שלוש הערות קצרות ועוד אחת על סופרים בישראל

1. ספר ראשון היום הוא כמו תואר ראשון – לכולם יש (וחלק מההוצאות הפכו מזמן למכללות או למוסדות אקדמיים ידועים ממזרח אירופה).

2. סופר יכול להיקרא היום רק מי שיש לו דוקטורט, כלומר מהספר השלישי ואילך (למעט מאה, מאתיים – שלוש מאות? – ארבע מאות?! – ?!?!?! – איש, שהדוקטורט שלהם מזויף).

3. מי שחפץ היום להיות סופר חייב לשאול את עצמו את השאלה הבאה: לו ניתנה בידי הבחירה, מה אאעדיף, שלא תהיה ספרות חיה בעולם אבל אני אהיה סופר, או שתהיה ספרות חיה בעולם ואני לא אהיה סופר? אם התשובה היא הראשונה: אינך סופר, אלא וואנבי-סלבריטאי ומתאים – אף פורה – יותר לפנות לאחת מתוכניות הריאליטי הסמוכות לביתך.   

 

ואולי, אולי, הכי-הכי קוּלי היום לא לפרסם כלל וכלל.

פברואר 27, 2008 – 8:33 AM קטגוריות: על ביקורת הספרות | תגובות (2)

הספרות הישראלית 2005-2007; מיפוי והמלצות

להלן נמצאות שלוש רשימות סיכום של מגמות בספרות הישראלית  העכשווית והמלצות קריאה שפירסמתי בשלהי דצמבר של 2005, 2006, 2007, במוסף הספרותי של "מעריב".

 

כמה מילות הקדמה:

בשלוש וחצי שנים האחרונות קראתי כ – 200 רומנים ישראליים. 20 מהם נראו לי מרשימים או ראויים לציון. זה לא הרבה (ה – 20, כן? (~: ). הספרות הישראלית מצויה במיתון כבר שנים רבות. אבל זו לא הנקודה שברצוני להדגיש. מה שברצוני לומר הוא זה: על מנת לחוות דיעה על הספרות הישראלית העכשווית צריך לעשות דבר אלמנטרי אחד: לקרוא אותה. כשאני קורא ראיונות עם פרופסורים מכובדים (חלקם אפילו מכובדים באמת) המחווים דיעה על הספרות הישראלית היום (בדרך כלל את הקלישאה: "היא גרועה"; לפעמים בבימות מדיה שאינן מבחינות בין ימינן לשמאלן בנושאי ספרות ושגם ב – 2052 ימשיכו לשאול את מנחם פרי – שכבודו בהחלט במקומו ועד 120 – על מצב הספרות העכשווית, את פרי שאין לו הכרה של הספרות העכשווית כפי שיש למבקר שביקורתו אומנותו) או כשאני קורא מסות "פנורמיות" ב"הארץ" על מצב הספרות העכשווית, מסות שנכתבות בעקבות קריאה מגוחכת-בכמותה של עשרים רומנים, אני מתקומם. גם אני – שאני קורא רומנים ישראליים בכמות גדולה יותר מהכמות שאני מבקר בפועל – חושש שמא נשמטה ממני יצירה ישראלית חדשה חשובה. אבל מי שאינו מבקר שמכיר את ההיצע הספרותי היוצא לאור, לכל הפחות בהוצאות המרכזיות, עושה מעשה לא מוסרי בחיווי דיעה נחרצת על ספר פלוני או אלמוני או על הסצינה (על סמך מה הוא קובע שא' חשוב ואת ב' הרי לא קרא? על סמך מה הוא אומר שהספרות הצעירה גרועה ואת חמישה או שישה הסופרים המעניינים שפועלים בה הוא אינו מכיר?).

 

ושוב, ביקורת הספרות הישראלית אינה עסק של אדם אחד. במציאות מתוקנת (למשל, בסצינה ביקורתית כמו הסצינה של מוספי הספרות בבריטניה) היו ארבעה חמישה מבקרי ספרות מקור ישראליים פעילים שמחווים דעתם על הספרים הרואים אור מדי שבוע. ודוק: מבקרים, לא חוקרי אקדמיה, שכבודם במקומם מונח, שמבליחים ממחקריהם על פוגל או גנסין ופולטים אמירה מעורפלת או נחרצת מדי על מצב הספרות הישראלית.

 

דבר אחד ברור לי: ללא ביקורת ספרות לא תהיה סצינה ספרותית מעניינת, וללא סצינה ספרותית, החיים בישראל – הלא קלים ממילא – יהפכו לחלולים עוד יותר. וגם חיים נוצצים יכולים להיות חלולים. 

 

ועוד דבר ברור לי: צומח פה דור ספרותי חדש. "דור ילידי שנות ה – 70", אני קורא להם בשם זמני. חלקם עדיין לא הבשיל, אבל התכוונותם הספרותית מובחנת ורצינית ושונה מהותית מהדור שקדם להם.

 

 

ולסיכומים:  

לסיכום 2006:

http://www.notes.co.il/arik/39892.asp

 

לסיכום 2007:

http://www.notes.co.il/arik/39842.asp

 

סיכום 2005:

 

סיום השנה האזרחית אינו אירוע ברצף הזמן של הספרות הישראלית (בניגוד לסיום השנה העברית, שלקראתו ולקראת החגים מוציאות ההוצאות את הספרים הבולטים בעיניהן), אבל הוא עילה מספקת להרמת ראש מהשטף הספרותי השגרתי ולניסיון להתבונן בזרמים השונים שזורמים בו. בספרות של השנה החולפת אפשר לאתר כמה מגמות. הראשונה, והמינורית מבחינה כמותית אך לא מבחינה מהותית, ממשיכה מגמה שנמשכת זה שנים אחדות של יצירות שעוסקות במעמדו של הסופר בעידן שלנו. תהיות פילוסופיות עקרוניות על סמכותו ועל תפקידו של הסופר בעולם הפוסט-מודרני חברו למציאות המטרידה של ריבוי ספרים ו"סופרים", וכן להתמקצעות שמאפיינת את התרבות שלנו באופן כללי (ומקשה על הסופר להרחיק את עדותו לתחומי חיים אחרים), והביאו להופעתן של יצירות שמציבות במרכזן דמות של סופר או סופרים. למגמה זו שייכים הרומנים של אופיר טושה גפלה ("הקטרקט בעיני הרוח"), של בני ציפר ("עלייתו השמימה של העורך הספרותי"), של סביון ליברכט ("הנשים של אבא") ועוד. אפילו ברומן ריאליסטי רחב יריעה כמו "עדן" של יעל הדיה ראתה הסופרת צורך (או כורח) להעניק לשתי דמויות מרכזיות את מקצועות העורך הספרותי והסופר.

