שנה טובה לקוראי הבלוג!
פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
לאחר קריאת כמה עמודים בפתח ספרו החדש של הסופר האיטלקי הוותיק כבר החלה להתגבש בעיני רוחי פסקת הפתיחה הרושפת שתתנוסס בפתח הביקורת שאכתוב עליו. בניגוד לאיזו גישה סנטימנטלית שרווחת בהווה ביחס לספרים ולספרות, ראיתי את עצמי נושא דברי, הרי שמבקר התרבות דווייט מקדונלד מיקם (במסה מפורסמת בשנות הששים) את תחילתה של מה שמכונה "תרבות ההמונים" באנגליה של המאה ה-18, כשבה החלה אז הספרות להיות מוצר שמודפס ונמכר במאות אלפי עותקים. או אז נוצרו שתי רעות חולות של התרבות הזו, טען מקדונלד. האחת היא יח"ץ נמרץ שמטשטש את ההבדל בין הסופר ליצירה. הדוגמה של מקדונלד היא ביירון, לא פחות! הרעה החולה השנייה, הרלוונטית לתקופה שלנו לא פחות ולספר הזה בייחוד, כך חשבתי, היא יצרנות יתר של ספרים, שנובעת מדחף כלכלי ולא מדחף יצירתי. הדוגמה של מקדונלד היא הסופר וולטר סקוט ופס ייצור הספרים שלו.
ועל מה יצא קצפי? על כך שברור מהעמודים הראשונים שסטרנונה לא יצא לדרכו כאן עם סיפור מובנה. הוא מחפש סיפור תוך כדי תנועה. הגיבור המספר, בן דמותו אם כי לא נושא את שמו (שמו ניקולָה), הוא סופר בן שמונים ושתיים (סטרנונה עצמו היה בן 81 כשראתה אור הנובלה באיטליה ב-2024), המבלה חופשה בים בעיירה איטלקית. אבל מטרתו בחופשה, ובחיים בכלל, היא למצוא חומרים לספרו הבא. "[ו]במהלך חיי עשיתי הכל, ממש הכול, מתוך דחף חסר מנוחה לספר סיפור", הוא מתוודה בעמוד 40, אחרי ששוטט בין תיאורי כמה דמויות שפגש בים. צעירה מצודדת השטה בקאנו; גבר תמהוני המסתובב עם מגלה מתכות לאיתור אוצרות בחול הים; אישה בשנות הששים לחייה המקוננת באוזני הסופר על בעלה האטום ועוד. הסופר גולש מתיאורי שברי שיחות ומפגשים להרהורים על חייו ועל הספרות שהוא כותב ולזיכרונות והזיות-בעקבות-זיכרונות, בעיקר על אמו שמתה כשהיה גבר צעיר. הנה מה שמעוללת "תרבות ההמונים"! דמיינתי כאמור את פסקת הפתיחה הלוהבת. אין לסופר הוותיק מה לספר הפעם והוא משוטט בכה וכה, כמגלה המתכות הזה, בתקווה למצוא אוצר גנוז. והקורא המסכן נאלץ להתחקות אחר התפתלויותיו בין קרעי מציאות לא מאוחים; בשיטוט מעולם פנימי לעולם חיצוני וחוזר חס וחלילה. אנא, סופרים, שובו אלינו כשיש לכם סיפור וחסכו מאיתנו את החיפושים אחריו. אלה, החיפושים, רצוי שיקרו לפני – אני חוזר: לפני! – הכתיבה. וכמובן רצוי שיוכתרו באותו "לפני" בהצלחה. לחזור ולספר לנו "לא מצאתי!" – לא יועיל.
