ארכיון מחבר: אריק גלסנר

סופר ומבקר ספרות

כמה זוטות

נובמבר 9, 2009 – 1:42 PM

1. האם מקרה הוא שפרס ספרותי נקרא "Booker", ועל שם התורם דווקא? האם אך מקרה הוא שספר יפה על הסטרוקטורליזם נכתב בידי ג'ון סטורוק דווקא? העולם מלא חידות הוא.

2. האם יד המקרה היא שהגיל 42 מופיע שוב ושוב ביצירות שונות, סרטים וספרים, כגיל שבו מתרחש משבר אמצע החיים של גיבוריהם? או אולי יעקב שבתאי, בפתיחה המפורסמת של "סוף דבר", עלה על משהו שקשור לגיל הזה? הגיל בו מתחילה השקיעה הגדולה הקטנה? ואולי מדובר בהשפעה ישירה של שבתאי (ועיינו בסעיף הבא)? ואולי מדובר בהשפעה ישירה של שבתאי עלי, כך שאני בולש בכל מקום אחר סימנים להשפעתו? (עיינו בסוף הסעיף הקודם)

3. "שבויים", של טוד חזק-לואי (הוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר-מודן-צומת-אבי-ספרים-שומר-רונית-קן-כן) הוא יצירה מעניינת. מבריקה לעיתים, משעשעת לפרקים, ואף, ועל אף היותה מוצר מקצועני אמריקאי, מרגשת למועדים, עם סוף אמריקאי במובן הלא-משהו של המילים. המעניין הוא שחזק-לואי מושפע במוצהר מהספרות העברית: משבתאי, יזהר וקסטל-בלום. החלק בו הגיבור, תסריטאי יהודי-אמריקאי, שעובר משבר בגיל 43 (!), מבקר בתל אביב, יעניין כל מי שלוקה בנרקיסיזם החיובי, אליבא דברנר במסתו הידועה על מנדלי, כלומר בהתעניינות במה שהזולת חושב עלינו כאומה, באי הביטול של מה שחושב העולם ב"אֶט" [שהוא ה"סמוך" של העיירה] (לפחות במובן הזה, כל פובליציסט מצוי ב"הארץ" הוא ברנרי).

4. באיחור אלגנטי של שלוש שנים אני ממליץ בחום על המופע הסאטירי "ציפורלה". גם בקור. רוצו לראות (ואז תתחממו ממילא). אינני אוהב במיוחד תיאטרון, אולם המופע הזה המם אותי (או הדהים? קשה להחליט): התזמון, האמירה הסאטירית העקיפה והמעודנת, ולפרקים דווקא הברוטאלית והישירה, מיקוד הזרקור הסאטירי על פינות חשוכות ולא על המובן מאליו (כפי שעושה "ארץ נהדרת"; אגב, הנה סיפור: "למה אתה לא כותב יותר ב'ארץ נהדרת'"? עוצרים אותי המוני עוברים ושבים ברחוב, שקראו פעם מאמר שלי בכתב העת החשוב "ארץ אחרת". הסיפור נגמר) המשחק, השירה והתנועה. מופע ברמה בינלאומית שבמדינה מתוקנת היה הופך תוכנית דגל סאטירית בטלוויזיה הממלכתית. אולי בערוץ אחד? (מותר לחלום!). "ציפורלה" יכולה להיות "החמישיה הקאמרית" של שנות האלפיים.

5. בתחושת מיאון, כשור המובל לבית המטבחיים, הלכתי לראות את ההצגה "הדור השלישי". מה יכול להיות קטלני יותר מפצצת שעמום של אנסמבל ישראלי (מזרחי ואשכנזי!)-פלשתיני-גרמני שמעלה הצגה, חשבתי. אין ביזנס כמו שואה-קונפליקט ביזנס, הרי.

להפתעתי היה חביב. ובעיקר, מצחיק. יעל רונן (זה השם? אין לי כוח להסתכל בגוגל) עשתה בחוכמה והפכה את ההצגה לסאטירה. את היהודי, ערבי וגרמני – לבדיחה. רצינות בנושא הזה היא קלישאה. לפעמים, כשאי אפשר לשנות מצב, כדאי לשנות את זווית ההתבוננות.

זהו אחד הרגעים היפים ביותר ב"התיקונים" של ג'ונתן פראנזן. הרגע בו מבין הגיבור שאת הסיפור שלו הוא לא צריך לכתוב כטרגדיה, אלא – ועם אותם חומרים! – לכתוב כפארסה.

6. רגע יפה אחר ב"התיקונים" הוא הרגע בו מחליט הגיבור למכור את כל ספרי ה"תיאוריה" שלו. בעל חנות היד השנייה, אליו הוא מביא את הערימה, מתבונן בפקפוק בפוקו ושו"ת. [שפתיו המצקצקות וראשו הנע מצד לצד, אפשר לומר, הופכים כך למטוטלת של פוקו]. כבר אין להם דורשים, מציין מוכר הספרים ביובש (אגב, אני, כנראה, וזה סוג של סטייה, כמדומה, אוהב סרטים וספרים שעוסקים במכירת ספרים; כך הוא הסרט הנהדר "נלי ומר ארנו" של הבימאי הצרפתי קלוד סוטה [כן, כן!]). 

7. אני משנה את דעתי, כמו לא-חמור, וסבור ש"שמי הוא אדום", של אורחאן פאמוק, שתורגם זה עתה, הוא יצירה דגולה (או גדולה? קשה לומר). מומלץ.

8. אני משנה את דעתי, ובניגוד למה שסברתי ביני לביני בעשור ומשהו האחרון, יש כזה דבר "השראה". בעשור ומשהו האחרון סברתי שהאמונה ב"השראה" היא קרתנית ומעידה על חוסר תחכום אינטלקטואלי. אבל בחודשים האחרונים מתבהר לי שהשראה היא דבר קיים. ולא מיסטי בכלל. יש, פשוט, רגעים בהם המוח מתחדד והנשמה מצטללת. עניין פשוט של חילוף חומרים. אבל, עם זאת, אלה רגעים של מטמורפוזה לא רק קוגניטיבית, אלא מוראלית. היכולת להינשא במצלמת רחף מעל חייך, להתבונן בהם במיקוד, ומלמעלה, משחררת אותך לרגעים מהאגואיזם המובנה בנו, זה שמלווה את חיינו כצל, וכצל מונע מאיתנו להתבונן בהם בבהירות.

9. אחרי כמה חודשי הפסקה חזרה האישה בבניין ממול לגנוח בקול מעורר (מחשבה, כמובן). וכמו תמיד, הגניחות האקספרסיביות מתחילות באחת וחצי לערך ונמשכות לפחות חצי שעה. את הגבר (/ים? ואולי שה/שים? או שמא טור/טורים?) שלה אין שומעים. את האישה לא ראיתי מעולם. מה כל זה אומר?  

