ארכיון קטגוריה: עובר ושב

מודעה בעניין ביקורות שלי על ספרות מקור

בחודשים האחרונים אני מקבל פניות רבות מכותבים – רבות יותר מכרגיל בעשור האחרון שבו אני עוסק בכתיבת ביקורות – לכתיבת ביקורת על ספרם. האינטרס של הכותבים בפידבק ליצירתם מובן ומוצדק. לא זו אף זו: ברי לי שאני מפספס יצירות ישראליות משמעותיות שאיני מגיע אליהן ואיני מתייחס אליהן.

עם זאת, ולצערי הרב, איני יכול להגיע לקריאתן של יצירות מקור רבות. ראשית, אני מתמקד בכתיבה בעיתון "ידיעות אחרונות" בביקורות על ספרות מתורגמת – ורק לעתים נדירות אני כותב שם על ספרות מקור. זו חלוקת העבודה בעיתון. שנית, על מנת להבהיר מה משמעותה של ביקורת מבחינתי: בממוצע, ביקורת מבחינתי היא עבודה של 12 שעות (קריאה + כתיבה). אבל אין מדובר בעצם רק בעבודה של יום וחצי (8+4). זאת משום שהמשאבים הנפשיים והאינטלקטואליים שתובעות ממני הקריאה והכתיבה מצריכים עוד כמה שעות טובות ל"עיכול" ו"התאוששות" (זו הסיבה שאני בדרך כלל משתדל להשהות עד כמה שניתן את הזמן בין תום הקריאה לתחילת הכתיבה). כלומר, אם קראתי ספר וכתבתי עליו ביקורת בשבוע מסוים – פחתה באופן משמעותי היכולת שלי "להכיל" ו"לעכל" עוד ספר באותו שבוע – גם במקרים שטכנית יש לי זמן לזה (ולרוב – אין לי).

ספרים רבים רואים אור, וחלקם, אני בטוח, כאמור, ראויים מאד – אך מה אעשה ואיני יכול להגיע אליהם?

ומי שיתהה: הרי בכל זאת אתה מפרסם, בעיתון ובבלוג, ביקורות מדי פעם על ספרות מקור? מדוע האיפה ואיפה?

ראשית, ישנן סיבות פרוזאיות לעתים לפרסום ביקורות בעיתון שנובעות מעצם טיבה של העבודה העיתונאית: היא תלוית דד-ליין (כלומר, אין זמן לעיין בכמה ספרים ואז לבחור בנחת מביניהם), היא צריכה להיות אקטואלית (כלומר, לא מומלץ לכתוב על ספר שראה אור לפני כמה חודשים), ובגין חלוקת העבודה בין הכותבים בעיתון לעתים יש לבחור בספר כזה ולא אחר (כי ספר אחר כבר "תפוס").

שנית, יש לי אכן שיקולים מסוימים בבחירת ספרים שאני כן מתייחס אליהם, אבל אלה אינם לא-לגיטימיים או נכלוליים או "ברנז'איים" דווקא. סופר שכתבתי ביקורת שלילית פעם על ספרו וספרו החדש נראה לי מעניין, ייתכן שארצה לקוראו ואם הוא מעניין באמת לכתוב עליו – דוגמה לשיקול כזה. או, דוגמה נפוצה הרבה יותר: ספר שנראה לי מעניין בגין נושאו (דבר מה שעליו ניתן לדעת מיד, אם כי כמובן הוא לא חורץ את חוות הדעת הסופית על הספר).

אני מבין היטב את קנאותם של כותבים ליצירתם. ושוב, ברי לי שאני מחמיץ ספרים ישראליים טובים לא מעטים. אבל אני אדם אחד, בעל קיבולת מסוימת של קריאה, שצריך גם להתפרנס וכו' – ולצערי איני יכול לתת מענה אף לכלל הכותבים הראויים (וצריך להזכיר שאיני יודע מי ראוי עד שקראתי לפחות מחצית ספר. אין לי שיטה לדעת אם ספר טוב מדפדוף אקראי בו – כפי ששמעתי שיש הסוברים כך ובידם שיטה כזו).

אני משתדל להישאר מעודכן בשדה הספרות הישראלית עד כמה שאני יכול תחת המגבלות האמורות. אבל המגבלות – מגבלות.

