שופנהאואר נזנח בציבור המשכיל הרחב ואף באקדמיה הוא נחשב לפילוסוף מוחמץ.
הקריאה שלי בו בשנתיים האחרונות – שלה נלווה הנדנוד שלי בעניינו, כאן ובמקומות האחרים – היא הגילוי האינטלקטואלי-רוחני הגדול ביותר שהיה לי בעשור שבין גיל שלושים לארבעים (כמו, נניח, הגילוי של ברנר בגיל תשע עשרה, והרוסים הגדולים, טולסטוי ודוסטוייבסקי, מיד אחריו ואחריהם, או בד בבד, ניטשה).
ישנן הרבה סיבות מדוע שופנהאואר – שהיה קרוב לוודאי ההוגה המשפיע ביותר על האינטלקטואלים האירופאים במפנה המאה ה-20 (פרוסט, טולסטוי, זימל, תומאס מאן, פרויד – אם כי כמדומני הוא לא נתן לו מספיק את הכבוד המגיע לו; טענות מרכזיות של פרויד הן שופנהאואריות במהותן – ולהבדיל היטלר…, אם למנות כמה מהם) – נזנח. אולי אחת מהן היא המחשבה שניטשה, שהעריץ אותו ואחר כך מרד בו, בא על מקומו וייתר את מורו. מחשבה שחלפה בי עצמי, לכל הפחות, כשקראתי את ניטשה בשנות העשרים שלי ואני נוכח היום לראות עד כמה היא שגויה. ניטשה שאב כה רבות משופנהאואר, כולל חלק מסגנון הכתיבה (שופנהאואר צלול כבדולח וכלל לא קשה לקריאה, אגב!), והמחלוקת שלו עם שופנהאואר היא, בחלקה, תוצאת "חרדת השפעה" מובהקת ומאבק אדיפלי.
עוד סיבה לכך שמתרחקים משופנהאואר נעוצה בכך ששופנהאואר הוא "פסימי" ואין שום חשיבה אוטופית-כללית במחשבתו וגם החלק הפוליטי במחשבתו מצומצם (אם כי מעניין מאד בפכחונו!). כך שגם השמאל האוטופי וגם הימין הנמרץ האופטימי – אני משתמש במושגים באופן רופף וחופשי – וגם כל המעמדות הפוליטיים באופן כללי וגם כל מי שמפחד מפסימיות מסיבות רבות, לא מוצאים בו מקור השפעה.
אבל זו ראייה צרה מאד של שופנהאואר. כי שופנהאואר מציג גם במחשבתו חלקים מלאי חדווה, מרוממי רוח ומחזקי חיים ממש. למשל, הוא המשורר המעמיק ביותר של חדוות הדעת לשמה. היכולת להתנתק מ"הרצון" הרודה בנו ולהקדיש חלק מזמננו רק לחשיבה, או לביטוי אמנותי שבא בעקבות התבוננות גרידא בעולם, התבוננות לא אינטרסנטית – היא הזכות הגדולה של המין האנושי ושל בחיריו: האמנים והפילוסופים ובמידה מסוימת גם אנשי המדע.
בזמנו הזמינו אותי לדבר כמי שסיים דוקטורט בבר אילן בטקס חלוקת דוקטורטים באוניברסיטה. היה זה כבוד גדול וכתבתי נאום שלם המושתת על שופנהאואר, כיוון, שכאמור, הוא ההוגה המעמיק ביותר שעסק בערכה המטפיסי של תשוקת הדעת לשמה ובחדווה הכרוכה בה. פרנסי האוניברסיטה לא אהבו את הנאום הזה והחליטו להעביר את הכבוד לבוגר אחר…אבל אני חושב שהם שגו, בלי קשר אלי ומהסיבות האמורות. אין מתאים משופנהאואר להתנוסס בתודעתם של אנשים שהדעת היא תשוקתם.
בכל אופן, רציתי כאן להתייחס לנקודה מסוימת ספציפית: בעשורים האחרונים רווח השימוש בתואר "גאון" כמעט לכל מקצוע ותחום. יש שף "גאון" ויש מעצב "גאון" ויש פוליטיקאי "גאון" ויש מצביא "גאון" ויש מוכר פלאפל "גאון".
