אני קורא את קובץ המסות "אדם בלתי מעשי" של איש הרוח האנגלי, גילברט קית' צ'סטרטון (1874-1936), קובץ שראה אור כעת בהוצאת "שלם" (תרגום נהדר של עודד וולקשטיין ועריכה מצוינת של אסף שגיב).
אכתוב עליו, אני מקווה, ביקורת מפורטת. רק אומר כעת שזה ספר שמעורר יראת כבוד – דבר נדיר ביותר; מחשבה כבירה בתנועה שבכוח הסחף שלה מערערת את אמונותינו המוצקות ביותר.
הורגלנו כל כך בפטפטת גם בתחום הרוח "הגבוהה" עד שאנו מתקשים כמעט לקרוא מה שהוא בפשטות חכמה, חכמה גדולה הבוהקת כמעט מכל משפט, חכמה גדולה כתובה בשנינות מענגת נעלה, בבהירות עצומה.
יש בהחלט מה להתווכח עם צ'סטרטון הקתולי, הדתי-הדמוקרטי-הסוציאליסטי-השמרני (שילוב מדהים כשלעצמו) – אבל, אלוהים, צריך לחשוב חזק כשמתווכחים עמו.
1. "הדת היא המטפיזיקה של ההמונים" – כך כתב שופנהאואר.
ואילו הלאומנות היא המטפיזיקה של ההמונים שכבר אינם בטוחים באמונתם בדת.
(יש כאלה שסבורים שאם תהיה יותר "פיזיקה", כלומר רווחה חומרית, יטושטש הצורך במטפיזיקה; מסופקני. כלומר, באמת, אני מסופק ולא יודע).
הנקודה היא – ריצ'רד דוקינס – שכל עוד לא תוצע מטפיזיקה חלופית לא תעלמנה מן העולם המטפיזיקות הגרועות הללו.
הנקודה היא – א.ג. – שאי אפשר להמציא מטפיזיקה יש מאין, כבריאה מתוהו, כשפן מכובע.
—-
אבל אפשר אולי להמציא מטפיזיקה שלילית; בוז לפיזיקה ללא שמצאת תחליף לה. רוח שוללת כל, כתיאורו של מפיסטופלס, שהופך להיות לא שטן כי אם מלאך.
2. אגב, כעת אולי כבר מותר לגלות ש"גבעת חלפון", הקומדיה השנונה והנונסנסית הגדולה, היא ויטאלית יותר, אף "חשובה" יותר, מ"החיים על פי אגפא", אותה טרגדיה מחזיקה-מדי-מעצמה, כבדה, קלישאית ועם זה לא מדויקת (לא סרט רע, עם זאת, אבל בהחלט לא מה שעושים ממנה; ובאגף חמור הסבר של א. דיין "מר באום" עולה עליה).
2. בלי קשר למידת התקפות של הפילוסופיה הקאנטיאנית וזו שצועדת בעקבותיה, זניחתה, בראיית העולם המדעית הפשוטה של זמננו, כרוכה בשני אבדנים:
א. אבדן הממד המסתורי של הקיום/יקום – אותו "הדבר כשהוא לעצמו". גם אם אין לנו יכולת להגיע אל אותו נעלם שמעבר לתופעות, ואין לנו יכולת כזו, כידוע, לפי קאנט, הרי שעצם קיומו הוודאי של אותו X, לדידו, מוסיף ממד-עומק לקיום. זניחת התפיסה הזו (בלי קשר אם זו זניחה מנומקת או לא) – היא אבדן של קסם.
ב. אבדן ההכרה כי הסובייקט האנושי מכונן את העולם – ולפיכך חשיבותו האדירה של הסובייקט הזה. זניחת התפיסה הזו (מנומקת או לא; לדעת אלה שלא התוצאה היא מטריאליזם "פורח באוויר"), יוצרת תפיסה א-הומניסטית, כלומר תפיסה של עולם תוך התעלמות מכך או כפירה בכך שהסובייקט האנושי מכונן אותו.
ראיית העולם הקאנטית העניקה, בלי להתכוון אולי לכך ואולי עם להתכוון ההפך מכך, מסתורין מחד גיסא והומניזם מאידך גיסא. נטישתה היא גם נטישתם של אלה.