בקיצור, אם לא כתבתי על ספרכם אין זה אומר שלא אהבתי אותו, אין זה אומר שאני אפילו לא טורח להציץ בו כי אני לא סבור שיש בו דבר מה חשוב – ברוב הפעמים זה אומר רק שבגלל מגבלות משאביי לא הגעתי אליו.

קצרים

1. בביקורתו המאלפת של המבקר היהודי אמריקאי, ליונל טרילינג, על דו"ח קינסי המפורסם, מ-1948 (הדו"ח והביקורת), מתח טרילינג ביקורת על התפיסה המכאניסטית של המיניות האנושית שבאה לידי ביטוי בדו"ח, תפיסה מכאניסטית שלה נלוותה התפיסה הנאיבית "המשחררת" לכאורה של הדו"ח, לפיה, כמה שיותר מין – כך טוב ("The more the merrier").
והרי להיטות מינית, טען טרילינג, יכולה לנבוע למשל גם מחרדה, ולא רק מיצריות בריאה ושופעת!

ואכן, להיטות מינית היא אבן בוחן ואתגר לאמצעים הפרשניים שלנו, בעיקר בתקופתנו שבה התפיסה הרדוקציוניסטית של האדם ומיניותו צוברת תאוצה.

תשוקה מינית דוחקת יכולה הרי להיות חיפוש אחר אמצעי להפגת חרדה (מקור "פסיכולוגי"). התמכרות ("פסיכולוגי" ו"ביולוגי"). צורך ביולוגי "פשוט". צורך אסתטי (! – "ביולוגי"? אבל מסוג שונה מזה המופקד על הרבייה). אמצעי לאישוש ביטחונו של האגו ("פסיכולוגי"). צורך בהצדקת הקיום על ידי העונג ("פילוסופי"?). צורך ברגשי התפעמות והערצה ("דתי"?).
והיד, אם זה האיבר המתאים פה, עוד נטויה.

2. הייתי רוצה לפתח, לעצמי ואולי גם לאחרים, תפיסה מסוימת צנועה של ספרות.

כששקדתי על הדוקטורט שלי גיליתי שיח של מבקרי ספרות אמריקאים מתחילת שנות הששים שדיברו על "ספרות השתיקה", כלומר ספרות שמייחלת לאיונה או חוששת ממנו, שמייחלת למעבר לעידן של שתיקה בגין עונג שאין לדבררו, או שחוששת ממעבר לעידן שבו התמלול לא יוכל להשיג ולבטא את המועקה והמצוקה האנושיות.

ובכן, בהתאם לאותה תפיסה הייתי מציע תפיסה של ספרות כדלקמן: בעודנו בחדר ההמתנה של ההיסטוריה, ממתינים לגאולה השלמה – אנחנו מדפדפים במגזינים ששם. ואנו תובעים מהמגזינים האלה שלנו שיתארו במדויק ככל שניתן – וללא מניפולציות שמזכירות לנו את קיומו של הסופר, מניפולציות שמבטלות את יכולתה של הספרות להשפיע עלינו בגין דמותו של הסופר המטילה צל על היצירה – את רגשותינו ומחשבותינו, גם אלה הדקים ביותר.
בעודנו בחדר ההמתנה לגאולה השלמה – בה לא יהיה לנו צורך לא בספרות ואף לא במילים, אלא כמו אותו יצור שעבר אורגזמה של שבע שעות ב"כל מה שרצית לדעת על המין" של וודי אלן, נסתפק בהמהומים וגמגומים – אנחנו מבקשים מהמגזינים/הספרות שלנו לעסות במדויק ככל שניתן את הרקמות הנפשיות הדוויות שלנו (נכון, לא רק זה; כל זה בלוויית עינוג אסתטי).

כן, ספרות רק כעיסוי, רק כוונטילציה. כמה מעט. אבל כמה הרבה – כל עוד אנו דחוקים בחדר הההמתנה.

3. איזה סיוט זה להיות גבר אשכנזי! כשאתה חש דכדוך, וקל וחומר רגשי נחיתות, אתה לא יכול להאשים בזה לא את ההגמוניה הגברית ולא את זו האשכנזית. אתה נותר עם עצמך – וצריך להתמודד. להתייאש, להשתפר, להיטפל.