            מגמה שנייה וחשובה, שהנוכחות שלה דומיננטית מאוד, היא הכתיבה בז'אנר האוטוביוגרפי-משפחתי. אירועי האינתיפאדה השנייה וסדקים עמוקים שנוצרו בנרטיב הציוני בעשור וחצי האחרונים הולידו התכנסות וצורך בהתבוננות לאחור, אל חוויות ההגירה שהביאה רבים מאיתנו לחיות פה. פתחו במגמה הזאת בשנים האחרונות חיים באר ("חבלים") ועמוס עוז ("סיפור על אהבה וחושך"). השנה המשיכו בכך יצירות רבות, של רינה פרנק-מיטרני ("כל בית צריך מרפסת"), אסתר אטינגר ("פלא לילה"), עדנה מזי"א ("רומן משפחתי"), במובן מסוים גם חיים סבתו ("כעפעפי שחר") ועוד.

מגמה שקשורה למגמה זו ולמניעיה היא הנהייה לרומנים רחבי היקף: "אנכיים"-היסטוריים או "אופקיים"- חברתיים. רומנים כמו "אנה" של דורון ברוש, "וידוי" של יוכי ברנדס, "רחמים" של מיכל שלו, "למלך אין בית" של חגי דגן, "העולם קצת אחר כך" של אמיר גוטפרוינד ועוד, פרשו לאחור מניפה היסטורית רחבה, שאת פרישׂתה אפשר להסביר, ולו חלקית, ברצון להתמצא איכשהו בתוך מציאות פוליטית וקיומית מבלבלת. יצירות העוסקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני קשורות למגמה זו, כמובן, וגם הן לא נעדרו השנה: "יונים בטרפלגר" של סמי מיכאל, "יסמין" של אלי עמיר ועוד. 

רומנים אחרים פרשו את יריעתם הרחבה על פני ההווה, באופן "אופקי" ולא "אנכי". אפשר לאתר משיכה לעבר הרומן החברתי רחב היריעה בספרים כמו "עדן" של יעל הדיה או "אותה האהבה כמעט" של מירי רוזובסקי, וכן ב"באהבה, נטליה" של רות אלמוג או "אם יש גן עדן" של רון לשם. שוב, הניסיונות הללו מעידים על צורך באוריינטציה ובנקודת תצפית שתעניק מבט מקיף אל עולם מורכב מדי, מסובך מדי, שעבר תהליכי הפרטה והתמקצעות מפוררים.

כפי שקרה רבות בשני העשורים האחרונים, גם השנה יצאו רומנים שמנסים לנסח אמירה עקרונית על המצב הנשי או על מוסד המשפחה מבעד לעיניים נשיות. "תרה" של צרויה שלו, "ספינת הבנות" של מיכל זמיר ומחזותיה של ענת גוב הם דוגמאות בולטות. השנה נוספו להם ניסיונות גבריים לניסוחה של אמירה עקרונית על המצב הגברי. הבולט שבהם הוא "שיטפון" של יגאל סרנה, וקשור אליהם גם "ויסקי זה בסדר" של יהושע סובול.

יצירות מעטות, מעטות מדי, עסקו בחיים בישראל כמדינה מערבית. בארץ כמעט שלא נכתבות יצירות שמבקשות להיות התשובה הישראלית ליוצרים עכשוויים חשובים כמו ג'ונתן פרנזן ומישל וולבק, יצירות שעוסקות במקומם של המין, הטכנולוגיה החדשה, האינטרנט, עולם הפרסומות, תרבות הסלבז, הכסף הגדול וכן הלאה בחיינו העכשוויים. הבולט וכמעט היחיד שעסק השנה בתמות האלה הוא יזהר הר לב ("מיקסי גריל"). עסקו בכך, בין השאר, גם יוסי סוכרי ("מקלטור") ורן שריג ("חיים שתיים").

 

*

 

בעסק הזה של איתור מגמות בספרות, וודאי שבניסיון להרכיב רשימות כמו הרשימה שלהלן, יש להיזהר. ריבוי ספרי הפרוזה המקוריים הרואים אור בישראל מונע, מעצם טיבו, "כיסוי" מלא של כל פני השטח. קשה עד בלתי אפשרי לכפות מגמות-על על מגוון עצום כל כך של ספרים, וודאי ששום מבקר, גם לא חרוץ במיוחד, אינו מסוגל, טכנית, להקיף במבט ביקורתי את מלוא היצירה המקומית ולברור מתוכה את "הטובים ביותר".

            עם זאת, ולמרות הסובייקטיביות הברורה מאליה, רשימות כאלה הן המשך טבעי לכתיבת הביקורות השוטפות, וערך מיוחד נודע להן אם הן מכילות יצירות שלא זכו להכרה מספקת מצד ציבור הקוראים. נדמה לי שלפחות מחציתה של הרשימה שלהלן היא כזאת. וכמובן, מכיוון שהצלחה של רומן אינה עניין משוקץ, הרשימה מכילה גם, רחמנא לצלן, רבי מכר.

