ביקורת על "תמונות משפחה" ו"שבע מידות רעות", של מאיה ערד, הוצאת "חרגול"

במערכת ספרותית בריאה היתה מאיה ערד סופרת אחת מתוך כמה במיינסטרים הישראלי. במערכת כזאת היו מתפרסמים בישראל מדי שנה בין עשרה לעשרים רומנים כתובים היטב, העוסקים בנושאים שווים לכל נפש אבל באופן אינטליגנטי מאוד, כמו ספרה של ערד. אבל המערכת הספרותית הישראלית אינה תקינה, והרומן של ערד, לפיכך, מתגבה לו מעל רוב-רובם של הרומנים הישראליים שרואים כיום אור.

 

"תמונות משפחה" כולל שלוש נובלות הכתובות כולן בגוף שלישי. הראשונה מספרת על גבר רווק, בשלהי שנות השלושים שלו, מתרגם מוערך של שירה, בן של משורר מנוח רב השפעה, שאחותו למחצה מצד האם, צעירה ולהוטה, מבקשת ממנו, לאימתו, שיחווה את דעתו על יצירת הביכורים שלה. הנובלה השנייה מספרת שוב על גבר רווק, באמצע שנות השלושים שלו, מיוסר, נוקשה ו"פוץ" כמו קודמו, ישראלי העובד בבוסטון בחברת היי-טק, המתאהב שם נואשות בבתה הישראלית הזוהרת של חברתו החדשה של אביו. הנובלה השלישית מספרת על טיול בר מצווה לפריז של אם גרושה ובנה הרודן והתובעני, שהכסף אינו מצוי בכיסם והם מתארחים לפיכך בבתי מכרים ברחבי העיר. בנובלה האחרונה, בניגוד לקודמותיה, זוכות הדמויות לחסד-ההשתנו[שורוק]ת בעקבות התנסויותיהן.

 

חדוות הסופרת, החשה שהיא שולטת במלאכת ידיה, מדביקה כאן את הקורא, שחש כמו ילד שעוקב בדריכות אחר אומנותם של סנדלר, נגר או תופרת מיומנים. דוגמה אחת למיומנות כזו – מהסיפור הצורב ביותר בקובץ, על איש ההיי-טק האובססיבי באהבתו חסרת הסיכוי, שמחמיץ בינתיים קשרים פוטנציאליים ונשאר תקוע עם אמו המרירה – היא השימוש המושכל של ערד בפעלים שבאים במקום המילה "אמר" בדיאלוגים. "שידלה", "נזעקה", "תמהה", "נבהל" וכן הלאה. השימוש בפעלים הללו משמש לדיוק ולהדגשה, אבל גם לאירוניה. "'מחר-מחרתיים נכיר לך אותה', התלהב אביו" (עמ' 93). התלהבותו של האב מחברתו החדשה מוצגת כמופרזת ומביכה (את הבן) באמצעות הפועל "התלהב", המיותר בהקשר. "'רציתי שם חדש, מודרני. שם בלי שום מטען. שם שמח…'", מספרת האם לבנה ההיי-טקיסט, והוא נכנס לדבריה, "'כמו ירון', השלים" (עמ' 113). ה"השלים", המיתמם וה"נייטרלי", מבטא באופן אירוני את קוצר רוחו הכמוס של הבן מפטפטנותה של אמו.

 

השלד הפסיכולוגי המוצפן מתחת לבשר הדשן של הסיפורים מפעיל את הקורא, מעורר אותו להדליק את הרנטגן הרדום בו, ושכל כך מעט סופרים יודעים להפעיל אותו. כך הקריאה הופכת לפענוח מלהיב של חידה. בסיפור על המתרגם מתברר, למשל, שאת יחסו המבטל כלפי אחותו ויצירתה הוא למד מאביו המשורר, שהתייחס בדיוק באותו אופן אליו ואל שירי הבוסר שלו.

 

גם האמירות האירוניות המעודנות שערד שותלת בנובלות שלה מדרבנות את הקורא לצאת לצוד אותן. ילד הבר-מצווה החמדן מסיק בקל וחומר שאם המארחת הפריזאית הענייה שאירחה אותם בלבביות בדירתה נתנה לו חמישים יורו מתנה, סביר שמארחיהם הבאים, העשירים, ייתנו הרבה יותר. מסקנה זו מתגלה כמוטעית, כמובן. האהובה הלא-מושגת של איש ההיי-טק מתגלה בהמשך כדיכאונית ושקרנית פתולוגית, גילוי שמאיר באור אירוני את תגובותיו הראשוניות כלפיה. האחות המתלהבת מספרת לאחיה המתרגם שהיא קוראת הרבה. "'החיים כמשל!' צחק צחוק של השתאות. 'מישהו עוד קורא את זה?'. לא, אף אחד לא קורא את זה, סיפרה בגאווה. בקושי מצאה עותק בחנות ספרים משומשים" (עמ' 22). כאן האירוניה נחשפת לקורא ולדמות בסיפור בו זמנית, על חשבון דמות אחרת. ולעתים מצוי בספר פשוט הומור חכם. למשל כשהאב מעיר השכם בטלפון את בנו באמריקה: "כמה פעמים הסביר לו שבאמריקה מוקדם יותר, והוא כמו סירב לתפוס. כאילו לא ייתכן שישראל מקדימה את אמריקה במשהו" (עמ' 119).

 

הציטוט האחרון מוביל לאחד הנושאים החשובים העולים מספרה של ערד. לא פחות משספרה עוסק ביחסים במשפחה הגרעינית (ומכאן שמו), ערד משרטטת בו כלאחר יד את השינויים העצומים שעוברת החברה הישראלית. באופן חסר תקדים בספרות הישראלית מצויה בספריה התרפקות נוסטלגית-עוקצנית על הזעיר-בורגנות הישראלית הנמוגה והולכת, זו הקרתנית אך הנוגעת ללב (לעתים, ההתרפקות הזאת נעשית באמצעות אזכורי מאכלים "קלאסיים": ריבת "עסיס", שוקולד "השחר העולה", מרגרינה "גולדבנד"; לעתים באמצעות ביטויים ארכאיים: "עוגה משגעת"; לעתים באופן ישיר: באמצעות המפגש הראשוני עם נתב"ג 2000 הנוצץ). מצד אחר, כמה מגיבוריה נטועים בעולם קוסמו-פוליטי. למעשה, ערד מציגה את המעמדות החברתיים החדשים, אלה ה"גלובליים" (איש ההיי-טק, למשל) לעומת אלה ה"לוקליים" (האם, עובדת סוציאלית, ובנה), כפי שניסח זאת הסוציולוג זיגמונט באומן בספרו על הגלובליזציה: "חופש התנועה (…) הופך במהירות לגורם הריבוד העיקרי בתקופתנו" ("הקיבוץ המאוחד"; תרגום: גרשון חזנוב). הריחוק של "הגלובליים" מ"הלוקליים" משפיע לרעה, לעתים נדירות, גם על הסופרת עצמה, שמכנה את רחוב קינג ג'ורג' בתל אביב "שדרות קינג ג'ורג'" (עמ' 41), או שמכנה את מכונית הקאלט הישראלית "כרמל רום", במקום "רום כרמל" (עמ' 71).