קצרים

1. יש אנשים שאחד הסיוטים שלהם, ולעתים סיוט מרכזי, הוא שלא יתייחסו אליהם ברצינות, שיראו אותם כלא-רציניים. חלק גדול ממאמציהם בחיים מוקדשים להשגת הכרה בהם כאנשים רציניים.
ויש אנשים הפוכים לחלוטין. אחד מחששותיהם הגדולים, ולעתים הגדול ביותר, הוא שיראו אותם כאנשים רציניים ותו לא. שלא ייחסו להם את היכולת להשתטות, להיות קלי דעת; שהם נעדרים את הכוח של חוסר המשקל.

2. בחברות מסוימות לא מקובל לשאול כמה אדם מרוויח. אין זה מנומס. אין זה ראוי לברר כמה אדם מרוויח כיוון שהכסף הוא הקובע את ערכו של אדם באותן חברות.
בחברות מסוימות לא מקובל לשאול בן כמה אתה או את – ומאותה סיבה בדיוק.

3. אנחנו חיים בתקופת ביניים שאין לה עוד שם. עד כמה ש"פוסטמודרניות" היה שם רעוע – "פוסט-פוסט-מודרניות" הנו קלוקל שבעתיים. ממאפייני התקופה: הנסיגה מהדוגמטיות של התפיסות הכלכליות הניאו-ליברליות שמשלו בכיפה בשנות השבעים; פיתוחים טכנולוגיים ומדעיים שיוצרים תחושה של מציאות מד"בית קרבה והולכת. בעניין זה האחרון: הלם השינויים בפועל ותחזית השינויים שבכוח הרדיקליים – יש לדאוג שבחסות תחושת הארעיות הזו, תקופת ה"בין דירות" ו"בין עבודות" של המציאות ההיסטורית הנוכחית – שבחסות החרדה ואי הוודאות והאווירה המאנית – לא ייעשו עוולות ויועמק אי השוויון. התחושה שאנחנו חיים בתקופת ביניים, כשאופי הקיום האנושי העתידי אולי יהיה שונה מהותית בעתיד הלא רחוק – התחושה הזו יכולה לרפות ידיים או להוות הצדקה לאי התעסקות בקטנות כביכול, כמו תיקון חברתי ודאגה לכלל החברה.

4. עלייתן של הסדרות הסקנדינביות בעשור האחרון ("הגשר", "דה קילינג", "הממשלה") נובעת לא רק מפריצת כישרון טלוויזיוני יוצא דופן שם בצפון כך לפתע. היא נובעת גם מכך שסקנדינביה היא היום האלטרנטיבה הבולטת ביותר לארה"ב. הייחוד של הסקנדינבים – הם הכי לא אמריקאים שיש (בתוך העולם הרלוונטי להשוואה של כלכלה מתקדמת).
ואכן יש משהו אידיאליסטי ואף גימנזיסטי בסדרות הללו, למרות תחכומן התסריטאי והמשחק המעולה שמופגן בהן. ואיכשהו, הנאיביות המסוימת הזו (למשל, שיעור החברה הארוך שהנם בעצם "הגשר" ו"דה קילינג"; למשל, המקום הנשכני של התקשורת ב"הממשלה", משל מדובר בארה"ב של לפני ארבעה עשורים ולא בתקשורת היום, על מעמדה המדולדל) עוברת ועוברת היטב.
השוואת הסדרות הסקנדינביות למקבילותיהן האמריקאיות – לעתים, לאדפטציה האמריקאית שלהן, כמו שנעשה ב"דה קילינג" – יכולה להיות שיעור מאלף בהבדלים בין תרבויות, כלכלות, חברות. כאמור, ההבדלים הגדולים ביותר הקיימים בעולם המערבי כיום.
רק חשבו על ההבדל בין דמותו הדמונית משהו של קווין ספייסי ב"בית הקלפים" לדמותה של בירגיטה ניבורג, ראש הממשלה בדנמרק.

5. כזה יופי וכזה כוח (ביחד ולחוד) מצויים ברחובות שלנו – וכנגדם, האמן צריך להעמיד יצירה מורכבת ממילים שלא תיפול מהם, שלא לומר תעלה עליהם. לא פשוט.