            במרוצת השנה ראו בארץ אור ספרים טובים רבים שלא נכנסו לבסוף לרשימה. שתי אמות המידה המרכזיות שעמדו בבסיס הרכבתה הן, ראשית, יצירות שיש בהן בשלות אמנותית, תחושה של מוצר מוגמר ושלם, וכן יצירות שהמקוריות הרבה שלהן, או אפילו התמה הנועזת שבהן, מחפות על העדרה של בשלות שכזאת. הספרים מובאים על פי הסדר האלפביתי של מחבריהם.

 

 

"העולם, קצת אחר כך" / אמיר גוטפרוינד (זמורה ביתן)

פרקי הרומן השאפתני של גוטפרוינד ממוקמים בערבוביה כרונולוגית על ציר הזמן שבין 1920 ל-1978. כל פרק מתמקד בדמות או בכמה דמויות, והמבט הפנורמי הרחב שמספקת היצירה מאפשר לגוטפרוינד שיפוט ממעוף הציפור של המפעל הציוני. השיפוט הזה מציע לראות את המפעל הציוני כ"עיר מקלט", ולא כפרויקט קולוניאליסטי דורסני כפי שהוא מוצג בידי מבקריו. גלריית הדמויות של גוטפרוינד רחבה ומשובבת נפש בססגוניותה, והיא שמעניקה לרומן את עיקר כוחו, לצד עלילות המשנה הפתלתלות-פנטסטיות וההומור הייחודי.

 

"פרסה וכינור" /  ערן בר גיל (חרגול)

האם חיינו, הפעוטים והעצומים, חד פעמיים? האם תיעלם התרכובת הייחודית של קיומנו עם מותנו? ספרו העדין, היפהפה והעצוב-לפרקים של ערן בר-גיל עונה בשלילה על השאלות האלה דרך סיפורם של תאומים זהים, יוני ודני, שנמסרו לאימוץ לשתי משפחות שונות ואינם יודעים זה על קיומו של זה. על פני השטח התאומים שונים מאוד, אולם בר-גיל, בעדינות ובחוכמה, מצליח להמחיש את הדמיון ביניהם ואיך מצב נפשי ייחודי יכול לקום לתחייה בנסיבות חיים משתנות במעין "הישארות נפש" חילונית, העומדת גם בבסיס הרעיון הניטשיאני על "החזרה הנצחית".

 

"עדן" /  יעל הדיה (עם עובד)

יצירה ריאליסטית עכשווית, מרשימה ומספקת. הדיה חולשת בגאון על אינספור פרטי חיים וחלקיקי רגש, וממקמת בעזרתם את עולמן של חמש הדמויות הראשיות שלה, החיות במושב החקלאי-לפנים "עדן". זרם התודעה של הדמויות מקרב אותנו אליהן באורח אינטימי, ושפתה העשירה אך המדודה של הדיה מסייעת לתחושת הדיוק בתיאור עולמן. רוחב היריעה מעניק לרומן גם איכות של רומן חברתי, המשרטט את משבר הזהות של המעמד שהעיתונאי האמריקני דייוויד ברוקס כינה בשם הקולע "בובו" (בורגני-בוהמייני).

 

"מיקסי גריל" / יזהר הר-לב (ידיעות אחרונות)

טקסט מוראליסטי יוצא דופן המציג את עולמו המתפורר של איש פרסום ישראלי. נתן פיין, הגיבור, הוא "מצליחן" שנישואיו מתפוררים והוא אכול תשוקת הרס עצמי. את החיים בכלל ואת חייו האישיים בפרט הוא רואה באופן רדוקטיבי, אבולוציוני וביוכימי, ראיית עולם שמשתלבת יפה עם מקצועו. קרן אור אחת יש בחייו: אהבתו-תשוקתו לדוגמנית המושלמת שהוא מצלם לפרסומת לחטיף "מיקסי גריל". הניסיון לממש את התשוקה לדוגמנית מוביל אותו להכרה טרגית במוגבלות ראיית העולם שלו. הטקסט של הר-לב מעודכן ורלוונטי, והעמדה המוסרית שבו מתוחכמת ויציבה.

 

"הקטרקט בעיני הרוח" / אופיר טושה גפלה (כתר)

פרק אחר פרק מציג טושה גפלה דמות שונה של פרח ספרות הנאנק ליצור. הרומן מפתח יחס גוֹגוֹליאני מעניין של תיעוב מהול באמפתיה כלפי הסופרים המתחילים המתייסרים האלה. לבסוף, הסופרים המתחילים נרצחים בידיו של רוצח סדרתי, שמתקומם על ריבוי הכותבים הבינוניים בדורנו. טושה גפלה כתב רומן עדכני ומבריק (אם כי הובעו עליו דעות אחרות, בין השאר כאן במוסף זה), שמתמודד עם מציאות עכשווית של ריבוי כותבים ודלות כתיבה, של שפעת ייצוגים ופיחות בערכם. ההמצאות המתוחכמות והמקוריות שלו, הנבקעות כמו מעיינות תחת רגלי הקורא, משעשעות ומעוררות עניין, והקריאה בכללותה מבדרת מאוד.

 

"אותה האהבה כמעט" / מירי רוזובסקי (זמורה ביתן)

יצירה ישראלית עד שורשה, עמוקה ואכזרית ועם זאת מלאת חמלה, המתחקה אחר חברות בין שלוש נערות ואחר כך נשים על פני קרוב לחמש-עשרה שנה. רומן פסיכולוגי שכתוב במהירות ובדחיסות של מותחן, בראש ובראשונה מפני שלסופרת יש מה לספר והיא יודעת איך לעשות זאת. המהירות הזאת והריאליזם הלא מתפשר יונקים את הקורא פנימה לרומן שהוא גם רומן חברתי, כיוון שבתוך המערבל המהיר שלו מתערבלות לבטון-פרוזה-מזוין פיסות חיים ישראליות שלמות, הכוללות צבא, חזרה בתשובה, שחיתות ממשלתית, נוער גבעות וקיבוץ.