 

כאמור, יש בקול המספר של הנובלות חדווה הנובעת מנינוחות של בעל מלאכה. בכך מזכירה ערד את א.ב. יהושע (לא בשיאיו, לשם היא עוד לא הגיעה). הנינוחות הזאת קשורה גם להסתייגות מכל סוג של קיצוניות (בדמויות, בעלילה). אבל, בניגוד לרומן ממוצע של א.ב.יהושע, יש תחושה שלמספר – למרות מראית העין של עמדה אוהדת, גם אם אירונית וסונטת – פחות אכפת מדמויותיו, ויותר משהוא אמפתי הוא כמו-אמפתי.

 

 

 

ולהלן הביקורת על "שבע מידות רעות" שפורסמה ב"מעריב" ב – 2006

 

ראשית, בואו ננקה את השולחן. באפיגרף המתריס לרומן שלה, ציטוט מברנר שלועג למי שסבור שרומן עברי צריך לעסוק דווקא בחיים בארץ, ביקשה מאיה ערד להדוף מראש האשמות שהרומן שלה מתרחש כולו בארצות הברית (ואולי להדוף האשמות על כך שהסופרת עצמה איוותה לה מושב בחו"ל). ברור שערד צודקת: ספרות טובה יכולה להיכתב על כל נושא ומקום שבעולם. ואם ערד בחרה לכתוב רומן ריאליסטי-מוראלי-קומי בגוף שלישי על התמודדותם של ארבעה אקדמאים צעירים על משרת הוראה נחשקת באוניברסיטה אמריקאית, הרומן שלה צריך להישפט לא על פי בחירת הנושא אלא על פי הטיפול בו. בכלל, השאלה על הלגיטימיות של נושא "לא-ישראלי" אנכרוניסטית ומשעממת, ואפילו מנקודת מבט פטריוטית; כיוון שאם הרומן טוב, ממילא מתחזקת גם הספרות העברית, והצלחתו-הצלחתנו.

 

אבל לאור ההתרסה של ערד – ההרמה להנחתה, למעשה – מתבקש להיות נוקדן ולציין שריחוקה הפיזי של ערד מהעברית-הישראלית וקרבתה לאנגלית-האמריקאית אינו נעדר השלכות, אמנם מעטות, על הרומן. "תעשי את זה שלושה", אומרת אחת הדמויות שמצטרפת להזמנה במסעדה למלצרית (עמ' 49); "שומר אותך בכושר" אומרת דמות אחרת, תוך השמטה אופיינית לאנגלית של ה"זה" (עמ' 243). ויש עוד דוגמאות. ואם נתרץ בדוחק את הביטויים האלה, המתורגמים מילולית, בכך שערד רוצה להעביר לנו מטעמה של השיחה המקורית, הרי שלא ייתכן אפוא, ממה נפשך, שביטוי תלמודי למהדרין כמו "צער בעלי חיים", ישתרבב לדיבור אנגלי-אמריקאי (עמ' 88). וקל וחומר שביטויים מאונגלזים כמו "מלאה בהבטחה" (עמ' 157), "תיתן להם אישור, הרגעה" (עמ' 159) ועוד, אינם יכולים להיות קבילים בשפה של המספר העברי הכל-ידוע, גם אם היא שלובה בתודעה של דמויות דוברות אנגלית.

 

טוב, כעת כשהשולחן נקי אפשר לערוך אותו ולומר שהרומן של ערד הוא הישג ספרותי מרשים מאד. ארבע דמויות מתמודדות על משרה בחוג להיסטוריה של המדע באוניברסיטת רדווד היוקרתית. אלן מקנלי, אקדמאי יסודי אבל איטי ומנומנם; יואב עברון, ישראלי מזהיר, ישיר וחצוף; לינדה מורנצ'ק, אקדמאית בינונית וביישנית, אבל בעלת יכולת גאונית לעורר ולגלות אמפטיה; והרביעית, האתנחתא הקומית, אנה-בל לי – ששמה האקזוטי הוא סירוס של שם סבתה חנה-ביילה ליטווינסקי – אקדמאית רופסת, אבל אמביציוזית בטירוף וכזו שיודעת כל מה שצריך לדעת על הרעפת חנופה. מולם אנחנו מתוודעים בפרוטרוט לשלושה מאנשי הסגל: יוהנה פהלר, אקדמאית מבריקה, תוקפנית ונוקשה; דאג פישר, חוקר כושל, שיוהנה נאבקת להוציאו לפרישה מוקדמת; ליסה בנדר, אקדמאית בינונית שכורעת תחת העבודה התובענית ומפנטזת על פרישה. ההישג הבולט של ערד נמצא במבנה המפתיע של הרומן. עד אמצעו בנוי הרומן כמו ואריאציה על רומן בלשי כשבמקום לגלות מי הרוצח אנחנו סקרנים לגלות מי יזכה במשרה ושבו הפענוח זהה לפשע (הזכייה במשרה) ושניהם נדחים לסוף. כמו ברומן בלשי אנחנו מתכוננים מראש, והדבר נאמר במפורש, שהמועמד המפתיע ייבחר לתפקיד. לכן מה רבה הייתה ההפתעה כשבאמצע הרומן נבחר דווקא זה שהיה סביר מאד שייבחר! כשהתגלתה הבחירה הצפויה וערד פנתה לתיאור נפתולי אהבתו הפתטית ומכמירת הלב של פישר לאחת המועמדות חשבתי שהרומן עומד לקרוס. אבל אז התגלתה ערמומיותו המרשימה של מבנה הרומן כשבאופן מבריק ומשכנע "פותחת" ערד את ההתחרות מחדש. לתחושת המבנה המוקפד והמשוכלל תורמת גם שורה של רמזים שערד שותלת בתחילת הרומן (במי יוהנה, נסיכת הקרח, מאוהבת, למשל) ושמוצאים את פתרונם באלגנטיות מאות עמודים בהמשכו. עוד הישג מבני הוא יצירת עולם של כפילים והשתקפויות: האם לינדה היא כפילתה של ליסה? האם יואב כפילה של יוהנה? וכדומה.

עד כאן המבנה. אבל סגולותיו של הרומן רבות. ראשית, ערד מציגה דיוקן מפורט ועדכני, ריאליסטי-קומי-סאטירי, של עולם האקדמיה. למשל, יואב המלמד את אלן הנאיבי את סודות המִחְזור האקדמי: "כולם עושים את זה, איך יש לי שמונה עשר מאמרים?" (עמ' 43). למלאות הדיוקן הקונקרטי-קומי תורמת שורה של דמויות-משנה אופייניות: המתרגל האמביציוזי והממורמר, ראש המחלקה החלקלק והדיפלומטי, מזכירת החוג העצלה שעסוקה בענייניה האישיים.