10. הסרט הלא-חדש-כבר של וודי אלן – למרות השמועות על תחייתו של הבימאי, שהתבררו כמוקדמות מדי – הוא דוגמה עצובה לדלדולה של הרוח. הנושאים דומים למה שעסק בהם אלן בשנות השבעים אבל הם כמו שלד בהשוואה לגוף החי (שכלל במעבה שכבות רקמותיו את אותו שלד אי אז). האינטלקטואלים הניו יורקים שלו לא אמינים. זו, למעשה, סימולקרה של האינטלקטואלים הניו יורקים ששרטט (ועיצב) אלן בשנות השבעים והשמונים. הם לא קיימים. הם קיימים כהעתק של העתק, במקרה הטוב.

11. דלדולה של הרוח הוא גם השימוש בשיר "היום", של אהוד בנאי, בפרסומת. הפרסומאים נוגסים כך בעוד חלקה טובה של התרבות, כלומר של החירות והיצירה הלא תלויות.

12. "תיבת נוח", הסדרה החדשה של רני בלייר, הגיעה לפרקה הראשון, ומביכה בו. וחבל. "שבתות וחגים", יצירתו הראשונה והחשובה, מסתמנת גם כשיא של יצירתו. "פרשת השבוע", עם הנטייה לבומבסטיות אמריקנית, בתוספת שיגוע ישראלי, לא הייתה כבר לטעמי. היה בה יותר מדי ממה שאני מכנה: "בואנ'ה, בנאדם, החיים משוגעים. אני אדם יצרי ואוהב לטרוף את החיים, אבל יש לי גבולות מוסריים. אבל איך אפשר לדעת מה הם? בעולם מבולבל כל כך. איזה עולם משוגע. אבל איזה יפה, הא? הזכרתי שאני אוהב לטרוף את החיים? ושהעולם מוטרף? אבל יפה, הא? והמונוגמיה? לא מוטרף? לא יפה? לא בלתי נסבל? כבר אין טוב ורע. אנחנו בכאוס. בוא, גבר, תשתה קפה שחור, ואיזה עראק בקטנה. איזה טריפה, החיים האלה. כמו שאמר הרמב"ם: העיקר. נבוכים. ביד".

אבל, בכלל, האפשרות להנות מצפייה בדרמה טובה בערוצים המסחריים אינה קיימת. ולא כי אין דרמות טובות אחת לכמה זמן (שנתיים). פשוט, תנאי הצפייה בערוצים המסחריים (הפרסומות, הפרומואים מטמטמי המוח, הדברים האלה שקופצים כל הזמן) אינם מאפשרים השתקעות בדרמה רצינית. הם, למעשה, סותרים במהותם דרמה רצינית, בהציעם קיום סכיזופרני, מקוטע, אל מול הליניאריות, ההצטברות האטית, של סדרת דרמה. לכן אפילו לא ניסיתי לצפות בסדרה החדשה של ניר ברגמן. אצפה בה בדי.וי.די או בוי.או.די או סתם בע-תי-די.

כך הדבר לדי-די, י-די-די.

   

 

 

 

 

פורסם בעובר ושב | תגובות (15)

כמה הערות הבהרה על פולמוס אחד עמום שאני נוטל בו חלק

נובמבר 1, 2009 – 9:45 PM

ביקורת שפרסמתי במוסף הספרותי של "מעריב", לפני שבוע ויומיים, על הספר "פיגומים", מאת יחזקאל רחמים, עוררה כעס ואף תגובה חריפה שפורסמה בעיתון ביום שישי האחרון.

הופתעתי מעט מחריפות הכעס והתגובה במקרה הזה (בניגוד למקרים אחרים), כיוון שהביקורת בפירוש לא הייתה שלילית. נדמה לי, שהמשפטים הפותחים את הביקורת עוררו כעס מיוחד, כיוון שהובנו לא בדיוק כפי כוונתי: כביכול רמזה הפתיחה שאני עושה "הנחה" לספר ולסופר בגלל הרקע הלא פשוט ממנו צמח. כוונתי היתה אחרת, כפי שברי לכל קורא של הביקורת עד תומה, ביקורת שאינה עושה הנחה לטקסט המבוקר. כוונתי הייתה כי הספר ראוי לתשומת לב, בין השאר, בגלל המקרה הנדיר של סופר שמביא לנו, לספירה הציבורית, עדות מכלי ראשון על חיי מצוקה. ייתכן והיה מקום לשייף יותר את הניסוח הפותח.

בכל מקרה, להבנתי, נפקדתי בתגובות החריפות הללו – והלגיטימיות עם זאת – על עוונות אחרים וקודמים: על ביקורות שליליות במובהק, שאכן כתבתי על כמה ספרים בשנים האחרונות שנושאם קרוב, במידה כזו או אחרת, לנושא הזהות המזרחית. אי לכך, אניח את הספר "פיגומים", שכאמור הביקורת עליו בפירוש לא הייתה שלילית, בצד, ואתייחס בכמה הערות לטענות המועלות נגד העמדה הביקורתית שלי.

 

1. ראשית, אני רוצה "לנקות את השולחן" ולמחות נגד ההנחה שהעמדה הביקורתית שלי היא "אנטי-מזרחית" וגזענית באיזשהו אופן. הורדת הדיון לרמה הזו עושה עוול לא רק לי אלא גם אינה מכבדת את הטוענים טיעון זה. ההנחה הזו עושה עוול גם לדיון המעניין שיכול להתפתח כאן.

אני מתבייש שאני צריך לרדת לרמה הזו, אולם בגין אופי חלק מהתגובות לביקורותיי, ייתכן ואין מנוס מלציין את הביקורות החיוביות שפרסמתי בעבר על יעל הדיה, שרה שילה, חביבה פדיה, רונית מטלון, סמי מיכאל וא.ב. יהושע (שאם הבחירה בנתינת הנובל הייתה בין נתינתו ליהושע לנתינתו לעוז, הייתי נותנו ליהושע) ועוד.

2. סדרת הביקורות השליליות שאכן פרסמתי על ספרים שנושאם סובב סביב תמת "הזהות המזרחית" אינה עשויה מקשה אחת. היו בביקורות השונות טענות לגופו של עניין ולגופם של ספרים.

במקרה אחד חשבתי שהשידוך בין תמת הזהות המזרחית לתפיסה אופנתית של שפה "שבורה", מוליד וולד שכלתני מדי, יצירה המושפעת באופן לא פורה ממחשבה פילוסופית שאיני מחשיב ביותר (מחשבה "אשכנזית", אגב, כלומר צרפתית).

במקרה אחר חשבתי שהדמויות המכריזות ללא הרף על עמדתן המזרחית המיליטנטית הן צמוקות, ולמעשה הנן מניפסטים פוליטיים מהלכים, בדיוק באותה מידה שרומנים מסוימים יכולים להיות ציוניים באופן פלקטי או פמיניסטיים באופן פלקטי. ואכן רומנים כאלה גם ביקרתי לשלילה.

