מבקר חופשי

"יפה לנצח" הוא סרט איטלקי של הבימאי פאולו סורנטינו, שמוקרן כעת בארץ וזכה זה עתה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. במרכזו של הסרט איש החברה הגבוהה האיטלקית של ימינו, גבר בן 65, עיתונאי מושחז ובעל השפעה, שלפני ארבעים שנה פרסם רומן מבטיח אך מאז זנח את חלומות נעוריו להיות סופר. הסרט, כפי שניכר כבר מהתקציר הנ"ל, הוא מחווה מפורשת לפליני בכלל, ובפרט לסרטו "לה דולצ'ה ויטה".

"יפה לנצח" הוא סרט נבון, סוחף ואסתטי – קולנוע למבוגרים, דבר נדיר. אך בהחלט לא מדובר בסרט גדול. ואילו "לה דולצ'ה ויטה" הוא אכן סרט גדול – יותר גדול מ"שמונה וחצי", לטעמי, ולבטח יותר שורד ממנו את מבחן הזמן.

אני רוצה להעיר בקצרה מדוע "לה דולצ'ה ויטה" עולה על "יפה לנצח" בנקודה אחת לפחות, אך נקודה מרכזית. כמו "ל.ד.ו.", גם "י.ל." מתאר באפקטיביות את הבלותה של החברה הגבוהה. היצירה הספרותית מועמדת כניגודה של זו, על מסיבותיה, מזמוזיה, זימותיה וזמזומיה. אלא ש"ל.ד.ו." מתעלה למדרגת הטרגדיה ו"י.ל." לא – זאת משום שפליני מעביר את גיבורו, מרצ'לו מאסטוריאני, בניסיון, שמלמד אותו שגם חיי הרוח הנעלים והעדינים, כביכול, אינם בהכרח הפתרון. כן, החיים קשים, גם אם מתוקים.

אולי הקטעים החזקים ביותר ב"ל.ד.ו." הם הקטעים בהם נפגש מרצ'לו בידידו שניידר, אינטלקטואל ואיש רוח מרשים. במסיבה שקטה ואנינה בביתו של הלה, מרצ'לו המוקסם מחליט לזנוח את הבלי עולם הבידור ולהתיישב סוף סוף לכתוב. השיחה כל כך עשירה ונעימה, אשתו של שניידר יפה וילדיו הרכים מתוקים כל כך – הנה, אפשר לחיות אחרת! לא להסתופף כל היום עם פפארצו ולארוב לסלבריטאים!

כשהוא מוסר לשניידר את התרשמותו המוקסמת, פולט שניידר את המילים הבאות (אני מצטט מהזיכרון): "דע לך, שאין מלכודת גדולה יותר וחונקת יותר לנפש מאשר אורח החיים המסודר, הבורגני".

המילים מוטחות במפתיע. ומפתיע אף יותר, אכן מזעזע, מה שקורה אחר כך: בעוד מרצ'לו מנסה את כוחו בכתיבה, בהפיכתו לאדם רציני – שניידר האינטלקטואל הרציני מתאבד אחרי שהוא רוצח את ילדיו! (פליני, בגאונותו, מקיף את האלמנה והאם השכולה, שאינה יודעת עדיין שהיא כזו – בכתבי וצלמי רכילות, ביניהם מאסטוריאני ופאפראצו; שניידר, במותו וברצח ילדיו, הצטרף לעולם הסחי הצהוב, שממנו כמעט שלף את מרצ'לו מאסטוריאני).

פליני מציג לנו ב"לה דולצ'ה ויטה", כאמור, טרגדיה. בטרגדיה אין פתרונות פשוטים. כל בחירה היא הרת סכנות ויולדת מכאובים. ב"יפה לנצח" הרצינות והספרות מוצגות כפתרון, המנצנץ, גם אם במרחקים. אבל אולי רק אנשי ספרות מסורים יודעים לומר שאין זה כך. הספרות היא פתרון – לעתים; ולעתים לא. הרצינות היא הפיתרון – לעתים; ולעתים לא – לעתים זהו דווקא ההבלות. ולעתים – פתרון אַין.

1. – הכל אחת! אם הכל הבל ממילא, הבה נתהבל גם אנו! אין יתרון לחוכמה, אז הבה נתְכַסָל!
– לא. גם את הייאוש וחוסר השחר אפשר לחוות מתוך ערפול חושים והתבהמות, או בפיכחון, אנינות, ריחוק ואף מתוך חדוות אנליזה צנועה. וזה כל ההבדל כולו, בין ייאוש שלא מדעת לייאוש מדעת.

