(במילים "מן הארכיון" כוונתי לכך שאני מעלה אט אט, ובדִי עמל, פוסטים שכתבתי בעבר באתר ששבק חיים לכל חי)
1. המטרות הגדולות שאנו מציבים לפנינו מצויות הרחק שם באופק ולקראתן אנו רצים-רצים. אנו משילים מעצמנו כל דבר שעלול להכביד עלינו בריצה, דוהרים קלים וכמעט עירומים ורק מעמיסים על מוחנו את הזיית האושר העסיסי שיפקוד אותנו כשנגיע אל הקצה.
מדי פעם אנו חוטפים בקבוק מים תוך כדי ריצה, אך ככלל איננו דואגים לעצמנו בימים אלה של מרוץ (פרויד ממחיש בברוטאליות את הדיכוטומיה בין יצרי המין ליצרי שימור "האני" – הדיכוטומיה שעמדה בלב תפיסתו המוקדמת, לפני שגילה את היסוד הליבידינאלי של יצרי שימור העצמי גופם, דהיינו את היסוד הנרקיסיסטי, ולפני שהציע חלף הדיכוטומיה המוקדמת את הדיכוטומיה המאוחרת, של הארוס ויצר המוות – בכך שהחיות בשעת הזדווגותן חשופות בפני טורף).
אך לעתים, מותשים, ננוח בשולי הדרך, ניטיב מעט את משכבנו תחתנו, נסקל ונעזק אבנים בסביבתנו, רעב יכסוס בנו ונשביעו ואז, כנהוג, נתעטף בשמיכה ונתנמנם מעט.
וכשנקום, ייראה המרוץ הקודם מעט או אף הרבה זר ומוזר. או אז נזנח את הטלאולוגיה ונדבק בעיקרון הסיבתיות, כך שהמרוץ הקודם לא ייראה כנמשך אל האופק הרחוק אלא כתולדה של היעדר נווה המנוחה.
2. האם ישנם ספרים שכתובים טוב מדי? לאחרונה הרהרתי בכך כשקראתי את "עד סגירת הגיליון" ("עם עובד"), של טום רקמן, רומן אמריקאי שזכה לשבחים ועניינו תיאור החיים במערכת עיתון שנאבק על קיומו לנוכח עליית האינטרנט.
את הרומן (שהוא למעשה קובץ של סיפורים קצרים העוסקים כל פעם בדמות אחרת בעיתון) זנחתי באמצעו כי הוא היה כתוב טוב מדי לטעמי. כלומר, הוא היה מהוקצע מאד, מתובנת מאד, עתיר אנלוגיות חכמות בין חלקי הסיפור השונים ובכך רחוק מהחספוס והאקראיות של החיים.
3. ספרים שנחשבים טובים רגילים פעמים רבות ללמדנו שהמציאות אירונית: מי שהיה למעלה יגיע למטה וההיפך, או יגלה שהלמעלה לא באמת מספק והלמטה לא באמת נורא. ספרים שנחשבים טובים נוהגים לפעמים להמחיש איך אירועי חיים קטנים וזניחים לכאורה יכולים לשנות בני אדם מהקצה אל הקצה (בניגוד לספרים שנחשבים רעים ונוטים אל המלודרמה). ספרים שנחשבים טובים נוהגים לעתים להכיל "היוודעויות" המובילות לשינויי אופי ודרך חיים.
אך המציאות אולי פחות אירונית מכפי שמניחים חלק מהספרים הנחשבים טובים, ובני האדם פעמים רבות נותרים בעיקשותם הקטנונית ואינם משתנים, לכל היותר, הם ותשוקותיהם נחלשים ודועכים. החיים לפיכך פחות מעניינים אך יותר קשוחים ועזים מהספרות.
4. חלק גדול ממה שמרכיב את חיינו וייסורינו מתקשה להתאים את עצמו לצורה הסיפורית. אלה נוירוזות ורמצי תחושות מתמידות ומציקות אך עמומות, או לחילופין התקפות אלימות (על ערכנו העצמי, על תחושת הביטחון שלנו בעולם ועוד) שגואות ואז נרגעות וחוזר חלילה.
אנחנו לא "פותרים" אותם בחיינו, אלא, כפי שחלקנו למד לומר על "הסכסוך" הישראלי-פלסטיני, אנחנו "מנהלים" אותם.
