. הרובד הפילוסופי ב"חאדולה" אלמנטרי ביותר. אפשר לתמצתו במשפט אחד: חאדולה רוצחת כי היא חושבת שחייהן של הבנות באי נוראיים. חאדולה מתמצתת בעצמה את העיקרון המנחה אותה, כשהיא מהרהרת בחיי הנזירים והכמרים: "כמה מאושרים היו האנשים האלה, שבחרו בגיל צעיר להתמסר לעבודת האל. כאילו העניק להם האל עצמו השראה והנחה אותם מה נכון לעשות. לא להביא לעולם עוד יצורים אומללים. זה היה הדבר העיקרי, מלבד זאת הכול היה משני". פרישותם של אנשי הדת היא עיקר מורשתם! ואילו ב"החטא ועונשו" חלק עיקרי מנפתולי הרומן הוא הניסיון של הסופר – ושל רסקולניקוב עצמו – להבין בדיוק מדוע הוא רוצח (כי הזקנה המלווה בריבית היא רשעית; כי מי שמצליח – כמו נפוליאון – מוחלים לו על רציחות; כי אולי הרצח יהפוך אותי לדמוי נפוליאון ועוד ועוד) ולאחר מכן עוד מוקדש חלק עיקרי ומורכב ביותר להבנה מדוע הוא מתוודה על פשעו. בקיצור, הרובד הפילוסופי ב"החטא ועונשו" לא רק שהוא מפותח הרבה יותר, הוא ממלא חלק מרכזי בדרמה של הרומן.

"חאדולה" לא מגיע לקרסולי "החטא ועונשו" ואיני סבור שהוא "יצירת מופת". אבל הוא רומן טוב מאד. הוא רומן טוב מאד לא בגלל הרציחות של חאדולה וסיבותיהן. הוא רומן טוב מאד, ראשית, וזה אולי יישמע מוזר בהתחלה, כי הוא רומן פעולה חזק. המרדף אחר חאדולה והתחמקויותיה מרודפיה מתוארים בפירוט מדייק, באמינות רבה, בחושניות של תיאור המרחב הפיזי של האי בו היא מסתתרת ונודדת. הנה דוגמה: "בינתיים המשיכה חאדולה לרוץ ולטפס גבוה יותר אל קצה הצוק. היא היתה מותשת, מתנשמת ומתנשפת. היא הלכה קצת ואז נעצרה רגע כדי להטות את אוזנה ולהקשיב. היא רצתה לדעת אם רודפיה הצליחו לחצות את המעבר המסוכן בין הסלעים. היא לא ששמעה דבר. מהעיכוב הזה הבינה ששני אנשי החוק מהססים רבות למראה המעבר הצר. לבסוף הגיעה עד מעיין הציפורים, כמו שאמר לה קַמָבנַחמָקיס. המעיין נבע במרומי הצוק ויצר סביבו משטח חלקלק של אדמה מכוסה טחב וצמחי מים שנראו כצפים על פני המים". בכלל, כל הרומן מקרין אמינות, דיוק, לפיתה הדוקה, יציבה, סמכותית, של המילים את המציאות שאותה הן מתארות. בנוסף לריאליזם – ובייחוד לתרומתו של הריאליזם הזה להיותו של חאדולה "רומן פעולה" בעל משקל – מעשיה הרצחניים של חאדולה מתוארים ללא מלודרמטיות אך גם ללא אטימות רגשית ודמותה של חאדולה כולה מוצגת בצורה עניינית, ללא גינוי או אידאליזציה. את הדיון המוסרי בפעולותיה משאיר פאפאדיאמנטיס לקורא.

כך מוצעת לקורא חוויית קריאה "יְבֵשה", חיה, מאתגרת ומעניינת.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מיזם נאה יזמו טינו מושקוביץ (המתרגם) והוצאת "כרמל" להוצאת הפובליציסטיקה של דוסטוייבסקי, זו שבעשור האחרון לחייו פרסם בשפע תחת הכותרת (של דוסטוייבסקי עצמו) "יומנו של סופר". כ-300 העמודים שקובצו כאן הם מבחר מהפובליציסטיקה הזו ומובטח שהם חלק ראשון, מתוך שניים אני מניח (באנגלית "יומנו של סופר" המלא מגיע ל-1400 עמודים!).

