מבקר חופשי

לחלק מהרגשות העזים-קשים שמתרגשים ובאים עלינו – עלבון, קנאה, תשוקה-מסוכלת – נוספת על עוקץ-תכנם הספציפי (הזלזול שנהגו בנו, הכבוד שנהגו במושא קנאתנו, האדישות ואי-המושגות של מושא חשקנו), גם תופעת לוואי חמורה: הרגשות האלה כל כך עזים, שדבר אין בלתם והם כמו מטביעים את האדם כולו תחת שטף הגל שלהם.

כך שהאדם לא סובל רק מהרגש כשלעצמו (העלבון, הקנאה, התשוקה וכיו"ב), אלא מהתחושה שהרגש הזה מחק את ישותו כולה, שהוא בעצם חדל מהיות ותחתיו נותר רק רגש כואב שהוקם כמו אנדרטה נישאה על מקום נופלו של האני.

ראשית ריפוי לרגשות העזים-הקשים היא, לפיכך, החזרת קיומו הנפרד-מהכאב של האדם לתודעתו-הוא.

לאו דווקא הזמתו של הכאב הוא ראשית הריפוי, אלא ההכרה כי אני נפגעתי, אני קינאתי, אני חשקתי-לבטלה.

1. יש איזו סברה מרחפת באוויר התרבותי שמסביב לנו ולפיה יצירת אמנות "איכותית" היא יצירה עם "סוף רע"/פסימית/צינית.

אתה שומע את הסברה הזו, למשל, באשר ל"בית הקלפים", סדרה שלא שרדתי את הצפייה בה מעבר לשני פרקים כיוון שהייאוש שהיא משרה מתחזה לעמקות, והפסימיזם לראליזם, והיעדר המוצא למחאה פוליטית.

הסברה הכללית הזו היא, לטעמי, השקפת עולם "middlebrow-אית" קלאסית (middlebrow הוא הכינוי שנתנו מבקרים אנגלו-אמריקאים לתרבות "איכותית", תרבות בינונית אך יומרנית שמוכרת את "איכותה" כמו שהבידור מוכר את ההנאה), אם יותר השימוש באוקסימורון.

כלומר, אולי לא יעלה על הדעת שיצירת אמנות גדולה תהיה רק קורעת מצחוק, אנרכיסטית-באופן-קל-דעת כל כולה, או "חיובית" מקצה אל קצה – בלי שבאופק שלה יסתמן תו טראגי – אבל "סוף רע" או פסימיות ודאי אינם תנאי מספיק ליצירה גדולה והם אף לא תנאי הכרחי (כלומר, וכאמור, כל עוד הקדרות לא נעדרת לחלוטין מהאופק של היצירה).

ואילו ציניות טוטלית היא אולי תנאי מספיק להיותה של היצירה יצירה לא גדולה. כי נדמה לי שיצירה גדולה באמת לא יכולה להיות צינית מכל וכל.

2. "ושיפסיק כבר לנדנד על פלובר שלו", זעם פעם הסופר הבריטי קינגסלי איימיס על הסופר ג'וליאן בארנס, מעריצו של הסופר הצרפתי.

ואני, כמו בארנס, לא אפסיק לנדנד על גדולתם של שני היוצרים הגדולים ביותר לטעמי בזמר העברי בכל הדורות, שלום חנוך ושלמה ארצי (ואני מדבר על מכלול יצירתם המצטבר, לא על פעילותם בשנים האחרונות שלא תמיד קולעת), שבצד עוד עשרה סופרים ומשוררים (כלומר, לא זמרים) עבריים, פלוס מינוס, מעצבים את תחושת השייכות התרבותית שלי – ולמרות שאני מביך כמה ממקורביי בהערצה הזו ומסתכן בהגליה לסחְנֶה בגינו של הנדנוד המוזכר (הסַחְנה הוא מעיין מיתי, שכפי שמתואר במיתולוגיה הישראלית מגורשות אליו נשמות הסַחים לאחר המוות ובו הן מרצות את עונשם בשמיעת מוזיקה אזוטרית).