 

הישג לא מבוטל, למרות הנפילות המועטות שהוזכרו, הוא השפה: מוגבהת קלות אך קולחת, ססגונית לעתים אך מדודה ומלוטשת.

 

לא התפעלתי מ"מקום אחר ועיר זרה", ספרה הראשון של ערד, ספר חינני ומעניין צורנית, אבל מעט ילדותי ונעדר תוכן בעל משקל. אבל "שבע מידות רעות" הוא כבר סיפור אחר. רומן בנוי לתלפיות, מענג, שנון, מלוטש ופקחי.

 

אבל יש אבל. לכאורה הייתי צריך להציב בראש שורת הישגי הרומן את העיצוב הפסיכולוגי של דמויותיו, שהוא ללא ספק מפורט ואמין, ואת האמירה שיש בו כלפי האקדמיה. אבל הסיבה שאינני עושה זאת קשורה לבעיה שמרחפת כצל מעל הרומן. הרומן של ערד מענג ופקחי מאד, אך האם הוא גם "עמוק"? אין ספק שערד מעמיקה לעתים לחדור לפסיכולוגיה של דמויותיה. הדוגמה המרשימה ביותר היא התיאור המפורט של הקנאה הכוססת ביואב כשמתגלה באוניברסיטה מישהו, ולהכעיס ישראלי, חכם אפילו ממנו. אבל בשרטוט חלק מהדמויות ערד פוסעת בשבילים כבושים. יוהנה (האוסטרית!) הקפדנית, יואב (הישראלי!) החצוף, אנה-בל (היהודיה!) העסיסית והבעלבוסטית, אינן דמויות אוריגינאליות לגמרי.

 

גם האמירה ההגותית המקופלת ברומן כנגד עקרותם של האמביציוזיות והקרייריזם האקדמיים

נחווית כנרכשת מספרים – מספרים טובים, אמנם – אבל לא פרי הסתכלות עצמאית ב"חיים". לעודף התרבותיות שייכת גם החלוקה ל"שבע מידות רעות", הלקוחה מהתיאולוגיה הנוצרית, שנראית לי מאולצת ולא מוסיפה במיוחד.

 

הביטוי הפרוזאי ביותר של המצב הפוסט-מודרני בספרות הוא התחושה ש"הכל כבר נאמר". בין הנציגים הבולטים של דור ילידי שנות השבעים ניתן לאתר כמה אסטרטגיות להתמודדות עם התחושה הזו. דרור בורשטיין בחר להפוך את ההתייחסות לבעיה עצמה ללב מעשה היצירה שלו. ערד בוחרת פשוט "לכתוב כמו פעם" אבל לעשות זאת על נושאים רעננים. זה בהחלט מצליח בעיקרו של דבר, אבל לעיצוב הפסיכולוגי ול"מסר" של הרומן מתלווה ניחוח דקיק של אי-מקוריות. דווקא מפני שערד משחקת עכשיו בליגת-העל והפכה לאחד הנציגים הבולטים של דורה, צריך לדקדק אתה בזה.

 

   

 

 

 

 

פברואר 16, 2008 – 6:38 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (13)

חיסול מורנייה ומות גולדמן. סוף דבר

"אגב, מורנייה היצירתי חסר עכשיו לנסראללה על מנת לייצר תגובה יצירתית (למותו של מורנייה – א.ג.)" – צבי יחזקאלי מתבלבל ב"לונדון וקירשנבאום" הערב. 

כמו גולדמן, שהיה עומד על האירוניה בתאריך מותו, לולי מת.

פברואר 14, 2008 – 7:13 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (5)

על הקאנון

הקאנון הספרותי הוא סטרוקטורה לא פחות משהוא מהות, "צורה" לא פחות משהוא "תוכן".

יש צורך עמוק בחברה להתייחס לקבוצה מצומצמת של טקסטים בתשומת לב וביראת כבוד. כביכול, מופקדים הלב והמוח החברתיים בין כמה זוגות כריכות (כביכול, סוג של מכונת דיאליזה חוץ-גופית בה אנחנו מפקידים את רוחנו ושבים מעת לעת לשאוב ממנה רוח). לא רק בגלל שיצירות מסוימות הן טובות מאד ו"נצחיות" נוצר הקאנון. אלא גם בגלל שיש צורך לבדל גוף מסוים של יצירות מהמון-היצירות, הוא נוצר וכך מנציח את אותן יצירות מסוימות. הקאנון עונה כך על צורך דתי קמאי. הצורך בהבדלה. הצורך בקדושה. הצורך בהבדלה בין חול לקודש (ולכן השימוש במושג, שבמקורו הוא נוצרי-דתי). הקאנון עונה על הצורך בהילה, צורך דוחק במיוחד בעידן השיעתוק הטכני; קובץ, קומץ, של יצירות שהאאורה שלהן אינה נובעת ממהותן בלבד אלא מהיכללן בקאנון.

הקאנון עונה גם על צורך "נמוך" יותר, צורך קוגניטיבי במיון בעידן השפע.

 כך, כשהקורא בעידן שלנו פותח את סטנדאל הוא יכול להרגיש התרוממות רוח א-פריורית, בניגוד לספר של סופר חדש, התרוממות רוח שאינה נלעגת.

 כל מאבקי הכוח הנוגעים להיכללות בקאנון אינם בהכרח מאבקי כוח פוליטיים, מגדריים, אידיאולוגיים וכו'. הם המאבק בג'ונגל של הצמחים המטפסים להגיע לאור השמש. הצמחים יודעים מה טוב להם.

הקאנון הוא מושג הכרחי. רק ההילה של הקאנון תוכל להתחרות במוקדי ההילה המרכזיים הקיימים בעידן שלנו: הכסף ("רב-המכר") והסלבריטאות (ספרי סלבריטאים; למרות שהשיעתוק הטכני פוגע לאחרונה גם במוסד הסלבריטאות…). הויתור על הקאנון הוא ויתור על פרמטר שיְרווח קצת את מגנוני ההערכה והמוביליזציה המצומצמים של העידן העכשווי המחניק שלנו; יאפשר את קיומה של הנפש.  

זו דעתי. 

פברואר 13, 2008 – 1:44 PM קטגוריות: על ביקורת הספרות | תגובות (7)

על הניהיליזם

יש שני סוגים של ניהיליזם: ניהיליזם בי-פולארי וניהיליזם סכיזופרני.

הניהיליזם מהסוג הראשון מאמין שדבר לא חשוב. לעתים הוא מכריז זאת בעליצות מאנית ("דבר לא חשוב – הכל הולך!") ולעתים ברפיון דיפרסיבי ("דבר לא חשוב – אז מה הטעם").

הניהיליזם מהסוג השני חש, במילים של ורד קלפטר, ש"הכל כל כך חשוב ולא חשוב". הניהיליזם הזה משוסע. רק כשנסתר ממנו הצד הבריא טועה הניהיליזם מהסוג השני לחשוב שהוא מן הסוג הראשון. ובדרך כלל טועה הוא לחשוב שהוא נידון להיות שרוי לעד בקוטב הדיפרסיבי שלו.

