מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יוזמה נאה יזם המתרגם שי סנדיק, לתרגם ספרות איסלנדית לעברית, ואף הקים לשם כך הוצאה לאור: "הוצאת לֶסָה" ("לסה" פירושו באיסלנדית "לקרוא").

עד כה ראו אור שלושה ספרים איסלנדיים בהוצאה. את הספר הראשון משניים שקראתי, "תשובה למכתב מהלגה" (במקור: 2011), נטלתי לידיי בעיצומו של ליל שימורים, כשהתקשיתי להירדם, בין היתר בגלל המועקה של התקופה הזו, תקופת הקורונה. המספר, ביארני, כותב בערוב ימיו מכתב למאהבת שלו, הלגה, שלפני עשורים רבים, למרות סיפור תשוקה יוקד ביניהם, החליט לא לעזוב איתה את האזור הכפרי בו גרו ואת בני זוגם ולצאת לרייקיאוויק הבירה. ההקלה פשטה בי באחת. מדברים מעט מדי על הסיפורת כמשככת כאבים נפשיים (אמנם לכאבים נפשיים חריפים היא לא תסכון, הם מקשים על הריכוז). סיפורת מכניסה אותך לחיי הנפש של אדם אחר, ובדרך כלל חיי הנפש הללו מכילים כאב (איני זוכר ספר שבו הגיבור מאושר מתחילתו ועד סופו). כך מועקותיך הפרטיות הופכות בבת אחת לצרת רבים; אתה מתנחם בכך שאינך היחיד שסובל ובו בזמן אתה חש כלפי עצמך אמפטיה בדרך עקיפין, באמצעות ההזדהות עם כאבו של אדם אחר.

הסיטואציה הבסיסית של חשבון נפש לקראת המוות ושל זיכרון תשוקה אדירה (המתוארת כאן בבוטות משחררת), בסכמה כך בתמציתיות את פסגות חיי האדם, יוצרת את ההקלה המיידית המוזכרת. אם כי היא גם זו שהופכת את הנובלה למעט נוסחתית (ארוס ותנטוס). עוד תרומה לבינוניות המסוימת של הנובלה תורמת העובדה שלא רק המתרגם והמו"ל רוצה להטעימנו מהתרבות האיסלנדית, אלא, באופן דידקטי, גם ביארני, המספר, המשבץ בדבריו ציטוטים מהמסורת הספרותית המסועפת של איסלנד (שלהם נלווים הסברים בכוכביות בשולי הדף מאת המחבר, שהינו דוקטור לפילולוגיה נורדית ומומחה לפולקלור). ובכל זאת הקריאה בנובלה מעניינת. כמה מהלכי עלילה כאן מקוריים. למשל, העובדה שהרומן בין ביארני להלגה פרץ לאחר שבכפר פשטו רכילויות לא נכונות על רומן שנרקם ביניהם ("התמרמרתי על ההאשמות שהוטחו בי מבלי שזכיתי לטעום את המתיקות המזככת של החטא"). לא רק תיאורי התשוקה עזים, אלא גם תיאורי הטבע. אנקדוטות שונות מגלמות בייחודיותן את הטבע והתרבות האיסלנדיים. למשל, הסיפור הגרוטסקי אך נוגע ללב על בעל שאשתו נפטרה ובגלל שהם גרים בחווה מבודדת על מנת לשמר את הגופה שלא תירקב עד הלוויה הוא מעשן אותה כמו שמעשנים בשר לשימור. מעניין גם הניגוד החריף שמוצג כאן בין אזור הכפר המסורתי לרייקיאוויק הקוסמופוליטית יותר. דבקותו באזור הכפרי היא היא זו שעומדת בשורש הטרגדיה של ביארני, בגללה סרב "לעזוב את המחוז שבו גרו אבות-אבותיי במשך אלף שנים".

"וַלְס וַלֶירי" (ולירי הוא שם כפר), שראה אור גם כן ב-2011, הוא רומן מעודן יותר ספרותית מקודמו ומודרני יותר בתכניו. במסורת של "ויינסברג, אוהיו" של שרווד אנדרסן ("בין חברים" של עמוס עוז גם הוא שייך למסורת הזו), אם כי בפחות חריפות וחדות, מוקדש כאן כל פרק בתורו לתיאור דמות בכפר מהכותרת. חיבתו של הסופר לאנפורות (חזרה על ביטויים כדוגמת "כשהשמש שקעה והרוח דעכה והברווזים תחבו את מקוריהם אל מתחת לכנפיים") מְשווה לטקסט אופי פיוטי. ואכן שתי דמויות בסיפור הן דמויות של משוררים. אבל פנורמת הדמויות המצטברת היא זו שמעניקה לטקסט את עיקר העניין שבו. ביניהן קטה, מנצחת מקהלה מצ'כיה שהגיעה לכפר הקטן בעקבות סיבוך טראגי, כומר שתיין ומכור להימורים, מנהל בנק שפעילותו נכרכה במשבר הכלכלי הגדול שפקד את איסלנד ב-2008 ובתרבות הצריכה הראוותנית שקדמה לו, איש פרסום מצליח מרייקיאוויק שמכפר בגלות בכפר על הזנחתו את אשתו ועוד.