 

"עלייתו השמימה של העורך הספרותי" / בני ציפר (אוב זע"פ)

ספר מטורף, נועז ומצחיק, שגיבורו הוא "ציפר", עורך ספרותי נוירוטי ויצרי. בני ציפר רקח ספר רב קולי שבו מובאים, בין השאר, יומניה הרהוטים והנוקדניים של מזכירת המדור לספרות, בצד תגובות מתלהמות ועילגות של קוראים לטקסטים של "ציפר" עצמו. בברק ובאופן דקונסטרוקטיבי סב הרומן סביב "הספרות" וחושף את הביורוקרטיה, היצריות והעסקנות הקטנונית המתלוות לעיסוק בה. כך, בצד תשוקה נעלה ליצירת יצירת-מופת, מעסיקות את "ציפר" (הגיבור) שאלות הנוגעות לתשמיש מיטתו, לעתידו במערכת העיתון, ולכתבי יד גרועים שהתלכלכו מהסנדוויץ' שלו ולכן אי אפשר להחזירם לשולח.

 

"תרה" / צרויה שלו (קשת)

"תרה" חותם טרילוגיה משמעותית ביצירה הישראלית, טרילוגיה שראשיתה באתגר שמציבה המיניות לזוגיות ("חיי אהבה"), המשכה בבחינה של מוסד הנישואים ומועקותיו ("בעל ואישה") וסופה בבחינה של "מוסד" הגירושים וצרותיו ("תרה"). "תרה" מספר את סיפורה של אלה מילר, ארכיאולוגית ירושלמית בת 36, המחליטה להתגרש מבעלה. בגוף ראשון נרגש ונרקיסיסטי מצליחה שלו לנפוח חיים בתחנות השחוקות של הליכי הפרידה, ומניידת את גיבורתה אֵלָה בכישרון רב בין פוזיציות נפשיות מגוונות של "אם", "בת", "אישה", "מאהבת" וכו'. לבסוף מוליכה אותנו שלו להכרה הפסימית אך המשחררת במידת החירות המוגבלת שלנו בהתניידות הזאת. את הדרך להכרה הקתרטית הזאת היא מרצפת במשפטים יפהפיים ומדויקים.

 

 

 

לסיכום 2006:

http://www.notes.co.il/arik/39892.asp

 

לסיכום 2007:

http://www.notes.co.il/arik/39842.asp

 

 

פברואר 25, 2008 – 8:34 PM קטגוריות: מאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (6)

ארץ נהדרת – לקט

1. הפרסומת החדשה לדה-מארקר מקדמת בסב-טקסט (במובן דומה לסמוך-למודע הפרוידיאני, כלומר לא בלא-טקסט, בסב-טקסט) שלה את התפיסה שכלכלה זה הכל, לא רק הדברים המשעממים הרגילים (אלה שתמצאו ב"כלכליסט" או ב"גלובס"). זו התגובה הפומבית הראשונה למלחמת העיתונים הכלכלית. תגובה כלכלית למהדרין: פריצה לשווקים חדשים. עיתון כלכלי הוא לא רק על כלכלה. עיתון כלכלי הוא…ובכן, הוא גם עיתון. כלומר, כמו, נניח, זה שמעבר לכביש ברחוב שוקן. זה שממנו ברחנו רק לפני כמה שנים לצד הזה של רחוב שוקן והותרנו שם רק אנשים מרמריים.

2. שבע וחצי בשבת. לא ממש פריים טיים. משעמם לי ואני פותח את הטלביזיה לכמה דקות. דיאלוג חי. שני שחקנים רוסיים-ישראליים מדברים כמו בני אדם. מעניין. אמיתי. נדיר, כל כך נדיר. מה קורה פה? האם עלתה סדרה איכותית חדשה בלי שקודמה לעייפה בכל עיתוננו כנהוג? בלי אירוח אצל ליאור שליין ההורס? בלי פרומואים שוטפי-מוח? ואיך סדרה כמו זו משתחלת לערוץ 2? אני רץ לאינטרנט לבדוק במה מדובר. כן, "מרחק נגיעה" בשידור חוזר. נסים קורים פה רק אחת לכמה שנים.

3. הלהיט הוותיק של השמאל הרדיקלי הישראלי, "מדינת כל אזרחיה", או "דו לאומית", צץ לאחרונה בכל פינה. חודר אט אט למיינסטרים (הרעב לגירויים, כמובן). עזבו שזה נוגד את הטרנד העולמי: בלגיה (פלמים ואלונים), ספרד והבסקים והקטלונים, אפילו אנגליה וסקוטלנד (וכמובן, קוסובו, אחותנו הפעוטה). זה מתכון עם קבלות למלחמת אזרחים. הרי "מדינה דו לאומית" אין פירושה רק שבת אחים גם יחד על חומוס וגפילטע. פירושה חלוקת הרישיון לאלימות שווה בשווה בין שני החלקים האתניים, חלוקה שווה בשווה של הנשק. כך נולדות מלחמות אזרחים. כשלשני הצדדים נדמה שיש סיכוי. לפעמים התנהגות מוסרית נוגדת את האינסטינקט השוויוני. זה המקרה.

4. מודי בראון [במקור הופיעה כאן מילה חריפה ולא מכבדת בלשון המעטה, "בזוי", שאני מתפלא על עצמי שנקטתי בה ומבקש מחילה על השימוש בה – בהחלט לא מגיעה לבראון, עם כל הביקורת שנמתחת כאן, מילה חריפה כזו, ולכן מחקתי אותה בקריאה אחרי שנים] מוליך קו חדש בפרסומות לבנק ההוא. הקו: יורדים על מודי שהוא סלבריטאי שחושב את עצמו (תיקי דיין לפני שנה, "סלבריקה", ועכשיו הויברגר: "סלבריקה עאלק"). אבל זה בדיוק העניין, זו בדיוק התרמית: בראון המיר את ההון הסלבריטאי בהון קשיח. עכשיו אפשר להריץ דאחקות על ההילה הסלבריטאית המפוקפקת, דאחקות על חשבונו, כי חשבונו נמצא בכלל בבנק אחר. לא בבנק הסלבריטאי.בבנק האמיתי. וכך, אגב, גם "הירידות" על קיציס הסלבריטאי שעושה פרסומות "בזויות". אלה ירידות-כביכול, כי ההון הסלבריטאי כבר הומר למטבע קשיח והוא כעת לא רלוונטי.