 

 

 

 

 

פברואר 12, 2008 – 2:48 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (1)

כמה דברים על ביקורת הספרות

בעקבות הפוסט המעניין של אסתי http://www.notes.co.il/esty/41067.asp שהתייחסה לפוסט שלי (אבל הוא מעניין גם בלי קשר… (~:  ), ריכזתי כאן כמה דברים שכתבתי בהזדמנויות שונות ובבימות שונות על הנושא המורכב של ביקורת הספרות:

http://www.notes.co.il/arik/39656.asp

http://www.notes.co.il/arik/39893.asp

http://www.notes.co.il/arik/39651.asp

http://www.notes.co.il/arik/39652.asp

http://www.notes.co.il/arik/40352.asp

http://www.notes.co.il/arik/39949.asp

http://www.notes.co.il/arik/39649.asp

 

מבקר הוא מקצוע שקל להשליך עליו השלכות מסוגים שונים. קל וחומר שקל לעשות זאת על מי שמבקר ספרות מקור במקום קטן וצפוף כמו ישראל.

האמת היא, שכשאני נתקל בספר ישראלי טוב מאד אין שמח ממני כי אני מרגיש שהספר מאשש את הבחירה שלי לקשור את עולמי המקצועי במדיום ראוי (מלבד השמחה שנובעת פשוט מזה שאני יכול לשלב הנאה ועבודה).

אבל הספרות הישראלית היום, לצערי, אינה מרשימה. ואם לא תהיה ביקורת שתאמר את זה – היא גם לא תהיה.

עבודת הביקורת בעולם העכשווי אינה עבודה של אדם אחד, מבקר אחד. על מנת להתמודד עם שפע הספרים הרואים אור צריך לדבר על "מערך ביקורת". רק עבודת צוות של מבקרים – שכמובן חולקים זה על זה וכו' – תוכל להפוך את הספרות הישראלית ל"סצינה". כלומר, מקום חי ובועט (כפי שכיום הנן סצינות הקולנוע והמוזיקה הישראליות). כיום אין "סצינה" בספרות הישראלית. יש כשרונות ספורדיים, שלא זוכים מספיק למיקוד מבט, ויש ים ים גדול של ספרות לא מרווה.  

פברואר 10, 2008 – 11:03 PM קטגוריות: על ביקורת הספרות | תגובות (3)

ביקורת על "השקרים האחרונים של הגוף", של גיל הראבן, הוצאת "אחוזת בית"

 "השקרים האחרונים של הגוף" עוסק בחיבור בין אונס משפחתי לבין הרוע של היטלר. ברומן ניכרות מיומנויותיה הספרותיות של גיל הראבן, אך הרצון לדיון אינטלקטואלי ברשע הוא בעוכריו. החידה ההיטלראית אינה מצויה בתחום פילוסופיית המוסר אלא בתחום ההיסטוריה הפוליטית

 

 

 

 

המתח שברומן "השקרים האחרונים של הגוף" נבנה סביב הציפייה ההולכת וגוברת של הקוראים לקראת הפגישה המכרעת בין שני הגיבורים של הרומן: המספרת, אלינור, עיתונאית ירושלמית בשנות הארבעים שלה, וקרוב משפחתה, ארון גוטהילף, אינטלקטואל יהודי אמריקאי, בשנות השבעים לחייו.

 

בפתיחת הרומן, בזמן ההווה שלו, ימינו אנו, מנסה גוטהילף לחדש את קשריו עם אלינור אחרי עשרות שנים של נתק. אלינור, המזועזעת מהניסיון הזה, פורשת לפנינו את עברה ואת העבר של יחסיהם. היא ואחותה הבכורה אלישבע גדלו להורים מתפקדים למחצה, שניהלו פנסיון משפחתי בשכונת בית הכרם בירושלים. באחד הימים התבשרו הנערות שקרוב משפחתן ידוע השם עומד לזכות את קרוביו בביקור, ושבכוונתו לשבת ולכתוב ספר בפנסיון המשפחתי. במהלך הביקור הזה עוסק ארון גוטהילף בשני דברים עיקריים: בכתיבת ספר שערורייתי על אדולף היטלר, ובאונס שיטתי של אחותה התמה והתימהונית של אלינור. ספרו של גוטהילף, שבו מספר היטלר את סיפורו בגוף ראשון, מתפרסם ומעורר שערורייה בעולם האינטלקטואלי, בגלל הניסיון לפצח את הרשע של היטלר ולהציגו כמתקבל על הדעת, ואילו אלישבע מנסה להתאבד, מאושפזת כמה פעמים ולבסוף מוצאת את גאולתה באמונה בישו ומהגרת לארה"ב.

 

הרומן נע בזמן ההווה והעבר לסירוגין. בזמן העבר נמסרים הפרטים שהובאו לעיל. בזמן ההווה הוא מתאר את נסיעתה של אלינור לארה"ב במטרה להיפגש אחרי שנים של נתק עם אחותה, פגישה שנועדה להזהיר את האחות משובו של השטן. לבסוף מתואר העימות של אלינור עם גוטהילף, שמגיע לירושלים לכנס אקדמי.

 

גיל הראבן מפגינה ברומן מיומנות ספרותית שגורמת לו להצליח במבחן הבסיסי של כל רומן: הקורא רוצה לדעת מה קורה בהמשך. למרבה הצער, פרט לזאת, הרומן סובל מחולשות רבות. החולשה הראשונה שלו זועקת מיד, מפני שהיא טמונה בצעקנות המגאפונית שלו. כי מה יותר נורא מהיטלר? ומה יותר נורא מאונס של נערה ספק-מפגרת? ומה יותר נורא משילוב ביניהם? כך שהרומן אינו מהלך בקטנות, אינו דן ברגשות מעודנים, אמביוולנטיים, מורכבים, סמויים מהעין. להפך. זהו רומן של שחור ולבן מוחלטים, ובמילים אחרות, רומן שדן במובן מאליו. המשיחות הגדולות והגסות מאפיינות גם את עלילת המשנה שברומן: דיון "עקרוני" על הסליחה הנוצרית שמגלה אלישבע כלפי אנסה המפלצתי.

 

בקישור שבין האונס המיני לבין הרשע הנאצי יש גם טעם רע. קישור זה אינו חדש באמנות (הרומן מזכיר את הסרט "שומר הלילה" משנות השבעים, שדן במערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית בין ניצולה ממחנה ריכוז לסוהר). אבל העובדה שהקישור הזה מוכר בתרבות אינה ערובה לכך שהוא לא יהיה דוחה. "הוא היה סדיסט בריון ופורנוגרף. זה מה שהיה. עכברוש במחלצות מסואבות של יומרה אינטלקטואלית (…) חולדה מעוותת שהחליטה כי יש בכוחה לכרסם את דרכה אל תוך הקופסה השחורה של היטלר" (עמ' 61), מתארת אלינור את גוטהילף. אבל הקישור בין סדיזם מיני  לסדיזם פוליטי, בהקשר של היטלר, הוא גם מגושם ומופרך. היטלר שייך לזן של רודנים שקשר דיאלקטי ואף יחס הפוך קיים בין הרצון לעוצמה השטני שלהם לבין המיניות הפוריטנית למדי שלהם (לזן הזה שייך גם סטלין, המתון במיניותו, ושניהם מנוגדים למודל של מאו צה טונג, למשל). החיבור ההדוק שנוצר ברומן, אם כן – למרות שלזכותה של המספרת והמחברת ייאמר שהיא מודעת לטעם הרע שיש בתיאורי האונס הפלסטיים ונמנעת מהם ככל האפשר – בין הסדיזם המיני לסדיזם הפוליטי מתפקד, בניגוד לכוונות המחברת, כגירוי פורנוגרפי לדיון אינטלקטואלי.

