פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
זהו ספר אמיץ וחשוב. אבל על מנת להבין כהלכה מדוע נחוץ להקדים את הדברים הבאים.
במסורת המרקסיסטית כונה הפרולטריון "הסובייקט של ההיסטוריה", כלומר המעמד שעל כתפיו הוטל להצעיד את ההיסטוריה קדימה. הציונות הדתית, המגזר, לא המפלגה, היא בעיניי "הסובייקט של הישראליות" כיום. במאבקים הפנימיים המתחוללים בה יוכרע עתידו הקרוב (ואולי גם הרחוק) של המקום הזה. זאת על שום הכוחות הנמרצים והרדיקליים הפועלים בה; על היותה "האליטה המשרתת" הבולטת של ישראל העכשווית (לא רק בצבא כי אם גם בשירות הציבורי ואף בתרבות); על שום טיב המחלוקות המוסריות והאידאולוגיות שמתעוררות בקרבה. הספר הזה מגלם את הקביעה הזו. זהו "הזמן הצהוב" ו"פה ושם בארץ ישראל" של העידן שלנו. הוא חשוב לא פחות מהם, על אף שהוא כתוב ביכולת ספרותית פחותה בהרבה מקודמיו – וכולו, בחשבון אחרון, תיאור ומימוש של מחלוקת פנימית בציונות הדתית.
הרב בני לאו, רב מוכר בציונות הדתית (הוא גם אחיינו של הרב הראשי לשעבר), יצא בשנים האחרונות למסע ברחבי יהודה ושומרון, בעיקר בסביבות כביש 60 על גב ההר ("דרך האבות"). במסע נפגש לאו עם דמויות מגוונות של המתיישבים ביהודה ושומרון ועם תושבים פלסטיניים. המטרה היא, ראשית, להנהיר את המציאות החדשה שמתקיימת בשנים האחרונות באזורים אלה.
הממשלה האסונית והשלומיאלית שממלאת לאחרונה למרבה התדהמה את ימיה (זו טענה שלי, לא של הרב לאו), הייתה יעילה להפליא בתחום אחד: הגברת הנוכחות היהודית ביהודה ושומרון. כאן פועלם של בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק הצטיין ביכולת ביצוע משמעותית. הגברת הנוכחות הזו נעשתה בכמה דרכים. האחת, השתלטות על אדמות מדינה בשטחי סי (כ-60 אחוז מיהודה ושומרון המצויים באחריות אזרחית וביטחונית ישראלית ובהם מרוכזים רוב המתנחלים ואוכלוסייה מעטה יחסית של פלסטינים). מדובר במאבק נגד "תוכנית פיאד", ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, שביקשה לקבוע עובדות נדל"ניות בשטח. חלק מההשתלטות הזו נעשה באמצעות הקמת חוות שהוקמו כחוק ובתיאום עם הצבא. אבל לצורכי הגברת הנוכחות היהודית נעשו גם מעשים אחרים. למשל, הקמה של נקודות יישוב לא חוקיות ולא מתואמות עם הצבא בשטחי בי (כ-20 אחוז משטחי יהודה ושומרון שבהם האחריות האזרחית היא פלסטינית), או נקודות לא חוקיות בשטחי סי. למשל, גירוש קהילות רועים ובדואים משטחי סי, מאזורים שבהם נהגו הרועים לרעות מזה דורות או באישור ממשלות ישראל קודמות. למשל, חסימות של חקלאים פלסטינים מהגעה לאדמותיהם הפרטיות כי דרכי הגישה אליהן עוברות בשטחי סי. והלאה ולמטה: פגיעה מכוונת ברכוש פלסטיני. ובסוף, בעומק התהום, פגיעה בגוף ואף בנפש של פלסטינים.
המפגשים של הרב לאו עם הספקטרום הציוני-דתי של מתיישבי יהודה ושומרון ועם תושבי האזור הפלסטינים פורש את מגוון הדעות והפרקטיקות שקיימות בשטח והוא קודם כל, כמוזכר, מקור מידע ל"מה שקורה עכשיו". מתיישבים רבים, למשל, חוזרים על המשפט: "הפחד עבר צד". כוונתם לכך שבשנים האחרונות, מתיישבי יהודה ושומרון, שחיו ביישובים מבודדים ומבוצרים, חשים עכשיו שהשטח עצמו בידיים יהודיות. עוד דוגמה למידע פנימי חשוב הוא שרטוט ההבדל הפנים-מתנחלי בין תנועת "אמנה" הממלכתית ותנועת "נחלה" של דניאלה וייס (שסמוטריץ' תומך בה), האנרכיסטית. בכלל, שתי מחלוקות-העל הגדולות שחוצות את הציונות הדתית נוגעות ליחס לפלסטינים מצד אחד וליחס למדינה מצד שני, ויש חפיפה רבה בין מי שאוחז בעמדות אנרכיסטיות ביחס למדינה למי שיחסו לפלסטינים עוין יותר.
אבל הספר של הרב לאו לא נולד רק על מנת להנגיש מידע נצרך לציבור. יש בו דאגה אמיתית מכך שמעשי המתיישבים בשנים האחרונות מכתימים את מפעל ההתנחלות כולו. ניתן, כמדומני, להגדיר את עמדותיו של הרב לאו כעמדות ימין-מרכז – הוא בהחלט לא "שמאלני". אבל כואב וחורה לו על גירוש קהילות הרועים; על האימה שבה חיים פלסטינים רבים בשנים האחרונות; וקל וחומר על גזל קרקעות; וקו וחומר בן בנו של קל וחומר על פגיעה בגוף ואף בנפש. בעלייה להר עיבל מהרהר הרב לאו בפסוק התנ"כי שלפי המסורת נאמר בהר הקללה: "ארור מסיג גבול רעהו".
כמובן, לאנשי שמאל מובהקים כל הדיון שהספר מעורר נראה לא רלוונטי. "אנחנו לא צריכים בכלל להיות שם" וכו'. אבל אנשי שמאל מובהקים אינם זה מכבר "הסובייקט של ההיסטוריה". למי שחושב, כמוני, שמן ההיגיון ואף מן הראוי שהפלסטינים ישלמו בקרקע על סרבנותם ההיסטורית – הספר הזה תורם רבות. קודם כל, הוא מסייע לנו להציג מדרג מוסרי של מעשים פסולים שאנו מתנגדים להם. בקצהו, כמובן, מעשים מתועבים של אלימות. ומייד אחריו גזל של רכוש פרטי. אבל, לטעמי, למשל, גם התפרשות בכל שטחי סי על "אדמות מדינה" היא בעייתית, לא רק בכך שהיא חוסמת כל אפשרות לחלוקה עתידית של הארץ (שכאמור, הפלסטינים יצטרכו בה לשלם את מחיר סרבנותם) – אלא היא פוגעת גם בזכויותיהם כפרטים. כי "אדמות המדינה" הן אותם שטחים ציבוריים שזכאי להם כל ציבור תושבים גדול, כמו שאנחנו זכאים לפארקים ולקרקע שמוכשרת לבנייה בגבולות ריבונותנו.