5. מעניין אותי אם קיימת עוד ארץ אחת בעולם בה מדברים כתבי החדשות בדיקציה אטית ובנעימה הידועה המובחנת – הרצינית כביכול – המגוחכת כל כך והניתנת לחיקוי כמו בישראל. כמו שמדברים לילדים מפגרים.

6. זו אחת מתקופות השפל הגרועות ביותר של הטלביזיה הישראלית (ע"ע סעיף 2. ע"ע "הישרדות", "הדוגמניות", התוכנית ההיא עם אורנה דץ,  תחרויות האכול ושתה כי מחר סטפן וכו'). מזכירה את ימי הראשית של ערוץ 2, לפני שנרצח רבין וכולנו בכינו.

7. אני צריך להקשיב יותר לעצמי – http://www.notes.co.il/arik/41306.asp – ולשמוע רק פעם ביום חדשות. ברדיו.

פברואר 24, 2008 – 11:23 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (12)

הנקודה היא

הנקודה היא שנחוצות עשרים שנים בערך להבין את המכונה החברתית שנבנתה למעוך אותך – לפצח את התוכנה שתוכנהּ מפצח אותך.

ואז אתה כבר בן ארבעים.

והסיגריות –

פברואר 24, 2008 – 11:19 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (4)

ביקורת על "זה הילד שלנו", של אלון אלטרס, "סימן קריאה/ הקיבוץ המאוחד"

הגיבור-המספר, איתי זר, בן ארבעים, תל אביבי, נשוי ואב, נפגש יום אחד במקרה עם מכר מימי שירותו הצבאי כפקיד בבסיס חיל האוויר בחצור. המכר, אבי רזי, גרוש ואב, מיבנה, מזכיר לאיתי פרשה עכורה, מזוהמת, מימי הצבא. איתי היה אז חבר-מאוהב של נטע, חיילת יפה ויהירה, שהתערבה איתו שתוכל לצאת מהבסיס במכונית, שאותה ינהג איתי, כשלפלג גופה התחתון בגד ים בלבד. המזימה נתגלתה והיא נלקחה לחדר הרס"ר ועברה שם התעללות. רזי, שליש המחנה שהיה מעורב בהענשתה של נטע על ידי הרס"ר ועובדיו (נטע נהגה ללעוג להם), הציע אז לאיתי המבוהל עיסקה: אם איתי לא יספר על עיכובה של נטע בחדר הרס"ר (איתי אינו יודע מה בדיוק עושים לה שם), יועבר לבסיס אחר ולא תוגש נגדו תלונה על המעשה שעשה עם נטע. איתי המפוחד הסכים לעיסקה ומעולם לא פגש שוב את נטע. עוד רזי מחטט עכשיו, בזמן ההווה, בפצעיו של איתי, הוא מבקש ממנו ליטול חלק בפרשה מזוהמת חדשה: נקמה בגרושתו שלו, של רזי.

 

          התיאור שלעיל הוא תקציר מלא למדי של עשרות עמודיו הראשונים של הרומן החדש של אלון אלטרס. השהיית אינפורמציה כאמצעי ליצירת מתח היא, כמובן, אמצעי אמנותי מקובל ואף חיוני לעתים, אבל במסירה האיטית של המידע ברומן הזה, שמועבר אלינו טיפין טיפין, יש בעיה. בספרות, כמו בחיים, טיזינג יכול להיות חינני ואפקטיבי, אבל יכול גם להיות מקומם. כאן הוא מקומם, מפני שהקורא חש במניפולציה שמופעלת עליו. יש עוד סיבה שבשלה ראוי להתעכב על ההתחלה של הרומן. פתיחות של רומנים הן קריטיות. סופר מן השורה, לא מי שבהמשך הקריאה יתגלה כתומס מאן או כפרוסט, אינו יכול לסמוך על כך שהקורא יסלח לו, או אף יישאר איתו, אם אחרי כמה עשרות עמודים הסיפור אינו ממריא. ברומן זה, ההמראה מתעכבת בחמישים-שישים עמודים, וזה יותר מדי.

 

בהמשך, הרומן מתגלה דווקא כנמרץ ומלא חיים. איתי מחליט להיפגש עם נטע ולנסות לקבל את סליחתה. העניינים מסתבכים כיוון שהוא חושש שאשתו יעל, שעד כה הסתיר ממנה את הפרשה, תגלה את כישלונו המוסרי. המפגש המחודש עם נטע (כששניהם כבר לא-צעירים: "מה היא תגלה בפני? הירהרתי. הן עגולות משהיו בימי חצור, ואת הסנטר הכפול אני יכול להסתיר רק כשאני מושך את הראש כלפי מעלה"), גלילתה של הפרשה במלואה (כולל החלקים שאיתי לא שמע מעולם), התהייה על האפשרות לתקן חטאי נעורים, התפיסה שמעשים שעשינו בעבר אינם נמחקים והם שבים וצצים בחיינו – כל אלה הופכים את הרומן לטעון ודחוס. תורמת לכך גם העובדה שאלטרס מבקש לגעת כאן בנושא המודלק של מלחמת המינים, ועושה זאת בהצלחה מסוימת: "ברית נשית, הירהרתי בחרדה פתאומית, נכרתה מבלי דעת בין שתי הנשים הללו, והאחת מענישה אותי, וגם משלמת באושרה, על העוול שנגרם לאחרת, עוול שכלל אינה חושדת בו, כי כזכור, לא סיפרתי ליעל על נטע" (עמ' 60).

