מבקר חופשי

1. מדוע יש לי רתיעה מיצירות שאני מגדירן כ"רגשניות", למשל יצירות שעוסקות בחולי סרטן, באבדנים למיניהם, במלחמות וכיוצא בזה, ובאופן שאני מכנה אותו "רגשני", כלומר מופרז, גדוש, עתיר שומנים/ גבינתי (צ'יזיי)?

הרתיעה האינסטינקטיבית הזו מרגשנות מכניסה אנשים מסוימים לתסביך אשמה: האם הם לא רגישים מספיק, או אטומים מדי, מכדי להתרגש מהיצירות שהם מכנים "רגשניות"? אולי זה לא הן (היצירות), אלא הם (האנשים)?

ישנן כמה סיבות שמצדיקות את הרתיעה מ"רגשנות":

1. "רגשנות" היא לעתים פשוט שם אחר למניפולציה. מי ש"מרגש" אותנו לא מעוניין – אף כי אולי הוא לא מודע לזה – לפרוש בפנינו את כאבי הזולת, אלא ללכוד את תשומת לבנו ליצירתו באמצעות רחמינו על הזולת. כלומר, הגדרתה של יצירה כ"רגשנית" היא סירוב לשתף פעולה עם מישהו שמפגין אטימות בעצמו, מי שמנצל את הרגש שלנו לצרכיו-הוא.

2. "רגשנות" היא לעתים אמצעי להסחת דעת מהכאב הגדול והיומיומי של הקיום תוך התחזות לשימת לב אליו בדיוק. הכאב העצום של חולי הסרטן, של מי שאיבד את אהוביו, של לוחם במלחמה עקובה מדם וכו', משמש, לעתים, בידיו של היוצר "הרגשן" כאמצעי להסבת המבט מחוסר המשמעות, השעמום, הקנאה המביכה, הייסורים וסיכולי התשוקה הדקים הקטנים, של הקיום הרגיל, "הנורמלי". הכאב החריג שמבליט הרגשן דומה בכך לפונקציה של סרט "אקשן" – הייסורים החריגים הם הרי "תוססים" הרבה יותר מאשר הייסורים המונוטוניים – הלא היא הסחת הדעת.
ה"רגשנות" כך תורמת לאלחושם של אזורי חיים שלמים, "המתים" גם בלאו הכי, תוך התמקדות באזורי חיים כאובים אך "חיים" בלאו הכי.
כלומר, היא משאירה את המדבר של הקיום הנורמלי בצחיחותו הלא מוּרווה, את הרקמה המתה של החיים לא נגועה, לא מעוּסה, את הגוף הדומם משווע להחייאה – לשווא.

3. "הרגשנות" קלה יותר לביצוע. אנחנו דורשים מהאמנים שלנו שבכישרונם יְחיו גם את הלא-חי מטבעו. ואילו האמן "הרגשן" "רוכב על הגל" של הרגש השוצף ממילא לנוכח אירועי חיים סנסציוניים.

כאן המלצתי על הספרים שהתפעלתי מהם בשנה האחרונה

כאשר אתה מבקר את החברה העכשווית, או אנשים בתוכה, כ"נרקיסיסטיים" (גם אם אתה מבקר אגב כך גם את עצמך במחשבתך) – כאשר אתה מלא זעם או בחילה מהקיום העכשווי, הפייסבוקי, שכולו הוא "קיום-לעיני-האחר" (גם אם, כמעין אליבי, אתה כולל את עצמך בקיום הזה) – צריך אתה להיזהר משנה-זהירות מלעשות תוך כדי כך משנה-עוול.

האם לא די בכך שיש אנשים שנאלצים להתמודד עם תחושת עצמי רעועה, עם צורך בלתי נמלא להכרה, עם כאבי תחושת בדידות או נידחות, עם קור פנימי פושה-זוחל כמו ערפל-עשן בחלל הבטן והאיברים הפנימיים – האם לאלה נחוצים אנשים בעלי ארשת של חשיבות עצמית ועליונות מוסרית כביכול, המצליפים בהם על כך שהם "מרוכזים בעצמם"?

בכלל: חלק מהעיוותים המוראליים של התקופה שלנו אינם בשליטתו של האינדיבידואל והוא, לפיכך, אינו אחראי להם. הם מבניים – קשורים בהתפתחויות כלכליות וטכנולוגיות ופילוסופיות – או שהם קשורים בטבע האדם, שההתפתחויות הללו נתנו לו להרים את ראשו המיוסר.

והנה אגדה תלמודית גדולה שקשורה לכך:

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז…
מעשה שבא רבי שמעון בן רבי אלעזר ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת הנהר. ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.
אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו.
אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?!
אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשני "כמה מכוער כלי זה שעשית".
כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי!
אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשני ואמור לו: "כמה מכוער כלי זה שעשית".
היה מטייל אחריו, עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין 'רבי'?
אמרו לו: לזה שמטייל אחריך.
אמר להם: אם זה רבי – אל ירבו כמותו בישראל.
אמרו לו: מפני מה?
אמר להם: כך וכך עשה לי.
אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא.
אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.
מיד נכנס רבי שמעון בן רבי אלעזר ודרש: 'לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז'. (תענית כ' ע"א)

להטיח באנשים היום שהם נרקיסיסטיים (גם אם המבקר לא מוציא את עצמו מכללם) – משול לאמירה של רבי שמעון בן אלעזר על אותו מכוער שמכוער הוא. "לך ואמור לאומן שעשני", יכולים להשיב האנשים המבוקרים – לך אמור זאת לתקופה שיצרה אותנו כך.

