מבקר חופשי

שופנהאואר נזנח בציבור המשכיל הרחב ואף באקדמיה הוא נחשב לפילוסוף מוחמץ.
הקריאה שלי בו בשנתיים האחרונות – שלה נלווה הנדנוד שלי בעניינו, כאן ובמקומות האחרים – היא הגילוי האינטלקטואלי-רוחני הגדול ביותר שהיה לי בעשור שבין גיל שלושים לארבעים (כמו, נניח, הגילוי של ברנר בגיל תשע עשרה, והרוסים הגדולים, טולסטוי ודוסטוייבסקי, מיד אחריו ואחריהם, או בד בבד, ניטשה).

ישנן הרבה סיבות מדוע שופנהאואר – שהיה קרוב לוודאי ההוגה המשפיע ביותר על האינטלקטואלים האירופאים במפנה המאה ה-20 (פרוסט, טולסטוי, זימל, תומאס מאן, פרויד – אם כי כמדומני הוא לא נתן לו מספיק את הכבוד המגיע לו; טענות מרכזיות של פרויד הן שופנהאואריות במהותן – ולהבדיל היטלר…, אם למנות כמה מהם) – נזנח. אולי אחת מהן היא המחשבה שניטשה, שהעריץ אותו ואחר כך מרד בו, בא על מקומו וייתר את מורו. מחשבה שחלפה בי עצמי, לכל הפחות, כשקראתי את ניטשה בשנות העשרים שלי ואני נוכח היום לראות עד כמה היא שגויה. ניטשה שאב כה רבות משופנהאואר, כולל חלק מסגנון הכתיבה (שופנהאואר צלול כבדולח וכלל לא קשה לקריאה, אגב!), והמחלוקת שלו עם שופנהאואר היא, בחלקה, תוצאת "חרדת השפעה" מובהקת ומאבק אדיפלי.

עוד סיבה לכך שמתרחקים משופנהאואר נעוצה בכך ששופנהאואר הוא "פסימי" ואין שום חשיבה אוטופית-כללית במחשבתו וגם החלק הפוליטי במחשבתו מצומצם (אם כי מעניין מאד בפכחונו!). כך שגם השמאל האוטופי וגם הימין הנמרץ האופטימי – אני משתמש במושגים באופן רופף וחופשי – וגם כל המעמדות הפוליטיים באופן כללי וגם כל מי שמפחד מפסימיות מסיבות רבות, לא מוצאים בו מקור השפעה.
אבל זו ראייה צרה מאד של שופנהאואר. כי שופנהאואר מציג גם במחשבתו חלקים מלאי חדווה, מרוממי רוח ומחזקי חיים ממש. למשל, הוא המשורר המעמיק ביותר של חדוות הדעת לשמה. היכולת להתנתק מ"הרצון" הרודה בנו ולהקדיש חלק מזמננו רק לחשיבה, או לביטוי אמנותי שבא בעקבות התבוננות גרידא בעולם, התבוננות לא אינטרסנטית – היא הזכות הגדולה של המין האנושי ושל בחיריו: האמנים והפילוסופים ובמידה מסוימת גם אנשי המדע.

בזמנו הזמינו אותי לדבר כמי שסיים דוקטורט בבר אילן בטקס חלוקת דוקטורטים באוניברסיטה. היה זה כבוד גדול וכתבתי נאום שלם המושתת על שופנהאואר, כיוון, שכאמור, הוא ההוגה המעמיק ביותר שעסק בערכה המטפיסי של תשוקת הדעת לשמה ובחדווה הכרוכה בה. פרנסי האוניברסיטה לא אהבו את הנאום הזה והחליטו להעביר את הכבוד לבוגר אחר…אבל אני חושב שהם שגו, בלי קשר אלי ומהסיבות האמורות. אין מתאים משופנהאואר להתנוסס בתודעתם של אנשים שהדעת היא תשוקתם.

