מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

ישנה הרואיות באגף מסוים בפרוזה האמריקאית העכשווית, ניסיון מרשים מאד להתמודד עם ההווה, ובעיקר עם התפתחויות מדעיות עכשוויות בחקר המוח ובפסיכולוגיה האבולוציונית. אותו אגף ספרותי מבין, ובצדק, שהתפתחויות אלה, או פרשנותן הפופולארית הנמהרת, מבססות תמונת אדם חדשה ולעתים מרתיעה. ההרואיות של הפרוזה עליה אני מדבר נובעת הן מגודל האתגר הרוחני – התמודדות עם תמונת אדם חדשה – אבל גם מסיבה פרוזאית יותר: הצורך של הסופר להתעדכן ולהבין את ההתפתחויות המדעיות עצמן. כשדוסטוייבסקי ב"שדים", 13 שנה אחרי "מוצא המינים" לדרווין, העלה את האפשרות שתולדות האדם נחלקות לשניים, מהקוף ועד שהאדם הבין שמוצאו מהקוף ומאותה נקודה בחזרה אל הקוף, הוא דיבר על העידן שלנו יותר מאשר על עידנו שלו. לא במובן זה שאנו עומדים לחזור אל היערות ולדלג מעץ לעץ, אלא שתמונת האדם המוצגת בחלקים של כמה דיסציפלינות מדעיות, וזולגת מהן, דרך הפופולריזציה של המדע, לכלל האוכלוסייה, הינה של האדם כיצור דמוי קוף עם מוח של מחשב. אם פיליפ רות ב"חיי כגבר" העמיד את הספרות אל מול הפסיכואנליזה, כיריבתה, הרי שסופרים שאפתניים עכשוויים, כמו פראנזן ב"התיקונים" ופאוארס ב"יוצר ההדים", מנסים להציב את הספרות אל מול הדיסציפלינות העכשוויות יותר ותמונת האדם שלהן. מאלף ממש לראות כמה קרוב פאוארס לפראנזן (בעניין שהם מגלים בגילויי מדעי המוח; בעניין שלהם באקולוגיה ובשימור סביבתי (בעיקר של ציפורים!); בהצבת המערב-התיכון הנאיבי מול המזרח המתוחכם). לא מדובר כאן על "השפעה", לדעתי, אלא על צייטגייסט מובהקת. על היענות של הספרות, היענות הרואית כאמור, לאתגרים עכשוויים.
ריצ'רד פאוארס הוא סופר מוערך מאד בארה"ב. "יוצר ההדים", שזכה ב"National Book Award", הפרס הספרותי החשוב ביותר שם, ב-2006, הוא ספרו הראשון המתורגם לעברית. הרומן מספר בגוף שלישי את סיפורו של מארק שלוֹטר, צעיר בן עשרים ושבע מנברסקה הפרובינציאלית, שבעקבות תאונת דרכים מפתח תסמונת מוחית נדירה: הוא לא מצליח לחוש רגש כלפי הקרובים לו ביותר, בעיקר כלפי אחותו קרין ששבה אל הפרובינציה, אחרי ניסיון מפרך להיחלץ ממנה, על מנת לסעוד אותו. התסמונת הזו, "תסמונת קַפְּגְרָה" שמה, מביאה את מארק לטעון שאחותו אינה אחותו אלא מתחזה לאחותו. הרומן כתוב במתכונת ריאליסטית, שנפרצת לעתים בתיאורים פיוטיים במודגש, בעיקר של עולם הטבע הנברסקאי. פאוארס גם הוסיף אלמנט של מתח בלשי לרומן: בצד מיטתו של מארק הניח אלמוני פתק שמעיד שהוא יודע מה אירע בליל התאונה. אבל מוקד הרומן אינו הסיפור הבלשי, שמשמש כאן כחתיכת הבשר שהפורץ משליך לכלב השמירה (כמשלו של שט.ס. אליוט). עניינו המרכזי של הסופר הוא התסמונת הייחודית של מארק ומשמעותה. העובדה שהתסמונת הזו היא תסמונת רגשית-נפשית במובהק ולא קוגניטיבית (מארק מזהה את אחותו נאמנה, אבל בגלל שאינו חש כלפיה רגש הוא סבור שהיא מתחזה), תסמונת נפשית שנגרמה עם זאת מפגיעה מכאנית בתאונת הדרכים, מתמצתת באלגנטיות את הסוגיה שמעסיקה את פאוארס ברומן והיא סוגיית גוף-נפש.
קרין מחליטה לפנות לג'רלד ובר, נוירולוג קוגניטיבי ומחבר רבי-מכר על אודות המוח, ולהפנות את תשומת לבו למארק בתקווה לריפוי. ובר, שהופך בצד מארק וקרין לדמות ראשית, אכן מהרהר האם הפגיעה הייחודית של מארק אינה מאלצת את המטריאליזם הקשוח הרווח בחקר המוח להגמשה. אח שאינו מזהה דווקא את אחותו "נשמע משהו לזיגמונד [פרויד]", כפי שאומרת אשתו של ובר. מצד שני, העובדה שאי הזיהוי של האחות נובע כאמור מפגיעה פיזית, תאונת דרכים, אולי מאוששת דווקא תפיסה מטריאליסטית יותר של הנפש.
לא השתכנעתי שהמשקל המטפיסי שמעניק פאוארס לפיצוח המקרה הספציפי של מארק אכן כבד כל כך. האם הרומן "מוכיח" משהו באמצעות תסמונת הקפגרה של מארק? האם הוא מתפקד כמעין מאמר מדעי? אבל הפרוזה המשובחת של פאוארס כן טוענת טענה חשובה, אלא שהיא עושה זאת בעקיפין.
במאמר עקרוני מאמצע המאה הקודמת, "פרויד והספרות", טען המבקר היהודי-אמריקאי ליונל טרילינג, שישנה קרבה גדולה בין הדרך בה התיאוריה הפרוידיאנית מתארת את הנפש לבין תיאורה של זו בספרות. המנגנונים הנפשיים שזיהה פרויד, אלה שפועלים בחלום למשל, דומים לשימושה של השירה במטפורה. אבל חשוב מכך: הצבתה בלב הנפש הפרוידיאנית של התגוששות איתנים בין הליבידו ל"יצר המוות" הולמת את התפיסה הטראגית של האדם שנוכחת ביצירות הספרות הגדולות. ובר, הפועל בדיסציפלינה שמתייחסת לפרויד כמדע מיושן, מהרהר האם אין המקרה של מארק מחייב אותנו לחזרה מסוימת לפרויד: "אפילו אם קפגרה ניתנת להבנה מלאה במונחים מודולריים, כעניין של פגיעה ברקמות ושל קישורים מנותקים בין אזורים ברשת מבוזרת, היא עדיין מתבטאת בתהליכים פסיכודינמיים – תגובה ייחודית, סיפור חיים אישי, הדחקה, השגבה והגשמת משאלות – שלא ניתן לצמצם אותם לחלוטין לתופעות ברמה נמוכה". גם אם, כאמור, המקרה של מארק כשלעצמו אינו מוכיח דבר, הרי כוחה של הפרוזה של פאוארס כן מוכיח דבר מה. יכולתו של הסופר להעמיד דמויות אינדיבידואליות וחד פעמיות טוענת בעקיפין טענה משמעותית נגד הרדוקציה של האישיות לנוירונים, סינפסות ונוירוטרנסמיטורים אנונימיים.