פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
הכישלון והפשעים של הקומוניזם הרוסי הכתימו גם את המונח "סוציאליזם". לעיתים, תועמלנים בעלי עניין מטשטשים במכוון את ההבדל הזה. לעיתים מטושטש הבדל זה בגין בורות או היעדר כושר הבחנה. אך אין צודק לטשטשו ואפילו, בעבור רובנו, זו כפיות טובה לטשטש כך. השינויים ההדרגתיים אך המשמעותיים שנעשו במאות האחרונות, שבחלקם אף הפכו לקונצנזוס, בהטבת מצבם של העובדים והשכירים, ואף של כלל האזרחים, שינויים כדוגמת: ביטוח לאומי, הגבלת שעות העבודה ועבודת ילדים, מיסוי פרוגרסיבי, מערכות בריאות וחינוך שהמדינה אחראית לתחזקן ועוד ועוד. ובכן, התפתחויות דרמטיות אלה ניתן לייחס להשפעה ישירה או עקיפה של תנועות סוציאליסטיות. עקיפה כיצד? השוט הפוליטי של ארגוני הפועלים והתנועה הסוציאליסטית, הביא גם אנשים שאינם משורותיהם לחתור לתיקון המצב הלא שוויוני ששרר בחברה.
בהוצאת "נמלה", המוקדשת למחשבה סוציאליסטית, הוציאו לאור מסה קצרה של ליאון בלום בשם "להיות סוציאליסט". בלום (1872-1950) היה הסוציאליסט הראשון והיהודי הראשון שכיהן כראש ממשלת צרפת. זה היה בשנות השלושים. קודם לכן היה עורך דין, פעיל בתנועה למען אלפרד דרייפוס ואף מבקר ספרות בולט. המסה עצמה מ-1919.
זו מסה נהירה וישירה, שנכתבת במיוחד עבור צעירים. כבר בפתחה ניכרת סטייה מבורכת מהענף המרקסיסטי של המחשבה הסוציאליסטית. בלום מצהיר ללא כחל וסרק שהסוציאליזם הינו בחירה מוסרית, ואפילו דתית: "הסוציאליזם הוא אפוא מוסר, כמעט דת, לא פחות משהוא דוקטרינה". ההיסטריה המרקסיסטית מלהיחשב "אוטופיסט" או מוסרי או דתי, והדבקות הפנטית בתפיסה שהסוציאליזם הינו "מדע", הסבה נזק בהרבה מישורים וכמובן תרמה להחלשת הנוגדנים המוסריים במימוש המרקסיזם ברוסיה. עם זאת, בלום, בהתאם למרקסיזם, מציב את "מאבק המעמדות" כ"עיקרון ראשוני". "משום שאופיין המהותי של החברות המודרניות, אם מביטים בהן מבעד לפריזמה כלכלית, הוא החלוקה המחריפה לשני מעמדות: מצד אחד בעלי הרכוש, אלה שמחזיקים בהון ובאמצעי הייצור […] ומצד שני הפרולטרים, שכל קניינם הוא כוח העבודה האישי שלהם, נשמת אפם והזרועות שלהם. הריכוז ההולך וגובר של ההון ושל כלי העבודה בידי בעלי הרכוש, וכן הגידול ההדרגתי במספר הפועלים, הם המאפיין העיקרי של התהליך הכלכלי ב-150 השנים האחרונות". נדמה לי, כי בהצבה הדיכוטומית והמניכאית הזו של "שכיר" מול "מעביד", בלום שונה מתפיסות סוציאל-דמוקרטיות (במובן העכשווי של המושג) שביקשו למצוא דרך ביניים בין הקפיטליזם לסוציאליזם. אגב, רכיב מרקסיסטי נוסף שבלום מבטא הוא תיאוריית "הערך העודף" של מארקס, לפיה חלק מהערך הממשי של עבודת השכיר נגזל באופן שיטתי בידי המעביד.
עם זאת, לא מרקסיסטית, וכן צרפתית, היא ההדגשה של בלום שהסוציאליזם הוא המשכה הטבעי של המהפכה הצרפתית (ואילו מרקס הדגיש את היותה של "המהפכה הגדולה" מהפכה בורגנית). "כל בני האדם נולדו חופשיים, שווים", גרסו המהפכנים, אך "לא העלו על דעתם שבחברה המודרנית עתיד להפציע מחדש אותו אי-צדק, רק בלתי נסבל יותר".
בלום מדבר בתבונה על כך שמוביליזציה כלכלית גם אם היא קיימת היא יוצאת דופן. השגרה היא שבעלי ההון מורישים את הונם לדור הבא וחסרי ההון מורישים את אין אונותם. "אם פועל משיג דריסת רגל בבורגנות, הרי זה נס, אבל אם בורגני מידרדר לעבודת כפיים, זהו אסון".
לא לגמרי ברור לי מהטקסט הנוכחי האם בלום מתנגד בכלל לרכוש פרטי או רק מבקש להגביל את כוחו (על ידי מסי ירושה כבדים, למשל). כמו שלא לגמרי ברור לי האם הוא מגביל את השינויים שהוא מייחל להם לשינויים שיצמחו במסגרת הדמוקרטיה הצרפתית, החוק וזכויות האדם, או לכאלה שייכפו. אלה סוגיות קריטיות בקביעת יחסנו לטקסט. מאידך גיסא, העובדה שניתן להתווכח עם כמה מטענותיו נגד הטענות הידועות שהסוציאליזם "אינו טבעי" לאדם, ושמניע הרווח הכרחי לכלכלה, אינה מורידה מיופיין של הטענות, יופיין הרטורי והאנושי כאחד. למשל: "האדם אוהב לפעול, להשתמש בכוחו. אם הוא מתחמק ממשימה, הרי זה כי החברה הטילה עליו עבודה אחרת מזו שהועיד לו מזגו. מאי-הלימה זאת נימנע בקלות ברגע שנציב בבסיס הכלכלה החברתית את החיפוש אחר הזיקה הנכונה בין העבודה לעובד. אדרבה, עודף פנאי הוא המטיל שעמום ודכדוך, וייתכן כי בחברה העתידית יהיה לנו קשה יותר למלא את הפנאי מאשר לבצע את העבודה".
למרות המכשלות שציינתי הטקסט רלוונטי. בלום, למשל, כותב כך: "נניח שמחר יהגה ממציא כלשהו כלי עבודה חדש שיש בו כדי לטלטל את שיטות העבודה", ומדגים איך התפתחות מסעירה כזו לא תירתם לטובת האנושות, אלא לטובת בעלי ההון. והקורא ב-2026 חושב ישר על ה-AI.
הטקסט גם רלוונטי בגלל ריכוז ההון העצום שנתון ביד מעטים במדינה כמו ארה"ב ובהחלט לא רק בה. בכלל, בריא לבני אדם אשר בידם כוח רב לחשוש קצת, לא לנוח על זרי הדפנה במקלט האטומי או בחללית למאדים שלהם. בריא לחברה ובריא גם להם עצמם. הימצאותה של אידאולוגיה סוציאליסטית תקיפה ותקפה תסייע להם בהיגיינה ובדיאטה מוסריות ותמנע מהם – בלשונו של סוציאליסט קדמון – להשמין ולהפוך ל"פרות הבשן".