והנה, נזכרתי השבוע בשיר "לילות שקטים" מ"אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך (1977), וב"נה נה נה" הגדול ביותר, אולי, בזמר העברי (ואולי לא רק בו – ונא לחכות בסבלנות ל"נה" האחרון!), בצד ה"נה נה נה" של שלמה ארצי ב"אף פעם לא תדעי" שנתיים מאוחר יותר, ב-1979 (העיבוד גאוני גם כן, איני יודע של מי הוא). הנה הוא ה"נה נה נה":

עכשיו, מה שבין השאר הופך את השיר לגדול הוא פרט מסוים בתמליל, הביזאריות בקונקרטיות המפתיעה של המילים: "אני פה רק לזמן מוגבל עד תום הסמינר".
יש משהו ישראלי ומוזר באופן שובה לב בשיבוץ של המילה "סמינר" בתוך שיר רוק די חרמני בסך הכל. שובה לב כמובן הוא גם הרוקיסט המנגן בעצמו בחשמלית אבל "שונא ניאון" ואוהב "לילות שקטים", או, כל הפרדוקס בקצרה: הרוקיסט הקיבוצניק.
בכלל, האוקסימורון הזה של זמר רוק ביישן (שאריק איינשטיין הוא אמנם ביטוי ידוע יותר שלו, אבל שלום חנוך הוא דמות חשובה יותר בעיניי) – יש בו משהו ישראלי.

3. אני חוזר וקורא לאחרונה כמה מהמודרניסטים הגדולים, תומאס מאן ו"הר הקסמים" וכעת את פרוסט. בכרך השני של המהדורה העברית של "בעקבות הזמן האבוד" (שחרפה גדולה לתרבותינו שלא הושלם עדיין תרגומה של היצירה) כותב פרוסט כך:

"לראות סערה בים – לא ידעתי תאווה גדולה מזו, לאו דווקא כמחזה יפה, אלא יותר כרגע חשוף בחייו האמיתיים של הטבע; או, ליתר דיוק, לא היו מחזות יפים בעיניי זולת אלה שידעתי כי לא נתפרו במלאכותיות להנאתי, אלא הכרחיים היו, בלתי ניתנים לשינוי – יופיים של נוף או של אמנות גדולה. לא הייתי סקרן, לא הייתי רעב להכיר אלא את מה שהאמנתי כי הוא אמיתי יותר ממני עצמי, זה שעיקר ערכו בכך שיַראה לי מקצת מחשבתה של רוח גאונית, או מקצת כוחו וחינו של הטבע, המתגלה כשהוא נעזב לנפשו, בלי התערבות אדם" (תרגום: הלית ישורון).

מה שמסעיר וגאוני בקטע הזה, לטעמי, הנו שיש בו תיאוריה על חשיבותה של יצירת המופת האמנותית, שנשענת על התאוריה של "הנשגב". "הנשגב" של פרוסט מורחב כך לכלל אותם מעשים אנושיים גאוניים. גם הם, כמו מראה הטבע הפראי, מעוררים את יראת הכבוד שלנו.

כלומר, החשיבות של יצירות המופת באמנות, אינה קשורה לתוכנה הספציפי של הגאונות – אלא להמחשה שיש בה שיש דבר כזה גדול ונישא כמו גאונות אנושית.

* אני חוזר עכשיו מצפייה בהצגה "קברט" ב"קאמרי" (באיחור אופנתי) וחוות דעתי היא זו: לאנשים שלא מכירים פורנוגרפיה זו יכולה להיות בהחלט חוויה מסעירה.

– – –

אבל יותר ברצינות: ההצגה הזו ממחישה אחד לאחד את האמירה של אדורנו והורקהיימר (ואני מקווה שזיכרוני אינו בוגד בי כאן) על כך ש"חרושת התרבות" היא זנותית ומתחסדת בו זמנית.
כי מצד אחד, הדקדנס מומחש פה בעזרת שחקנים ושחקניות מצודדים מאד… – ומצד שני הרי "המסר" של המחזה הוא שהדקדנס הזה, כלומר הא-פוליטיות וההתמקדות בעונג של עידן ויימאר, הביא לעליית היטלר לשלטון, ולכן גורו לכם מרדיפת תענוגות!