ככלל, למעט כמה רגעים יוצאי דופן שאגע בהם בהמשך, הקריאה בכתבים האלה שתורגמו כאן מעניינת אמנם, אך אינה מכילה שיאים שכדוגמתם מצויים בשפע אצל דוסטוייבסקי הסופר (בעיקר בשנים המופלאות, כמו שכינה זאת הביוגרף האוטוריטטיבי שלו, ג'וזף פרנק, עשרים שנותיו האחרונות). לעתים, הפובליציסטיקה יותר מדי תלוית זמן ומקום, תלוית קונטקסט, משתמריא בשביל קורא עכשווי או אפילו תהיה מובנת במלואה. זאת ועוד: במובן מסוים, גדולתו של דוסטוייבסקי ככותב רומנים ניצבת בעוכריה של הכתיבה הפובליציסטית שלו. הן משום שהשימוש התדיר של דוסטוייבסקי באירוניה ("גוגולית" עקלקלה) ביצירה הפובליציסטית מעט מבלבל ומקשה על ההבנה (בניגוד לשימוש כזה ביצירה ספרותית, שמעשיר את הטקסט). והן מפני הסיבה הבאה: דוסטוייבסקי היה בעל ראיית עולם מורכבת ביותר, מה שאפשר לו ברומנים שלו לפצל את מרכיביה ולבנות מהם דמויות מתנגשות, מתנגשות לא רק על רקע אישי, כמו בכל רומן כמעט, אלא גם על רקע רעיוני. זהו מה שחוקר הספרות הרוסי, מיכאיל באחטין, כינה "הפוליפוניות" של דוסטוייבסקי, "ריבוי הקולות" שמאפיין את כתיבתו. ואילו בפובליציסטיקה, בה צריך לבטא עמדה ברורה, הדברים מסתבכים מעט. לדוגמה, דוסטוייבסקי דן כאן באחת הרשימות בנטייה של המושבעים ברוסיה לזיכוי יתר של נאשמים. מצד אחד, דוסטוייבסקי, כלאומן רוסי, אוהד את "רוח העם" שמתגלה בנטייה הזו. מצד שני, כמתנגד עז לטענות ש"הסביבה" חורצת את גורלו של האדם (התנגדות שנובעת מתפיסת חירות עמוקה של בני האדם), הוא לא יכול לקבל את הזיכויים האלה. מצד שלישי, כנוצרי מאמין (או מי שרוצה להיות נוצרי מאמין, כמו שמנסח זאת אחד מגיבוריו), יש הרי בזיכוי הזה מרוח הנצרות, לא? מצד שני, רוח הנצרות האמתית הרי לא מבטלת את מושג "החטא" ולא מבטלת את האחריות המוטלת על כתפיו של היחיד, דווקא מתוך כבוד לנשמתו! התוצאה מהעמדה הסוּפּר-מורכבת הזו היא טקסט שקשה מעט לעקוב אחר פיתוליו. הוא מעניין, הוא עמוק, הטקסט, אבל הוא פובליציסטיקה רבת מהמורות. עם זאת, דוסטוייבסקי הסופר נחלץ כאן לעזרת דוסטוייבסקי הפובליציסט. הוא מתאר כאן, כסופר, דמות של בעל סדיסט שמתעלל באשתו. התיאור מרתיח את הדם. והרי מפלצות כאלו מזכים המושבעים בסופו של דבר, טוען דוסטוייבסקי! התיאור הספרותי הקונקרטי של הרֶשע מעניק את הנוק-אאוט לטובת העמדה הפובליציסטית.

הפוליפוניות המוזכרת של דוסטוייבסקי נוכחת מאד בפובליציסטיקה גם בכך שהוא שם בפי דוברים (מומצאים על ידו) רעיונות שהוא מסכים עמם חלקית או באופן מלא. זה מעניין אך לעתים מבלבל.

