מבקר חופשי

בעיתונות הרצינית של המאה ה-19 רווח מנהג מעט ביזארי בעינינו: כתיבת ביקורות אנונימיות. המנהג הזה אינו ביזארי בעצם רק בעינינו, וזכה לביקורת נוקבת כבר במאה ה-19. שופנהאואר, למשל, שופך זעמו ומכלה דפים ארוכים בכתביו בגינוי הביקורות האנונימיות שהתפרסמו בכתבי העת התרבותיים של תקופתו. האנונימיות הרשתה למבקרים האלמונים רשעות ובוטות-משולחת וחוסר אחריות. למעשה, הביקורות האנונימיות דאז מזכירות מאד את מוסד הטוקבקים של ההווה, בו ניתן להגיב במיליטנטיות וגסות תחת חסות האנונימיות. המאה ה-19 הייתה בעצם יותר נועזת מהמאה שלנו, כי היא הכניסה את הטוקבקים לטקסט, ולא דחקה אותם לסב-טקסט כמונו.
כמי שמעולם לא כתב טוקבק בעילום שם וכמי שחטף כמה טוקבקים ארסיים בחייו, אני בהחלט לא חסיד של הטוקבקים האנונימיים, כמו שגם ודאי שאיני חסיד של ביקורות ספרות אנונימיות. אבל יש לציין שיתרון אחד גדול היה לביקורות האנונימיות, כלומר החיסרון הגדול שלהן הוא יתרונן, וזו היכולת להיות נחרץ וארסי ובוטה.

בהקשר זה מעניין קטע שנתקלתי בו השבוע. מדובר בביקורת של הפילוסוף הבריטי בן המאה ה-19, הנרי סידג'וויק, על מסתו החשובה מאד (חשובה הן כחלק מה"היסטוריה של הרעיונות" והן, אני חש יותר ויותר, חשובה אפילו לתקופתנו) של מבקר הספרות והתרבות הוויקטוריאני והקלאסי, מתיו ארנולד, "תרבות ואנרכיה" (1869).
סידג'וויק, בפתח מסתו (מצורפת כנספח לכרך של "תרבות ואנרכיה" בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד), אומר שעל אף שתמך בכל לב באיסור הפרסום של הביקורות האנונימיות בכתבי העת הבריטיים, הרי שחשש שאיסור הפרסום של ביקורות כאלה יהפוך את הביקורות הנכתבות תחת שם מחבריהן למשעממות וחסרות חיוניות וחוצפה. אלא שהוא לא חזה את הרווח שיכול לקום לשדה הביקורת מהפיכתן לחתומות, הוא לא חזה את מתיו ארנולד. האגואיזם של הכותב שלא בעילום שם, המבקש להתבלט, מפצה על מגן האנונימיות שמאחוריו שילחו המבקרים בעבר את חציהם החדים והרעילים. ארנולד מבקש להיות מעין "נביא", מציין סידג'וויק, אבל, למרבה המזל, הוא גם בעל איכויות של קומיקאי. ארנולד אינו "ירמיהו", כמו שכינוהו בכמה עיתונים, מוסיף סידג'וויק, הוא אמנם מקונן על מצבנו אבל עושה זאת באופן מבודח וקר רוח ולא באופן עגמומי כמחבר הירושלמי של מגילת "איכה". הכתיבה שלו משכילה ומשעשעת. התיאור הזה של המבקר הויקטוריאני הגדול כנביא-קומיקאי הולם מאד את תיאור פועלו של מרסל רייך-רניצקי, המבקר היהודי-גרמני הגדול שנפטר לא מכבר, ועל כך ראו במאמר המעניין הבא מ"הארץ".