2. מה שאתאיסטים שטחיים לא מבינים:
א. אם אלוהים הוא מטפורה לכוח העצום שייחסנו לעצמנו או להורינו בילדותנו (כדעתם הדי משכנעת של פסיכואנליטיקאים) – מטפורה והמתקה של חמיצות האבדן של הכוח הזה
ב. ואם אנו אוסרים על בני האדם להיסמך על הכוח הזה בטענה (הנכונה) שהוא אינו קיים
ג. אנחנו גוזרים על בני האדם לחפש את ההערצה, לחפש את העוצמה הפנטסטית הזו, בתוך העולם האנושי:
– חלקם יעריצו "אלילים", על כל ההבל והסבל הכרוך בכך
– חלקם יעריצו את עצמם, על כל הסבל (לעצמם ולאחרים) וההבל הכרוך בכך
– חלקם יבוזו לעצמם מתוך השוואתם לאנשים אחרים, שהיא מחפירה יותר מאשר ההשוואה לגדול-מכל-גדול

חברה שעסוקה באובססיה בסלבריטאים היא חברה בלי אלוהים, במובן העמוק של המילה, היא חברה מחפשת אלוהים, במובן השטחי של המילה.

אם אין אלוהים – הכל אדם.
וזה מה שנורא.

*

אז מה הפתרון?

הרי אלוהים אין.

לא להכל יש פתרון. בחיים שלנו אנחנו מתנהלים – אותם לא פותרים.

"פולמוס שתי התרבויות" היה מאורע רב תהודה בעולם האינטלקטואלי האנגלו-אמריקאי. תחילתו בהרצאה שנשא ב-1959 בקיימברידג' המדען והסופר, סי.פי סנואו, ובו דיבר על ניתוק גובר והולך בין אנשי מדעי הרוח לאנשי המדעים המדויקים ומדעי הטבע.

סנואו ביכה את הניתוק משני צדיו, אולם עיקר התקפתו נתפרשה כהתקפה על בורותם של אנשי מדעי הרוח. להרצאה הזו השיב מבקר הספרות המשפיע מאד, אף.אר.ליוויס (ללא ראשי תיבות המציינים את שמך לא הורשית להשתתף בפולמוס!), בהתקפה מפורסמת באלימותה על סנואו (שאינו קיים כסופר, טען ליוויס). ליונל טרילינג, מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הנערץ, תרם מאמר ידוע משלו לפולמוס, בו הציג עמדה מיושבת יותר וגינה את ליוויס על גינוייו שלו החריפים.

זה אירוע חשוב, כאמור, בחיים האינטלקטואליים של המערב – וחשיבותו רק הולכת ומחריפה עם השנים.

הנה מאמר נאה המרחיב בנושא

עוד מאמר נאה, הנוקט עמדת ביניים, בפולמוס החשוב של דורנו, שהנו: האם ניתן להסביר את הקיום האנושי בכללותו – כולל התודעה – באמצעות אנלוגיה לחיי החיות או באמצעות תפיסתו של המוח כמחשב-מכונה מתוחכם, ותו לא. הפולמוס המעניין במיוחד אינו ניטש בין אנשי מדע ורוח חילוניים מול דתיים, אלא בין אנשי מדע ורוח אתאיסטיים, בינם לבין עצמם (ואני מקווה לכתוב על זה בעתיד).

זה – ולא העלאת גירת ההבדלים האנכרוניסטיים בין מזרחים לאשכנזים (ובכנות – מבלי לזלזל במצוקת המקופחים!) – הפולמוס המרכזי של דורנו. על פולמוסים אחרים הלוהטים היום בציבוריות הישראלית ניתן להמשיל את משלו הגדול של טולסטוי ב"סיפורי סבסטופול", המספר איך בהפסקת האש במלחמת קרים שוחחו החיילים הרוסיים והצרפתיים אלה עם אלה, מעבר לקווי החפירות. ומעיר טולסטוי הערה – שכאמור היא משל גדול הרלוונטי למציאויות רבות – שנושאי השיחה בין החיילים לא נקבעו לפי מה שהטריד אותם באמת (המלחמה, למשל), אלא נותבו לפי המילים הצרפתיות המוגבלות שידעו להוציא מפיהם החיילים הרוסיים.

גם אנחנו, בלהגנו הפובליציסטי, משוחחים הרבה פעמים לא על מה שחשוב באמת – אלא על מה שאנחנו מכירים ויודעים לשוחח עליו.

הכותב של המאמר ב"אטלנטיק", פרופסור לפסיכולוגיה, מותח ביקורת חשובה על הנטייה התקשורתית להבליט את המחקרים בעלי הממצאים האנטי-אינטואיטיביים על חשבון המחקרים בעלי הממצאים הקומונסנסיים. הנטייה הזו חודרת לתחומי היכל המדע עצמו, ומשפיעה בסוגיה אלה מחקרים נעשים. תוצאתה הפומבית והמסוכנת – המתפרסמת תדיר בעיתונים – היא הנמכת רוחנו לממדים ימי-ביניים מצומקים (איננו יודעים כלום על העולם, כי הרי הכל הפוך ממה שאנו חושבים, כך הרי גילה "המדע", אותו אל כל יכול של תקופתנו).