לימודי שואה לילדים

אין לי משהו חכם במיוחד לומר בנושא – אני רק חש מחויב לומר שההצעות שנשמעות ללמד "לימודי שואה" ילדים קטנים או אף ילדי גן (!) נשמעות לי מופרעות לגמרי.
בכיתה דל"ת או גימ"ל, אני זוכר, ברחתי בבעתה מבית הורי אל מגרש המשחקים בכפר כששודר ב"עמוד האש" הפרק המזעזע על השואה. "יום השואה" היה יום מפחיד – מפחיד ולא מובן – גם בכיתות ה"א וא"ו ואף יותר.
המחשבה לנעוץ במוחם של ילדים קטנים אימות שגדולים לעולם לא יעכלו היא באמת מטורפת.

הערה על קריאה חוזרת בניטשה

לאחר (כמעט) עשרים שנה אני חוזר לקריאה בניטשה. איזה תענוג! קראתי בשבועות האחרונים בשנית את "הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה" ואת "המדע העליז", וכן את "שקיעת האלילים", "פרשת ואגנר" ו"הנה האיש". ניטשה הזה – ידע לכתוב.
השינוי הגדול ביותר והמוחש ביותר לי בקריאה החוזרת הזו, הנה שאני קורא את ניטשה אחרי שקראתי את שופנהאואר – מה שלא עשיתי בקריאה הראשונה. כיתום מוקדם מאב אני, איך לומר, מבין את הקטע הזה של ניטשה היתום (הוא התייתם בגיל חמש) עם אבות, לחפש לו אחד כזה או אחר (שופנהאואר או ואגנר), לדבוק בו בכל חום הלב של הבן היתום – ואו אז למרוד בו בכל קור הלב של הבן הנטוש הזועם.
ניטשה מסחרר, מרומם, מאושש, מקדש. אבל יש משהו מצועף יותר אבל חשוב יותר שאני חש בקריאה השנייה הזו: עד כמה ניטשה בעייתי לנו, הקוראים בראשית המאה העשרים ואחת. בעייתי לא מפני שהוא שערורייתי – בעייתי מפני שמסריו הפכו (כביכול, ועל כך מעט להלן) לבנאליים. ההתקפה של ניטשה על המוסר המקובל, על ביזוי הגוף והיצרים בנצרות ובפילוסופיה הסוקראטית כאחת, האינדיבידואליזם הבלתי מתפשר שלו – כל זה הרי הפך לקלישאות של העידן הפוסט-אידיאולוגי והנרקיסיסטי שלנו. כל זה הפך לסיסמאות של הפיליסטינים שלנו. בין השאר, אמנם, בזכות ניטשה, שהנו הסנדק של הפוסטמודרניזם (אם כי הפער בינו לבין כמה מההוגים הפוסטמודרניים גדול בהרבה מהפער בין מרלון ברנדו, "הסנדק", לדור ההמשך בדמות פצ'ינו…). כך שהקורא בניטשה האריסטוקרטי, הבז להמונים, הקורא מתוך הזדהות – הקורא בן המאה העשרים ואחת – חש פתאום לא בנוח כשהוא מזהה ברעיונות הניטישאניים את רעיונות האספסוף של ההווה…(דמותו הציבורית של) אייל גולן כניטשיאני (ת)? ואפילו, יודעים מה, להבדיל וסליחה מראש, דיוויד בואי כניטשיאני? גיבורי התרבות שלנו? כאלה שהנרקיסיזם המוגשם שלהם, או שנדמה לנו כמוגשם, מושך אותנו בגלל הגשמתו (המשוערת)? כאלה שאינם משחרריה של הרוח, כפי שרצה ניטשה להיות, אלא מי שכובלים אותה בעבודת אלילים אליהם?
ברנר טבע משפט גדול ביחס לניטשה, כשהאשים את המשורר זלמן שניאור כמי ש"ראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה" (ברנר משתמש כאן באופן מבריק בתיאור התנ"כי של משה שראה את "אחוריו" של אלוהים – ואת "פניו" לא ראה). יש רבים רבים בקרבנו, ביודעין או לא ביודעין, שראו רק את אחוריו של ניטשה, שהם, איך לומר, ניטשיאניים מהתחת, במחילה – כלומר נרקיסיסטיים פשוטים, פרוסטע כמו שאומרים ביידיש.
מה שאירע לניטשה הודגם כבר על ידי דוסטוייבסקי, "הפסיכולוג היחידי שהיה לו מה ללמדני", כדבריו של הראשון על השני. דוסטוייבסקי בסמרדיאקוב שלו, מ"האחים קרמזוב", מראה איך התחבטויות מעודנות של אנשים בעלי נפש אצילית (איבן קרמזוב), מקבלים פירוש פשטני בידי הסמרידאקובים של העולם, ההולכים ורוצחים חד וחלק – כלומר מראה את הסכנה בהפיכתם של רעיונות נעלים לוולגריים על ידי הטמעתם באנשים אחרים, וולגריים, ובקונטקסט אחר, המוני.
ועדיין, ובצד כל זה – איזה תענוג לקרוא בניטשה! פילוסוף שאתה קורא בו כמו במותחן, אינך יכול להניחו מהיד, כמאמר הקלישאה. פילוסוף מחזק.