בכל אופן, רציתי כאן להתייחס לנקודה מסוימת ספציפית: בעשורים האחרונים רווח השימוש בתואר "גאון" כמעט לכל מקצוע ותחום. יש שף "גאון" ויש מעצב "גאון" ויש פוליטיקאי "גאון" ויש מצביא "גאון" ויש מוכר פלאפל "גאון".
ואילו שופנהאואר ב"פאררגה ופאראליפומנה" מבאר שאיוולת היא להשתמש בשם התואר "גאון" לתיאור של אנשי עסקים, פוליטיקאים או מצביאים. אם כי הללו מפגינים בהחלט יכולות שכליות חריגות, לעתים, הרי שהתואר "גאון" שמור למי שניתק את האינטלקט שלו מלעבוד בשירת "הרצון", כלומר מי שהאינטלקט שלו מוקדש להתבוננות-בעולם-לשם-התבוננות ולא לשם אינטרסים של "הרצון", רווח, תאווה או כבוד וכדומה. ולכן, מעיר שופנהאואר, גאונים אמיתיים, שלשיטתו זו למעשה תכונה סמי-מוראלית, הם פעמים רבות לא יוצלחים בחייהם הפרטיים, בדיוק משום שהאינטלקט והאינטלקט-האמנותי שלהם מופנה אל ראיית הדברים באובייקטיביות שלהם, ולא לדאגה תוך כדי שימוש בעורמה ובפקחות לשימור עצמם ולקידומם העצמי.

הקיום הוא קל-משקל, כלומר ניתן להתייחס אליו באופן אירוני דו-משמעי, "להעביר אותה" – אם הוא לא כולל סבל גדול.
אנשים סובלים – בין אם סבל חומרי ובין אם סבל נפשי – יתקשו להתייחס אל הקיום בקלילות. הוא הרי זה שמכאיב להם.
לפיכך, הם מכבדים את הקיום – כלומר מעניקים לו כובד.
לפיכך, יחס אירוני לקיום הוא מאפיין של חברות או מעמדות שחיים חיי רווחה יחסיים ושחיי הנפש שלהם אינם מפותלים בכאב כמו סמרטוט נסחט.

אבל גם אנשים שסבורים שהקיום יכול להעניק עונג גדול יתקשו להתייחס אליו באירוניה ובקלילות. הם יודעים מה מונח על הכף – לכן יחסם לחיים רציני.

"נבון יהיה מצדנו לשמור על בריאותנו ולטפח את יכולותינו המנטליות יותר מאשר לצבור עושר. אל לחיווי זה להתפרש באופן שגוי כטוען שעלינו להזניח את השגתו של הנצרך וההולם בעבורנו. אולם עושר כשלעצמו, קרי עודפות גדולה, יכול לסייע לאושרנו מעט מאד. לכן הרבה אנשים עשירים חשים לא מאושרים כיוון שהם חסרים תרבות מנטלית, ידע, ולפיכך חסרים עניין אובייקטיבי בעולם, שיוכל להכשיר אותם לעיסוק רוחני-אינטלקטואלי.
כי מה שהעושר יכול להשיג עבורנו, מעבר לסיפוק צרכינו האמתיים והטבעיים, הוא בעל השפעה מועטה על אושרנו כשלעצמו; להיפך, אושרנו מופר בידי הדאגות הרבות והבלתי נמנעות שכרוכות ללא התר בשימורו של עושר רב.
על אף זאת, אנשים טרודים פי אלף בהשגת עושר מאשר בטיפוח תרבות מנטאלית, בעוד ודאית למדי ההנחה שמה שאנו הנם תורם תרומה רבה יותר לאושרנו ממה שישנו בחזקתנו.
אי לכך, אנו רואים רבים העובדים מבוקר עד לילה עמלניים כנמלים בפעילות חסרת מנוח שנועדה להגדיל עושר שכבר קיים בידיהם. מעבר לאופק הצר של שימוש באמצעים למטרותיהם, הם אינם יודעים דבר; נפשם מרוקנת והם אטומים לכל דבר אחר".

(שופנהאואר, "פאררגה ופאראליפומנה"; תרגום חופשי שלי מאנגלית).

וכן:

"התענוגות הגדולים, המגוונים והמתמידים ביותר הם אלה של הדעת, ואין זה משנה עד כמה נשקר לעצמנו בנקודה הזו כאשר אנו צעירים".
(שם)

וכן, בקטע מרטיט של ההוגה הפסימיסטי הקודר הגדול הזה, בו הוא מסביר מהי התכונה המשובחת ביותר שבן אנוש יכול לאחל לעצמו להיות בעליה, והיא? – לדעת להיות עליז ושמח!