ספרו של הכלכלן הצרפתי, תומס פיקטי, "קפיטל במאה ה-21" הולך ומסתבר כאירוע האינטלקטואלי החשוב של השנה (הספר טרם תורגם). הוא נדון ללא הרף בביקורות ספרי העיון בעולם דובר האנגלית, כשחתני פרס נובל ליברליים (במובן האמריקאי של המושג, כלומר שמאליים) ממלאים פיהם שבחים עליו. גם בארץ ראיינו אותו אורי פסובסקי ומיקי פלד בכלכליסט ודה-מרקר גם כן עוסק בו. ספר זה מביא עדויות מוצקות לכך שהעושר לא "מחלחל" מטה כטענה הניאו-ליברלית הידועה, שהאי-שוויון הגובר והולך הוא נטייה קבועה של הקפיטליזם, ואף מציע להטיל "מס עשירים" גלובלי.
1. כל אוטופיה טכנולוגית או דתית, או אוטופיה טכנו-דתית, שאינה כוללת את ההבטחה לתחיית המתים בבשר ממש – אינה מעניינת.
ובבשר הצעיר ממש, כן?
וגם זו שאינה יכולה לקיים אינה מעניינת, כמובן.
2. ייתכן שמהותה של הקדושה היום אינה פרישוּת – ייתכן שהיא התקוממות על אי הזמינות השווה לכל של הגוף.
לא של הגוף הבריא – זה מובן ומוצדק, והיה עניינם של הקדושים הראויים לשם זה מקדמת דנא.
של הגוף המענג, כוונתי.
3. הרוח צריכה להיות כל כך אלסטית כך שתוכל לעטוף כל גוף מדהים שתראה לנגד עיניה, לעכל אותו אל קרבה ולהפוך אותו לצעצוע מצעצועיה.
4. דווקא הדכאוניים, שמכירים על בוריו את הדיכאון, דווקא הם אינם אמפטיים לעתים לרעיהם לשוחות. הם מתנהגים אליהם בגסות אפילו, לעתים, שמותירה את הנפגע שחשב שמצא אח לצרה המום.
הם, הראשונים, מחפשים אחרי ההפכים שלהם, שיאווררו אותם בצחותם.
5. מה שניטשה טוען (בגרסה מעט המונית שלו), על כך שאיש הרוח בז לגוף ומאמין ברוח – בגלל חולשת גופו, הריהי טעות גמורה בחלק מהמקרים.
חלק מאנשי הרוח היו בזים לגוף גם אם היה ברשותם בשלמותו (ולעתים הוא אף כזה). או משום שהוא מפוזר בחוסר צדק, הגוף.
או משום יהירותם הדמונית והאצילית של אנשי הרוח – הם רוצים להתעלות מעל הקיים.
זו הרי מהותה של הרוח.
6. "רגע של אמת" אינו דווקא חשיפתו של האגואיזם השֵדי הצרוף שמניע את כולנו (כפי שסבורים כמה הוגים ראקציונרים, למשל, או "העם" באופן כללי).
יש "רגעי אמת" שחושפים שיש בנו אגואיזם צרוף ושֵדי בצד אלטרואיזם צרוף משיחי – היינו רוצים בהכל, אבל לא על חשבון אחרים, שגם הם היינו רוצים שיזכו בהכל.
7. הספרות, בחלקה, היא הדין וחשבון שמוגש לחיים שנחיו. שלא ייוותרו ללא תיעוד ושיפוט. אמרתו הגדולה של אפלטון על כך שהחיים שלא נבחנו בעין הרוח אינם שווים לחיותם (בגרסה חופשית מהזיכרון) היא הפרויקט של הספרות, חלק ממנו.
ולא על מנת לשנות את החיים בהכרח. אלא אפילו בהשקפה פסימית, שאת החיים על מכאוביהם והבליהם לא ניתן לשנות, הרי שזכות-היתר האנושית היא ההכרה בהם והעדות עליהם, וההכרה והעדות הללו הן הספרות. זו המשמעות העמוקה של הכותרת שנתן שבתאי לספרו "זכרון דברים". שלא נותיר את הכאב והמשמעות וחוסרה שחלפו בחיינו ללא תיעוד.
8. המפנה הביולוגיסטי שאנו מצויים בעיצומו הוא, בין היתר, תגובת-הנגד להתפרעות של הרעיונות הפוסטמודרניים, שהדגישו את כל-יכולותה כביכול של "התרבות" על חשבון "הטבע". אנחנו מותני-תרבות ולכן תפיסותינו הן רלטיביסטיות, כך הפוסטמודרניות.