 

מלחמת המינים היא המוקד של הרומן הזה, ומלבד הסיפור על נטע במשרד הרס"ר (שיש בו הדים ל"התגנבות יחידים" של יהושע קנז), היא באה לידי ביטוי בסיפורו של רזי, שאשתו נטשה אותו עם בנם וכעת הוא מבקש לנקום בה. רזי הולך לרב מקובל על מנת שיקלל את אשתו (ומושלך בחרפות מביתו של הרב), וכן מספר לאיתי באריכות את סיפורו המזעזע של גבר נטוש שאותו פגש בקבוצת תמיכה של גברים גרושים. אחד הקטעים החזקים ברומן מתרחש כשרזי חושף בפני איתי את אוסף מאות גיליונות "לאישה" שהוא אוגר בביתו. לשאלה מדוע הוא אוסף את הגיליונות הוא עונה: "בכל העיתונים האלה, אתה יכול לבדוק בעצמך, עמוד אחר עמוד, ויש פה לפחות מאתיים וחמישים גיליונות, לא תמצא שום דבר על אישה שעשתה לבעלה מה שהיא עוללה לי. תתפלא, בדקתי בכל המכתבים למערכת, בכל השאלות לפסיכולוג או לסקסולוג, בכל הכתבות, ולא מצאתי סיפור ממש דומה לשלי. אני הייתי בטוח שאמצא כאן עשרות מקרים כאלה, ואולי אוכל להבין את המחשבות שלה, איך היא פועלת, מה היא מתכננת לעשות כשנועם יגדל" (עמ' 66). 

 

אבל למרות העוצמה שיש בחלק הזה, ולמרות התחושה הכללית של יד-מספר מיומנת, הקורא, או לפחות הקורא שלפניכם, אינו מצליח להיחלץ מהעמדה האמביוולנטית שלו ביחס לרומן הזה. כי סיפורו של רזי, המו[שורוק]כלב לתוך סיפורו של איתי, סובל מבעיה חמורה של אמינות. רזי מבקש לנקום באשתו על ידי חטיפת בנו, שהגיע למצוות, ולצורך כך הוא מבקש את סיועו של איתי. והקורא אינו משתכנע: מדוע שאיתי יסכים ליטול חלק במעשה הזה? הסופר חש בבעיה ומפזר שלל סיבות: הכרת תודה על העזרה שרזי הגיש לאיתי בצבא, הבטחתו של רזי לסייע בתמורה באיתורה של נטע, איום מרומז של רזי לגלות ליעל, הרעיה, את מה שאירע אי-אז בצבא, פיתוי כספי. אבל ריבוי ההסברים הזה רק מחדד את מצוקת האמינות של הכותב ושל הכתוב.

 

בעיית אמינות ברומן איננה עניין שרירותי, אינה תחרות משיכת-חבל בין סופר למבקר, להנאת הצופים. מה שאנחנו מכנים "אמינות" הוא קריטי לחוויית הקריאה, כי באופן הזה הופכת הספרות את חיינו הסתמיים למרתקים, אפלים, משמעותיים. הספר לוחש, כביכול, באוזנו של הקורא: הנה, ראה, מתוך השתלשלות עניינים רגילה והגיונית נוצר סיפור מעשה מסעיר שכזה, וייתכן שגם חייך נוצְרים בתוכם אפשרויות מסעירות. באין אמינות – הקסם פג.

 

גם מבחינה אידיאית הרומן מעט מרתיע. סיפורו של איתי וסיפורו של רזי הם לכאורה סיפורים הפוכים. בסיפור הראשון הגבר נטש ואילו בסיפור השני האישה נטשה. אבל בסופו-של-רומן הגברים הם הנבלים הגדולים והנשים הן הצדיקות. אף שהעמדה הזאת, בפי גברים, הפכה כיום לביטוי של רוח הזמן, אין זה אומר שאין בה טעם לפגם. בספרות – שוב, כמו בחיים – חנפנות גברית יכולה להיות חיננית ויכולה להיות מרתיעה.

 

פברואר 23, 2008 – 4:51 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (4)

על אינטלקטואלים ניאו-ליברלים

הם בני המעמד הבינוני ואף הבינוני-נמוך. הם אוהבים את ניטשה ואדם סמית'. היד הנעלמה תסדר כבר איכשהו שהם יהיו אדמים-עליונים.

השקפתם מחניפה להם-עצמם. לכן הם אוחזים בה בכזו פנאטיות. האין הם אינדיבידואליסטים? האין הם מוכשרים יותר מהאחרים? האין האופק פתוח לרווחה לדהרתם האצילית?

כן, הם יבנו את עצמם במו-ידם וירחיקו לפסגות.

הם מעריצים את אמריקה. קליפתה המפתה, הנוצצת, יאכלו ותוכה – הקשה, הרקוב, המורכב, המתבטא בספרות-היפה האדירה של הארץ הזו – ישליכו אחרי גוום.

 

הם אינם יודעים שהם אינם פנתרים אלא חתלתולים. חתולי-השעשועים של הטיגריסים הגדולים.

או במלים של פייר בורדייה: "החלק הנשלט במעמדות השולטים".

 

 

 

פברואר 22, 2008 – 11:01 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (6)

ציטוט, ציתות

אנשים מבוגרים ממך מצטטים אותך, אותך הקטן! כן – בלי להזכיר את שמך.

איך הם לא מתביישים?! הם הרי אנשים מבוגרים!

ממך הקטן.

פברואר 21, 2008 – 11:05 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (1)

קצר על חנוך לוין

יותר משהגברים של לוין קטנים ואפרוריים באמת,

כוח-המְדמה שלהם עצום וססגוני.