 

החטא הכבד ביותר של הרומן הוא היומרנות האינטלקטואלית שלו, שהיא חסרת כיסוי. גוטהילף מנסה בספרו לפצח את הרשע של היטלר. למעשה, אונסה של אלישבע מתבאר בספר כחלק מהמשימה האינטלקטואלית שנטל על עצמו: "הוא ערך ניסויים באחותי. פעם העמיד אותה כהדום לרגליו, ואילץ אותה להישאר בתנוחה הזאת שעות בלי לנוע. ופעם אחרת, כשגמר להכאיב, הוא אמר שעליה להבין עד כמה כל זה קשה לו (…) 'רק ההיסטוריה תשפוט אם הפרויקט שלנו הוליד יצירה שיש לה ערך'" (עמ' 60). מחלקים מספרו של גוטהילף, המפוזרים לאורך הרומן, מתברר שמחברו ניסה להבין את עומק הניהיליזם של היטלר (למשל, באירוע מכונן שבו מציץ המספר-היטלר, טרם הפיכתו לדיקטטור, ללועה של נערה "ומגלה מחילה רירית (…) שמלבדה 'אין שם כלום'", אירוע שנועד להטרים ולהסביר כביכול את הדה-הומניזציה שעתיד היטלר לעשות לסביבתו האנושית  – עמ' 76).

 

למרות היחס האמביוולנטי שמגלה הרומן לערך האינטלקטואלי של ספרו הבדיוני של גוטהילף, הוא אינו חולק על כך – ולמעשה אף חותר בעצמו לכך – שפיצוחו של הרוע המוחלט, הרוע ההיטלראי, הוא פרויקט אינטלקטואלי משמעותי. אבל הפרויקט הזה אינו פרויקט אינטלקטואלי חשוב כלל ועיקר. מבחינת מידת הרשע, אין הבדל עקרוני בין היטלר לצ'רלס מנסון או לכל רוצח שרוצח בדם קר. למעשה, "הרשע" אינו חידה כלל ועיקר. הרשע – כפי שלימדו אותנו דוסטויבסקי (אחד מגיבוריו מצהיר שלו היו בני האדם חושפים את סודותיהם הכמוסים ברבים היתה עולה צחנה כזו שאי אפשר היה לשאתה) ופרויד (במושג האיד שלו) – קיים בכל אחד מאיתנו, ורק שילוב של סופר-אגו פנימי ופחד מענישה חיצונית מונע מאיתנו לעשות כאוות נפשנו. החידה ההיטלראית הגדולה אינה מצויה בתחום הפילוסופיה של המוסר אלא בתחום ההיסטוריה הפוליטית: איך אדם אחד מופרע, שמופרעים כמותו יש רבים, הצליח להשליט את רצונו המופרע על אירופה והעולם כולו.

 

הראבן היא סופרת ותיקה. זכורה לי במיוחד לטובה יצירתה "מוזה", שעסקה בנושא דומה (יחסים חולניים בין משורר ותיק למשוררת צעירה). גם ברומן הזה ניכרות מיומנויותיה הספרותיות (מלבד יצירת המתח יש ברומן קו ארס-פואטי מעניין, הדן בהבדל בין מציאות לבדיה; גם הטון של שנינות-עולצת אירונית שהרומן כתוב בו לפרקים ויטאלי בחלקו; ועוד מיומנויות "קטנות"). אבל "ההליכה בגדולות" ברומן הזה, שמתאימה דווקא לסופרים מתחילים ולא לסופרת ותיקה כמו הראבן, היתה כאן בעוכריה.

פברואר 9, 2008 – 3:08 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (5)

סיכון מקצועי

"תגיד, יש איזה ספר עברי שקראת, מאז שנעשית מבקר זחוח, ואהבת חוץ מאשר את הגראפומניה שאתה כתבת? קודם הספר הנפלא, הנבצר מבינתך המוגבלת, 'אדום עתיק' והיום בצורה מתנשאת וכביכול בת-סמכא, הספר של גייל הראבן.
ועוד לא דיברנו על זה, שמי שמתימר להיות סופר, עדיף שלא יבקר ספרות פרוזה. לפחות לא פרוזה של הקולוגות הישראליים
 
אתה נפיחה ריקה".

 

מייל שקיבלתי היום בבוקר.

הכותב – מפאת כבודו לא אזכיר את שמו – אינו סופר או סופרת שביקרתי.

תוספת: כדי למנוע הבהרות (לאור התגובות שהתווספו להלן): אני אינני יודע מי הוא הכותב. אינני מכירו, יש לי רק את שמו (שייתכן, כמובן, שהוא בדוי). לא ידוע לי אם הוא בעל של, מכר של, או מישהו עצבני בשגרה.  

 

 

 

 

אגב,

אני אולי מתנשא, אבל הלוואי והייתי זחוח. אני מנסה שנים ולא מצליח.

לגבי נפיחה – לא לי לשפוט. היא אחת מהדברים שאדם אינו חש בהם באותו האופן שחשים בהם הסובבים אותו.

פברואר 8, 2008 – 1:10 PM קטגוריות: על ביקורת הספרות | תגובות (9)

תודעה משוסעת: על דוריס לסינג, פיצ'ג'ראלד, דוסטוייבסקי (מהארכיון)

המאמר כונס בספרי, "מבקר חופשי" (הקיבוץ המאוחד, 2019)

https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic

 

פברואר 6, 2008 – 4:51 PM קטגוריות: מאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (1)

מבקר ספרות כגלאי חום

יש מערכות גלאי חום שְבְּליבן קרח. גלאי חום שעובדים על קור. הם נבנו כך על מנת שיוכלו לזהות את תנודות החום הזעירות ביותר ולהתריע מפניהן. 

כך צריך להיות מבקר הספרות: צונן – על מנת שיוכל לזהות אם יש ביצירה חום כלל ועיקר; קפוא – על מנת שיוכל לאתר את סלסולי החום העדינים ביותר המתאבכים ממנה.

 

ולעולם, לעולם אל לְמבקר יצירה לחממהּ בנשיפת-ההבל שלו גופו.  