ואילו המפנה הביולוגיסטי – התפרעות בפני עצמה, שהמשימה האינטלקטואלית הגדולה של דורנו, זה שבא אחרי הפוסטמודרניזם, היא למתן אותה; כמאמר ניטשה: הפילוסופים, אל הספינות! – מבקש להעמיד את "הטבע", הכפוף לחוקיות ברורה, לא קפריזית, כהסבר אקסקלוסיבי למציאות האנושית. אנחנו חיות שהתפתחו בתהליך אבולוציוני, ושם – בתהליך – ובמוח שנוצר כתוצאה מהתהליך – מצוי ההסבר לכל, כולל לתרבות.
במרכזה של ההגות הפוסטמודרנית ניצבה השפה. "הכל הוא שפה".
אין זה פלא שישנה מגמה בביולוגיזם החדש להמעיט בערכה של השפה. השפה היא הרי מה שהופך את בני האדם לנִפלים כל כך בממלכת החי ("ויהי האדם לנפש חיה"; תרגם אונקלוס: "לרוח ממללא", כלומר, לישות מדברת).
ההבדל הזה קשור ומקביל להבדל שבין הפסיכואנליזה – שבמרכזה מילים – לאמצעי הטיפול המועדף על דורנו, הכדורים – העוקפים את השפה.
לחלק מהרגשות העזים-קשים שמתרגשים ובאים עלינו – עלבון, קנאה, תשוקה-מסוכלת – נוספת על עוקץ-תכנם הספציפי (הזלזול שנהגו בנו, הכבוד שנהגו במושא קנאתנו, האדישות ואי-המושגות של מושא חשקנו), גם תופעת לוואי חמורה: הרגשות האלה כל כך עזים, שדבר אין בלתם והם כמו מטביעים את האדם כולו תחת שטף הגל שלהם.
כך שהאדם לא סובל רק מהרגש כשלעצמו (העלבון, הקנאה, התשוקה וכיו"ב), אלא מהתחושה שהרגש הזה מחק את ישותו כולה, שהוא בעצם חדל מהיות ותחתיו נותר רק רגש כואב שהוקם כמו אנדרטה נישאה על מקום נופלו של האני.
ראשית ריפוי לרגשות העזים-הקשים היא, לפיכך, החזרת קיומו הנפרד-מהכאב של האדם לתודעתו-הוא.
לאו דווקא הזמתו של הכאב הוא ראשית הריפוי, אלא ההכרה כי אני נפגעתי, אני קינאתי, אני חשקתי-לבטלה.
1. ההבדל בין הניהיליזם שלנו לזה של המאה ה-19 נובע ממה שעוטףאותו, לא מתוכנו השונה. אנו חיים, ככלל, ברמת חיים גבוהה בהרבה מאבות אבותינו, והניהיליזם, לפיכך, תוחב את עוקציו החדים בתוך צמר הגפן של המותרות שלנו ובתוך השומן שמרפד את גופינו, תוחב לשווא, זאת אומרת – ואינו ננעץ בנשמותינו או בגופם של רענו כפי שלמד לעשות בעבר.
ואולי גם לכך כיוון מבקר הספרות היהודי-אמריקאי החשוב, אירווינג האו, במאמר מ-1959 שבו תהה האם יכולה גם היום להיכתב יצירה כמו "החטא ועונשו", כאשר רגע לפני שרסקולניקוב יוצא לרצוח את הזקנה הוא מקבל הודעת דואר על כך שזכה במילגה מטעם אחת האוניברסיטאות…
ואולי, בעצם, הניהיליזם שלנו כן שונה מזה של המאה ה-19. הוא פחות מכאיב, הכל פחות מכאיב, למדנו לאלחש את חיינו טוב טוב, "להעביר אותה", כלומר אותם, את חיינו – ואולי, לפיכך, ומכיוון אחר, הוא חמור אפילו יותר.
2. ספר צריך להיות כמו גרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו, כתב קפקא. ואילו המלודרמה הספרותית מכניסה אותנו לסירה ומשם הישר לים רוגש, כביר-גלים, תהומות ומגדלי-גל בזה אחר זה – בעוד אנו יושבים צנופים אדישים בסירה, והים שבתוכנו בקיפאונו נותר.
3. ואחרי שיושג שוויון זכויות לכל, מה אז? כל בני האדם – נשים, שחורים וכו' – ישתוו בזכויותיהם ל"גבר הלבן", ואולי אף כל בעלי החיים בזכויותיהם לבני האדם.
מוסר יש בשמאל. אבל מה עם העונג? חיים מוסריים אינם מספקים ואינם פותרים הכל, אולי אף לא את הרוב, כמעט לבטח לא את העיקר.
חסרה לי חשיבה אוטופית באג'נדה של השמאל.