דוסטוייבסקי הוא הוגה שמרן. עמדותיו השמרניות המעניינות כוללות הכרה ברֶשע האנושי ובכך שחזונות חילוניים אופטימיים על עתיד האנושות הם חלומות באספמיה; הכרה בכך שללא דת גורלו של האדם עגום; הדגשת חשיבות הלאומיות הרוסית; הדגשת חשיבות הקשר לאדמה (יש כאן מאמר מעניין ביותר שמדבר על כך שגם בחברה מתועשת יש להקצות לכל פועל חלקת אדמה משלו). עם זאת, בניגוד לגרסאות עכשוויות של השמרנות, דוסטוייבסקי (וזה חלק מהמורכבות המופלאה של הסופר הזה) היה גם אנטי-קפיטליסט (ובהערצת הממון העולה במאה ה-19, הערצה שהחליפה את כל הערכים האחרים, ראה שורש כל רע; האמירות שלו בנושא רלוונטיות עד היום, כמובן), סוציאליסט במובן זה שדאג לשכבות העממיות והעמלות ובעצם ראה בהן את עדית החברה הרוסית (גם ביחס לנשים מבטא דוסטוייבסקי עמדות נאורות ביותר: בדבר החיוניות בהשכלה גבוהה לנשים, למשל. עם זאת, אחד מדובריו הפוליפוניים מציין שהשכלה גבוהה אינה סותרת את החשיבות העליונה של היותה של האישה אם). ועם זאת, כדי לסבך את התמונה, למרות הסוציאליזם הזה, דוסטוייבסקי, כמוזכר, ייחס לחירות האנושית ערך דתי.

דוסטוייבסקי יצר תלכיד מיוחד במינו בין עיסוקו הפסיכולוגי באנשים בעלי רגשי נחיתות תהומיים, שמשתנים תדיר למגלומניה, לבין העם הרוסי ורגשי הנחיתות שלו ביחס לאירופה, שמשתנים תדיר לתפיסות משיחיות בדבר ייעודה האוניברסלי של רוסיה (שדוסטוייבסקי טיפח אותן בעצמו; הלאומנות והאנטישמיות שלו הן בלתי מצודדות ביותר). עוד דוגמאות לדברים מעניינים שיש בכרך הזה: תפיסת "הריאליזם" המיוחדת של דוסטוייבסקי שטוענת ש"ריאליזם" שמסתפק בהעתקת הקיים חוטא לאמת, כי גם האידיאלי, הנשאף, הוא חלק מהקיים; מאמר הספד לז'ורז' סאנד והערצת "הסוציאליזם הנוצרי" שלה; ניסוח מפורש של התזה, שניסוחה המפורסם ניתן שנים רבות אחר כך בידי ישעיהו ברלין, על כך שמפאת הצנזורה הצאריסטית כל הדיונים הפוליטיים והפילוסופיים החשובים הופיעו ברוסיה בתוך רומנים, שהצנזורה הטיפשה פשוט לא ידעה לקרוא בהם ולהתמודד איתם (זו אחת הסיבות לגדולתו של הרומן הרוסי במאה ה-19).

אבל דוסטוייבסקי בשיאו, וגם בשיא הרלוונטיות שלו, כשהוא עוסק בניהיליזם ובדת. יש כאן כמה משפטים מסמרי שיער על כך שעם אבדן האמונה בנצחיות הנשמה (לאו דווקא האמונה באלוהים!), ועם ההכרה במקריות ובאבסורדיות של הקיום (השקפת העולם המדעית), הופכים החיים האנושיים למעמסה על עצמם. בגאונות טוען דוסטוייבסקי כי ההכרה באומללות המצב האנושי הופכת גם את רגש האהבה הראשוני לאנושות לשנאה כלפי בני האדם (כי התסכול מהידיעה שגורל איש ואיש, כמו גורל האנושות כולה, בסופו של דבר, לכליה, גורמת לאדם לא להיקשר אל האנושות, להתרחק ממנה).