פברואר 19, 2008 – 11:24 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (2)

בגנות הדעתנות, בגנות האקטואליה

"אני, אין לי רעיונות! שום רעיון! ואין לדעתי משהו יותר המוני, יותר נדוש, יותר מגעיל מרעיונות! הספריות מלאות בהם! ובתי הקפה! …כל האימפוטנטים מתפקעים מרוב רעיונות! … והפילוסופים!… הרעיונות הם התעשייה שלהם!"

לואי-פרדינן סלין (מובא באחרית הדבר של אילנה המרמן ל"מסע אל קצה הלילה")  

נכון, הוא היה פשיסט ואנטישמי, סלין; נכון, זו, במובן מסוים, bad example (כמו שאמר הארי/וודי אלן לפסיכולוג שלו, אחרי ששאל אותו שאלה רטורית-כביכול: האם זה נורמלי שאני מפשיט בעיני רוחי כל אישה שאני פוגש בה, האם אדם מכובד, נשיא ארצות הברית, נניח, עושה זאת? ואז: bad example וכו'). אבל בכל זאת, בכל זאת…

 

הדעתנות הישראלית היא מכה שאינה כתובה בתורה. לכל אחד יש דיעה ועל כל דבר וכל הזמן. כל ישראל פובליציסטים הם כל ימיהם, ורק לפי שעה הם רועים בברסלב או מתווכי דירות. זה לא רק עניין עממי (קלישאת נהגי המוניות וכדומה). להיפך, אפילו. זה עניינה של שכבת "האינטלקטואלים" הישראלית. להיות אינטלקטואל בישראל זה לייצר דיעה בעד/נגד וינוגרד תוך חמש דקות. להיות אינטלקטואל-מעורב בישראל זה ללהג בסבר פנים חמור בעד/ונגד כניסה לעזה. להיות אמן משמעותי בישראל המתוחכמת זה להנפיק "אמירה" על "המצב". להיות "מבקר תרבות" בישראל זה לנתח את "הישרדות" או "הדוגמניות" ל"עומק". ואני אומר: להיות אינטלקטואל אמיתי בישראל של היום זה לסרב לכל זה. להיות אינטלקטואל-מעורב זה למאן לתת לעיתון להיות נותן הטון בתרבות. להיות אמן משמעותי בישראל זה להפנות את הגב ליריד ההבלים ולהמון המתהולל. להיות מבקר תרבות אפקטיבי זה להתמקד במה שקורה בשוליים.

 

הדעתנות הישראלית, בתחום הפוליטי כבתחום התרבות, רק מסייעת לחרושת-החדשות הישראלית ולמירכוזה המחניק של התרבות הישראלית. כך נוצרים "אינטלקטואלים ציבוריים" כוזבים, צעקניים ורדודים ו"מבקרי תרבות" שהנם חלק בלתי נפרד מהשיטה, משת"פים. 

 

הרי "הספירה הציבורית", כביכול, היא תעשייה ככל תעשייה. חרושת-החדשות הישראלית היא כתורה ש(לא) ניתנה מסיני ונמסרה לרפי רשף שמסרה ללונדון וקירשנבוים שמסרוה ליעקב ומיקי שמסרוה לגיא זוהר שמסרה למחרת לכל הפרשנים והכתבים "הבכירים" בעיתונים וברדיו ובאינטרנט, שמשכפלים ומנפחים את החשיבות הרת הגורל כביכול של דיוניהם וכך מאוששים את "הבכירות" שלהם-עצמם. הרי המעודכנות והדעתנות הפוליטית "הרצינית" היא המקבילה "האיכותית" להמולה העממית סביב התרבות הפופולרית הממוסחרת. לשתיהן, לדעתנות הרצינית ולתרבות הממוסחרת, אותו אפקט: כיווץ משתני-הקיום לפרמטרים בודדים (נינט; הצלחה כלכלית/אי הצלחה כלכלית; סלב/לא סלב; פלסטינים צדיקים/רשעים).

חרושת-החדשות וחרושת-פרשנות-החדשות וחרושת-פובליציסטיקת-החדשות וחרושת-האינטלקטואלים-הציבוריים וחרושת-הסאטירה-כביכול הישראליות מלבד שהן מנופחות בלי פרופורציה הן גם כוזבות. חלק ניכר משאלות החיים הציבוריים הבוערות תיפתרנה – אם תיפתרנה – רק בדרך של ניסוי וטעיה. כך יהיה – אם יהיה – עם הפלסטינים; כך יהיה עם הכלכלה. התיזות הגדולות אינן תקפות לגביהן. העמדה המוסרית אינה חד משמעית. הקורבן הוא גם תוקפן ולהיפך.  

 

אני ממליץ בחום לשמוע חדשות פעם אחת ביום בלבד. וברדיו בלבד. הזמן הפנוי מדרמות מאיים בהתחלה. אחר כך קוסם. רגע אחד של שקט בבקשה. ואחריו עוד הרבה.

לגבש עמדה פוליטית. להצביע נכון פעם בארבע שנים. בשעת הדחק לצאת להפגנה. כל זה ניתן לעשות גם משמיעת עדי רבן בקול ישראל פעם ביום בלבד.

 

 פעם אחת יצאתי עם בחורה לדייט. בחורה אמביציוזית. דעתנית. היא נהגה – ואולי עוד נוהגת – לקרוא את עיתון "הארץ" יום-יום מהתו הראשון לתו האחרון. פשוטו כמשמעו. היא הייתה מעודכנת ללא חסך. היא שאפה להיות מגישת-ספורט בטלביזיה. והרי ערוצי הספורט הפכו גם הם לפלטפורמה פובליציסטית למכת הלהג והדעתנות הישראלית. ערוצי הספורט בטלביזיה – ערוץ 5 – הם המטאפורה לדעתנות הישראלית. מהומה רבה על מאומה. כולה, ספורט – וכמה דיבורים! (אגב, הבחורה זרקה אותי, ובכך גם גילתה חוסר מקוריות משווע).