לסכסוך שלנו עם עצמנו אין, פעמים רבות, מבנה סיפורי של התחלה-אמצע-סוף, אלא הווה נצחי.
5. בעלי מוסר מעמיקי הגות מדברים בגנות תאוות הבשרים ואומרים שהיא חסרת תוחלת וסיפוק: הרדיפה אחר התענוג מובילה למפח הנפש שבא לאחר השגתו ולתנועה מחודשת של רדיפה אחר עונג חדש שתוביל לתוצאה דומה. המין הוא פעולה שחוזרת על עצמה, תנועה מעגלית שאינה מסתיימת לעולם, הוא אינו סיפור עם התחלה-אמצע-סוף, אלא דריכה במקום.
אבל לזכותם של הדון ז'ואנים – גם הם כמו כולנו זקוקים לסניגור – עומדת ההכרה שרדיפת השמלות היא סוג של משחק. גם על משחק אפשר לחזור פעם אחר פעם מבלי להשתעמם. חלק מההנאה אינו דווקא הניצחון או העונג, אלא ההימור והתקוות והידיעה שלעתים הוא יצליח והן תתגשמנה ולעתים לא.
מפרספקטיבה מסוימת מה יש בחיים האלה אם לא משחק?
אולי לכך התכוון ניטשה שכתב כי גברים אוהבים לשחק והנשים בשבילם הן המשחק המסוכן ביותר.
6. הפסיכואנליזה בחוגים רבים יצאה מהאופנה או שהיא מותקפת על היותה, בחלקה, "לא מדעית". זה נושא רחב שמצריך (מצדי) עוד לימוד.
אבל יתרון אחד יש לפסיכואנליזה שאני מבקש להדגישו: לפסיכואנליזה היה את פרויד. כלומר, בניגוד לגישות אחרות, היה לה אב מייסד יחיד – בולט, גאוני וכריזמטי (לכל הדעות כמעט). בעובדה הזו, כביכול מקרית לתיאוריה עצמה ולשיפוטה כתקפה או לא, מקופלת בעקיפין התיאוריה עצמה: הדגשתה את המורכבות והדיאלקטיקה של הנפש.
כשאתה קורא את פרויד רוחך מתרוממת, כי אתה חש שהנפש היא עניין מורכב ומעניין לאין שיעור. הדבר לא נובע רק מכך שפרויד ידע לכתוב. הדבר נובע מהתאוריה עצמה. לכן, לטעמי, פרויד שגה כשהציג את הפסיכואנליזה כפגיעה בגאווה האנושית, המשולה לפגיעה בגאווה הזו שגרמו התאוריה של קופרניקוס, שלימדה אותנו שאיננו מצויים במרכז היקום, או תורת האבולוציה, שלימדה אותנו שאיננו נעלים על ממלכת החי. הפסיכואנליזה דווקא לימדה אותנו לכבד את עצמנו, כיצורים מורכבים ומסובכים כל כך, שמורכבותם ומסובכותם ייחודיים ביקום ובממלכת החי שבתוכו.
והנה, דמותו המורכבת והכריזמטית כל כך של מייסד התיאוריה ניצבת כמטפורה לתיאוריה עצמה: אנחנו יצורים מיוחדים במורכבותנו, יצורים נפלים, ממש כשם שמי שלימד אותנו שכך אנו הפך ליחיד נִפְלה.
יש יסוד רומנטי בפסיכואנליזה, כפי שציינו מבקרי תרבות אוהדים ועוינים, כלומר רעיונותיו של פרויד שאבו רבות מהתנועה הרומנטית (פרויד עצמו הדגיש שהוא אינו "מגלה" הלא-מודע; את הלא-מודע גילו המשוררים, הטעים, הוא רק נתן לתגליתם ביסוס וניסוח מדעיים). ופרויד עצמו ממחיש עיקרון מרכזי ברומנטיקה: דמות הגאון הכריזמטי.
7. אתה מחפש בספרים תשובה לשאלה מה יש מלבד הבשר.
תשובה לא מצאת.
אבל הנה עברו עליך רגעי חדווה של גילוי עוד ועוד ניואנסים; הנה חשת איך רכישת הדעת ממלאת אותך – והתחושה פיזית (?) ממש – כמו נדחסת הרוח והולכת.
עדיין לא הגיעה הרוח למשקלו של הבשר. אבל הפער הצטמצם.