בקיצור, אחיזת החבל משני קצותיו.

חשוב להבהיר: לא הסקס מפריע לי, אלא חוסר היושר (גם חוסר יושר פשוט: מכירת הצגה "רצינית" באמצעות סנסציה ארוטית, כביכול סנסציה, אבל לא משנה; וגם חוסר יושר מתוחכם וספציפי יותר: מכירת באמצעות ארוטיוּת ושל ארוטיוּת ובו זמנית מכירה של המסר נגדה – והכל באותו כרטיס!).
וגם, כלומר גם מפריע, הגיחוך, למי שנחשף אי פעם בחייו לחלק מ – 70% מהטראפיק באינטרנט, אותה מהפיכת מידע נפלאה ששינתה כך את חיינו! (רמז לאותם 70 אחוזים מסתתר בשורה השנייה).

המחזמר הוא אמריקאי במקור, כמדומני (הספר של אישרווד, הבריטי שעבר לארה"ב, "פרידה מברלין", עליו "מבוסס" המחזמר, הוא ספר נהדר והמחזמר אינו מתקרב בכלל לרמתו). וחשוב להבין שחלק ניכר מייצוגי המשטרים הטוטליטריים באמריקה הוא אידאולוגיה (במובן המרקסיסטי של המילה "אידאולוגיה") פאר-אקסלאנס, כלומר שימוש בייצוג הזה של ה"אופציה" הטוטאליטרית על מנת לאשש את השיטה אמריקאית. בבחינת: ראו מהי האלטרנטיבה לדמוקרטיה המערבית (בגרסתה האמריקאית)!

עוד חשוב להבהיר אחד: התלונה שלי היא לא על השחקנים, הם עושים עבודה טובה עד כמה שאני מבין בזה, ולא על הספקטקל המרשים שלהם (הריקוד, בייחוד, הזמרה קצת פחות).
התלונה שלי היא על המחזמר עצמו, או על הגרסה שלו שמוצגת ב"קאמרי". זה מחזמר קלישאי, שטחי, לא רלוונטי ולא ישר.

"יפה לנצח" הוא סרט איטלקי של הבימאי פאולו סורנטינו, שמוקרן כעת בארץ וזכה זה עתה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. במרכזו של הסרט איש החברה הגבוהה האיטלקית של ימינו, גבר בן 65, עיתונאי מושחז ובעל השפעה, שלפני ארבעים שנה פרסם רומן מבטיח אך מאז זנח את חלומות נעוריו להיות סופר. הסרט, כפי שניכר כבר מהתקציר הנ"ל, הוא מחווה מפורשת לפליני בכלל, ובפרט לסרטו "לה דולצ'ה ויטה".

"יפה לנצח" הוא סרט נבון, סוחף ואסתטי – קולנוע למבוגרים, דבר נדיר. אך בהחלט לא מדובר בסרט גדול. ואילו "לה דולצ'ה ויטה" הוא אכן סרט גדול – יותר גדול מ"שמונה וחצי", לטעמי, ולבטח יותר שורד ממנו את מבחן הזמן.

אני רוצה להעיר בקצרה מדוע "לה דולצ'ה ויטה" עולה על "יפה לנצח" בנקודה אחת לפחות, אך נקודה מרכזית. כמו "ל.ד.ו.", גם "י.ל." מתאר באפקטיביות את הבלותה של החברה הגבוהה. היצירה הספרותית מועמדת כניגודה של זו, על מסיבותיה, מזמוזיה, זימותיה וזמזומיה. אלא ש"ל.ד.ו." מתעלה למדרגת הטרגדיה ו"י.ל." לא – זאת משום שפליני מעביר את גיבורו, מרצ'לו מאסטוריאני, בניסיון, שמלמד אותו שגם חיי הרוח הנעלים והעדינים, כביכול, אינם בהכרח הפתרון. כן, החיים קשים, גם אם מתוקים.