1. אתר שכתבתי בו בעבר חלקים מהבלוג שלי התאיין לו. למרבה הצער, לחלק נכבד מהפוסטים שפרסמתי שם אין לי גיבויים.
אזכיר כאן בקצרצרה שלוש ביקורות חיוביות שפרסמתי שם ואבדו:
ביקורת על "מוקס נוקס" של שמעון אדף
ביקורת על "אחת שאלתי" של משה אופיר
ביקורת על "לא לישון לעולם" של וילם פרדריק הרמנס (יצירת מופת של בכיינות גאונית)

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

2. הטלוויזיה נמצאת ברנסנס אדיר בעשור וחצי האחרונים. או כך גורסת הקלישאה. ככל שאני נחשף יותר ויותר לסדרות החדשות המדוברות אני נדחף יותר ויותר לעמדה הלא נוחה, הפוצית והמתנשאת של אותו דף פייסבוק מפורסם. חברים, הסדרות הטובות ביותר העכשוויות אינן משתוות ברמתן ובטוהר כוונותיהן ליצירות הספרות הגדולות. ומה שדוחה במיוחד בגל הסדרות האמריקאיות הנחשבות של השנים האחרונות היא התמקדותן בזכרי ונקבות אלפא, התמקדות שלה יש משמעות מוסרית גועלית (""הסופרנוס", "מאד מאן", "בית הקלפים", "שובר שורות" – הטובה מביניהן בדיוק בגלל שלפחות בתחילתה וולטר דווקא לא היה זכר אלפא). ולכן אגב הסדרות הסקנדינביות אנושיות בהרבה (ולכל מי שיש חשק וכוח אני ממליץ על עריכת השוואה בין הסדרות הסקנדינביות לאלו האמריקאיות שנעשו לפיהן – יכולה לצאת מהשוואה כזו מסה פוליטית חשובה ביותר להבנת העולם שאנו חיים בו, שבו מתעמתות שתי האלטרנטיבות הגדולות ביניהן: הסוציאל-דמוקרטית-האירופאית והאמריקאית-קפיטליסטית).
חוות דעת כללית ומתנשאת זו נשענת על המצע הניסויי דלקמן:

"סופרנוס" – ארבעה פרקים.
"מאד מאן" – ארבעה פרקים.
"בית הקלפים" – שישה פרקים.
(לא יכולתי יותר)
"שובר שורות" – כל העונות וכל הפרקים מלבד מחצית העונה האחרונה (הסדרה האמריקאית הטובה ביותר מאלה שראיתי).
"בנות" עונה ראשונה (סדרה מצוינת)
"לואי סי קיי" עונה ראשונה ושנייה (מצוינת גם כן)

"הגשר" השוודית-דנית – כל פרקי העונה הראשונה.
"דה קילינג" הדנית – כל פרקי העונות הראשונה (המותחת ביותר) והשנייה (הפחות מותחת).

3. אני ממליץ על שני ספרי הבלש של דרור משעני, "תיק נעדר" ו"אפשרות של אלימות", הכתובים בטון יציב ומלנכולי, מותחים מאד ומאירים את אפרוריותה של חולון באור ערפילי-עגמומי בריטי.

שופנהאואר נזנח בציבור המשכיל הרחב ואף באקדמיה הוא נחשב לפילוסוף מוחמץ.
הקריאה שלי בו בשנתיים האחרונות – שלה נלווה הנדנוד שלי בעניינו, כאן ובמקומות האחרים – היא הגילוי האינטלקטואלי-רוחני הגדול ביותר שהיה לי בעשור שבין גיל שלושים לארבעים (כמו, נניח, הגילוי של ברנר בגיל תשע עשרה, והרוסים הגדולים, טולסטוי ודוסטוייבסקי, מיד אחריו ואחריהם, או בד בבד, ניטשה).

ישנן הרבה סיבות מדוע שופנהאואר – שהיה קרוב לוודאי ההוגה המשפיע ביותר על האינטלקטואלים האירופאים במפנה המאה ה-20 (פרוסט, טולסטוי, זימל, תומאס מאן, פרויד – אם כי כמדומני הוא לא נתן לו מספיק את הכבוד המגיע לו; טענות מרכזיות של פרויד הן שופנהאואריות במהותן – ולהבדיל היטלר…, אם למנות כמה מהם) – נזנח. אולי אחת מהן היא המחשבה שניטשה, שהעריץ אותו ואחר כך מרד בו, בא על מקומו וייתר את מורו. מחשבה שחלפה בי עצמי, לכל הפחות, כשקראתי את ניטשה בשנות העשרים שלי ואני נוכח היום לראות עד כמה היא שגויה. ניטשה שאב כה רבות משופנהאואר, כולל חלק מסגנון הכתיבה (שופנהאואר צלול כבדולח וכלל לא קשה לקריאה, אגב!), והמחלוקת שלו עם שופנהאואר היא, בחלקה, תוצאת "חרדת השפעה" מובהקת ומאבק אדיפלי.