פברואר 5, 2008 – 3:07 PM קטגוריות: על ביקורת הספרות | תגובות (7)

על לארי דייויד, משפחה, קהילה וזהות יהודית, פייסבוק וברנר

"תרגיע" (הסדרה – לא מה שאני אומר לעצמי מאז פתחתי את הבלוג הזה), היא, בעיניי, סדרת הטלוויזיה המהנה ביותר שאני מכיר שמשודרת היום. התחכום התסריטאי שלה – אנלוגיות בין עלילות, קשירת קצוות עד הסוף או, להפך, התרסה מתוחכמת נגד קשירה כזו, התזמון המדויק וכד' – מגיע לרמה שמזכירה יצירות ספרות מהשורה השנייה (צר לי, עוד לא נתקלתי ביצירה טלביזיונית שמזכירה יצירת ספרות מהשורה הראשונה. אבל אני מבטיח להמשיך לחפש). הכנות שלה והעמדה העקרונית שלה ביחס לעולם (על כך שהצלחה פנומנלית אינה יכולה לשנות מבני אישיות בסיסיים) מרעננות.

למי שעוקב אחר הסדרה קשה לא להתרשם עד כמה הנושא היהודי דומיננטי בה. אם אני לא טועה, זו תופעה חסרת תקדים בהיקפה בטלביזיה האמריקאית (פרק עם סצינה בבית הכנסת, פרק על ליל הסדר, השורד מהשואה מול "השורד" מ"הישרדות", לארי הנוזף בשריל על אי הפרדת חלב מבשר כשהוא מנסה לשכנע יהודי אורתודוקסי לקדם את עניינו של ריצ'רד לואיס החולה, פרק ובו בת מצווה ועוד ועוד). אולם מה שהסדרה הזו, עם ובלי משים, מבטאת דרך מבנה הקהילה היהודית השבעה של לוס אנג'לס שהיא משרטטת,  הוא הפיכתה של הזהות היהודית – וגם זהויות אתניות אחרות המוצגות בה – ל"רשת חברתית". בעולם קפיטליסטי, בו כוחה של המדינה נחלש דרמטית ובו אדם לאדם – מתחרה, הצורך ב"קהילה" אינו נובע מתכנים ייחודיים לקהילה (היהודית, השחורה, ההיספנית, הוואספית וכד'), אלא מ"הקליפה": הצורך ב"רשת" שמעניקה תמיכה רגשית, אבל יותר חשוב, וזו הנקודה העיקרית: מקדמת את הקיום כלכלי באמצעות טוויית רשת של קשרים כלכליים. בלוס אנג'לס של "תרגיע", השייכות לקהילה היהודית היא זו שמאפשרת לדייויד קיום כלכלי, כי עולם השואו-ביז שהוא קשור אליו משופע ביהודים (סוכנו האישי, חבריו הקרובים, מעסיקיו וכד'). כך, בלי משים, הסדרה הזו חושפת את האינטרסנטיות העירומה שקיימת מתחת למושג המלבב כל כך ו"החם" לכאורה: "קהילה".

ה"קהילה" הקלאסית היא המצאה יהודית, ובמובנים רבים אנחנו חיים עכשיו בזמן "יהודי". (זמן של נוודים גלובליים, המנותקים משייכות ומעיגון למקום ולחברה, ונאחזים, חלף זאת, ב"קהילה", קונקרטית או וירטואלית). אבל למרות החיבה שלי למורשת העולם היהודי הקלאסי – ולמוסד "הקהילה" ההיסטורית כחלק מרכזי בה -התחושה שלי היא שאנחנו – אנחנו, כלומר גל חיפושי הזהות היהודית ששוטף את ישראל בעשור וחצי האחרון –  עושים בה, במורשת ובקהילה, שימוש לא הולם, שימוש שנותן יד להתפוררות החברתית. הפנייה אל הזהות היהודית ואל הקהילה היהודית (כפי שמתבטאת למשל ברומן המעניין "מקימי" של נועה ירון-דיין) היא גם תגובה לקפיטליזם המפורר את מדינות הלאום ואת רשתות המשמעות שנכרכו בהן, אבל גם מסייעת לתהליך הזה; "המשפחה היהודית", הלְבנה החיונית הזו בקיר הקהילה היהודית, הדביקות המשפחתית הישראלית שאנחנו אוהבים לקטר עליה בגלוי ובחשאי ולהתגאות בה בחשאי ובגלוי, עושות יד אחת עם תהליכי הפירור של החברה הישראלית. גם חיפושי "השורשים" והכנסים המשפחתיים שרווחים בעשור האחרון בארץ, יותר – או, למצער, לא פחות – משהם מבטאים עניין כן ב"מורשת", הם תגובה היסטרית להתפוררות המדינה ומסייעים להתפוררות הזו כאחד. כשמזמינים אתכם לכנס משפחתי כאילו אומרים: טוב שיש לנו אחד את השני, טוב שסבא רבא שלנו עלה מרוסיה בחוסר כל והקים את השבט המפואר שהתכנס פה, בגינה היפה של שלמה ורות'קה, כך אולי נוכל להתאחד, לא? לסדר אחד לשני פרוטקציה מתישהו בעתיד, אולי אפילו לעשות עסקים. ידעת שירון הוא עורך דין כבר? אולי תלך לשוחח עם הבן של ציפקה? אתה יודע שהוא, האבא שלו, היה יבואן גדול, אבל הלך עם המזכירה. זה לא מרגש איך לא היה להם כלום כשהם באו בעשרים ושלוש? והנה עכשיו, תראה – .

וכך, לטעמי – במפתיע – הביקורת הציונית מהזן המעמיק (יש זנים אחרים) על הקיום היהודי הופכת להיות רלוונטית ביותר. הביקורת הזו שבזה לקיום הנוודי היהודי, לחוסר האחריות החברתית היהודית, לאובססיה הפיננסית, להתגאות הריקה ב"מורשת" מפוארת (סטייל פרוייקט "ארון הספרים היהודי", בו מוצע להמוני בית ישראל ארון חדש) ולבסוך: להיסמכות על גולת הכותרת כביכול של הקיום היהודי – הקהילה.

אני מעלה כאן מאמר שפירסמתי ב – 2004 בעיתון "מקור ראשון" על הביקורת של ברנר על המסורת היהודית (ועל הקהילה היהודית כדובדבן כביכול שבקצפת כביכול)  והרלוונטיות שלה לימינו (לחדי העין שבין הקוראים תתגלה דמות מוכרת לקוראי הבלוג הצצה לקראת סוף המאמר! למי שיגלה את הדמות המסתתרת במאמר מובטח פרס: מאמר קצר בהרבה).

 

לפני תשעים שנה, בתרע"ד, כתב ברנר את מסתו המפורסמת-בשעתה "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים". המסה הארוכה הזו, שנישאה תחילה כהרצאה בפני ציבור פועלים-אינטילגנטיים בני העלייה השניה, היא ביסודה ביקורת ספרותית שנכתבה בעקבות הופעתם של כל כתבי מנדלי מוכר ספרים בשלושה כרכים ( מכאן שמה). אולם ברנר משתמש בכתבי מנדלי, בתיאור חיי יהודי תחום המושב שהעסיק את מנדלי, לביקורת תרבותית מקיפה ונוקבת על ההיסטוריה היהודית כולה. הטקסט הזה, שבעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה ראה בו המבקר אברהם קריב טקסט סמי-אנטישמי, הוא כתב האשמה חמור כנגד אופיו של הקיום היהודי מימי בית שני ועד התקופה המודרנית. מניתוח עכשווי של הטקסט הזה, שמבנהו ותוכנו לא במקרה מזכיר מבנה ותוכן של נבואות זעם תנ"כיות, ניתן להעלות כמה תובנות רלוונטיות ומעוררות מחשבה הנוגעות למציאות הישראלית בהווה.