*
נ.ב.
אז, בגיל עשרים, נטלתי את "כה אמר זרתוסטרא" לידי – הספר המפורסם ביותר של ניטשה ושניטשה עצמו החשיבו יותר מכל – ולא אהבתי את הספר. כך שהתעכבתי בכמה שנים בהכרת הכתבים האחרים, הפרוזה האלוהית בניגוד לשירה הפחות אלוהית, לטעמי, זו של זרתוסטרא. כך אני סבור גם כיום. ולשמחתי, הבנתי מהקדמתה של אילנה המרמן לתרגום חדש של זרתוסטרא מעשה ידיה – כך סבר גם תומס מאן, אשר העריץ את ניטשה אך לא העריך את זרתוסטרא.

הערה על זוכת הנובל אליס מונרו

פורסם ב"ידיעות אחרונות"

בספרהּ, "המראֶה מקאסל רוק", שראה אור ב-2006, כללה אליס מונרו פרקים הלקוחים מתולדות משפחתה. משפחתה הייתה משפחה סקוטית שהיגרה לקנדה בתחילת המאה ה-19. בניגוד לשאר המשפחה, בן אחד שלה, בשם ויל, היגר לארצות הברית. הדעה הרווחת במשפחה הייתה כי ויל בחר בארצות הברית ולא בקנדה בגין "הצורך לא להחמיץ שום הזדמנות". בניגוד לויל האמביציוזי, שפנה לארצות הברית, היו שאר בני המשפחה שבחרו בקנדה, כך מספרת מונרו, "עצורים או מהורהרים יותר" (הספר ראה אור בהוצאת "מחברות לספרות" בתרגומה של אורטל אריכה). נוכחותה הספרותית של אליס מונרו הינה בעצמה סמל לאיזו איכות "קנדית" "עצורה או מהורהרת" כזו, העומדת בניגוד לדימוי של השכנה האמביציוזית והלא מאופקת מדרום, ארצות הברית. לא רק שספריה של מונרו כתובים באיפוק ועוסקים בדמויות שאמנם אינן בדיוק אפרוריות אבל הן בהחלט לא זוהרות, הרי שגם בחירתה בצורת סיפור לא ראוותנית, סיפור שנע באורכו בין הסיפור הקצר לנובלה המעט ארוכה יותר, תואמת איזה דימוי "קנדי" צנוע שיצרה נוכחותה בשדה הספרות.
גיבורותיה של מונרו הן פעמים רבות נשים קנדיות, מהמעמד הבינוני-הנמוך, כפי שהייתה היא עצמה. אלו, פעמים רבות, נשים שגדלו בבתים בעלי רקע שמרני ופרובינציאלי למדי והן נאבקות להיחלץ ממנו. ברבות השנים עסקה מונרו לא רק בבנות להורים שמרניים המבקשות להיחלץ מהשפעתם, אלא גם בבנות להורים ליברליים המבקשות להיחלץ דווקא מהם, ופונות לכַתות רוחניות למשל, כריאקציה להוריהם.
הכתיבה של מונרו ריאליסטית, אבל היא יוצרת את מה שקשה כל כך להשיג בכתיבה מהסוג הזה: הצגה בכלים ריאליסטיים בלבד של המסתורין והפלא והאימה שהנם, למעמיקים להתבונן, חיינו אנו. לצורך המחשת הדרמה החבויה בחיים היומיומיים מתמקדת מונרו פעמים רבות ברגעים הרי גורל. למשל, בקובץ הסיפורים "בריחה" (ראה אף הוא ב"מחברות לספרות"), שהוא הטוב מבין ספריה המוכרים לי, פוגשת אישה צעירה גבר זר ברכבת ודבקותה העקשנית בו, על אף שכל הסימנים מראים שזו טעות מבחינתה, חורצת את גורלה. ולאו דווקא לטוב או לרע – מונרו המאופקת איננה מלודרמטית לעולם – אבל היא מראה כיצד רגעים מסוימים בחיינו הינם רוויי משמעות ועתירי השלכות.
הסופר האמריקאי, ג'ונתן פראנזן, אוהד גדול של מונרו, העיר לפני כמה שנים בסרקזם שהאקדמיה השבדית כנראה סבורה שיותר מדי קנדים הכותבים סיפורים קצרים זכו כבר בנובל ולכן היא מונעת ממונרו את קבלת הפרס. לכך אולי יש לצרף את האמירה האומללה של נציג האקדמיה השבדית מ-2008 על כך שהספרות האמריקאית (אבל יש להניח שהוא התכוון לספרות הקנדית גם כן) היא פרובינציאלית ביחס לספרות האירופאית. והנה הפרס הגיע. והגיע למי שמגיע לו.