הסוגיה הדתית היא סוגיה עקרונית שחוזרת בגדול בזמננו (כפי שיודע הממשיך המובהק של דוסטוייבסקי בזמננו, וולבק). אם לא ניצור דת חדשה, דת חילונית (ודוסטוייבסקי עצמו מזכיר כאן את האפשרות הזו!), יחזרו הדתות ויכבשו את לב בני האדם. הן בעצם כבר חוזרות.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"היסטוריה של מהירות" מכיל ביקורת לא מתלהמת ולא רדיקלית (זה שבח!) על העולם העכשווי. הגישה האריסטוטלית של נויפלד, זו התרה אחר "שביל הזהב" בחיים העכשוויים, מסמנת הפרזות וקלקלות בעולם המודרני ומצביעה על דרכים להימנע מהן. רשימת ההפרזות והקלקלות כוללת: התמכרות לעבודה ובכלל ייחוס ערך מרכזי מדי למשלח היד; צריכה מיותרת; אכילת מזון מעובד ולא מתוצרים מקומיים וקנייתו ברשתות הגדולות ולא מיצרנים קטנים; תפיסת הפנאי כעבודה וכמטלה שיש לבצע; התמסרות לא מבוקרת לטכנולוגיה; התמקדות בגישות של הרפואה המערבית תוך היאטמות לגישות ריפוי אחרות, הוליסטיות ומניעתיות יותר.

עיקרו של הספר הוא שילוב בין שני ז'אנרים: ביקורת-תרבות, קומון-סנסית למדי, עם ספר "עזרה עצמית". נויפלד מצביע בבהירות ובסגנון חינני על שגיאות חיינו המודרניים ומציע הצעות פרקטיות כיצד לתקן אותן (כולל נמנום מאורגן בשעות העבודה!). ספרו שייך מצד אחד לגל של ספרים שמגייסים את הפילוסופיה לשיפור חיי היומיום (כולל פילוסופיות ותיקות כמו הסטואה והאפיקוריזם) – כמה מספריו של אלן דה-בוטון למשל – ומצד שני הוא כתוב במתכונת האמריקאית האופטימית של ספרי "עזרה עצמית", באותו סגנון מוכר שמשלב אנקדוטות אישיות והומור, כולל הומור-עצמי הכרחי.

הכותרת, "היסטוריה של מהירות", מרפררת (כמו שאומרים – או אמרו פעם – בגילמן), כמובן, לז'אנר נוסף, זה של יובל נוח הררי ("ההיסטוריה של המחר"), ז'אנר הסינתזות הגדולות והגורפות על המצב האנושי. ואכן גם כאן, בחלק תיאורטי ולא נרחב של הספר, מציע נויפלד תזה גדולה, או מציג-מחדש תזה ותיקה, התולה את קלקלות העידן המודרני במהפכה הפרוטסטנטית. כפי שניתח הסוציולוג מקס ובר (בעקבותיו פוסע נויפלד), לתמכרותנו לעבודה יש שורשים תיאולוגיים: היא נובעת מהתפיסה הפרוטסטנטית ששגשוג בחיים הארציים מעיד על נבחרוּת על ידי האל. גם האינדיבידואליזם מקורו, לפי נויפלד, במהפכה הפרוטסטנטית וגם תפיסת העבודה כ"ייעוד". כבודה של התזה של ובר במקומה מונח, אבל אי אפשר לתלות את הכל במהפכה בת המאה ה-16 הזו. לצורך בהחזקת רמת החיים הגבוהה שלנו יש חלק בכך שאנחנו עובדים קשה גם היום. להתפרקות הקהילה יש תפקיד בכך שהעבודה הפכה למרכזית כל כך בזהות שלנו. לתחרותיות שבטבע האדם גם כן יש חלק בכך שאנחנו מנסים לרוץ מהר יותר משכנינו. לתהליכים הגדולים של הקפיטליזם, עליית תפישת העולם המדעית והחילון – שקשורים אך אינם כלולים ונבלעים ברפורמציה של לותר – יש גם כן תפקיד מרכזי בקביעת אורח החיים שלנו.