 

הספרות היא הניגוד המוחלט למכת האקטואליה "הרת הגורל" והדעתנות הנפוחה מחשיבות עצמית. ספרות היא התכנסות, חרישיות, התמקדות באנושי, הפרטי, התמקדות ביופי, בדקויות, היסוס, תעיה, ספק, חוסר-ביטחון. הסיבה שסצינת השירה בארץ דהה כל כך נובעת בדיוק מבוהק המציאות הישראלית שגורם לכל נושא שאינו "חיים ומוות", כמו האקטואליה, להיראות מיותר. רק גמילה מהחשיבות-הכוזבת של העניינים "הגדולים" תאושש – אם תאושש – את סצינת השירה (ומדובר בגמילה. כי מדובר בהתמכרות. נסו לחשוב על שבוע בלי חדשות. לא מרגישים את הקריז? את הרעד הבלתי נשלט? הישראלים מכורים לאקטואליה והדילרים הם כלי התקשורת שמשלשלים לכיסם את דקות הפנאי היקרות והבלתי-חוזרות שלנו כשהם מחככים ידיהם ומגחכים – ואף תמהים, לעיתים – על הולכת-השולל הקלה והפורייה כל כך). השירה היא המדיום העדין ביותר ולא לחינם פריחתה האמיתית האחרונה אירעה בראשית שנות הששים, העידן היחיד בתולדות מדינת ישראל שהיה פה צל-צלו של קיום נורמלי. לא הרה-גורל. לא בעד ונגד, לא מתפוצץ ממוסר ומוסר-שכנגד. האקטואליה והפוליטיקה והדעתנות והפובליציסטיקה הורגות את הניואנס. והניואנס, אם חפץ חיים הוא, צריך להשכים ולהורגם. 

פברואר 18, 2008 – 7:28 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (14)

קצר ו(כמעט) לא מנומק

פינת ביקורות הספרים הקצרות באופן שערורייתי על ספרים שיצאו לאחרונה ויצא לי לקרוא בהם. כאן אני מסיר מעלי ברשותכם את הצורך המייגע – והמוצדק! – לנמק את חוות הדעת הביקורתית, נימוק עליו אני עמל בכתיבה פומבית יותר. ואפילו – מה שפסול, ובצדק, בכתיבה הפומבית – מחווה דיעה על ספרים שלא גמרתי לקוראם.

 

לרשימות קודמות של "קצר ו(כמעט) לא מנומק":

http://www.notes.co.il/arik/40479.asp

http://www.notes.co.il/arik/39894.asp

 

ולרשימה הנוכחית:

שלום עליכם, "סיפורי זעם", עם עובד. אני לא מת על שלום עליכם. זו האמת. אבל לקובץ הזה של שלום עליכם אומר ברוך הבא. סיפורים הומניים, דחוסים, קשים כצור ורכים כפלג. וכאן המקום להמליץ, למי שעוד לא קרא, על הביוגרפיה המופתית של ברקוביץ', חתנו של שלום עליכם, "ראשונים כבני אדם".

אדגר אלן פו. הרציחות ברחוב מורג וסיפורים אחרים. עם עובד. חוויית קריאה אלמנטרית – כלומר מותחת ומצמידה לדף – שהיא גם, במובנים רבים, חוויית הקריאה הנעלה ביותר. הסיפור בסוף, "איש ההמון", הוא מופתי במיוחד. אחרית הדבר של חברי שמעון אדף היא בהירה ועמוקה. שילוב לא מצוי.

 

אשפת מלחמה. הא ג'ין. כתר. למי שרוצה להתכונן למאה הקרובה כדאי ללמוד על סין. כך אומרים. זה ספר על מלחמת קוריאה שמסופר מפי שבוי סיני (אבל הספר נכתב במקור באנגלית. וכמובן ע"י סופר לא-שבוי בעליל). בטון ענייני ויבש מתאר החייל הסיני את השבי. ריאליזם קודר, מדוד, מורכב ומעט משעמם (אולי בגלל עקבות התחקיר – המעמיק – שניכרות במוצר המוגמר). הטון של הרומן שאול, לדעתי, מיצירת המופת של דוסטוייבסקי "כתבים מבית המוות", היצירה בה תיאר דוסטוייבסקי את חייו בקאטורגה הסיבירית. היצירה של דוסטוייבסקי שטולסטוי אהב מכל. והיא, "כתבים", אכן כתובה בריאליזם טולסטויאני, בניגוד לאופי הדרמטי-מחזאי של יצירת דוסטוייבסקי האחרת.

 

קזנובה מאוהב. אנדרו מילר. חרגול. לא גמרתי את הספר הזה, למרות שלכאורה יש לו פוטנציאל. אבל זו הנקודה: הפוטנציאל חשוף מדי, מובן מאליו, ואז…אז מיותר לקרוא. קזנובה הוא דמות רלוונטית לעידן שלנו. עידן אובססיבי למין. ומה שפוטנציאלי בדמותו של קזנובה במיוחד, ליתר דיוק מה שמושך סופרים אליו (ועל כך מייד) הוא ההערצה של קזנובה, קזנובה ההיסטורי בן המאה ה – 18, את עולם הספרות. מילר משדך לו כאן את סמיואל ג'ונסון. אבל לא נשארתי לצפות במשגל-המוחות. השתעממתי.

ובדרך מקרה, קראתי לאחרונה את הקובץ של ארתור שניצלר(שיצא לפני 20 שנה ב"זמורה ביתן") "שובו של קזנובה". גם בנובלה הפותחת בקובץ זה, כפי שניתן להסיק משמו, מופיע קזנובה. אבל שניצלר יכול להעביר למילר שיעור. קובץ מומלץ ביותר.

 

המשך בפינה הבאה.

פברואר 17, 2008 – 8:56 PM קטגוריות: בוק ריפורט - חוות דעת קצרות על ספרים | פרסם תגובה