1. יש איזו סברה מרחפת באוויר התרבותי שמסביב לנו ולפיה יצירת אמנות "איכותית" היא יצירה עם "סוף רע"/פסימית/צינית.
אתה שומע את הסברה הזו, למשל, באשר ל"בית הקלפים", סדרה שלא שרדתי את הצפייה בה מעבר לשני פרקים כיוון שהייאוש שהיא משרה מתחזה לעמקות, והפסימיזם לראליזם, והיעדר המוצא למחאה פוליטית.
הסברה הכללית הזו היא, לטעמי, השקפת עולם "middlebrow-אית" קלאסית (middlebrow הוא הכינוי שנתנו מבקרים אנגלו-אמריקאים לתרבות "איכותית", תרבות בינונית אך יומרנית שמוכרת את "איכותה" כמו שהבידור מוכר את ההנאה), אם יותר השימוש באוקסימורון.
כלומר, אולי לא יעלה על הדעת שיצירת אמנות גדולה תהיה רק קורעת מצחוק, אנרכיסטית-באופן-קל-דעת כל כולה, או "חיובית" מקצה אל קצה – בלי שבאופק שלה יסתמן תו טראגי – אבל "סוף רע" או פסימיות ודאי אינם תנאי מספיק ליצירה גדולה והם אף לא תנאי הכרחי (כלומר, וכאמור, כל עוד הקדרות לא נעדרת לחלוטין מהאופק של היצירה).
ואילו ציניות טוטלית היא אולי תנאי מספיק להיותה של היצירה יצירה לא גדולה. כי נדמה לי שיצירה גדולה באמת לא יכולה להיות צינית מכל וכל.
2. "ושיפסיק כבר לנדנד על פלובר שלו", זעם פעם הסופר הבריטי קינגסלי איימיס על הסופר ג'וליאן בארנס, מעריצו של הסופר הצרפתי.
ואני, כמו בארנס, לא אפסיק לנדנד על גדולתם של שני היוצרים הגדולים ביותר לטעמי בזמר העברי בכל הדורות, שלום חנוך ושלמה ארצי (ואני מדבר על מכלול יצירתם המצטבר, לא על פעילותם בשנים האחרונות שלא תמיד קולעת), שבצד עוד עשרה סופרים ומשוררים (כלומר, לא זמרים) עבריים, פלוס מינוס, מעצבים את תחושת השייכות התרבותית שלי – ולמרות שאני מביך כמה ממקורביי בהערצה הזו ומסתכן בהגליה לסחְנֶה בגינו של הנדנוד המוזכר (הסַחְנה הוא מעיין מיתי, שכפי שמתואר במיתולוגיה הישראלית מגורשות אליו נשמות הסַחים לאחר המוות ובו הן מרצות את עונשם בשמיעת מוזיקה אזוטרית).
והנה, נזכרתי השבוע בשיר "לילות שקטים" מ"אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך (1977), וב"נה נה נה" הגדול ביותר, אולי, בזמר העברי (ואולי לא רק בו – ונא לחכות בסבלנות ל"נה" האחרון!), בצד ה"נה נה נה" של שלמה ארצי ב"אף פעם לא תדעי" שנתיים מאוחר יותר, ב-1979 (העיבוד גאוני גם כן, איני יודע של מי הוא). הנה הוא ה"נה נה נה":
עכשיו, מה שבין השאר הופך את השיר לגדול הוא פרט מסוים בתמליל, הביזאריות בקונקרטיות המפתיעה של המילים: "אני פה רק לזמן מוגבל עד תום הסמינר".
יש משהו ישראלי ומוזר באופן שובה לב בשיבוץ של המילה "סמינר" בתוך שיר רוק די חרמני בסך הכל. שובה לב כמובן הוא גם הרוקיסט המנגן בעצמו בחשמלית אבל "שונא ניאון" ואוהב "לילות שקטים", או, כל הפרדוקס בקצרה: הרוקיסט הקיבוצניק.
בכלל, האוקסימורון הזה של זמר רוק ביישן (שאריק איינשטיין הוא אמנם ביטוי ידוע יותר שלו, אבל שלום חנוך הוא דמות חשובה יותר בעיניי) – יש בו משהו ישראלי.