"לפיכך, עלינו להפוך את הרכישה והעידוד של התכונה המבורכת הזו לעיקר מאמצנו. כעת, ברור שאין דבר התורם פחות למזג עליז מאשר עושר ואין דבר התורם יותר לכך מאשר בריאות. המעמדות הנמוכים או העובדים, בעיקר אלה שבאזורים החקלאיים, הם בעלי פנים עליזים ומרוצים; ואילו עצבנות ומזג רע חשים יותר בבית בקרב עשירי המעמדות העליונים".
(שם).

[ועם זאת, בהקשר זה, מצטט שופנהאואר את אריסטו ואת קיקרו (שנהג לצטט את אריסטו) ומפתח את הרעיון לפיו 'הגאונים הם מלנכוליים בטיבם' (קיקרו) וכן 'כל מי שהתבלטו בין בפילוסופיה, בין בפוליטיקה, בין בשירה או באמנויות, מתגלים כמלנכוליים' (אריסטו)]

אוקיי, ואחרי שנגיע ליעד, אכן בדרך הקצרה והמהירה ביותר, ובסיוע "דְרחים", התוכנה העברית המבריקה שכולנו כל כך כל כך גאים בה – מה נעשה שם? מישהו יודע?
מישהו עובד אולי על הסטארט-אפ הזה???

משהו השתבש, אני חושש,
והחלפנו יעדים בדרחים.

כתבתי כאן ביקורת (קצרה, כפי שמחייב הפורמט העיתונאי) על "גטסבי הגדול". אני רוצה להוסיף הערה על הכתוב.

הדמות המעניינת ביותר ב"גטסבי", כפי שציינתי בקצרה בביקורתי, אינה טום, העשיר האטום, אינה דייזי, העשירה החלולה, ואף אינה גטסבי עצמו, הנובוריש האציל והרומנטי, הרומנטי מדי לטעמי. הדמות המעניינת ביותר, החשובה ביותר, זו ש"עושה" את הספר, היא דמותו של המספר. ניק קאראוואיי, בן המעמד הבינוני, המנסה לחמש את עצמו בקוד מוסרי כאשר הוא נפגש בעשירים כקורח, חלקם מרושעים כדתן ואבירם (שמשון ויובב של ספרותנו הישנה).

ניק הוא מספר-עד, כמו שאומרים. אבל הוא מספר-עד במקצועו, אם אפשר לומר כך. כלומר, מי שאופיו הופך אותו למאופק, מתבונן, אמפאתי, אם כי לא נטול שיפוטיות, ההיפך הוא הנכון.

הדמות של המספר היא המעניינת מכולן וזאת משום שהמספר הזה אינו איש מוסר שפל-ברך-ולבב. להיפך. ראשית, המספר הזה אינו אטום לקסמי העושר ולהדרו. בכלל, הייחוד של פיצג'ראלד נעוץ בכך שהוא אכן הוקסם מההוד שהעושר יכול להקנות לקיום, אך מצד שני לא נתן להקסמות הזו לסמא את עיניו לטמטומם ולאי מוסריותם של העשירים, כמו גם לחוסר הצדק המשווע שיש בחלוקת העושר בעולמנו. מי שהוא תתרן ביחס לריחות הבשמים של הכסף, מי שהוא סריס ביחס לחיטוביו השופעים של הממון, הוא אולי אדם טוב שנרצה להיות חבריו, אבל הוא לא יהיה פיצג'ראלד. פיצג'ראלד נוצר כסופר מהלחץ המיוחד במינו הזה, בין מי שרוחש כבוד רב לכסף ולעושר, ואפילו משתוקק אליו בעוז בעצמו, אך מי שבד בבד מנסה לייצב עמדה מוסרית ביחס אליו, עמדה שניתן להגן עליה, במובן זה שהיא אינה ריסנטמנט פשוט, טינה פשוטה, של העני או העני-ביחס אל מול העשיר.