1. על הקטגוריה האסתטית של הסנסציוני/הטלנובלי –

הביקורת שמתחו מבקרי תרבות במאות השנים האחרונות על היצירות הסנסציוניות נבעה, כמדומה, משני מקורות:
א. הסנסציה מושכת אליה את קולט היצירה האמנותית באופן לא הוגן, ובאופן שמלבה את יצריו הנחותים (סנסציות מיניות, סנסציות הקשורות בקבלת סכומי כסף גדולים באופן נסי, שמחה לאיד וכדומה).
ב. הסנסציה אינה ראליסטית. הקהל נמשך אל היצירות הסנסציוניות כיוון שאלה מעודדות את החלימה-בהקיץ, את הפנטזיה של הקהל לשינוי דרמטי בגורלו – שינוי שכמותו לא יארע בימי חייו של הקהל הנ"ל.

הנימוק השני נגד הסנסציוניות נובע מאתוס של מעמד בינוני: אתוס של עבודה קשה, פירות שמבשילים לאחר עמל מפרך. אין בחיים האלה, בחזון החיים הזה של המעמד הבינוני, ארוחות חינם, זכיות פתאומיות בגורל, תפניות חדות. הכל מושכל והגיוני ומדוד.

אנחנו חיים בחברה שמכרסמת באתוס הזה של המעמד הבינוני. סנסציות הפכו להיות חלק מהמציאות סביבנו. מהו "אקזיט" אם לא סנסציה, אירוע סנסציוני? ובמה, אם כן, חוטא סופר או יוצר אחר שמתאר "אקזיט", הלא זהו, לכאורה, הראליזם של ימינו? בכלל, חיינו שטופי המדיה הם סנסציה אחת גדולה, מאבל כבד להצלחה מסחררת, אבל זוהי לכאורה המציאות כבר, לא רק ייצוג כוזב שלה – המציאות בחברה שחיה סביב אירועי המדיה שלה.
והרי חיינו עצמם, לא רק ייצוגם המדיאלי, הפכו לסנסציה אחת גדולה: אנחנו חיים במתח גבוה, מוקפים במראות משלהבי יצרים באופן חסר תקדים בהיסטוריה האנושית, לא נחים לרגע, מתנודדים כשיכורים מסקנדל לפסטיבל.

האם "הסנסציוני" סיים את תפקידו כמונח שלילי בביקורת?

ראשית, העובדה שעדיין מדווחים על "אקזיט" מעידה שזו עדיין מציאות חדשותית, של "אדם נשך כלב", כלומר זו לא הנורמה.
שנית, ברור התפקיד האידאולוגי (במובן המרקסיסטי, כלומר של התודעה הכוזבת) של הסנסציה במקרה של ה"אקזיט" – הניסיון לשכנע אותנו שהחריגים הכלכליים הם הנורמה, שמי שמעז מצליח, שכולם בדרך לגאולה השלמה – אם עדיין לא הגיעו אליה.

ועדיין – מבקר התרבות היום לא יכול להשתמש בקטגוריה של "הסנסציוני" באותו אופן בו השתמשו בו קודמיו. לא מחאה נגד אי הראליזם של הסנסציה צריכה להיות מחאתו. לא רק מחאה כזו, בכל אופן. אלא תביעתו שאם החיים הפכו לסנסציה לחלק מהאנשים – מן הצדק שהסנסציה תחלחל מטה ליותר ויותר אנשים.

2. השיטה חזקה מאיתנו כי היא משתמשת בשני כוחות חזקים מהסובייקט התבוני – מין ונרקיסיזם.
פייסבוק, למשל, ממכר חלק מהאנשים באופן שהם אינם מסוגלים לעמוד מולו – באופן שאינו שונה מהתמכרות לפורנוגרפיה.

אם ניתן לנצח את השיטה, חוששני, הרי שהדבר ייעשה רק בכלים הכבדים של הדת (איני מדבר על חזרה בתשובה): כלומר, לעצום עיניים בעוברך ליד פייסבוק כמו שחרדים עוצמים עיניהם בקרבה לנשים שלבושן אינו צנוע לשיטתם.

כלומר שני: אולי יפתחו בעתיד "דיני צניעות" ביחס לנרקיסיזם כשם שפיתחה הדת ביחס למין (ולא בלי צדק)?

3. היזהרו מקלישאות, גם אם הן קלישאות של אינטלקטואלים:

"הצבת שאלה טובה הינה כבר חצי תשובה" – לא נכון. לא מדויק. ישנם כאלה שיש להם כוח לחתור עד התהום בשאלותיהם הנבונות, לערער הכל – אבל, מותשים משאלותיהם הנוקבות, לא נותר בהם כוח לחזור ולטפס ממעמקי הבורות שהם כרו לעצמם במו-שאלותיהם אל אור השמש של התשובות.

עצב, עצב גדול אפילו, ואפילו אֵבל, כן, אֵבל.

אַבל –

אַבל א: על מי שלא הכרת באופן אישי לא ניתן להתאבל כמו על מי שהכרת באופן אישי. יש בזה, בעירוב הזה, בבלבול הזה, יסוד לא נכון, לא בריא.

אַבל ב: אבל ציבורי ספונטני שבא מלמטה – נחנק או מזדהם כשהוא מלובה "מלמעלה".

לחיות בחברה שטופת מדיה פירושו לאבד, או כמעט לאבד, את היכולת להתאבל באופן ציבורי – כי מה שהופך ציבור לציבור הוא אותה ספונטניות שבה הציבור מתלכד לפתע, הופך, למעשה, לציבור לפתע – לא רגשות מהוּנדסים שבאים, שמוכתבים, ממרכז מסוים, לצרכיו של אותו מרכז (הכלכליים, התוכניים, האידאולוגיים, הרגשניים).

ועוד מרכז לא חכם ולא אנין.