הביקורת של נויפלד ראויה להישמע וראוי ליישם כמה מעצותיו. עם זאת, איני בטוח שהקונספט של "האטה" מכסה את כלל התופעות שהוא מתאר. ההתמכרות שלנו לצלם באתרי תיירות במקום לחוות אותם, תופעה שהוא מתאר בצדק את האבסורדיות שלה, אינה קשורה להתמכרותנו למהירות. יכול להיות שקונספט קולע ומקיף יותר יהיה הקונספט של ה"הפחתה". כשנויפלד מתאר באופן יפה את היתרון שבטלפון "טיפש", את היתרון שבארון בגדים מדולל ומצומצם לבגדים שאנו לובשים באמת, בעבודה שאינה פולשת לשעות הפנאי, בצעצועי ילדים פשוטים – הוא מתאר את היתרונות שבפשטות, את ה"יותר" שנולד מ"הפחות".

מנקודת מבט מסוימת, פטליסטית-פסימיסטית-חשדנית, הפרויקט של נויפלד מעורר התנגדות. הפטליסט אינו משוכנע שניתן באמת להפחית באופן משמעותי מהסבל הקיומי על ידי ארגון אחר של החיים; יש איזה "חוק שימור אי-הנחת" בחיים. הפסימיסט, כמו שמציג זאת פסקל ב"הגיגים", יסב את תשומת הלב לכך שאנחנו זקוקים גם זקוקים לרעש ולהסחות דעת ול"מהירות" ולוורקהוליזם על מנת לשכוח את מצוקות הקיום הבסיסיות, בראש ובראשונה את עובדת המוות. פסקל, כזכור, הסביר שכל מצוקת האדם נובעת מכך שהוא אינו מסוגל להאט ולנוח, הוא נטרף משהייה מנומנמת בחדרו, חוויה מומלצת וחביבה על נויפלד (ועלי גם כן!). אנחנו זקוקים לרעש כי השקט מפחיד. ותעיד ההתמכרות שלנו חדשות לבקרים לשערוריות ציבוריות שונות ומשונות, התמכרות ששורשיה נעוצים בכך שהשערוריות הינן מבורכות בעצם בעינינו בסתר לבנו, כי הן מסיחות את דעתנו מעצמנו (כמה הקלה נפשית מוצנעת היטב יש עם היוודע על מאורע ציבורי גדול, כולל אסון גדול; ההקלה הזו אינה נובעת מרשעות ומטבע בזוי, היא נובעת מההקלה שאנו חשים כשאירוע ציבורי מרעיש מחריש לרגע את מצוקתנו הפרטית). ואילו החשדן יחשוד שחלק ניכר מהקסם בחיים "האלטרנטיביים", כמו גם מתפיסות רוּחניות (שנויפלד קרוב גם אליהן), נובע מתודעת הייחוד והנבחרות שהם מעניקים. אם מחר כולם יאטו ויחיו חיים שאננים, אולי יקום ההוגה שיסביר את קסמם של החיים הפעלתניים והאקטיביים.

אבל הפטליסט והפסימיסט, למרות השמות הלועזיים, אינם בהכרח צודקים. בכל מקרה, משמח לקרוא חשיבה ישראלית עכשווית ועדכנית, ביקורתית אך מאוזנת ופרגמטית, על הדרך בה אנחנו חיים.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

פעם סיפר לי מישהו שהוא יצא עם בחורה חודש ואחריו הבין שזה לא זה. אבל לא היה לו נעים להיפרד ממנה, אז הם נשארו ביחד שבע שנים. זה, בתמצות, הסיפור של "אדולף".

אבל התמצות הזה עושה עוול ליצירת המופת הצנומה הזו, שחוגגת השנה את יום הולדתה ה-203 ומוגשת לקורא העברי בתרגום חדש ומצוין של אירית עקרבי (אם כי יש כעשר טעויות הגהה במרוצתו).

אדולף הוא המספר לנו את סיפור אהבתו, אם זו המילה, לאלאונורה. אדולף הוא צעיר רם-מעמד ומוכשר בן עשרים ושתיים, שסיים זה עתה את לימודיו באוניברסיטת גטינגן, ועומד על סף כניסתו לחיי המעשה. באחת מנסיכויות גרמניה הוא פוגש באלאונורה, פילגשו היפה ובעלת האופי המרשים של רוזן מקומי. מתוך שעמום; מתוך הבנה שזה מה שגבר צעיר אמור לעשות; מתוך כמיהה עמומה, הוא מחליט לשדל אותה לרומן ביניהם. לאחר כמה סירובים, אלאונורה מתאהבת בו במלוא העוצמה. הרומן יוצא אל הפועל, אלאונורה מנתקת את קשריה עם הרוזן, ואילו רגשותיו של אדולף הצטננו זה מכבר. אבל הוא לא מצליח לנתק את קשריו עם אלאונורה! מדוע? זה חלק מקסמה של הנובלה הגדולה הזו, תיאור דק מן הדק של הפסיכולוגיה של אדולף שמובילה אותו להתנהגותו האצילית, כביכול ולא כביכול, התנהגות שסופה טראגי.