אך מה שהופך את המספר למעניין אף יותר הינה העובדה שהמספר הזה, ניק קאראוויי, יהיר למדי. והוא מתייהר בעיקר בתכונותיו המוסריות הטובות! יש לשים לב: הוא לא פוריטן מתחסד מצוי, הגא בניקיון כפיו. יש כאן איזה ניואנס חשוב. הוא גם במוסריותו כמו אציל הגא בשלטי האבירים של משפחתו! בעצם, וזו הנקודה: פיצג'רלד מציב מול הפלוטוקרטיה האמריקאית אריסטוקרטיה של המידות הטובות.

וזו הסיבה שהפתיחה של הרומן הזה אדירה:
"כשהייתי צעיר ורגיש יותר, חלק לי אבי עצה שמאז לא חדלתי להפוך בה. 'בכל פעם שמתחשק לך להעביר ביקורת על מישהו', הוא אמר לי, 'זכור שרק מעטים בעולם זכו ביתרונות שלהם זכית אתה' […] השהיית השיפוטיות היא בבחינת תקווה אינסופית. אני עדיין חושש שאחמיץ דבר מה אם אשכח זאת, כפי שרמז אבי ביהירות וכפי שאני ביהירות נוהג. נימוסים בסיסיים הם דבר מה המחולק באופן בלתי שוויוני בעליל בשעת הלידה".
גם בן המעמד הבינוני יורש "הון" מאביו, לא רק הטייקונים. אלא שהעושר שהוא יורש הנו הדרכה מוסרית. ויש בה "יהירות", בהחלט. יש גאווה גדולה על ההתנהגות המוסרית בעולם שאיבד את מצפנו-מצפונו. ולא זו אף זו: יש אריסטוקרטיה ולא רק אוליגרכיה שנמדדת בכסף, וזו אריסטוקרטיה של המידות הטובות. לא כולם שווים! ("נימוסים בסיסיים הם דבר מה המחולק באופן בלתי שוויוני בעליל").

משום כך, המשפט הגדול ביותר בספר, המשופע במשפטים מצוטטים, לעתים לעייפה, הנו המשפט המסיים את החלק השלישי, הננעץ כמו אגרוף מפתיע בבטן, והמזכיר לי, בפתאומיותו ותוכנו המוזר, את הסיום המופתי המפתיע והביזארי (במובן הטוב של המילה) של "בינותיים" של גנסין. וזה המשפט: "כל אחד חושד שהוא צופן בחובו לפחות אחת מן המידות הטובות, וזו שלי: אני אחד האנשים ההגונים היחידים שאי-פעם הכרתי".
הגאווה הפורצת כמו שלהבת להבה ממצת זיפו הופכת את ניק קאראוויי למעניין כל כך: מי שמתייהר על מידותיו הטובות. הקטע מזכיר את אותו קטע קומי מפורסם בתלמוד בו דנו חכמינו בכך שבטלה כיום ענווה מן העולם, ואו-אז התעורר אחד האמוראים, רב יוסף כמדומני, ושאל, כנראה ללא הומור: "והרי אני ישנני! מה זאת אומרת בטלה ענווה! אני עניו!". בדומה לכך היא יהירותו של המספר בגטסבי.

הנקודה הזו היא נקודה נוספת שמקרבת בין פיצג'ראלד לברנר. שניהם ניסו לנסח קוד מוסרי תקף גם לאחר ההתקפה הנוראה של ניטשה על המוסריות המקובלת, שזכתה על ידו לכינוי "מוסר עבדים". ברנר ב"שכול וכישלון" טוען שמוסריות, לעתים, אינה פיצוי על חולשה, אלא אינסטינקט טהור, לא פחות "חייתי" מרצון ברמיסה, מרצון לעוצמה (בכך הוא הקדים את הפסיכולוגים האבולוציוניים שלנו המנסים להרגיע אותנו כיום בטענה שאלטרואיזם הינו תכונה מולדת, תכונה "אדפטיבית"). ואילו פיצג'ראלד לעומתו טוען שמידות טובות הן סוג של התנהגות אצילית, משייכות אותך לאצולת המוסר. הן לא תכונה עבדותית, אלא תכונה אריסטוקרטית.