במקרה שלישי נימה של בכיינות לא נשלטת פגמה לדידי בהנאה מהספר, בגין תפיסה סטואית שיש לי לגבי אמנות הפרוזה. הספר לא צריך להתחנן לתשומת לבנו, אלא לתבוע אותה בזכות.

3. עם זאת, יש בהחלט מחלוקת ביני לבין המצדדים ב"פוליטיקת הזהות" המזרחית. מחלוקת – לא ביטולם של המצדדים על בסיס גזעני!

 אינני מאמין בפרוייקט של שיקום הזהות המזרחית, באיזשהו רנסנס מזרחי נשאף. אינני מאמין שהפרוייקט הזה ישים, ויותר מכך, אינני מאמין שהתשוקה לשיקום כזה ולרנסנס כזה היא עזה באמת ומדידה שינה מעיניהם של המצדדים בהם.

מהיכן אני יודע זאת? מניין עזות המצח? פשוט, אני שופט מעצמי. סבתי היא ילידת נוישטאט שבליטא. הרעיון שאני צריך באיזשהו אופן לשקם בחיי, בראשית המאה ה – 21, את חייה וחיי אבות אבותיה בנוישטאט, ליטא, נראה לי מגוחך. הרעיון שאני בעצם "יהודי-סלאבי", שעלי ללמוד יידיש על מנת להשתמש בה בחיי היומיום שלי, שעלי לאהוב רגל קרושה, להיות רוכל, להצביע ל"בונד" וכו', נראה לי אבסורד גמור. ליתר דיוק: חלקו של הרעיון (למשל, ללמוד יידיש) נראה לי כתחביב נחמד או תשוקה פרטית מפרה – אולם הרעיון בכללותו אינו נראה לי מצע פוליטי בר קיימא ולא פרוייקט חיים קולקטיבי.

אני בהחלט מאמין בקדימות הפוליטיקה המעמדית ל"פוליטיקת הזהות". השאיפה לחברה צודקת יותר, לחברה סוציאל-דמוקרטית, היא שאיפה שאני מזדהה איתה ותומך בה. כיוון, שכפי שמחקרים מראים, ישנה חפיפה בין זהות עדתית למעמד סוציו-אקונומי, ברור שטיוב המציאות החברתית ישפיע לטובה על יוצאי עדות המזרח.

אגב, נתינת הבכירות ל"פוליטיקת הזהות" על פני הפוליטיקה המעמדית, מובילה לכל מיני פרדוקסים: אנשים שגדלו בבתים אמידים והגמוניים לכל דבר ועניין, מנפנפים במוצאם המזרחי (לפעמים מספיק סבתא אחת) כאליבי ל"חתרנותם", ונתפסים כאנדר-דוגים, גם ביחס לאנשים מרקע צנוע ביותר, שאיתרע מזלם להיות אשכנזים.

בביקורתי המוזכרת מניתי סיבות נוספות להסתייגותי מ"פוליטיקת הזהות" (ומדוע הספר הנדון אינו נופל, לטעמי, למלכודת הזו). אביא כאן ציטוט מביקורתי שלא הופיע בגרסה האינטרנטית אלא בדפוס בלבד.

אלו הן הבעיות שיש לי עם "פוליטיקת הזהות" המזרחית: א. הדגשת זהות מזרחית מתבדלת  מנכרת בעלי ברית פוטנציאליים, אשכנזים עניים או בני המעמד הבינוני הנשחק או סתם אשכנזים הגונים, שמאבקם החברתי חופף בחלקו למאבק המזרחי. ב. "פוליטיקת הזהות" נגועה לעיתים בצדקנות ובחוסר מורכבות, מין הלך רוח שסבור שהיותך מיעוט מודר פירושו גם היותך אדם טוב. ג. "פוליטיקת הזהות" זרה לרגישויות אקזיסטנציאליסטיות, שלפיהן אנחנו לא שייכים לקבוצה או עדה כזו או אחרת, אנחנו יחידאים. הספר של רחמים מעניין מכיוון שהוא מציג התחבטות בנוגע ל"פוליטיקת הזהות". היסוד המעמדי-כלכלי החזק שקיים בספר מונע ממנו להתרפק על עירק של מעלה ולהתרכז ביפו הקונקרטית של מטה.

עם זאת, למרות עמדותיי הפוליטיות הסוציאל-דמוקרטיות, אני מבחין בין האמונה שלי בסוציאל-דמוקרטיה לתפקידי כמבקר ספרות. התפיסה האידיאולוגית שלי אינה נעדרת מהשיפוט הספרותי שלי (אם כי, אני מקווה, נוכחת בדרך דיאלקטית; למשל, במודל הדיאלקטי לפיו הכירו מרקס ואנגלס בחשיבותו של בלזאק, בגאוניותו, למרות אופייה הריאקציונרי של האידיאולוגיה שלו), אולם אני עומד על כך שיש להבחין בין הפוליטיקה והספרות.  וכאן אני מגיע לנושא היחס בין פוליטיקה לספרות.

 

4. אחת הטענות שהועלו נגדי היא שאני שופט יצירה בקריטריונים אסתטיים, בלי להיות ער לכך שהאסתטיקה היא מנגנון הגמוני, שנועד להדיר קבוצות מרג'ינליות למיניהן. המליצו לי לקרוא את פוקו ובורדייה ולהבין זאת.

ובכן, קראתי את פוקו ובורדייה, ועדיין אני עומד בדעתי. הן מכיוון שאני סבור שהקונטקסט בו נכתבו דבריהם שונה מהקונטקסט בו אני פועל (בורדייה כותב במציאות בה "התרבות הגבוהה" היא ממוסדת, שבעה ואף עבשה, ואכן משמשת ככלי לאבחנות מעמדיות ולהדרה. להגיד ש"התרבות הגבוהה" בישראל חסונה כל כך, או אף משהו שבכלל מזכיר את הסיטואציה הצרפתית, זו בדיחה עצובה; בישראל, להכיר שיר של ביאליק אינו כרטיס כניסה לשום "חברה גבוהה"), והן, במחילה, כי אינני מסכים עמם. למזלי אינני היחיד (בכלל, התפיסה שעם הפילוסופים הפוסט-סטרוקטורליסטיים תמות חוכמה, כפי שנכתב באיוב – ובעצם מתה, כי רובם אינם עמנו ואף מתו בטרם עת; כפי שהעיר פעם בעניין זה, בהומור אירי יבש, טרי איגלטון: God apparently isn't post-structuralist – ושכל מה שנכתב לפניהם הוא הערות שוליים שבדיעבד להם, היא אחת מהרעות החולות של חיי הרוח בישראל).