 

השימוש בפלטפורמה הספרותית של כתבי מנדלי תורם להבחנה בין המסה של ברנר לטקסטים ציונים אחרים שעסקו ב"שלילת הגלות"; ברנר לא מבקר רק מצב סוציולוגי יהודי אלא "אופי" יהודי ( "אופי" ששירטוטו המדוייק הוא מאפיין מרכזי של הספרות הטובה), אופי  שהיטיב, לטענתו של ברנר, לתאר מנדלי בגיבוריו. מהעיסוק הביקורתי ב"אופי" היהודי נובעת הנימה החריפה והכמעט-אנטישמית של המסה; כמעט-אנטישמית לולי זכרנו ש"נאמנים פצעי אוהב" ושמטרתו של ברנר הייתה שיפור המציאות היהודית ולא פגיעה בה.

 

 ברנר מתחיל את מסתו בקביעה ש"הערכה עצמית", מה שבשפתנו מכונה: מודעות עצמית, היא עדות לבגרות הן של אינדיבידואל והן של עם. הילד והנער אינו ער לכך שהוא אינו בודד בעולם, אינו ער לכך שניתן להסתכל על קיומו ולשפוט אותו מ"בחוץ"; התהליך הכואב והחיוני של הבגרות טמון בהבנה שיש "חוץ" ושממנו ניתן לשפוט ולהעריך את "האני". עד להופעתו של מנדלי מוכר ספרים לא הוציא מתוכו הלאום היהודי אישיות או קורפוס תרבותי שישקפו באופן הולם את מהות הקיום היהודי. השיקוף המבהיל, שמיד ימצא ברנר בכתבי מנדלי, ממותן כך כבר מראש בפתח המסה: גם אם השיקוף מבהיל הרי שעצם היכולת לשקף נכונה, להגיע למודעות עצמית במישור הלאומי, מצביעה על בגרות לאומית.

 

מה משתקף במראה שהציב מנדלי בכתביו מול הקיום היהודי? מה שמשתקף אינו מחמיא, וברנר מתייחס כמובן לקיום הקבצני והתלוי בדעת אחרים של יהודי תחום המושב, המתוארים במלוא עליבותם בכתבי מנדלי. עד כאן הולמת המסה הברנרית את הזרם בציונות שהדגיש את "שלילת הגלות".

 

אולם בהמשך המסה ברנר, בניתוח מבריק ומקומם כאחד, "הופך על ראשה" את האמונה הרווחת בהיסטוריוסופיה היהודית, כולל בתפיסתם של רוב ההוגים הציונים: התפיסה שרואה ב"גלות" כורח שנכפה על העם היהודי בידי אויביו לאורך ההיסטוריה. לא, טוען ברנר, זוהי ראייה מוטעית. "הגלות" לא נכפתה על היהודים, היהודים רצו בה וחשו בה בנוח. כמובן, אין להכחיש את הרדיפות לאורך ההיסטוריה, אבל יש באופי היהודי הלאומי משיכה להיסמכות על כתפי אחרים, יש בו פחד מריבונות ועצמאות. במובן זה, "ספר הקבצנים" של מנדלי הוא מטאפורה לכנסת ישראל כולה; קבצנות כצורך לאומי להיתמכות על כתפי אחרים . ברנר ממשיך ומתפלמס עם "אחד העם", שבמאמר שגם הוא היה מפורסם בשעתו, "חצי נחמה", טען  שמופרכותה בעליל של עלילת הדם ממחישה את קלישותן של הטענות האנטישמיות כולן כלפי היהודים. ברנר מסכים, כמובן, שהיהודים נקיים משחיטת ילדים נוצרים אבל שוב הופך את הסניגוריה, הפעם של אחד העם, על ראשה. הבעיה בקיום היהודי אינה צמאון הדם שלו, אלא להיפך – חסרון הדם שבו; עלילת הדם האנטישמית אינה הסיבה לשנאת היהודים אלא תוצאתה, תוצאת השנאה לעם שבחר בדרך קיום מוזרה כל כך, חלשה כל כך, ואינו דואג לעצמו.

 

השיפוט המחמיר של ברנר מוביל אותו לבסוף לסיומה "האופטימי" ו"הציוני" המפורסם של המסה: "מושבי פועלים – זוהי הריבולוציה שלנו. האחת והיחידה". כפי שעמד על כך פרופסור מנחם ברינקר, מבנה המסה הברנרית הולם מבנה מסורתי של דרשה יהודית: הכאה על חטא, מניית הפגמים, ואז קריאה להתעוררות ותשובה.

 

במציאות של ימינו, מציאות של קיום ריבוני ישראלי, ניתן לטעון שהתוכחה הברנרית, כחלק מהפרוייקט הציוני, הייתה אפקטיבית לשעתה ועשתה כבר את שלה; העצמאות והריבונות הישראלית גמלו את חלק מהקיום היהודי מהתלות הפרזיטית בעם אחר, שהצביע עליה ברנר. ניתן גם לטעון, כפי שחוגים ימניים מבחינה מדינית טוענים מפעם לפעם, שחולשות "גלותיות" של פחדנות, שהצביע עליהן ברנר, עדיין קיימות במנטליות של המדיניות הישראלית; ניתן גם לטעון, כפי שחוגי שמאל טוענים, שהמגלומניה והנרקיסיזם המאפשרים לחוגי ימין-מדיני להתעלם מלחצים בינלאומיים הם עדות לחוסר בשלות לאומי, להיעדרה של "הערכת עצמנו", של מודעות עצמית לכוחה הריאלי של ישראל, שעל היעדרה התריע ברנר.

 

אולם אני רוצה להתייחס לרכיב אחד, אחר, במסה הברנרית שנראה לי רלוונטי במיוחד להיום.