עוד סיבה לכך שמתרחקים משופנהאואר נעוצה בכך ששופנהאואר הוא "פסימי" ואין שום חשיבה אוטופית-כללית במחשבתו וגם החלק הפוליטי במחשבתו מצומצם (אם כי מעניין מאד בפכחונו!). כך שגם השמאל האוטופי וגם הימין הנמרץ האופטימי – אני משתמש במושגים באופן רופף וחופשי – וגם כל המעמדות הפוליטיים באופן כללי וגם כל מי שמפחד מפסימיות מסיבות רבות, לא מוצאים בו מקור השפעה.
אבל זו ראייה צרה מאד של שופנהאואר. כי שופנהאואר מציג גם במחשבתו חלקים מלאי חדווה, מרוממי רוח ומחזקי חיים ממש. למשל, הוא המשורר המעמיק ביותר של חדוות הדעת לשמה. היכולת להתנתק מ"הרצון" הרודה בנו ולהקדיש חלק מזמננו רק לחשיבה, או לביטוי אמנותי שבא בעקבות התבוננות גרידא בעולם, התבוננות לא אינטרסנטית – היא הזכות הגדולה של המין האנושי ושל בחיריו: האמנים והפילוסופים ובמידה מסוימת גם אנשי המדע.

בזמנו הזמינו אותי לדבר כמי שסיים דוקטורט בבר אילן בטקס חלוקת דוקטורטים באוניברסיטה. היה זה כבוד גדול וכתבתי נאום שלם המושתת על שופנהאואר, כיוון, שכאמור, הוא ההוגה המעמיק ביותר שעסק בערכה המטפיסי של תשוקת הדעת לשמה ובחדווה הכרוכה בה. פרנסי האוניברסיטה לא אהבו את הנאום הזה והחליטו להעביר את הכבוד לבוגר אחר…אבל אני חושב שהם שגו, בלי קשר אלי ומהסיבות האמורות. אין מתאים משופנהאואר להתנוסס בתודעתם של אנשים שהדעת היא תשוקתם.

בכל אופן, רציתי כאן להתייחס לנקודה מסוימת ספציפית: בעשורים האחרונים רווח השימוש בתואר "גאון" כמעט לכל מקצוע ותחום. יש שף "גאון" ויש מעצב "גאון" ויש פוליטיקאי "גאון" ויש מצביא "גאון" ויש מוכר פלאפל "גאון".
ואילו שופנהאואר ב"פאררגה ופאראליפומנה" מבאר שאיוולת היא להשתמש בשם התואר "גאון" לתיאור של אנשי עסקים, פוליטיקאים או מצביאים. אם כי הללו מפגינים בהחלט יכולות שכליות חריגות, לעתים, הרי שהתואר "גאון" שמור למי שניתק את האינטלקט שלו מלעבוד בשירת "הרצון", כלומר מי שהאינטלקט שלו מוקדש להתבוננות-בעולם-לשם-התבוננות ולא לשם אינטרסים של "הרצון", רווח, תאווה או כבוד וכדומה. ולכן, מעיר שופנהאואר, גאונים אמיתיים, שלשיטתו זו למעשה תכונה סמי-מוראלית, הם פעמים רבות לא יוצלחים בחייהם הפרטיים, בדיוק משום שהאינטלקט והאינטלקט-האמנותי שלהם מופנה אל ראיית הדברים באובייקטיביות שלהם, ולא לדאגה תוך כדי שימוש בעורמה ובפקחות לשימור עצמם ולקידומם העצמי.