אני סבור שאובדן הקריטריונים האסתטיים בשיפוט הספרותי לא יסייע במיוחד למצדדים בספרים העוסקים בזהות מזרחית. הוא יסייע בעיקר לשלטון מוחלט ואקסקלוסיבי של רבי המכר ושל הכוחות השיווקיים החזקים העומדים היום, בשוק הספרים הישראלי, מאחוריהם.  

אבל הטענה המוזכרת אינה נכונה גם מכיוון אחר. זאת כיוון שאינני אסתטיקן ספרותי.

אני מחפש בספרות את הייחוד שלה, בעיניי, שאינו היפה, אלא כריית הגומחה, יצירת המקום החמקמק האופטימלי בו מתלכדים ויטאליות ומרחק ביקורתי.

לטעמי, הספרות היום –  ואני מדבר על עצם נוכוחותו הביזארית מבחינות רבות של המדיום הזה, במה שמכונה התרבות העכשווית – היא (גם) בעלת תפקיד מוראליסטי, בהציעה ריחוק מהרעש והתשוקה-המהונדסת של חברת המדיה וההמונים, אך מצד שני שומה עליה, לטעמי, להיות במגע עם "החיים", במרחק הנכון, כי אחרת תקפא בצינה של היעדר יצריות. בקיצור, התפיסה שלי, או זו שאני משתדל לפתח, היא של שילוב בין הדיוניסי לאפוליני, במושגים של ניטשה הצעיר. שילוב כזה הוא בעל ערך אתי, לא פחות משאסתטי.

אי לכך, התפיסה הספרותית שלי, או זו שאני מנסה לפתח, משתמשת באסתטיקה במובנה המקובל בספרות, למשל זו שצידדה בה "הביקורת החדשה" האמריקאית, באופן אינסטרומנטלי. אני סבור שהיכולת לדבר על המציאות באופן תבוני ונושא משמעות אפשרית אך ורק אם היצירה הספרותית מהווה קאפסולה קשיחה שמצליחה להבחין את עצמה מהשטף של החיים. ההבחנה הזו תתאפשר רק אם ישנה לכידות ומובחנות אסתטיות ביצירה.

 

בהערת אגב: ועם זאת, למרות תפיסתי, אני משתדל לשמר בי את היכולת להיות מופתע לטובה מיצירה שמציגה תפיסה אחרת.  

 

 

 

ודאי, ניתן לחלוק על העמדות הספרותיות והפוליטיות הללו.

המחלוקת מבורכת – האשמה בגזענות לא.

פורסם בעל ביקורת הספרות | תגובות (77)

קצר על האדישות ביחס ליום הזיכרון לרצח רבין

אוקטובר 29, 2009 – 7:37 PM

כך נדמה לי:

האדישות אינה (בעיקר) בגלל שהימין משתמט מציון יום הרצח, בגלל רגשות אשמה. 

האדישות אינה (בעיקר) בגלל שהשמאל ניכס לעצמו את דמותו של רבין, ויצר ניכור כלפי היום הזה בימין.

האדישות נולדה בעיקר בגין הטעם הרע.

1. הקיטש והיעדר חוש המידה – הטעם הרע – התוו מראשיתו של יום הזיכרון את אופיו כיום שמתמקד ברבין האיש. אבל רבין האיש אינו האישיו. האישיו ביום הזה הוא הדמוקרטיה והסכנה לדמוקרטיה כשוויכוח פוליטי הופך להיות אלים וכששינוי פוליטי מנסה להתגשם בכוח הזרוע.

רבין האיש, עם כל הכבוד, אינו ראוי ליום זיכרון אישי. ספק אם אפילו בן גוריון ראוי. ספק אם מישהו ראוי.

2. הקיטש והיעדר חוש המידה – הטעם הרע – התוו מראשיתו של יום הזיכרון את אופיו הפומפוזי והסנטימנטלי, את חלוקתו לאינסוף אירועים (ותאריכים), במקום ציונו באירוע צנוע, אך חד וטעון, בכנסת או בכיכר. 

כשהשנים חולפות, הטעם הרע מנכר עוד ועוד אנשים ליום הזה, הפומפוזיות חסרת הפרופורציות הופכת אותם לאדישים.

במקום להיות תשעה באב מודרני, או צום גדליה מודרני (כהצעתו היפה בשעתה של הרב יואל בן נון, כמדומני), יום אבל שקט, אותו מציינים או, המהדרין, מסתגרים בו ומקוננים, הוא הפך להיות המקבילה הנגטיבית של "יום האהבה". אירוע ממוסחר, מוכתב מלמעלה וּווֹלגרי.  

 

נספח:

הטעם הרע נובע מסמיכותו של רצח רבין (1995) למאורע לא פחות דרמטי בתולדות ישראל: הקמת ערוץ 2 (1993).

ההתמקדות באיש ולא באישיו היא סממן מובהק של "חברת הראווה" הטלוויזיונית, הזקוקה לדימוי חד ומתקשה להתמודד עם רעיון מופשט כמו שימור הדמוקרטיה. גם הפומפוזיות והסנטימנטליות הן מאותו מקור.

כל ההתמקדות התקשורתית המופרזת והמיותרת בתגובות משפחת רבין לאורך השנים, היא דוגמה לפעולתו של היגיון תקשורתי אימננטי (התמקדות ב"גיבורים" וסנסציוניות רגשית), התמקדות שאינה ולא הייתה רלוונטית למהות היום, ולמעשה עירפלה ומערפלת אותה. 

פורסם בעובר ושב | תגובות (22)

הערה על קולנוע ישראלי עכשווי וגור בנטוויץ'

אוקטובר 24, 2009 – 3:03 PM

הקולנוע הישראלי בפריחה, כך אומרים. כמבקר ספרות הייתי שמח שהספרות הישראלית העכשווית תפרח גם היא. אבל היא לא פורחת, לטעמי. ומאידך גיסא, יש הטוענים שכן, טוענים שישראל היא למעשה מעצמה ספרותית. אז לך תדע. אולי הכל עורבא פרח וגם פריחתו של הקולנוע הישראלי (כביכול), עושה פריחה למבקרי קולנוע. היא לצנינים בעיניהם ולצנוניות וצנימים בפיהם.

בכל אופן, משלל סרטי הפריחה של העשור-וקצת האחרון בקולנוע הישראלי הותירו בי חותם מיוחד שני סרטים: "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן ו"חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי.

לא אהבתי את "בופור", למעשה השתעממתי ויצאתי באמצע (וכפי שגורס הסרט, חבל שמדינת ישראל לא נהגה כמוני). "האסונות של נינה", כתחילת שמו, הוא דוגמה מובהקת לאובר-אסטימציה (כפי שטען, כמדומני, ישעיהו ברלין על חנה ארנדט: "היא הפילוסופית הכי over-estimated של המאה"). לא אהבתי במיוחד את "אדמה משוגעת" ו"ביקור התזמורת". לא התפעלתי במיוחד גם מ"ואלס עם באשיר".