הערה על טוקבקים, מבקרים ומרסל רייך-רניצקי

בעיתונות הרצינית של המאה ה-19 רווח מנהג מעט ביזארי בעינינו: כתיבת ביקורות אנונימיות. המנהג הזה אינו ביזארי בעצם רק בעינינו, וזכה לביקורת נוקבת כבר במאה ה-19. שופנהאואר, למשל, שופך זעמו ומכלה דפים ארוכים בכתביו בגינוי הביקורות האנונימיות שהתפרסמו בכתבי העת התרבותיים של תקופתו. האנונימיות הרשתה למבקרים האלמונים רשעות ובוטות-משולחת וחוסר אחריות. למעשה, הביקורות האנונימיות דאז מזכירות מאד את מוסד הטוקבקים של ההווה, בו ניתן להגיב במיליטנטיות וגסות תחת חסות האנונימיות. המאה ה-19 הייתה בעצם יותר נועזת מהמאה שלנו, כי היא הכניסה את הטוקבקים לטקסט, ולא דחקה אותם לסב-טקסט כמונו.
כמי שמעולם לא כתב טוקבק בעילום שם וכמי שחטף כמה טוקבקים ארסיים בחייו, אני בהחלט לא חסיד של הטוקבקים האנונימיים, כמו שגם ודאי שאיני חסיד של ביקורות ספרות אנונימיות. אבל יש לציין שיתרון אחד גדול היה לביקורות האנונימיות, כלומר החיסרון הגדול שלהן הוא יתרונן, וזו היכולת להיות נחרץ וארסי ובוטה.

בהקשר זה מעניין קטע שנתקלתי בו השבוע. מדובר בביקורת של הפילוסוף הבריטי בן המאה ה-19, הנרי סידג'וויק, על מסתו החשובה מאד (חשובה הן כחלק מה"היסטוריה של הרעיונות" והן, אני חש יותר ויותר, חשובה אפילו לתקופתנו) של מבקר הספרות והתרבות הוויקטוריאני והקלאסי, מתיו ארנולד, "תרבות ואנרכיה" (1869).
סידג'וויק, בפתח מסתו (מצורפת כנספח לכרך של "תרבות ואנרכיה" בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד), אומר שעל אף שתמך בכל לב באיסור הפרסום של הביקורות האנונימיות בכתבי העת הבריטיים, הרי שחשש שאיסור הפרסום של ביקורות כאלה יהפוך את הביקורות הנכתבות תחת שם מחבריהן למשעממות וחסרות חיוניות וחוצפה. אלא שהוא לא חזה את הרווח שיכול לקום לשדה הביקורת מהפיכתן לחתומות, הוא לא חזה את מתיו ארנולד. האגואיזם של הכותב שלא בעילום שם, המבקש להתבלט, מפצה על מגן האנונימיות שמאחוריו שילחו המבקרים בעבר את חציהם החדים והרעילים. ארנולד מבקש להיות מעין "נביא", מציין סידג'וויק, אבל, למרבה המזל, הוא גם בעל איכויות של קומיקאי. ארנולד אינו "ירמיהו", כמו שכינוהו בכמה עיתונים, מוסיף סידג'וויק, הוא אמנם מקונן על מצבנו אבל עושה זאת באופן מבודח וקר רוח ולא באופן עגמומי כמחבר הירושלמי של מגילת "איכה". הכתיבה שלו משכילה ומשעשעת. התיאור הזה של המבקר הויקטוריאני הגדול כנביא-קומיקאי הולם מאד את תיאור פועלו של מרסל רייך-רניצקי, המבקר היהודי-גרמני הגדול שנפטר לא מכבר, ועל כך ראו במאמר המעניין הבא מ"הארץ".