ברנר, בנתחו את ההיסטוריה היהודית, טוען שהיהודים אינם מוכשרים לקיום שהוא קורא לו "מדיני", הם נעדרי "רגש מדיני". כוונתו של ברנר אינה רק להיעדרו של הכשרון להשגת עצמאות אלא להיעדרו של כשרון לקיום חברתי-לאומי של אחריות הדדית. ברנר מבחין בין "קיום ביולוגי" ל"קיום סוציולוגי". כקיבוץ של פרטים, ב"קיום ביולוגי", התקיימו היהודים במשך זמן רב יותר מכל עם אחר בהיסטוריה. אמת. אבל "קיום סוציולוגי", קיום שבו הפרטים מרגישים שייכות זה לזה ואחראיות זה כלפי זה, לא התקיימו היהודים ב"גלות". זה ניתוח פרובוקטיבי שנוגד את תפיסתנו האינטואיטיבית את ההיסטוריה היהודית, אבל יש בו היגיון פנימי רב. נבין אותו אם נבחין בין קיום "קהילתי" לקיום "לאומי". ייתכן, טוען ברנר, שהיכולת לקיום נפרד של הקהילות היהודיות, היא זו שגרמה לשרידתו של העם היהודי; עמים שהובסו בשדה הקרב, שהסמלים הלאומיים שלהם בוזו, שהופצו לכל עבר, לא שרדו בגלל שעיקר קיומם היה "קיום סוציולוגי". ההסבר לקיום היהודי ארוך השנים נדרש, אם כן, על ידי ברנר לגנאי: היכולת להעמיד את הפרט או הקהילה מעל לכלל הוא המסביר את החיוניות היהודית.

 

אני סבור שניתן להשתמש בניתוח הברנרי הזה של ההיסטוריה היהודית להסברת תהליכי עומק בחברה הישראלית היום. אנחנו עדים כבר לפחות עשרים שנה לשקיעת מדינת הלאום ומדינת הרווחה בעולם המערבי. הסיבות לשקיעה הזו הינן כלכליות ורעיוניות כאחד. במישור הרעיוני, לא יהיה זה מוטעה לתאר את המאבק בין תומכי מדינת הרווחה ותומכי השוק החופשי כמאבק בין ערך "השוויון" לערך "החירות". מאבק זה מקביל למאבק רעיוני נוסף, מאבק בין תפיסה "קהילתנית" של הקיום האנושי לתפיסה "אינדיבידואליסטית" שלו. המאבקים האלה מעסיקים את המחשבה והפוליטיקה המערבית, כמובן באופן מעודן ופרטני יותר משהוצג פה בסכימטיות, אולם האם יש משהו בתרבות הישראלית שהופך את המקרה הישראלי ליוצא דופן במאבק הזה בין תפיסות "קהילתניות" ו"אינדיבידואליסטיות"?

 

אני סבור שכן. הניתוח הברנרי מספק לנו תובנה שנראית כנוגדת במבט ראשון את האינטואיציה שלנו: הרי המציאות היהודית והישראלית תמיד תוארה כמציאות בה המשפחתיות ו/או הקהילה היא בעלת משקל גדול בעיצוב חיי הפרט. איך, אם כן, ניתן לטעון שיש רכיב "אינדיבידואליסטי" בתרבות היהודית?. אבל כאן בדיוק נעוצה התובנה של ברנר: משפחתיות וקהילה – כן, אולם תחושת אחריות לאומית – לא. ניתן לנתח את הקלות היחסית בה מפורקת מדינת הרווחה הישראלית בעשורים האחרונים בניתוח תרבותי שמתווסף לניתוח הכלכלי-פוליטי. המעבר מ"מדינה" ואחריות לאומית לפרטים ול"קהילות" עובר בקלות בגלל שבאופן לא מודע, אולי, הקיום הקהילתי נתפס כטבעי בתרבות היהודית, בעוד שמקומה של "המדינה" – לא. בניתוח כזה ניתן להבין, לדוגמה, עמדה פובליציסטית כמו זו שביטא יאיר לפיד בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" (20.2.2004), שטענה בעד הפרטת החינוך בישראל. אמנם לפיד מתפתל בניסיון להציג את העמדה הזו כמי שתביא ברכה לכלל ולא רק לעשירים, אולם אי אפשר להימלט מהתחושה שהעמדה הזו היא ביטוי נוסף לקלות בה מפורקת הישראליות ל"קהילות". גם הגילויים של נדבנות ועזרה הדדית שקיימים, וטוב שקיימים, בחברה הישראלית מסגירים תפיסה של קהילה יותר מאשר הבנה מה תפקידיה של מדינה בארגון הגוף החברתי.

 

הניתוח שמוצע כאן, בעקבות ברנר שראה בפרוייקט הציוני ניסיון להטמעת חשיבותה של התארגנות "מדינית" הזרה, דרך כלל, להיסטוריה היהודית, יכול להוות מצע לשיתוף פעולה בין ימין-מדיני מתון לשמאל חברתי. הרי קורה בשנים האחרונות תהליך מוזר, שלא מרבים לתת עליו את הדעת. הן ארגוני שמאל חברתי והן מגמות שמעונינות בשימורה של זהות לאומית (עמדה שמבחינה היסטורית מזוהה עם "הימין") מוצאים את עצמם מגיבים בחשדנות לתהליכי גלובליזציה; מוצאים את עצמם בצדו האחד של המתרס. הרצון לשמר את תפקידה של "המדינה", במישור הסמלי והכלכלי כאחד, יכול להוות בסיס לשיתוף פעולה פוליטי.

 

אולם שיתוף הפעולה הזה מתעכב, בין השאר, מאי ההבנה בזהות האינטרסים המסוימת בין השמאל החברתי למרכז והימין-המתון הלאומיים. דוגמה לאי-הבנה כזו מצויה במאמר של פרופ' זאב שטרנהל ב"הארץ" (20.2.2004). שטרנהל מנתח כך את תפיסתו של נתניהו: "כמו כל הניאו-שמרנים סבור גם נתניהו, כי חתירה לשינוי הסדר החברתי אינה אלא אוטופיה הרסנית. מבחינתו, עוצמה חברתית אינה מותנית בגורלו של היחיד, אלא ביכולת תפקודו של המכלול. לא היחיד הוא מטרתה של הפעילות החברתית המאורגנת, אלא הגוף החברתי כולו". שטרנהל מנסה לגשר על שני צמדי גדות שקשה לגשר ביניהן: הגדה הימנית-מדינית של נתניהו, המעמידה בראש סדר החשיבות את הלאום על פני האינדיבידואל, והגדה הימנית-כלכלית של נתניהו, שעושה את ההיפך. צמד הגדות השני, שקשה לשטרנהל לגשר ביניהן, הן עמדותיו ההומניסטיות-אינדיבידואליסטיות הא-לאומיות שלו עצמו ועמדותיו השיוויוניות-סוציאליסטיות. בכדי לגשר בין הגדות עיקם שטרנהל את הכתובים ותיאר את העמדה הכלכלית של נתניהו כעמדה שמתעניינת ב"מכלול" ולא ב"יחיד", בעוד ההיפך הוא הנכון. הגישור האפשרי בין שתי גדות, שלא שמים אליו לב מספיק בשדה הרעיונות הישראלי, הוא בין הגדה הסוציאליסטית, המבינה כיום את חשיבותה של המדינה, והגדה הלאומית, שמתנגדת לתהליכים גלובליים מתוך תפיסה שטישטושה של זהויות לאומיות אינה עושה את העולם למקום מעניין יותר אלא להיפך, לפחות מגוון ולמשוטח.    

 

פברואר 4, 2008 – 3:16 PM קטגוריות: מאמרים בנושאי תרבות | תגובות (1)