הטענה הרווחת היא שהקולנוע הישראלי החל לשגשג כשנטש את כובד הראש החמור והסגפנות של העיסוק ב"סכסוך" ובפוליטיקה, לטובת סיפורים קטנים ואנושיים. הטענה הזו מתערערת לנוכח הגל האחרון של סרטי לבנון . לצורך כך ניתן לאתר בקרב הכותבים על קולנוע ישראלי "תיקון" לנרטיב הפריחה דלעיל. אם לסכם את הטענה של מבקרי קולנוע שאני מכבד, אורי קליין ומאיר שניצר, הרי היא, כמדומה, כדלקמן: הקולנוע הישראלי של הגל האחרון ("בופור", "ואלס וכו'" ו"לבנון", ועליהם ניתן, לטעמי, להוסיף את "ביקור התזמורת" ו"אדמה משוגעת") אמנם עוסק לכאורה בפוליטיקה, אבל בעצם מסרס את המימד הפוליטי לטובת האנושי. הוא מבכר, למשל, להציג את המלחמה כחוויה אוניברסלית, להציג את התמודדותו של היחיד עם המלחמה, בלי קשר לנסיבות פריצתה והקונטקסט הפוליטי שלה.

והנה, בקולנוע מוצגים שני סרטים ישראליים שזוכים לשבחים ופרסים: "עג'מי" ו"לבנון", ואני לא ממהר לרוץ לראותם. למעשה, הבחנתי פתאום בחלוף השבועות ממועד עלייתם למסכים, משהו בי מתנגד למהר וללכת לראותם. אני כאילו משתעמם מהם מראש (כפי שטען "אובד עצות", גיבורו של ברנר, באשר ליחסיו הכושלים עם נשים: היחס הוא של "שעמום מעיקרא"). אולי זו "הנחת המבוקש" שאני משער שקיימת בסרטים הללו; ידיעת המסקנות שלהם מראש, שלא יוצרת סקרנות לעבור את התהליך בן השעה וחצי עדי ההגעה אליהן. אולי זו חזרתה של הפוליטיקה המקומית בדלת האחורית. הפוליטיקה המקומית חשובה בעיניי. אמנות שהיא אילוסטרציה מתבקשת מדי לפוליטיקה המקומית – פחות. ואולי זו דיעה קדומה שלא ניתן להגן עליה. בכל מקרה, אני מניח שבסוף אכנע ואלך לצפות בסרטים; אם לסרס כהוגן משפט שניטשה השתמש בו: "החיים ארוכים והאמנות קצרה".

מה שבטוח הוא, שכשראיתי שבסינמטק תל אביב מוקרן מדי שישי בחצות סרט חדש של גור בנטוויץ' התחשק לי מייד לצפות בו. ודוק: "התחשק". לא בגלל שהוא "חשוב" או "מדובר" (למרות שהסרט זכה בפרס בפסטיבל ירושלים ונלווה לו סרט קצר שזכה אף הוא בפרס).

הסרט "freeland" והסרטון שלפניו לא הכזיבו. לבנטוויץ' יש חוש לאיזו ישראליות מנותקת, מסוממת וסהרורית, לא זוהרת אך גם לא עלובה, אוריגינלית ובעיקר מאד משעשעת. יש לו גם רגישות גדולה לסלנג עכשווי (משעשע מאד לעקוב אחר התרגום לעברית המופיע בסרט לשיחות המתנהלות באנגלית). הסרט והסרטון מציגים הרהור מתבקש אך לא קלישאי על היחס בין הטכנולוגיה החדשה – הסלולרי בסרטון והמציאות הוירטואלית בסרט – וחיי הרגש שלנו. הם רציניים מבלי שתרגיש שהם כאלה, עשירים בחשיבה קולנועית רעננה מבלי להכריז על עצמם ככאלה בראש חוצות, סקסיים בלי להיות פטישיסטיים של יופי. הם סטלנים באופן שפוי.

פורסם בעובר ושב | תגובות (12)

שניים קצרצרים על מוספים כלכליים

אוקטובר 22, 2009 – 4:21 PM

1. התפיחה של מוספי הכלכלה הישראליים ידועה. אנשים המכירים ממני את העיתונות הלא ישראלית מדברים על כך שהפרופורציה בין מוספי הכלכלה לעיתונים עצמם, יותר נכון היעדרה של הפרופורציה, היא תופעה ישראלית מובהקת (ממש כמו הטוקבקים; נסו פעם וראו כמה משעשע לישראלי לקרוא טוקבקים, ואפילו "זועמים", בעיתונות האנגלית). התפיחה הזו מעוררת מחשבות נוגות, הגובלות באנטישמיות (אנטישמיות בדיוק באותה מידה שהביקורת הציונית על העיסוק היהודי בכסף הייתה "אנטישמית").

אבל לתפיחה הזו יש צד חיובי מפתיע. את הדפים הרי צריך למלא, התקציב לעיתונאים במוספי הכלכלה, אני משער, נדיב יחסית (יחסית לשאר חלקי העיתון), הקוראים, מטבע הדברים והנושאים, רגילים לדיווחים רציונליים ומורכבים יחסית (יחסית לשאר חלקי העיתון), ולכן מופיעות לעיתים בעיתונות הכלכלית כתבות מרתקות ומקיפות כמו הראיון עם פרופ' אליה לייבוביץ' ב"כלכליסט" היום. מתי רואיין איש רוח או מדען לא לרגל ספר או פרס במוסף הכללי של עיתון כלשהו?

"Culture follows money", ציין פעם פיצ'ג'ראלד. בזעיר-זעיר אנפין האמרה מתגשמת היום בשוליים של מוספי הכלכלה.

 

2. צריך להבין את ההתקפה של דבּרי "דה-מרקר" – נחמיה שטרסלר במאמר פובליציסטי השבוע; גיא רולניק בטור הפותח שלו למוסף (תופעה מפליאה בפני עצמה) "דה מרקר" היום – על צה"ל ותקציב הביטחון בקונטקסט הנכון.

זו לא התקפה "שמאלנית". זו התקפה "ימנית". התקפה של ימין כלכלי, של נציגי האליטה הפוסט-תעשייתית בישראל – אליטת המידע, הטכנולוגיה ומה שמכונה בסוציולוגיה בשם המטעה בענוותנותו: ה"שירותים" –  של הסקטור הפרטי על הסקטור הציבורי, של חסידי ההפרטה על החברה הממשלתית הגדולה ביותר בישראל שעוד לא הופרטה: צה"ל.

פורסם בעובר ושב | תגובות (8)

קצרצרים – בעיקר המלצות ספרים

אוקטובר 20, 2009 – 2:22 PM

א. אחד היתרונות הנלווים (המעטים) שיש להיותך מבקר ספרים הוא שאתה –  בהתאם לאיזה היגיון חמקמק אך חמור באופן שאין לערער עליו – מקבל ספרים לביקורת.