אלא שעד מהרה נאלצתי (לצערי, הרי "נאלצתי") לגנוז את הפתיחה המזהירה. ולא משום שהשתכנעתי שלסטרנונה היה סיפור ברור לפני שיצא להפליג בים הנובלה הזו. אני עדיין סובר שלא היה לו ושלמעשה זה אחד הספרים היחידים שאני מכיר שניתן להשוותו לאלתור מוזיקלי (לאלתור מוצלח, הכוונה; להשוות לאלתור לא מוצלח אפשר ספרים רבים). סטרנונה הוא סופר כל כך מיומן שהוא מצא את הסיפור שלו תוך כדי תנועה, זו התחושה, ושגם החיפושים, עוד לפני המציאה, והגלישה מהעולם הפנימי לחיצוני וחוזר חלילה (ללא חס הפעם), מעניינים אצלו, מוחשים כאמיתיים ואינם מנייריסטים.
הסיפור החיצוני שמצא בים ניקולה (וסטרנונה) נוגע לסבך יצרים בין דורי, קומי יותר מאשר טראגי, שבו, למשל, מככב סילווסטרו, בעלה הנכלולי של אוולינה, האישה בת השישים שהתלוננה עליו באוזני הסופר. אוולינה היא בעלת חנות אופנה בעיירה (סילווסטרו מצדו הוא בעל חנות למוצרים הקשורים בים), חנות בה מתגודדות נשות הפרובינציה המחפשות אלגנטיות ונהנות, כך משער הגיבור, לא בלי ביסוס, גם מתשומת ליבו של הבעל. סבך יצרים (כאמור קומי, אז אולי יש לכנותו בכינוי קליל יותר, "עַלעול יצרים"?) גם נכרך סביב לוּ, הבחורה הצעירה, שהינה כבר אמא, עם זאת, שצופה בה ניקולה בים. לוּ עובדת בחנות של אוולינה כך שכולם קשורים בכולם. וכל החישוף הזה של הסבך נעשה הן באלגנטיות איטלקית, שיש בה חום לא-צרפתי, והן תוך אותה גלישה לעולם הפנימי של הגיבור, שמדמה לראות באותה לו את בת דמותה של אמו ואירוני כלפי הדימיון הזה (הן אפילו לא דומות). הרהורים אחרים קשורים לספרות שניקולה כותב והם לא בלתי מעניינים: "אכן, איזו חרדה מעוררות שאיפות גדולות. תוך כדי חתירה [בקיאק] נזכרתי שוב בעמודים היומרניים שכתבתי בצעירותי. באותה תקופה שאפתי לחבר לפחות יצירה קנונית אחת, מאותן יצירות שמתפרשות על מאות שנים: הרבה מאורעות מחשבות ואתוסים, מופת לדורות הבאים. נטיתי לבנות דמויות בעלות עומק סוער, ייחסתי להן תשוקות, דמיון, תבונה אומללה השקועה במסתרי החומר החי והדומם. אבל זמן קצר אחרי שמלאו לי עשרים גיליתי את קוצר ידי, ולכן, כדי להילחם באכזבה, חצבתי לעצמי גומחה קטנה של בינוניות מודעת". והכל נעשה בדחיפות ובאותנטיות לא מעיקות, באותה נעימוּת תרבותית-איטלקית.
כך נוצרת חוויית קריאה מהנה שחלק מהנאתה הינו המתח ולבסוף הרווחה שיש בלראות לוליין מהלך על חבל גבוה ומצליח לייצב את עצמו מבלי ליפול עד קץ מסלולו המסוכן. סוף.
מבקר חופשי 
תגובות
תודה על הסקירות,
שנה טובה עם שפע יצירתיות וספרים
שנה טובה, דבורה!
מעניין מאוד. לא קראתי עדיין את הספר, אבל הכותרת מיד הקפיצה לי את הזקן והים של המינגווי. אתה חושב שיש כאן התכתבות מכוונת, אולי אפילו משחק קל על הכותרת?
שנה טובה עם המון ספרים טובים ראויים ומענגים.
שנה טובה, סיוי!
הוא אכן מזכיר את "הזקן והים" במפורש בנובלה.