הקיום הוא קל-משקל, כלומר ניתן להתייחס אליו באופן אירוני דו-משמעי, "להעביר אותה" – אם הוא לא כולל סבל גדול.
אנשים סובלים – בין אם סבל חומרי ובין אם סבל נפשי – יתקשו להתייחס אל הקיום בקלילות. הוא הרי זה שמכאיב להם.
לפיכך, הם מכבדים את הקיום – כלומר מעניקים לו כובד.
לפיכך, יחס אירוני לקיום הוא מאפיין של חברות או מעמדות שחיים חיי רווחה יחסיים ושחיי הנפש שלהם אינם מפותלים בכאב כמו סמרטוט נסחט.

אבל גם אנשים שסבורים שהקיום יכול להעניק עונג גדול יתקשו להתייחס אליו באירוניה ובקלילות. הם יודעים מה מונח על הכף – לכן יחסם לחיים רציני.

"נבון יהיה מצדנו לשמור על בריאותנו ולטפח את יכולותינו המנטליות יותר מאשר לצבור עושר. אל לחיווי זה להתפרש באופן שגוי כטוען שעלינו להזניח את השגתו של הנצרך וההולם בעבורנו. אולם עושר כשלעצמו, קרי עודפות גדולה, יכול לסייע לאושרנו מעט מאד. לכן הרבה אנשים עשירים חשים לא מאושרים כיוון שהם חסרים תרבות מנטלית, ידע, ולפיכך חסרים עניין אובייקטיבי בעולם, שיוכל להכשיר אותם לעיסוק רוחני-אינטלקטואלי.
כי מה שהעושר יכול להשיג עבורנו, מעבר לסיפוק צרכינו האמתיים והטבעיים, הוא בעל השפעה מועטה על אושרנו כשלעצמו; להיפך, אושרנו מופר בידי הדאגות הרבות והבלתי נמנעות שכרוכות ללא התר בשימורו של עושר רב.
על אף זאת, אנשים טרודים פי אלף בהשגת עושר מאשר בטיפוח תרבות מנטאלית, בעוד ודאית למדי ההנחה שמה שאנו הנם תורם תרומה רבה יותר לאושרנו ממה שישנו בחזקתנו.
אי לכך, אנו רואים רבים העובדים מבוקר עד לילה עמלניים כנמלים בפעילות חסרת מנוח שנועדה להגדיל עושר שכבר קיים בידיהם. מעבר לאופק הצר של שימוש באמצעים למטרותיהם, הם אינם יודעים דבר; נפשם מרוקנת והם אטומים לכל דבר אחר".

(שופנהאואר, "פאררגה ופאראליפומנה"; תרגום חופשי שלי מאנגלית).

וכן:

"התענוגות הגדולים, המגוונים והמתמידים ביותר הם אלה של הדעת, ואין זה משנה עד כמה נשקר לעצמנו בנקודה הזו כאשר אנו צעירים".
(שם)

וכן, בקטע מרטיט של ההוגה הפסימיסטי הקודר הגדול הזה, בו הוא מסביר מהי התכונה המשובחת ביותר שבן אנוש יכול לאחל לעצמו להיות בעליה, והיא? – לדעת להיות עליז ושמח!

"לפיכך, עלינו להפוך את הרכישה והעידוד של התכונה המבורכת הזו לעיקר מאמצנו. כעת, ברור שאין דבר התורם פחות למזג עליז מאשר עושר ואין דבר התורם יותר לכך מאשר בריאות. המעמדות הנמוכים או העובדים, בעיקר אלה שבאזורים החקלאיים, הם בעלי פנים עליזים ומרוצים; ואילו עצבנות ומזג רע חשים יותר בבית בקרב עשירי המעמדות העליונים".
(שם).

[ועם זאת, בהקשר זה, מצטט שופנהאואר את אריסטו ואת קיקרו (שנהג לצטט את אריסטו) ומפתח את הרעיון לפיו 'הגאונים הם מלנכוליים בטיבם' (קיקרו) וכן 'כל מי שהתבלטו בין בפילוסופיה, בין בפוליטיקה, בין בשירה או באמנויות, מתגלים כמלנכוליים' (אריסטו)]