שונות (אריסטו על פייסבוק ועוד) ושנה טובה!

1. קורא וקורא מחדש בתדהמה ובהשתאות את אפלטון באי יווני. והפלא ופלא ב״גורגיאס״ מתנצח סוקרטס עם מי שמביע דעות ניטשיאניות לחלוטין על מקורות המוסר ורואה בו ״מוסר עבדים״. אכן, כל הפילוסופיה המערבית היא הערות שוליים לאפלטון האלוהי!

2. אריסטו ב"אתיקה" (המאה הרביעית לפני הספירה) מבקר כך את "פייסבוק":

"אולם אשר לידידים הגונים, האם מוטב שיהיו לנו רבים ככל האפשר, או ישנו גבול מסויים גם לחוג של ידידים, כפי שישנם לגבי מספר האזרחים שבעיר? […] ישנו, אפוא, גם גבול מסוים למספר הידידים, – ומסתבר שאינו יכול להיות גדול יותר ממספר האנשים שעמהם אפשר לחיות יחדיו, שהרי בכך מצאנו את התכונה האופיינית ביותר של ידידות. והרי ברור מאליו, שאי אפשר לחיות ביחד עם רבים, ולהתחלק ביניהם. ויתר על כן, גם הללו צריכים להיות ידידים זה לזה, אם כולם אמורים לעשות ימיהם ביחד; וקשה להשיג זאת במספר גדול של אנשים. כמו כן יקשה להשתתף שיתוף הדוק בשמחותיהם ובצערם של רבים; שכן מסתבר שבעת ובעונה אחת יהיה צורך לשמוח עם זה, ולהתאבל עם זה. אולי מוטב, אפוא, שלא לבקש להתיידד עם אנשים מרובים ככל האפשר, אלא עם אותו מספר של אנשים אשר די בהם לחיים ושבצוותא; שאין זה מתקבל על הדעת שאפשר להיות מיודד מאוד עם רבים. מאותה סיבה גם אי אפשר לאהוב כמה אנשים; שאהבה היא מעצם מהותה מעין ידידות מופלגת, וזו אפשרית רק כלפי אחד; גם ידידות חזקה תיתכן, אפוא, רק עם מועטים. ואמנם נראה שהמציאות מאשרת את הכלל הזה; שאין אנו מוצאים ידידים רבים הקשורים בסוג הידידות החברית, ויחסי הידידות המהוללים ששירי העלילה מספרים עליהם היו תמיד בין שניים. ואלו המשופעים בידידים שמקיימים יחסים הדוקים עם כולם רואים אותם כאנשים שאינם ידידים אף לא לאחד, וקוראים לאנשים אלו 'מתחנחנים'" (הוצאת "שוקן", מיוונית: יוסף ליבס).

3. אני קורא בפעם הראשונה את ״עם, מאכל מלאכים״ של יצחק לאור. בצד ״הדקדוק הפנימי״ של גרוסמן (וכן, כפי הנראה לי, "היכן אני נמצאת" של אורלי קסטל-בלום ו"בדרך אל החתולים" של יהושע קנז) זהו הספר העברי הטוב ביותר שראה אור בשנות התשעים מאלה המוכרים לי (והזכורים לי כרגע). כל הכבוד על הוצאתו לאור המחודשת בהוצאת ״ידיעות״, שאחראית עליה, כך אני נמצא למד, נוית בראל.

4. שנה טובה לכל קוראי הבלוג!