עושר הדקות הפסיכולוגית של הטקסט בכללותו הוא מקור עוצמתה של הנובלה. אביא מבחר מצומצם של דוגמאות לדקות הזו. העילה לפלירט הראשוני, אומר אדולף, היא גם עניין של עיתוי, בלי קשר למושא הפלירט, ואילו עילת הפלירט עצמה נחלקת בין הרצון לכבוש לצורך באהבה: "הואיל ונזדמנה תחת מבטי כשלבי היה זקוק לאהבה, ורהבתנותי להצלחה, נראתה אלאונורה בעיני יעד ראוי לכיבוש". מאמצי החיזור עצמם הם המשכנעים את אדולף שהוא מאוהב באמת (!), בסוג של דיסוננס קוגניטיבי ("בכל מאודי הרגשתי והאמנתי שאני מאוהב באמת"). ברגע שאחד מהאוהבים מאוהב פחות וזהיר יותר נוצרת חלוקת תפקידים ביניהם, והמאוהב יותר נהיה זהיר אף פחות: "לו אהבתי אותה כפי שהיא אהבה אותי, היתה בה שלוות נפש רבה יותר; אפשר שהיתה מהרהרת מצדה בסכנות שהיא מביאה על עצמה. אבל כל מחשבה על זהירות היתה מאוסה בעיניה, משם שהזהירות באה ממני". "כשאדם אוהב ואינו נאהב, זה סבל גדול", אבל כך גם "כשאדם שחדל לאהוב נאהב בלהט", מלמדת אותנו הנובלה. כאשר מחליט אדולף לנתק את הקשר, הרי שעצם ההחלטה, באופן פרדוקסלי, משכך את הגורם לה ומביא לעיכוב נוסף ביישומה(!): "קודם לכן הייתי נושא תפילה לאל שיציב ביני ובין אלאונורה מכשול שאין לעוברו. המכשול הזה הוצב. הבטתי באלאונורה כבאדם שאני עומד לאבד. תובענותה, שפעמים רבות היתה לי קשה מנשוא, לא הבהילה אותי עוד". אז מדוע לא חתך אדולף את הקשר? גם כאן, בסוגייה המרכזית הזו, קונסטאן נמנע מתשובות חד משמעיות. אדולף רך לב ולא רוצה להכאיב, זו סיבה אחת. אדולף גם חסר ויטאליות באופן מהותי, הן באהבתו והן באי-אהבתו, וכפי שמעירה המתרגמת באחרית הדבר המעולה שלה: אימת המוות, שאדולף מציין כמה פעמים ביצירה שהיא מפילה את חיתתה עליו, אולי עומדת בשורש הקיפאון והשיתוק והאינרציה המוזרים שלו. אבל יש גם עוד סיבות. אדולף, למשל, גם באמת נקשר באלאונורה: "יש בהם, ביחסים מתמשכים, דבר מה עמוק כל כך! מבלי משים הם נעשים חלק כה מהותי של קיומנו! ממרחק טווים אנו, בשלוות נפש, את ההחלטה לנתקם; כסבורים אנו שנמתין בקוצר רוח למועד שבו נוכל להוציאה אל הפועל; אבל כשהרגע הזה בא, אנו מתמלאים אימה; כה מוזרה היא דרכו של לב עלוב זה, עד שהוא נקרע לגזרים כשאנו עוזבים את אלה שלצדם חיינו בלא כל הנאה".