3. אני חוזר וקורא לאחרונה כמה מהמודרניסטים הגדולים, תומאס מאן ו"הר הקסמים" וכעת את פרוסט. בכרך השני של המהדורה העברית של "בעקבות הזמן האבוד" (שחרפה גדולה לתרבותינו שלא הושלם עדיין תרגומה של היצירה) כותב פרוסט כך:
"לראות סערה בים – לא ידעתי תאווה גדולה מזו, לאו דווקא כמחזה יפה, אלא יותר כרגע חשוף בחייו האמיתיים של הטבע; או, ליתר דיוק, לא היו מחזות יפים בעיניי זולת אלה שידעתי כי לא נתפרו במלאכותיות להנאתי, אלא הכרחיים היו, בלתי ניתנים לשינוי – יופיים של נוף או של אמנות גדולה. לא הייתי סקרן, לא הייתי רעב להכיר אלא את מה שהאמנתי כי הוא אמיתי יותר ממני עצמי, זה שעיקר ערכו בכך שיַראה לי מקצת מחשבתה של רוח גאונית, או מקצת כוחו וחינו של הטבע, המתגלה כשהוא נעזב לנפשו, בלי התערבות אדם" (תרגום: הלית ישורון).
מה שמסעיר וגאוני בקטע הזה, לטעמי, הנו שיש בו תיאוריה על חשיבותה של יצירת המופת האמנותית, שנשענת על התאוריה של "הנשגב". "הנשגב" של פרוסט מורחב כך לכלל אותם מעשים אנושיים גאוניים. גם הם, כמו מראה הטבע הפראי, מעוררים את יראת הכבוד שלנו.
כלומר, החשיבות של יצירות המופת באמנות, אינה קשורה לתוכנה הספציפי של הגאונות – אלא להמחשה שיש בה שיש דבר כזה גדול ונישא כמו גאונות אנושית.
* אני חוזר עכשיו מצפייה בהצגה "קברט" ב"קאמרי" (באיחור אופנתי) וחוות דעתי היא זו: לאנשים שלא מכירים פורנוגרפיה זו יכולה להיות בהחלט חוויה מסעירה.
– – –
אבל יותר ברצינות: ההצגה הזו ממחישה אחד לאחד את האמירה של אדורנו והורקהיימר (ואני מקווה שזיכרוני אינו בוגד בי כאן) על כך ש"חרושת התרבות" היא זנותית ומתחסדת בו זמנית.
כי מצד אחד, הדקדנס מומחש פה בעזרת שחקנים ושחקניות מצודדים מאד… – ומצד שני הרי "המסר" של המחזה הוא שהדקדנס הזה, כלומר הא-פוליטיות וההתמקדות בעונג של עידן ויימאר, הביא לעליית היטלר לשלטון, ולכן גורו לכם מרדיפת תענוגות!
בקיצור, אחיזת החבל משני קצותיו.
חשוב להבהיר: לא הסקס מפריע לי, אלא חוסר היושר (גם חוסר יושר פשוט: מכירת הצגה "רצינית" באמצעות סנסציה ארוטית, כביכול סנסציה, אבל לא משנה; וגם חוסר יושר מתוחכם וספציפי יותר: מכירת באמצעות ארוטיוּת ושל ארוטיוּת ובו זמנית מכירה של המסר נגדה – והכל באותו כרטיס!).
וגם, כלומר גם מפריע, הגיחוך, למי שנחשף אי פעם בחייו לחלק מ – 70% מהטראפיק באינטרנט, אותה מהפיכת מידע נפלאה ששינתה כך את חיינו! (רמז לאותם 70 אחוזים מסתתר בשורה השנייה).
המחזמר הוא אמריקאי במקור, כמדומני (הספר של אישרווד, הבריטי שעבר לארה"ב, "פרידה מברלין", עליו "מבוסס" המחזמר, הוא ספר נהדר והמחזמר אינו מתקרב בכלל לרמתו). וחשוב להבין שחלק ניכר מייצוגי המשטרים הטוטליטריים באמריקה הוא אידאולוגיה (במובן המרקסיסטי של המילה "אידאולוגיה") פאר-אקסלאנס, כלומר שימוש בייצוג הזה של ה"אופציה" הטוטאליטרית על מנת לאשש את השיטה אמריקאית. בבחינת: ראו מהי האלטרנטיבה לדמוקרטיה המערבית (בגרסתה האמריקאית)!
עוד חשוב להבהיר אחד: התלונה שלי היא לא על השחקנים, הם עושים עבודה טובה עד כמה שאני מבין בזה, ולא על הספקטקל המרשים שלהם (הריקוד, בייחוד, הזמרה קצת פחות).
התלונה שלי היא על המחזמר עצמו, או על הגרסה שלו שמוצגת ב"קאמרי". זה מחזמר קלישאי, שטחי, לא רלוונטי ולא ישר.
מבקר חופשי 