המחבר הוא סופר ידוע במולדתו וגם חבר פרלמנט מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. לכך קשורה, כנראה, הביקורת שיש כאן על אותו משבר כלכלי קולוסלי שפקד את איסלנד ב-2008, אם כי עמדת הספר היא חומלת ביסודה: "זה קרה במהלך השנים שבהן כל מי שרצה להאמין הורשה להאמין במה שרצה וכל מי שרצה לשקר היה יכול לשקר כאוות נפשו. היה רק תנאי אחד: הצלחה ללא עוררין".

למרות שלא מדובר ביצירות גדולות, הרי שהקריאה בהן מעניינת ומעוררת סקרנות להכרה נוספת עם הספרות האיסלנדית. אם בכל קריאה מצוי כוח משיכה שנחלק בין הזיהוי לשוני, הרי שבקריאה על תרבות מוכרת אך מעט הכוח הזה מתעצם; הם כל כך שונים, ואף על פי כן דומים.

האיסלנדיוּת של הסיפורים מתבטאת בשני מישורים (מלבד במאכלים, שמות וכיו"ב). ב"ולס ולירי" סיפוריהן השונים של הדמויות מסופרים מאותה נקודה בזמן, כשהן נסקרות ממנה לאחור. מדובר ב"ליל אמצע הקיץ", חג שנחגג ב-24 ביוני. בערב החג יתקבצו כל הדמויות לחגיגה כפרית של מוזיקה ושירה (בניצוחה של אותה קטה הצ'כית). העובדה הזו כוללת את שני המאפיינים התרבותיים שהתכוונתי אליהם.

הראשון, הדרמה של החורף והקיץ עזה הרבה יותר באיסלנד. ותחושות כמו-פגניות של שכרון מהטבע שכיחות בה ושכיחות ברומן: "והוא הרגיש חלק מהאביב, חלק מכוח החיים". כך גם בסיפור הראשון, למשל בפרט הנטורליסטי הבא שמספר ביארני: "חרבנתי בסופת שלגים. ניגבתי את הישבן בשלג".

המאפיין השני הוא הקהילתיות, החמה או החונקת, שגם היא כוח חזק בתרבות המתוארת כאן. יש לשים לב ששני הסיפורים מתרחשים בפרובינציה האיסלנדית ולכן הכוח הזה חזק במיוחד. כפי שמהרהרת אחת הדמויות ב"ולס ולירי": "אתה מקדיש מחצית מחייך לניסיון להבין את הדברים שהכפר כבר יודע עליך כשאתה נולד".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אורוול כתב ב-1946 ביקורת קצרה על "אנחנו", שלוש שנים לפני "1984". ברור שאלדוס האקסלי ב"עולם חדש מופלא" (1932) הושפע ממנו, כתב אורוול. האקסלי הכחיש. אך הסיכוי שלא הייתה השפעה נראה לי קטן. יש אכן דמיון רב בין היצירה של המתמטיקאי, המהנדס והסופר הרוסי (1884-1937), שראתה אור ב-1924 בארה"ב אחרי שברוסיה הצנזורה אסרה על פרסומו,  לזו של האקסלי.

מה שמבחין את הדיסטופיות של זמיאטין והאקסלי כאחת מזו של אורוול נוגע בסוגיית המוטיבציה של שליטי העולם העתידני. בעוד ב"1984" אדוני הדיסטופיה מוּנעים מסדיזם ותאוות כוח הרי שאצל האקסלי וזמיאטין מטרתם היא אוהבת אדם ביסודה. הם באמת מאמינים שהחירות, האינדיבידואליזם, האהבה והמשפחה הם גורמי סבל. אם כי באופן מאלף אורוול קורא את זמיאטין לאור הרומן העתידי שלו וכותב שזמיאטין השכיל לראות את הצד האי הרציונלי של הטוטליטריות שמתבטא, בין היתר, ב"רשעות לשמה".

