מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

העלייה בשכיחותם של ממוארים בספרות הישראלית קשורה למִפנה הדוקומנטרי של הספרות (והתרבות) בכלל בעשורים האחרונים: כלומר עלייה בשכיחותן של יצירות שטוענות לאמיתוּת. והמפנה הזה קשור לכך שמכל השלוחות של "מדעי הרוח" – בראש ובראשונה פילוסופיה וספרות – הרי ההיסטוריה היא השלוחה ה"פוזיטיביסטית" ביותר, זו שאי אפשר לפטור אותה באמירה שהיא "פלספנית", "ספקולטיבית", "הזייתית", "דמיונית", "לא רלוונטית" – כי היא עוסקת באירועים שקרו באמת. תהיה הערצתנו למדעים המדויקים ומדעי הטבע גדולה ככל שתהיה, הם עדיין לא מסבירים לנו מדוע פרץ מאורע שהשפיע על חיי אבות אבותינו באורח כביר כל כך כמו מלחמת העולם השנייה. יהיו הישגי ה- AI גדולים ככל שיהיו, הרי שהם לא יָדעו לנבא בפברואר האחרון אם ארה"ב תתקוף באיראן, באותם שבועות שקדמו למלחמה. ובכל זאת, אירועים משמעותיים אלה קרו. וצריך להסבירם.

יוסי וקסמן כתב ממואר הגון על ילדותו. אני משתמש בשם התואר "הגון" גם כדי לציין את היותו של הממואר מספק מבחינת הקורא אך גם לרמוז על כך שחלק מהסיבה לכך נובעת דווקא מנאמנותו למציאות. כי, כאמור בפתיח, גם לשם כך אנחנו קוראים בממוארים; על מנת ללמוד משהו על המציאות. והמילה "הגון" רלוונטית כאן במיוחד גם משום הפתיח הספציפי של הממואר הזה, שבהן מובחן אביו של המספר כך: "אבא שלי היה חתיכת גוזמאי נוראי. שקרן פתולוגי, בינינו. החיים וההמצאה התחלפו אצלו במהירות האור כמעט". האב, למשל, טען שבדירה לידם חי יצחק שדה, ואילו מכיוון אחר, גרה הזמרת עליזה עזיקרי. אבל המספר יודע שלא כך הוא. הממואר לא דומה לשיח של האב. וטוב שכך.

וקסמן נולד ביפו ב-1959. שם, במשך כמה שנים, ניהל אביו, טוביה, נכה צה"ל ממלחמת השחרור, בית קולנוע שנמסר לידיהם של כמה אנשים במעמד דומה לשלו כתשורה ומקור התפרנסות מהמדינה הצעירה (נדיב יהודי-אמריקאי תרם את הקולנוע). אמו של וקסמן, מרגלית, הייתה מצדה יתומה לאב שנהרג במלחמת השחרור. היא הייתה צעירה בעשור מאביו ועל אף שסבלה מגוזמאותיו של בעלה, כותב וקסמן יפה כי "[ש]אהבה את אבא לא רק כבעלה, אלא גם כאילו היה אביה שלה". הביוגרפיה של משפחת וקסמן מקפלת בתוכה נתח משמעותי מתולדות הארץ הזו לא רק מבחינת האובדן והקורבן של המלחמה שהודות לה קמה המדינה (ובה נהרג, כפי שצריך להיות ידוע, אחוז אחד מהאוכלוסייה, שווה ערך למאה אלף איש היום!). היא מבטאת גם את תנועת החילון שהייתה כרוכה בהתעוררות הלאומיות היהודית, ושהייתה מהלך מרכזי באיפשורה: "אבא [ש]הציל אותה [את האם] מהמשפחה הירושלמית האדוקה, השחורה, שחרר אותה מכבלי הדת ולקח אותה ליפו".

אם כי יש משהו פליניאי-צבעוני בזיכרונות הללו מיפו (בית קולנוע של נכים, גמדה ניצולת שואה במזנון וכו'), הרי שהממואר מתעכב גם על חומריהם הקשיחים-אפורים של החיים. למשל, במתח המעמדי בין האב, טוביה, לאחותו, אסתר, מעצבת אופנה, ובעלה, נתן, הסוחר הממולח, שגרו ברחוב יוקרתי בצפון תל אביב של אז (רחוב יחזקאל). "היינו שני מחנות: העניים והמיליונרים, היפואים והתל-אביבים". אולי המחשה יפה במיוחד למתח שבין הפליניאיות למציאות המקורקעת מצויה בסיפור שובה הלב על דמי הכניסה שגבתה, כרוכלת, האם, מרגלית, מתושבי שכונתה שהתקבצו בדירתה לצפות בטלוויזיה בנחיתה על הירח ב-1969. מצד אחד – הלבנה, מצד שני – הלירות.

זה היה כבר בירושלים. כי לשם עברה המשפחה עם כישלון מיזם הקולנוע של נכי צה"ל. האב עבד בכנסת כסדרן (גם בזה יש משהו מפליני) והמשפחה חיה כמה שנים בשכונה אדוקה חיים אדוקים, אם כי ההורים חיו כאנוסים, עישנו בסתר בשבתות, למשל. עם תום מלחמת ששת הימים, יוצאת מהשכונה משלחת טיול נרגשת לעיר המזרחית. "נגאלנו, גברת וקסמן! נגאלנו!" קוראת לעבר אמו של וקסמן אישה אדוקה, שכנתם, המכונה הרבנית סוכטשוב. אבל יוסי הילד עסוק במראה מטריד שנגלה לו בטיול: אביו חיבק נער ערבי שהתלווה אליהם בדרך. "אתה בטוח שאתה לא מדמיין, יוסקי?", שאלה האם.

ואכן, במטפורה סמלית מבריקה ממחיש וקסמן את כוחו של הדמיון לפצות על מציאות עגומה או משעממת באותו עידן, והסמל הוא תמונת הטלוויזיה הלא ממש חדה בנחיתה על הירח (בגלל היעדר החדות הזה תיאר מרשל מקלוהן באותה תקופה את הטלוויזיה ככלי תקשורת "קר", התובע השתתפות של הצופה): "היום לא הייתי מבין כלל וכלל מה ראו שם על המסך, בינינו. אבל בימי הטלוויזיה ההם התאמצנו ממש, כי הדמיון היה חלק מהחיים, כמו בצ'יזבטים של אבא, כמו בחלומות הגאולה של הרבנית סוכטשוב. אוה! הקהל השתגע וצעק כשניל ארמסטרונג יצא מהחללית".

בממואר קובל וקסמן על עצמו כמה פעמים שהוא "קונפורמיסט", נאמן לשביל הזהב, מקורקע. אבל חלק מהקסם של הממואר הזה הוא היכולת שלו להבחין בין פנטזיות למציאות. בממואר מתחבא, בעצם, סיפור נוסף, בעל אופי פנטסטי, הנוגע לאב: לפעילותו באצ"ל, לקשריו עם ערביות וערביי ארץ ישראל. אבל וקסמן בחר רק לרמוז לסיפור הזה, שאולי בעתיד יסופר, ואולי לא כממואר.