"אדולף" הוא יצירת מופת לא רק בגלל העושר הפסיכולוגי הדק המסחרר. יש יסוד מורליסטי מובהק לנובלה הזו של קונסטאן (שהיה גם הוגה דעות ופוליטיקאי חשוב). ראשית, כי היא מדגימה את הצו הסוקרטי של "דע את עצמך". אדולף הנבון חותר להבנה עצמית מקסימלית, ללא תירוצים והצטדקויות ורחמים עצמיים. שנית, הנובלה הזו מהווה אנטידוט ליצירות שחוגגות את הפתיינות ודמויות הפתיינים ואת א-מוסריותן המופגנת, כמו, למשל, הרומן "יחסים מסוכנים" שנכתב דור אחד קודם לכן. כך כותב קונסטאן בהקדמת המחבר: "רציתי לתאר את הכאב הנגרם, גם ללבבות צחיחים, מן הסבל שהם עצמם המיטו, וכן את האשלייה המוליכה אותם להאמין כי הם קלי דעת או מושחתים יותר מכפי שהם באמת". שלישית, לעושר הפסיכולוגי עצמו יש משמעות שניתן לכנותה "אתית" ו"מורלית", כי היא מזכירה לנו עד כמה בני האדם הם יצורים מורכבים ולכן ראויים לכבוד ולו משום כך. ורביעית, וזו תובנה חשובה בייחוד בזמננו, מזכיר לנו "אדולף" כי חלק ניכר מהסבל בחיים נובע ממציאות שבה קשה לאתר נבלים מוחלטים וצדיקים טהורים.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"מעבר" ראה אור במקור האנגלי ב-2016 והוא הכרך השני בטרילוגיה (שניתן לקרוא כל אחד מחלקיה באופן עצמאי), שפירסמה רייצ'ל קאסק, סופרת קנדית שחיה בבריטניה.

הפרוזה המסאית של קאסק מלאה חיים. כשאנחנו אומרים על יצירת סיפורת שהיא "לוכדת משהו" או "מלאת חיים" אנחנו משבחים אותה, לדעתי, בשבח המרכזי ביותר. במובן מסוים ומרכזי, קריאת סיפורת היא למעשה דרך חיים, דרך לחיות; מיקום של הקורא במגע עם המציאות, אבל במגע בטוח, בגלל התיווך של המילים ובגלל העיצוב של המציאות בידי הסופר. המציאות הלא מתווכת מכאיבה מדי, מבלבלת מדי, לפעמים מסמאת-מתשוקה מדי; הספרות היא כמו משקפי רתך, שמאפשרים את המגע אִתה, עם אש המציאות. והספרות לפיכך היא לא רק אמצעי בידורי, להעברת הזמן, אלא דבר מה הכרחי, חיוני.

כמו בכרך הראשון בטרילוגיה, "קווי מתאר", קאסק מוותרת על תפירת חלקי הספר באמצעות העלילה ומכליבה אותם באמצעי אחר, בתבנית הדיאלוג שמנהלות, כל אחת בתורה, הדמויות השונות עם הציר המרכזי, עם המספרת, שהיא פיי, סופרת גרושה שחיה עם שני בניה בלונדון. זה מבנה יוצא דופן עד מאד, "הגיבורה" היא בעיקרו של דבר מאזינה, המביאה לנו את המונולוגים של בני השיח שלה: אקס שפגשה במקרה ברחוב; קבלן ששכרה את שירותיו לשיפוץ הבית העלוב שקנתה בלונדון; סטודנטית בקורס לכתיבה יוצרת שפיי מעבירה; סָפּר שעורך את תסרוקתה ועוד. ועם זאת, אין כאן – או כמעט ואין כאן – תחושת ראוותנות של צניעות, ופיי לעתים חושפת פרטים מחייה שלה, אם כי במשורה.