היתרון הזה גורר יתרון נוסף: זכותך לא להשלים קריאת ספר שנפשך מאסה בו (אני לא מדבר על ספרים שביקורת נכתבת עליהם לבסוף). תמיד מחכים אחרים בערימה בפינה; זו הערימה המתגבהת של חרושת התרבות, חרושת שסיפחה אליה בסערה את תחום הספרים בעשורים האחרונים .

בחודשים האחרונים יצא לי לזנוח כמה ספרים בעיצומם (הספר החדש של צ'אק פאלאניוק, זה של ג'ומפה להירי, וגם קובץ סיפורים מעניין מאד בחלקו הראשון של סופר וייטנמי הכותב באנגלית ששכחתי את שמו) כמו גם לקרוא כמה ספרים יפים, מאלה שראו אור אצלנו לאחרונה (בהם "שמי הוא אדום", הרלוונטי לישראל, של אורחן פאמוק, "האיש שהיה יום חמישי", המרענן אך מבחינה רעיונית נופל לאין שיעור ותיאור בכלל מ"שדים" של דוסטוייבסקי העוסק בנושא דומה, של צ'סטרטון, "דוקלה", הזבאלדי משהו, של אנדז'י סטאשיוק; ולהבדיל, הספר החדש של חניף קוריישי).

אולם על הארבעה שלהלן אני ממליץ במיוחד: 

1. "ישו" של דוד פלוסר (הוצאת "מאגנס – דביר") – פלוסר מבקש לחבר בין קורות ישו לעולמם של חז"ל, עולמות כביכול רחוקים. אולם עיקר העוצמה בספר היא פרישה נאמנה וממוסמכת של הסיפור האנושי הגדול הזה – אחד מגדולי הסיפורים של האנושות – של הטרגדיה האנושית העצומה, של אי ההבנות, התמהונות, החמלה והאומץ, שהרכיבו את חייו של ישוע מנצרת.

2. "תענוגות וימים" של מרסל פרוסט (הוצאת "זמורה ביתן") – ספר הביכורים של פרוסט ממחיש שהאסתטיקן המעודן הזה היה תמיד גם מוראליסט.

3. "ילדי המלך" של קלייר מסוד (הוצאת "כנרת") – הרומן הזה היה מועמד לבוקר ב – 2006. כתבה אותו מי, שאגב, נשואה למבקר הספרות האנגלו-אמריקאי המדובר, ג'יימס ווד, ושאינה ידידת ישראל, כפי שסיפר לי גיסי, האמון על העיתונות האמריקאית.

ידידה או לא, זה רומן חריף ביותר, העוסק בהווייה האינטלקטואלית בניו יורק ערב נפילת התאומים, ובמרכזו שלושה אינטלקטואלים בני שלושים, שמחפשים מה לעשות עם חייהם. העיסוק של סופרים באנשי רוח, כלומר עיסוק עצמי, הוליד כמה מהיצירות המשמעותיות ביותר בעשור-שניים האחרונים. וניתן להסביר גם למה (בהזדמנות).

4. "טבעות שבתאי" של וו.ג. זבאלד (הוצאת "כתר") – מכל הזבאלדים (המתורגמים), הזבאלד הזה הוא האהוב עלי. ודווקא מפני שאינו קשור במלחמת העולם השנייה (אם כבר, אז בקולוניאליזם), ואינו יוצר לפיכך את הכמרת הלב בקורא מראש – הקורא שבא מוכמר מהבית, בגין הנושא, עוד לפני שנקראה שורה אחת – אלא יוצר את התפעלותו של הקורא בכוחותיו הוא.

ב. על מוני פנאן לא ידעתי דבר עד אתמול. מהתמסרות התקשורת לסיקור פרשת מותו אני מבין שמצבי חמור כמצבה של אותה ילדה במערכון של החמישיה שהתקשתה לכתוב חיבור על יצחק רבין, כי לא ידעה מי הוא האיש.  

פורסם בעובר ושב | תגובות (25)

על "זבוב על הפסנתר", של אבי גרפינקל, הוצאת "כרמל"

אוקטובר 17, 2009 – 9:31 PM

א

דוסטויבסקי, אם זכרוני אינו מטעני היה זה הוא עצמו ולא אחד מפרשניו, אמר פעם על גיבוריו ש"האידיאה אוכלת אותם". האובססיביות של גיבוריו אינה מתבטאת בשטיפת ידיים חוזרת ונשנית אלא ברעיון ששוטף וחוזר ושוטף את מוחם.

גם את עידו רוזן, גיבור הרומן המסופר בגוף שלישי שלפנינו, "אוכלת האידיאה". עידו, פסנתרן תל אביבי תפרן, כבר לא צעיר, בן 28, משתתף ב"תחרות האביב", הסיכוי האחרון שלו להצליח כפסנתרן מקצועי. עידו הוא צעיר פרוזאי במהותו, נוירוטי במידה מתונה, המתנגד להתפייטויות הרומנטיות שאופפות את המוזיקה. הוא איש של שכל ישר, כמעט רואה חשבון שבטעות סטטיסטית הגיע לתחום האמנות. הוא מרענן באופיו היבש.

מהות החיים, סבור עידו, לא רק החיים שלו כרגע, היא התחרות. "בכל מקום בחיים יש תחרות ומאבק – על קידום במקום העבודה, על נשים, על כסף, כבוד, כוח. בכל מפגש בין שני אנשים, אפילו חברים, יש מרכיב של תחרות". ולכן, אומר עידו במקום אחר, "אנשים כל כך אוהבים ספורט: הוא מזכיר להם את מה שהם באמת". האידיאה של עידו אוכלת אותו: "כי מה זאת נגינה יפה? רק לעומת ביצועים אחרים. עידו התרגל לחשוב שאין שום קנה-מידה זולת זה. יפה או מכוער – תמיד בהשוואה למשהו אחר, לא תכונות של הדברים עצמם". בויכוח בין השקפות העולם המעודדות של ניטשה ופרויד, האם אנשים רוצים כוח על מנת להשיג מין (פרויד), או שהרצון להשיג כוח נמצא בבסיס הקיום (ניטשה), רוזן עם הגרמני. וכמו ניטשה, שהרצון לעוצמה שלו הוא עיקרון מטפיזי, שאינו תלוי זמן ומקום, רוזן, יוצא קיבוץ (!), אינו מהרהר בכך שאמונתו היוקדת בתחרות מושפעת מהעידן ההיסטורי ומהמקום הגיאוגרפי הספציפיים בהם הוא חי.

