בהזדמנות זו חשבתי להזכיר פרוייקט נהדר משנות השבעים בניצוחו של דן מירון: סדרת ספרי ביקורת על יוצרים מרכזיים בספרות העברית. את הכותר על יזהר ערך חיים נגיד וכתב לו הקדמה מצויינת ב-1972.
כפי שמציין נגיד, הביקורת העברית התגלתה בגדולתה בכך שזיהתה מההתחלה את כשרונו יוצא הדופן של הסופר בן ה-22. צירפתי כאן, מתוך הקובץ הנ"ל, את הביקורת הראשונה הקצרה על סיפורו של יזהר, מאת הפזמונאי של "מלאו אסמינו בר".
ברביעי הקרוב (ה-14.5) וברביעי שאחריו (ה-21.5) ב-19.00 ברח' המחוגה 13 בתל אביב אקיים שתי הרצאות נוספות בסדרת הרצאותיי על מישל וולבק (במסגרת "בית עגנון" המתארח בת"א).
לרגל ההכרזה על מישל וולבק כזוכה בפרס ירושלים לספרות 2025 (הייתה לי הזכות להימנות עם השופטים בו, לצד פרופ' גור זק וגברת בלהה בן אליהו), ובמסגרת "בית עגנון", אקיים סדרה של שלוש הרצאות על וולבק בתל אביב (רחוב המחוגה 13 בשעה 19.00) בשלושת ערבי רביעי הקרובים (7.5, 14.5, 21.5).
ההרצאות תעסוקנה בנושאים הבאים:
1. המין והכסף אצל וולבק.
2. וולבק והדת; הפואטיקה של וולבק.
3. וולבק וקיצו של הפוסטמודרניזם; וולבק המאוחר מול וולבק המוקדם.
אני שמח על ההזדמנות להרצות באופן מקיף ושיטתי על הסופר המרכזי הזה (ולהשתמש לשם כך בתכנים מתוך מונוגרפיה שכתבתי עליו).
"אנחנו לא אנשים של האג", "האג מחורבנת", "עיר של בטלנים וחדלי אישים",
כל האמירות המרעננות הללו נאמרו כבר ב-1938, ברומן הולנדי קלאסי בשם "אופי", של פרדיננד בוֹרדֶוֶייק (ספריית פועלים, מהולנדית: רן הכהן). רומן במסורת הספרותית המפוארת המספרת על הגבר הצעיר והשאפתן המגיע לכרך, מסורת "האדום והשחור" של סטנדאל וראסטיניאק של בלזק.
ארצה על הרומן בחמישי זה (ה-8.5) בשבע וחצי בערב בספריית בת ציון ביד אליהו תל אביב, כתובת: בת ציון 10.
בחמישי זה, ה-27.3, ארצה בספריית בת ציון ביד אליהו בתל אביב ב19.30 (בת ציון 10) על המערבון הפוסטמודרני "במרחבים" של זוכה הפוליצר הרנן דיאז ועל דפוסים מיתיים בספרות ובתרבות האמריקאית, כפי שהם משתקפים בו.
דייויד פוסטר וואלאס מסביר את הניכור – בצד האהדה – שהוא חש כלפי צופות הטלוויזיה מהמערב התיכון שהוא מצטרף אליהן לצפייה בשידור אסון התאומים ב9.11.2001.
הניכור נובע מכמה מקורות שאת כולם מכנה דפ"ו "תמימות". אחד מהם, והחשוב ביותר בעיניי, הוא ההבנה שלו – והסירוב להבנה זו אצל עמיתותיו לצפייה – שבצד הזוועה והאסון אמיתיים, הרי שיש כאן גם ספקטקל, כלומר הפיכה של מציאות לייצוג-של-מציאות שממנו מופקת תועלת בידורית וכספית כאחת. (מקור פחות חשוב לניכור של דפ"ו היא הטענה הפוסטמודרנית על כך שהמציאות מחקה את הייצוג, כלומר שאסון התאומים מחקה סרטי קולנוע וכו'; זו אחת ה"תובנות" המפורסמות שמושפעות מבודריאר והינן ריקות בעיקרו של דבר, כי כל ההבדל שבעולם נעוץ בין מציאות לייצוג בדיוני והבדל זה נובע, כמובן, מכך שבאסון התאומים יש אנשים *סובלים* ואילו בסרט של ברוס ויליס *אין אנשים סובלים*).
"הנשיקה היתה חלומי היותר גדול. לנשק נערה אשר אֹהב אותה ולהשתעשע בידה הרכה, זאת היתה משאת-נפשי היותר-רבה." […]
"אדע שבתוך התחום רגילים לקחת אשה ולאהוב אותה אחרי קדשם אותה תחת יריעה פרושה על ארבעה כלונסאות… רעי התלמידים אומרים, שיכולים גם כן לקנות אהבה, אבל דברים כאלה רחוקים ממני… רק קרבת נַערה בעלת-נפש אדרוש, נערה תמימה אבקש, אשר אוכל לאהוב אותה בכל לבבי ולחלק עמה חלומות חיי ומשאת-נפשי…"
מחר במסגרת "בית עגנון" ארצה ב"זום" על "עורבא פרח" של ברדיצ'בסקי, אחד מסיפורי האהבה-נכזבת החזקים בספרות!