כיניתי את הפרוזה הזו "מסאית" כי בני השיח של פיי מספרים לה על חייהם בלוויית פרשנות עקרונית להם. הסיפורים שמספרים לה בני השיח שלה הם תמיד עילה לחקירה עצמית שלהם בדבר טיבם של חייהם. כך, מבלי לפגוע באמינותם וחיוניותם המתפקעת של סיפורי החיים עצמם, הם מלאים במחשבות עקרוניות. כך, למשל, מתאר הספּר של פיי את הרגע, בערב השנה החדשה, שבו הבין שמסיבות ויציאות הן כבר לא בשבילו. כך, למשל, מסביר האקס, ג'רארד, את מחשבותיו על מכר ילדות, חסר כישרון למוזיקה, שהפך לנגן קלרנית מפורסם: "מעולם לא הבנתי, אמר ג'רארד, את מוסר ההשכל של הסיפור הזה. נדמה לי שיש בו הסטה של תשומת הלב מהדבר הטבעי ביותר לדבר הקשה ביותר. אנחנו שטופים כל כך בדוקטרינת הקבלה העצמית, אמר, שעצם הסירוב לקבל את עצמך נתפס כרדיקלי למדי". השיחות ב"מעבר" מחפשות אחר "מוסר ההשכל", ביטוי שהפך שלא בצדק לכזה שמעיד על פלבאיות אינטלקטואלית, בעוד הוא תמצית המסה, שלא לומר הפילוסופיה כולה: הניסיון להבין את החיים, להתרומם מעל אבק הפרטים לאיזו נקודת מבט עקרונית. לעתים רחוקות אמנם, פיי ובני שיחה כמו "יושבים" על פרטי המציאות כדי להפיק מהם תובנות באלימות, בעוד שמדובר כבר בגֶפֶת זיתים ששמן כבר לא יצא מהם.

הספר דן, בעצם, במרוצתו בארבע צורות תקשורת, אחת נוכחת-נעדרת. היעדר הזוגיות של פיי – שמתייחסת בלקוניות ל"אבי ילדיה" ומתחילה בכמה פלירטים שהיא אינה מרחיבה על אחריתם – כמו נעשה חריף ונוכח יותר לנוכח מבנה השיחות האינטימיות בשניים שמרכיב את הספר. המבנה האינטימי הזה של השיחות בוהק עוד יותר כשפיי מספרת לנו על השתתפותה בפסטיבל סופרים, בו עמיתיה לפאנל מכשפים את הקהל בשיחתם ואילו היא קוראת במבוכה רבה מהדף. צורת התקשורת הזו של שיחה מול קהל, השלישית, אינה טבעית לפיי והיא לא מנוגדת רק לשיחות אחד על אחד שהיא מנהלת בשאר הספר, אלא גם לצורת תקשורת רביעית, שהיא הכתיבה והקריאה עצמן: "תמיד מפתיע אותי, אמרתי, שכותבים אינם נרתעים מהחשיפה הפיזית הכרוכה באירועים כאלה, היות שכתיבה וקריאה הן פעולות לא פיזיות, ואפשר כמעט לומר ששתיהן מייצגות בריחה מהגוף הממשי".

בני השיח של פיי מורכבים מבני מעמדות רבים: היא משוחחת עם מהגר העבודה הפולני שעובד בשיפוץ ביתה, סופרים מצליחים, מתווך דירות וכיו"ב. מהשיחות עולה כך, אגב אורחא, דיוקן עכשווי של לונדון, על פערי המעמדות הגדולים שבה, על קשיי הדיור בה, על יחסי השכנות הרעועים שיש לעתים בה (שכניה של פיי מתקוממים בשנאה עזה נגד השיפוצים ההכרחיים שהיא עורכת בביתה).

כשאני חושב על מקורות ההשפעה של קאסק עולים בדעתי זבאלד ובעיקר פרוסט. במניפסט מ-2010, המניפסט הבעייתי והמבולבל אבל כזה שאיתר נכונה תופעה תרבותית, "Reality Hunger", של דיוויד שילדס, רואה שילדס בפרוסט מי שכתב (ב"בעקבות הזמן האבוד") לא רומן, כי אם מסה אישית ארוכה, ובכך הוא מודל של הגל הספרותי האנטי-בדיוני של זמננו. הוויתור של פיי על עלילה לטובת פיסות חיים ש"גיבורתה" נתקלת בהם, כמו גם הנסיקה התדירה לניתוח עקרוני ומסאי של פיסות החיים האלה, הופכים אותה לדוגמה נוספת לרצון של הפרוזה העכשווית להשביע את הרעב למציאות.