אולי הקטעים החזקים ביותר ב"ל.ד.ו." הם הקטעים בהם נפגש מרצ'לו בידידו שניידר, אינטלקטואל ואיש רוח מרשים. במסיבה שקטה ואנינה בביתו של הלה, מרצ'לו המוקסם מחליט לזנוח את הבלי עולם הבידור ולהתיישב סוף סוף לכתוב. השיחה כל כך עשירה ונעימה, אשתו של שניידר יפה וילדיו הרכים מתוקים כל כך – הנה, אפשר לחיות אחרת! לא להסתופף כל היום עם פפארצו ולארוב לסלבריטאים!

כשהוא מוסר לשניידר את התרשמותו המוקסמת, פולט שניידר את המילים הבאות (אני מצטט מהזיכרון): "דע לך, שאין מלכודת גדולה יותר וחונקת יותר לנפש מאשר אורח החיים המסודר, הבורגני".

המילים מוטחות במפתיע. ומפתיע אף יותר, אכן מזעזע, מה שקורה אחר כך: בעוד מרצ'לו מנסה את כוחו בכתיבה, בהפיכתו לאדם רציני – שניידר האינטלקטואל הרציני מתאבד אחרי שהוא רוצח את ילדיו! (פליני, בגאונותו, מקיף את האלמנה והאם השכולה, שאינה יודעת עדיין שהיא כזו – בכתבי וצלמי רכילות, ביניהם מאסטוריאני ופאפראצו; שניידר, במותו וברצח ילדיו, הצטרף לעולם הסחי הצהוב, שממנו כמעט שלף את מרצ'לו מאסטוריאני).

פליני מציג לנו ב"לה דולצ'ה ויטה", כאמור, טרגדיה. בטרגדיה אין פתרונות פשוטים. כל בחירה היא הרת סכנות ויולדת מכאובים. ב"יפה לנצח" הרצינות והספרות מוצגות כפתרון, המנצנץ, גם אם במרחקים. אבל אולי רק אנשי ספרות מסורים יודעים לומר שאין זה כך. הספרות היא פתרון – לעתים; ולעתים לא. הרצינות היא הפיתרון – לעתים; ולעתים לא – לעתים זהו דווקא ההבלות. ולעתים – פתרון אַין.

1. – הכל אחת! אם הכל הבל ממילא, הבה נתהבל גם אנו! אין יתרון לחוכמה, אז הבה נתְכַסָל!
– לא. גם את הייאוש וחוסר השחר אפשר לחוות מתוך ערפול חושים והתבהמות, או בפיכחון, אנינות, ריחוק ואף מתוך חדוות אנליזה צנועה. וזה כל ההבדל כולו, בין ייאוש שלא מדעת לייאוש מדעת.

2. מה שאתאיסטים שטחיים לא מבינים:
א. אם אלוהים הוא מטפורה לכוח העצום שייחסנו לעצמנו או להורינו בילדותנו (כדעתם הדי משכנעת של פסיכואנליטיקאים) – מטפורה והמתקה של חמיצות האבדן של הכוח הזה
ב. ואם אנו אוסרים על בני האדם להיסמך על הכוח הזה בטענה (הנכונה) שהוא אינו קיים
ג. אנחנו גוזרים על בני האדם לחפש את ההערצה, לחפש את העוצמה הפנטסטית הזו, בתוך העולם האנושי:
– חלקם יעריצו "אלילים", על כל ההבל והסבל הכרוך בכך
– חלקם יעריצו את עצמם, על כל הסבל (לעצמם ולאחרים) וההבל הכרוך בכך
– חלקם יבוזו לעצמם מתוך השוואתם לאנשים אחרים, שהיא מחפירה יותר מאשר ההשוואה לגדול-מכל-גדול

חברה שעסוקה באובססיה בסלבריטאים היא חברה בלי אלוהים, במובן העמוק של המילה, היא חברה מחפשת אלוהים, במובן השטחי של המילה.

אם אין אלוהים – הכל אדם.
וזה מה שנורא.

*

אז מה הפתרון?

הרי אלוהים אין.

לא להכל יש פתרון. בחיים שלנו אנחנו מתנהלים – אותם לא פותרים.