היה זה קארל מרקס, אם לחתום אחת ולתמיד את סדרת גאוני המודרניות שיופיעו בביקורת זו, שהפנה את תשומת לבנו לכך שכל דבר תחת השמש הוא דו-פרצופי. פן אחד שלו הוא סגולתו העצמית. פן שני שלו הוא כוח החליפין שלו בשוק. שולחן כתיבה, למשל, הוא בעל תכלית ברורה, משטח אופקי מוגבה שעליו כותבים, הוא בעל "ערך שימוש" (use value), בשפתו של מרקס (וליתר דיוק: בשפת מארחיו הבריטיים). אבל שולחן כתיבה ניתן גם למכור בשוק הפשפשים, ולקנות תמורתו כמה מנות שווארמה, הוא בעל "ערך חליפין" (exchange value), שאינו תלוי בתרומתו הייחודית למוכר ובטח לא בסנטימנטים המושקעים בו כמי שליווה את בעליו במשך השנים. עבור עידו המוזיקה היא החפץ שתמורתו הוא רוצה לקבל פרסום, כבוד וכסף. המוזיקה עבורו היא בעלת "ערך חליפין". למעשה, ניתן להציע שההבדל בין אמן לבין סלבריטי הוא בדיוק ההבדל המרקסיסטי המוזכר: בין מי שמתייחס ל"ערך השימוש" של מה שהוא עושה לעומת מי שמתייחס ל"ערך החליפין" של אותו דבר. עידו רוצה להיות סלבריטי יותר מאשר אמן. אבל יש גם רגעים אחרים. רגעים בהם המוזיקה כשלעצמה כובשת את עידו עד לכדי שכחה עצמית. עידו גם יודע ש"חובבי המוסיקה לא תמיד נותנים על כך את הדעת, אבל מה ששומעים הנגנים שונה במידה ניכרת ממה ששומע הקהל". הפער הטכני הזה הוא מטאפורה נאה שמציע גרפינקל לפער בין "ערך שימוש" של המוזיקה ל"ערך החליפין" שלה.   

ובכן, זה רומן רעיונות, למעשה רומן רעיון, ואותו מיקם גרפינקל בהקשר מתבקש, אף מתבקש מדי,  של "תחרות האביב", אך הקשר יעיל הן בהמחשת הרעיון והן ביצירת המתח ברומן. האם המאמין הגדול בתחרות יזכה שהתחרות תאמין בו?

גרפינקל הוא בעל מלאכה מיומן. את הבהירות בה מוצגים לבטיו של עידו ואת העלילה החותרת במיקוד לשיאה – שיא שגרפינקל פיצל באופן מקורי ומעניין לשניים, ל"סוף טוב" ול"סוף רע" – מעטרות תובנות והתבונניות של עידו בחיים סביבו, המעשירות את הרומן. אחת מהן היא זו: "זה בעצם כל העניין עם וולגריות – לא שהיא לא-אמיתית, אלא שהיא שמה על השולחן דברים שהטעם הטוב מחייב להשאיר אותם מתחתיו".

התובנה היפה הזו מסייעת להבהיר את ההסתייגות שיש לי מהרומן. הרומן הנבון, המהודק והמושך לקריאה הזה מציג, עם זאת, השקפת עולם בעל-ביתית, קצוצת כנפיים, שכל ישר המוליד חשיבה מרובעת. הצגת הקיום כתחרותי בבסיסו היא מעט וולגרית, ולא בהכרח מפני שאיננה נכונה. 

 

ב

באמירה מעמיקה ואופיינית, כתב פעם ברנר לא.ד. גורדון, "החוקר הרע" ו"החוקר הטוב" של העלייה השנייה בהתאמה, שהתנגדותו של האחרון לפסימיזם שגויה. ייאוש, טען ברנר, אינו בהכרח פסיביות. ייאוש יכול להיות פעיל, אמירת לאו זועמת שאינה משנה את המציאות אבל יכולה לשנות את האדם הכפוף לעולהּ. לייאוש הגון צריך כישרון, טען ברנר. מאז נפילת הגוש הקומוניסטי אנחנו חיים במערכת סגורה, ב"קץ ההיסטוריה". למערכת הקפיטליסטית המריטוקרטית והתחרותית לא נראה תחליף סביר נראה לעין. אבל אם האלטרנטיבה אינה קיימת אין זה אומר שהיחס היחיד שנותר לנו הוא פסיביות. אפשר גם להתייאש באופן אקטיבי, אותו ייאוש, ויטלי באופן מוזר, של מישל וולבק, הברנרי שבסופרי צרפת .         

  

 

 

 

פורסם בביקורות ספרות - מעריב | לכתוב תגובה

על "פועת", של ענבל רשף, הוצאת "זמורה ביתן"

אוקטובר 10, 2009 – 5:49 PM

א

יש סרט של הבימאי הצ'כי האוונגרדיסטי יאן שוונקמאייר, "קושרי העונג" אתרגמו (conspirators of pleasure), העוסק לכאורה בסטיות מיניות. הדמויות בסרט עסוקות בהכנות ממושכות ליצירת התנאים שיאפשרו להם לבוא על סיפוקם. ככל שחולפות הדקות מתפשטת בגוף הצופה הבדיחה השחורה, חמורת-הסבר והצ'כית של הבמאי. הסטייה אינה האופן הפיקנטי בו מבקשים גיבוריו להגיע לפורקן. הסטייה היא ההתמקדות האינסופית שלהם בהכנות לאורגזמה במקום באורגזמה עצמה.

נזכרתי בסרט הזה כשקראתי את "פועת". הספר הזה גדוש בהכנות עמלניות לכתיבת ספרות: משוקע בו תחקיר יסודי, הוא מצחצח לשונו, יש בו בניית עלילה ודמויות, יש אפילו איזו אידיאה ברומן. רק דבר אחד אין בו: ספרות.

זהו רומן היסטורי המתרחש בכנען ערב השתלטות ה"עפירו", העברים הקדמונים, על הארץ. הכנענים לחוצים בין אדוניהם המצרים ופשיטותיהם הנועזות והולכות של העפירו. פועת היא נערה כנענית הנמסרת למשפחה אמידה יחסית בעיר החוף שבשרון, מגדל דרור שמה. משפחתה החדשה מתגלה כמבריחה עבריינית של בדיל, חתנה כבוגדני, אדוני העיר כמושחתים ופועת נמלטת ברחבי הארץ ועוברת חוויות לא בלתי דומות לחוויותיה הלא נעימות של ז'וסטין של דה סאד.

רומן היסטורי ישראלי כיום, לרוב, הוא קנוניה שנועדה להסתיר שלסופר אין מה לומר: לא על בני אדם ולא על חייהם. בדומה להסחת הדעת הידועה – "הנה ציפור!" – עוטף את עצמו הרומן ההיסטורי בתפאורה היסטורית ססגונית, פרי תחקיר מאומץ, ובדמויות ששמן ציפור ונעמן, פועת ובעלשמע, על מנת שלא נשים לב שכשמוסרת התפאורה ההיסטורית אנו נותרים עם טלנובלה דרום אמריקאית מן המניין (אשה ענייה מתחתנת עם איש עשיר, הוא בוגד בה, משפחתו מפנה לה עורף וכו'). כך הפך הרומן ההיסטורי הישראלי בשנים האחרונות לרישיון לשעמם. שעמום הוא רגש חשוב, שלא זוכה להכרה מספקת בקשת הרגשות האנושיים. השעמום בקריאת רומן היסטורי ישראלי עכשווי נובע מכך שהקורא חש בפער בין התפאורה ההיסטורית המוקמת וצחצחות השפה לריקנות שמאחוריהן, אך השעמום גם משקף את היגיעה המאומצת של הכותב עצמו ליצור בכוח עולם "אחר".