הנה הציטוט הרלוונטי:

A more general problem with the conclusions that people draw from the social-psychological research has to do with which studies get done, which papers get published, and which findings get known. Everybody loves nonintuitive findings, so researchers are motivated to explore the strange and nonrational ways in which the mind works. It’s striking to discover that when assigning punishment to criminals, people are influenced by factors they consciously believe to be irrelevant, such as how the attractive criminals are, and the color of their skin. This finding will get published in the top journals, and might make its way into the Science section of The New York Times. But nobody will care if you discover that people’s feelings about punishments are influenced by the severity of the crimes or the criminals’ past record. This is just common sense.

והנה הלינק

לא מזמן כתבתי כאן כי אחד ממאמרי ביקורת התרבות המעניינים שיכולים להיכתב בעידן שלנו יהיה מאמר שישווה בין הסדרות הסקנדינביות הבולטות של השנים האחרונות ("הגשר", "דה קילינג", "בורגן") למקבילותיהן – ורצוי, אולי, לאדפטציות שלהן – האמריקאיות. נדמה לי שהרבה יהיה ניתן ללמוד על שתי האופציות החברתיות-כלכליות הגדולות של המערב כיום מהשוואה כזו.

בינתיים אני הולך וצופה בסדרה דנית קומית שהיא אדפטציה של "תרגיע" (כלומר, הקונספט במוצהר לקוח מהסדרה של לארי דיוויד, אם כי התסריטים עצמם מקוריים). לסדרה קוראים KLOVN.

אני אוהב מאד את "תרגיע", אם כי כמו ביחס לכל סדרת טלוויזיה כמעט – אני גם מסתייג ממנה באופן שאינו תמיד ברור לי עד הסוף.
בכל מקרה, מה שמעניין באדפטציה הדנית הזו הינו דבר מה שנוגד, אולי, את הדימוי שיש לחלקנו על הסקנדינבים.

בקצרה, בעוד "תרגיע" התמקדה באנטי-סוציאליות של לארי דיוויד, KLOVN ("ליצן"), בכיכובו של הקומיקאי פרנק וואם (אני מקווה שאני מתעתק את שמו נכון לעברית) – בסדרתו שאינה נטולת עניין, אם כי היא כמדומה מעט פחות מתוחכמת תסריטאית מ"תרגיע" – היא סדרה וולגרית במפגיע, כלומר העוקץ שלה הוא לא האנטי סוציאליות אלא הגלישה לסיטואציות סרות טעם ובוטות מאד.

בשבעת פרקי הסדרה שראיתי עד כה: פרנק ובת זוגו וחבריו אוכלים בטעות בשר אדם שהתגלגל לשולחנם ממקפיא של מדען; פרנק מסדר לאביו הזקן מציצה מזונה; פרנק נקלע לעשיית צרכיו הגדולים בחברתה של חברה של אשתו, שמתגלה שמצדה עבדה בעבר כנערת ליווי; פרנק נצרך לעשות ברית מילה רפואית ובת זוגו מעוניינת לדעת כיצד תיראה התוצאה וחברו של פרנק, הנימול, מתנדב להראות לה – והצעתו מתקבלת; בפרק שמוקדש למהגרים מוסלמים בדנמרק מוצגים הללו באופן שבהחלט אינו פוליטיקלי קורקט, כאלימים ו/או נלעגים, ובלי כל איזון; פרנק וחבריו הגברים, שנשארים ללא נשותיהם, מזמינים חשפנית ששדיה הגדולים במיוחד והחשופים מציפים את המסך; פרנק וחבריו הגברים, בהזדמנות אחרת כשנשותיהם אינן עמם, מחליטים להתנסות בהזרקת הרואין (קוק זה המובן מאליו).

בקיצור, יש גם משהו רקוב בממלכת דנמרק 🙂 (לאו דווקא התכנים מפריעים לי, אם כי חלקם בהחלט כן, אלא סוג מסוים של סרות טעם שיש בהבאתם ובאופן הבאתם; ושוב אדגיש שהסדרה מעניינת גם, היא חיננית ואינטליגנטית ובעלת פוטנציאל למכר את הצופה).
מסתבר שאולי לא תמיד הפוריטניות-הפוליטקלי-קורקטית האמריקאית גרועה כל כך…

*

משהו בבוטות הזו, שיש בה אלמנטים דקים מן הדק של פאשיזם, מזכיר לי את הרמן קוך, הסופר ההולנדי הפרובוקטיבי, עליו כתבתי בעבר