פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
אחד האמצעים שסופרים עכשוויים משתמשים בהם ליצירת לכידות ברומנים שלהם הוא בריאת תמה משותפת לחלקיו השונים של הרומן. נדמה לי (אך איני בטוח בכך) שסופרי העבר לא עשו שימוש נרחב בכלי הזה ליצירת קוהרנטיות וסמכו בעיקר על העלילה שתחבר את חלקי הטקסט השונים. ברומן הזה של מקיואן, מ-1987, שרואה אור כעת בהוצאה מחודשת, משתמש הסופר לא בתמה אחת, כי אם בשתיים המכליבות את היצירה. תמה מחברת אחת היא הילדות ואילו תמה מחברת שנייה היא הזמן. אך למרות שהשימוש המאחה בתמות הללו נתפס לעתים כחשוף וסכמטי, הרי שרגישותו של הרומן, חוכמתו, עקרוניותו בצד תשומת לבו לפרטים, הופכות את הקריאה בו לחוויה עזה, לחוויה מהותית. הרומן הזה, בקצרה, הוא ממיטב יצירתו של מקיואן.
הגיבור של הרומן הוא סטיבן לואיס, סופר ילדים מצליח, שבתו בת ה-3 נחטפה ממנו בסופרמרקט השכונתי ועקבותיה נעלמו, אובדן שהביא גם לפירוק נישואיו עם ג'ולי אשתו. למרות הנושא הסנסציוני, מקיואן נמלט מהרגשנות באמצעות הבלעתה בהצגה עקרונית של יחסנו לילדים ולילדוּת. היחס הזה נבחן הן דרך הצגת עבודתה של וועדה ממשלתית שנועדה לגבש המלצות לציבור על הדרך הנאותה לגידול ילדים, וועדה שסטיבן מסתפח אליה; הן דרך העורך רב ההשפעה של סטיבן, שיחסו לפרק הילדות בחייו מידרדר לפרברטיות; הן דרך דמותו של ראש הממשלה הבריטי, מי שאמור להיות "אב האומה" ו"המבוגר האחראי"; הן דרך זיכרונות הילדות של סטיבן עצמו ויחסיו עם הוריו אז וגם בהווה, בבגרותו; ובעוד דרכים.
הרומן מתרחש בעתיד הקרוב (ביחס ל-1987) ויש בו רכיבים דיסטופיים מתונים. האקלים, למשל, הופך לחריג. הממשלה היא גרסה תאצ'ריסטית מוקצנת. היא מפריטה מכל הבא ליד. מסדירה שחלק מהאוכלוסייה "יתפרנס" מקבצנות. מבקשת לחנך את האומה להתייחס לילדים בנוקשות ובחומרה, אולי אף לבטל את "הילדות" כפי שלמדנו להתייחס אליה בתרבות המערבית המודרנית. בעזרת התייחסות לתיאוריות של איינשטיין כמו גם לתיאוריית הקוונטים, אותן מנסה להסביר לסטיבן אשתו הפיזיקאית של העורך שלו (המתח בין האמנות למדע הלך והפך לתמה מרכזית ביצירתו המאוחרת של מקיואן, שבה נידונה מחדש התמה הבריטית הוותיקה הזו), מוצגת כאן האפשרות התאורטית לנוע קדימה ואחורה בזמן, שאף מתממשת כאן ברגע טעון בו צופה סטיבן בהוריו הצעירים דנים האם להמשיך את ההיריון שהביא אותו לעולם. היחס לזמן נידון גם בכמה הקשרים אחרים: למשל, אטיותו המופלגת של הזמן ברגע משבר מומחשת בתיאור מדוקדק של תאונת דרכים שסטיבן משתתף בה. בכל אופן, היסודות המד"בים משמשים את מקיואן בכוונותיו העיקריות כאן לדון בילדות ובזמן כאחד, ואינם אופנתיים או קישוטיים גרידא.
מקיואן מתנייד בין תיאורים רגישים מאד, כמעט מביאים לבכי, של חוויות ילדות מכמירות לב, לבין המחשה ספרותית של התייחסות ביקורתית לסירוב של החברה שלנו להתבגר (סירוב שמקבל ביטוי, למשל, בטשטוש ההבחנה בין ספרות ילדים ונוער, ספרות מהסוג שסטיבן כותב, לספרות מבוגרים). הוא מכפיף במיומנות גם סיטואציות צדדיות ומשניות לתימות הכלליות. למשל, באחד מרגעי העלילה, ממהר סטיבן אל פרודתו ומשכנע נהג קטר שלא בתפקיד להסיעו אליה. כך מתגשם חלום ילדות וותיק – לנסוע בצד נהג הקטר – בבגרות. ברגע אחר, בעקבות הזיה שזיהה את בתו האבודה בקרב חבורת ילדים, מסתובב סטיבן בבית ספר יסודי וכמו משחזר את ילדותו.
הילדות הממושכת היא תופעה ייחודית להומו סאפיינס ונובעת מממדי המוח הרחבים שלו וצרות תעלת הלידה של נקבת האדם. השילוב הזה הביא לצורך אבולוציוני להבשיל במשך שנים ארוכות את תינוק האדם מחוץ לרחם. הילדות היא לפיכך אנושית מאד והיא מייצרת חלק ניכר משמחותינו וכאבינו. מקיואן חוקר בספר הזה כמה צדדים של המתנה והעונש האלה שהוענקו למין האנושי.
אפלטון כתב ב"המשתה" שאנו מביאים ילדים לעולם מתוך תשוקה מטפיזית. דרכם אנחנו יכולים לגעת בנצח, כי הרי גם הם עתידים להביא ילדים בתורם וחוזר חלילה (ולכן, אגב, משווה אפלטון בין תשוקת הולדת הילדים לתשוקת היצירה של הסופרים, שגם היא תשוקה להולדת ילדי-רוח שיחיו לנצח). מקיואן, שנהפך לנציג ההומניזם החילוני בספרות מאז תחילת המילניום, מציג כאן מטפיזיקה משלו כסיבה להולדת ילדים, למרות האבסורד של הקיום, או האבסורד לכאורה: "זה כל מה שיש לנו באמת, ההתרבות הזאת, העניין הזה של חיים שאוהבים את עצמם". הולדת הילדים היא אישור הקיום, אהבת הקיום, ולכן ההכרזה שיש להוסיף לו דור נוסף. סטיבן וג'ולי עוברים ברומן מסע של השלמה עם האובדן הקשה ביותר, שבסופו אולי תנצנץ להם נחמה.
האופטימיזם הזה של מקיואן, שאינו קל דעת ולכן אינו קל-ערך, מייחד גם הוא את מקיואן בתקופה שבה הבאת ילדים לעולם אינה דבר מובן מאליו בחברות המודרניות, לפחות אינה דבר מובן מאליו למי שאינו מאמין, שקשה לו הרי יותר לחיות ולא רק השנה.