הדיסטופיה של זמיאטין מתרחשת אלף שנה הלאה בעתיד. האנשים ב"מדינת האחדות" חסרי שמות והם מיוצגים במספרים ואותיות. הגיבור נקרא D-503. הוא מהנדס שנמצא בחוד החנית של בניית "האינטגרל". מדובר בספינת חלל שמיועדת להפיץ את הבשורה של "מדינת האחדות" ברחבי החלל החיצון. אם המדעים המרכזיים עליהם מושתתת המדינה העתידנית ב"עולם חדש מופלא" הם הביולוגיה והפסיכולוגיה, הראשונה מאפשרת שליטה בייצור ובאופי הפיזי של הנתינים הנולדים בה ואילו האחרונה שליטה בנפשם, הרי שהמדע המרכזי ב"אנחנו" הינו המתמטיקה. המתמטיקה הינה גם מטפורה לכל מה שהגיוני, לוגי, רציונלי. "מדינת האחדות" מנסה לבטל את כל מה שאינו כזה. לא רציונלי הוא האגו האינדיבידואלי. לא רציונלית ובלתי צפויה היא החירות (פירושו של מיתוס גן עדן, אומרת אחת הדמויות, הוא שצריך לבחור בין "אושר" לבין "חירות"; "בגן עדן אין רצונות", אומר "המיטיב", המנהיג, לגיבור, פגישה שדומה לה מאד מתרחשת אצל האקסלי). לא מפריעה ומסבכת היא האהבה. יחסי אהבה אסורים במדינה וחיי המין מתנהלים בחופשיות יחסית. אלא ש – D-503 מתאהב ב – I-330. הוא נבוך מהרגש המוזר הזה ונבוך שבעתיים כשמתגלה שאהובתו היא מנהיגה של מחתרת המבקשת להשיב את האנושיות לאנושות. אנושיות לפי הרומן היא החירות, גם אם היא באה על חשבון האושר; וחשיבות היחיד, גם אם פירושו של דבר מאבקים בין יחידים, למשל בגלל קנאה מינית; והדמיון, גם אם פירושו של דבר חוסר מנוח תמידי.

מה הפחיד את זמיאטין? האם, פשוט, הקומוניזם? יש הדהוד ברומן להתנגדות של דוסטוייבסקי לאוטופיות של השמאל הרדיקלי הרוסי בשם החירות האינדיבידואלית. אך כמו אורוול גם אני סבור שהדיסטופיה הזו אינה משל מצומצם נגד הקומוניזם. זמיאטין מדבר, למשל, על פולחן טיילור במדינת העתיד שלו (עוד הקבלה מחשידה ביותר להאקסלי, שדיבר על פולחן הנרי פורד, מקבילו של טיילור). פרדריק וינסלאו טיילור הנהיג ניהול מדעי של העבודה בבתי החרושת על מנת להביא לייעולה. במלים אחרות, הדיסטופיה הזו נכתבה גם נגד ההתייחסות לפועל כמכונה, טשטוש ההבדל בין האדם למכונה. נושא נוסף בן התקופה: עליית ההמונים – והפחד מפני היבלעות היחיד בחברת ההמונים – ואיתם עליית המנהיג הכריזמטי. "אנחנו" ניתן להיקרא במקביל לטקסט של פרויד "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" (1921). כמובן, ההמונים הצועדים אל מותם חסר השחר במלחמת העולם הראשונה קשורים לכך. גם הפוזיטיביזם המדעי של המאה ה-19 הוא יעד להתקפה כאן, כי בדיסטופיה של זמיאטין לא מאמינים ב"נפש" ואילו גיבורי המחתרת דווקא מאמינים בה (לא ב"נפש" במובן הדתי). אנשי "מדינת האחדות" גם שונאים את הטבע והכפר; האורבניות (בת התקופה) והסלידה מהטבע מתפרשים בידי זמיאטין כשנאת כל מה שלא רציונלי ולא נתון לשליטה.

הפרוזה של זמיאטין מטפורית ואימפרסיוניסטית, אולי "סימבוליסטית" (במעומעם הזכירה לי את "פטרבורג" של אנדריי ביילי מ-1913). האופי הספרותי של הפרוזה מעכב מעט את שטף הקריאה וחותר מעט תחת הפרוזאיות היבשה של העולם המתואר, אבל הוא ניתן במשורה ולא פוגע בקריאה בכללותה. האקסלי כתב ביתר יובשנות ואגב, למרות האולי פלגיאריזם שלו, יצירתו גם מקיפה ועקרונית יותר.

כשהן מונחות זו בצד זו, שלוש הדיסטופיות המרכזיות של המחצית הראשונה של המאה העשרים יכולות ללמד אותנו דבר מה לא רק על החברה שבתוכה הן נוצרו ועל פחדיה. הן יכולות ללמד אותנו דבר מה על הז'אנר עצמו. האם אך מקרה הוא שבלב שלוש היצירות ניצבת אהבה בין גבר לאשה שמגלמת את המרד ברודנות? אמנם כבר אצל אפלטון ב"המשתה" נטען שהאהבה מערערת את שלטונם של רודנים (צמד גברים נאהבים באתונה רצחו שם את הרודן). בכל זאת, יש הבדל בין היצירות בסוגייה הזו. אצל אורוול, הדגש באהבת סמית' וג'וליה הוא הסקס, לא הרגש. הסקס, טוענת ג'וליה, שואב את האנרגיה מהתשוקה של הנתינים להתמסר לרודנות. ואילו אצל האקסלי (באהבת הפרא ג'ון ללֶנינה) וזמיאטין המרד מתבטא ברגש האהבה; האהבה מבטאת אינדיבידואליות, כי אוהבים את X ולא את Y.

ואולי, עולה התהייה, ההצבה של האהבה בלב שלושת הרומנים הדיסטופיים הללו אינה נוגעת לדיסטופיותם אלא לרומניותם? רומנים נוהגים להציב סיפור אהבה במרכזם. כך שאולי יש כאן פשוט הטייה ז'אנרית.