ואילו שופנהאואר ב"פאררגה ופאראליפומנה" מבאר שאיוולת היא להשתמש בשם התואר "גאון" לתיאור של אנשי עסקים, פוליטיקאים או מצביאים. אם כי הללו מפגינים בהחלט יכולות שכליות חריגות, לעתים, הרי שהתואר "גאון" שמור למי שניתק את האינטלקט שלו מלעבוד בשירת "הרצון", כלומר מי שהאינטלקט שלו מוקדש להתבוננות-בעולם-לשם-התבוננות ולא לשם אינטרסים של "הרצון", רווח, תאווה או כבוד וכדומה. ולכן, מעיר שופנהאואר, גאונים אמיתיים, שלשיטתו זו למעשה תכונה סמי-מוראלית, הם פעמים רבות לא יוצלחים בחייהם הפרטיים, בדיוק משום שהאינטלקט והאינטלקט-האמנותי שלהם מופנה אל ראיית הדברים באובייקטיביות שלהם, ולא לדאגה תוך כדי שימוש בעורמה ובפקחות לשימור עצמם ולקידומם העצמי.
מבקר חופשי 
תגובות
גם תומאס מאן היה מאוהב בו. אם אני לא טועה יש קטע מפורש בבית בודנברוק שבו מתוארת סערת הנפש שמעוררת הקריאה בשופנהאואר.
נכון! איך שיצאתי מהבית, כמו שאומרים בעברית, נזכרתי ששכחתי את תומס מאן.
הבעיה היא, כמובן, בכך שאנחנו אוהבים לקטלג, ולשים כותרות על אנשים. ברגע שהכותרת של שופנהאואר פכה ל"פסימיות", הוא די נדחק, ולא טרחו לבחון את הגותו לעומק.
אגב, בניגוד לכותרת הפסימיות, האיש היה נהנתן למדי בחייו (-\:
הפסקה האחרונה ממחישה את מה שמרתיע אותי בפילוסופיה בכלל.
יכול להיות שיש כאן אבחנה מועילה ומעניינת, אולם הקביעה 'שהתואר "גאון" שמור למי שניתק את האינטלקט שלו מלעבוד בשירת "הרצון"' היא חסרת בסיס. מי קבע כך ולמה? "גאון" היא בסכ"ה מילה, אם אנשים משתמשים בה במשמעות מסוימת, נאמר יכולות שכליות חריגות, אי-אפשר לטעון שזו איוולת להשתמש במונח כך. עניינית, המילה "גאון" במשמעותה המקובלת מתארת יכולת, ללא קשר למניע של הפעלת אותה יכולת. למשל, הגאונות של פוליטיקאי בהבנת מצבים פוליטיים, שהוא מנצל לצרכיו, מקבילה לזו של חוקר אקדמי המתבונן בהם לשם התבוננות. גם אם הפוליטיקאי, בניגדו לחוקר האקדמי, לא בהכרח מסוגל לתת תזה מנומקת וסדורה להצדקת מהלכיו, זה לא גורע בהכרח מהצדקת התואר "גאוני" אלא אפילו להיפך. (המילה אמנם נשחקת עקב שימוש יתר, אבל זה לא קשור להשגה של שופנהאואר).
לדודי, לטעמי שופנהאואר יוצר הבחנה מושגית מעניינת. לא חייבים לקבל את החלק הערכי, השיפוטי שלו, המייחס חשיבות רבה יותר ל"גאון" כפי שהוא תופס אותו. אבל ההבחנה המושגית תקפה לדעתי ושימושית. אפשר לקרוא ל"גאון" השופנהאוארי "איקס", זה לא משנה את מהות ההבחנה.
אני מקווה שאתה מנחש, מבין, שאין מבחינת השאיפות והרצון, הבדל בין מי ש'מקדיש את עצמו להתבוננות' לבין אדם ששואף להצליח בכול תחום אחר ושופנהאואר יכול להעיד: הוא היה מתוסכל ביותר אם ההגות שלו לא הייתה נחשבת ומוערכת. ניטשה כתב ב'המדע העליז' (ציטוט לא מדויק): יש אדם שנראה חסר שאיפות לחלוטין, כי הוא שואף לגלות ארץ לא ידועה (ליצור איזו יצירה מקורית).
שופנהאואר, קשה להאמין אך לא פחות ממך וממני, היה דמות מורכבת. באחד המקומות הוא מדבר על מצב של קדושה ומודה בין השורות שאין הוא קרוב לכך.
אריק, האם קראת את ספרו של ג'רארד דונובן ("ג'וליוס וינסום") – Schopenhauer's Telescope
ספר מעולה, חסכוני במילים וכתוב כשירה. לא ידוע לי מדוע לא תורגם עדיין.
היי גלעד, לצערי לא קראתי. את גוליוס וינסום קראתי בעניין.