שונות

1. אתר שכתבתי בו בעבר חלקים מהבלוג שלי התאיין לו. למרבה הצער, לחלק נכבד מהפוסטים שפרסמתי שם אין לי גיבויים.
אזכיר כאן בקצרצרה שלוש ביקורות חיוביות שפרסמתי שם ואבדו:
ביקורת על "מוקס נוקס" של שמעון אדף
ביקורת על "אחת שאלתי" של משה אופיר
ביקורת על "לא לישון לעולם" של וילם פרדריק הרמנס (יצירת מופת של בכיינות גאונית)

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

2. הטלוויזיה נמצאת ברנסנס אדיר בעשור וחצי האחרונים. או כך גורסת הקלישאה. ככל שאני נחשף יותר ויותר לסדרות החדשות המדוברות אני נדחף יותר ויותר לעמדה הלא נוחה, הפוצית והמתנשאת של אותו דף פייסבוק מפורסם. חברים, הסדרות הטובות ביותר העכשוויות אינן משתוות ברמתן ובטוהר כוונותיהן ליצירות הספרות הגדולות. ומה שדוחה במיוחד בגל הסדרות האמריקאיות הנחשבות של השנים האחרונות היא התמקדותן בזכרי ונקבות אלפא, התמקדות שלה יש משמעות מוסרית גועלית (""הסופרנוס", "מאד מאן", "בית הקלפים", "שובר שורות" – הטובה מביניהן בדיוק בגלל שלפחות בתחילתה וולטר דווקא לא היה זכר אלפא). ולכן אגב הסדרות הסקנדינביות אנושיות בהרבה (ולכל מי שיש חשק וכוח אני ממליץ על עריכת השוואה בין הסדרות הסקנדינביות לאלו האמריקאיות שנעשו לפיהן – יכולה לצאת מהשוואה כזו מסה פוליטית חשובה ביותר להבנת העולם שאנו חיים בו, שבו מתעמתות שתי האלטרנטיבות הגדולות ביניהן: הסוציאל-דמוקרטית-האירופאית והאמריקאית-קפיטליסטית).
חוות דעת כללית ומתנשאת זו נשענת על המצע הניסויי דלקמן:

"סופרנוס" – ארבעה פרקים.
"מאד מאן" – ארבעה פרקים.
"בית הקלפים" – שישה פרקים.
(לא יכולתי יותר)
"שובר שורות" – כל העונות וכל הפרקים מלבד מחצית העונה האחרונה (הסדרה האמריקאית הטובה ביותר מאלה שראיתי).
"בנות" עונה ראשונה (סדרה מצוינת)
"לואי סי קיי" עונה ראשונה ושנייה (מצוינת גם כן)

"הגשר" השוודית-דנית – כל פרקי העונה הראשונה.
"דה קילינג" הדנית – כל פרקי העונות הראשונה (המותחת ביותר) והשנייה (הפחות מותחת).

3. אני ממליץ על שני ספרי הבלש של דרור משעני, "תיק נעדר" ו"אפשרות של אלימות", הכתובים בטון יציב ומלנכולי, מותחים מאד ומאירים את אפרוריותה של חולון באור ערפילי-עגמומי בריטי.

קצר על שופנהאואר ומלחמתו בעמימות

שופנהאואר רותח תדיר בכתביו על כתיבה מעורפלת. הכתיבה המעורפלת של הגרמנים הפכה אותם ללעג ולקלס בעולם, טוען שופנהאואר, כך שכאשר באנגליה רוצים להגיד שדבר מה אינו מובן, אומרים "זה כמו מטפיסיקה גרמנית בשבילי". סופר והוגה טוב צריך לבטא את הרעיונות החשובים ביותר בלשון שווה לכל נפש – בעוד ההוגים הגרמניים מבטאים את הגותם הבנלית או השגויה בלשון פומפוזית.

והוא מדגים כתיבה פומפוזית כזו:
"בקרוב נפרסם פיזיולוגיה, פתולוגיה ותרפיה, פרקטית תאורטית, של תופעות פנאומטיות הידועות בשם רוחניות או נפיחות, ובפרסום זה תופעות אלו תתוארנה בשיטתיות ותבוארנה מתוך ההקשר האורגני והסיבתי שלהן, לפי מהותן וישותן, בלוויית כל הסיבות הגנטיות, חיצוניות ופנימיות, המַתנות אותן, במלוא הופעתן ופעילותן, למען הרחבת הידע המדעי והתבונה האנושית בכללותה. תרגום חופשי עם הערות, תיקונים, ופרשנויות מבארות מהמקור הצרפתי L'Art de peter (אמנות ההפלצה)".