בספרות הישראלית, כותב הרומנים ההיסטוריים המעניין ביותר הוא ככל הנראה משה שמיר. ההבדל בין "כבשת הרש" שלו, שעסק בדויד, אוריה ובת שבע, או יצירת המופת, "מלך בשר ודם", שעסקה במלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, לבין הרומנים ההיסטוריים הממוסחרים של ההווה הוא כפול. ראשית, שמיר פנה אל העבר מתוך המתח של ההווה, ולכן הרומנים ההיסטוריים שלו אינם פנייה אל מחסן הגרוטאות של ההיסטוריה, אלא היו רלוונטיים לקורא הישראלי בזמנו. בעבר הזה מצא או עיצב שמיר את המתח בין ריבונות לבין מוסריות. הרומנים הללו היו התגובה של שמיר ל"חרבת חזעה" של יזהר בפורשם את אי הצדק ההכרחי שנלווה לריבונות. הדיון במעלותיו ומגרעותיו של דוד המלך היה, למעשה, דיון בדוד בן גוריון. ההבדל השני: לשמיר הייתה היכולת להכניס מתח פנימי עז בין העמדות שהוא פרש בפני הקורא, בין דוד לאוריה, או בין אלכסנדר לשמעון בן שטח, למשל. המתח הזה הופך את הקריאה ברומנים שלו לדרוכה, מטלטלת, מעוררת מחשבה.

ברומן כמו "פועת" אין מבנה עומק כזה, רק תיאור היטלטלותה של הגיבורה מצרה לצרורה, ולכן חוויית הקריאה משוטחת. ובאשר לרלוונטיות: בהקדמתה הקצרה לרומן מסבירה הסופרת את פנייתה לתקופה הכנענית כחיפוש אחר "נקודה ארכימדית שתאפשר לי להיחלץ מתוך ראיית העולם שמשתקפת בתנ"ך". מהקריאה ברומן גופא לא ברורה לי ההכרזה היומרנית מאד הזו. להיחלץ לאן? לכנען? כנען שברומן, שטופת אמונות טפלות משמימות ואינספור אלילים קפריזיים – באופן שאינו לא דומה לנוכחותם של "אנרגיות", גלגולים ורוחות, בתפיסת ההוויה בניו-אייג' של ימינו – מעוררת דווקא געגוע עז לתנ"ך ולמונותיאיזם שלו. כפי שציינו כמה פילוסופים של המדע, המונותיאיזם העברי היה הכרחי להתפתחותו של המדע המודרני, בהכניסו היגיון לקיום, בהציגו עולם לא כאוטי ולא קפריזי, שלו בעל בית אחד, הפועל בצורה רציונלית, שניתן להבינה. ייתכן ורשף כיוונה בהצהרתה להיחלצות מהעולם הפוריטני והשובינסטי של התנ"ך לטובת האופצייה "הפמיניסטית" וההדוניסטית הכנענית. יש רמזים ברומן שלכך כוונתה, אבל זהו כיוון שאינו מפותח דיו ברומן. מה גם שהחברה הכנענית, על שלל אלותיה, מענת ועד אשרה, לא דיכאה פחות את נשותיה, כפי שהרומן עצמו מציג זאת.         

ב

כישרון ספרותי הוא דבר נדיר. הוא אינו קשור למלומדות, לבקיאות בשפה, אף אינו נסמך על עמקות מחשבה. כישרון ספרותי אמיתי הוא כמו חוש מוזיקלי; כישרון אוטונומי. הסופר הטוב אינו בהכרח המלומד, יודע-העברית או העמוק שבינינו, אלא מי שיודע לרתום את מידת מלומדותו, בקיאותו הלשונית ועמקותו, בשירות הכישרון הספרותי שלו. האחרון פירושו היכולת להפוך מילים על דף לחיוניות, ל"חי הנושא את עצמו", בלשון חז"ל, כשהדפים מידפדפים תחת ידינו, כביכול מאליהם. מה שמכונה גרפומניה אינה, לפיכך, נחלתם של אנשים לא פיקחים. גרפומנים הם לרוב אנשים משכילים, רהוטים ואף מעמיקים, שקראו הרבה ורוצים גם. אבל בהיעדר אותו כישרון לא תלוי היצירה נולדת תחת ידיהם והיא מתה.     

פורסם בביקורות ספרות - מעריב | תגובות (1)

על "סיגל", של אסף שור, הוצאת "בבל"

אוקטובר 3, 2009 – 7:59 PM

א

אנסה להסביר את המבוכה שתקפה אותי בקריאה ברומן החדש של אסף שור.

הרומן הזה, כמו אלה שקדמו לו, ניתן להתחלק לשניים. חלק אחד הוא סיפור מעשה "רגיל". כאן זהו סיפורה של סיגל, קרייריסטית קרת רוח ורודנית, ביצ'ית בפי העם. שור שם בפיה רטוריקה תאגידית, על סף הקלישאה או שמא הפרודיה: "אנחנו צריכים להסתכל על המחר. הצטמצמנו. ואין, האמינו לי שאין, אין מי שההחלטה הזו היתה קשה לו יותר ממני" וכו'.  סיגל היא אם חד הורית שבנה הקט הוא הרחבה של הנרקיסיזם שלה (הרחבה לא בלתי שכיחה בקרב הורים, בעיקר בתרבות העכשווית). אך כשבנה מתנגד לחזונה לגביו הוא טועם מנחת רודנותה. כשם שלטענת השמאל הישראלי "הכיבוש משחית" גם את היחסים הפנים-ישראליים, רומז שור, אף כי לא מפתח זאת, האתוס התאגידי מחלחל לבית פנימה (שור לא מפתח, למשל, את הצד השני של המטבע: חלחולו המכוון של האתוס המשפחתי להוויה התאגידית). אביה של סיגל, שנרמז שגם הוא היה מנוול בזמנו, גוסס בבית אבות וסיגל מתקשה להודות בינה לבינה בסלידתה מקרבתו. במשרד, סיגל נמשכת לאיתמר, הבוס הגדול והשרמנטי, דמות גדולה ושטוחה כמו שלט חוצות. בהמשך הרומן מוחלפת הגיבורה. נעמה, עובדת במשרד של סיגל המתנגדת לאכזריותה הניהולית, חוזרת לגור בבית ילדותה ונקלעת לסכסוך שכנים אכזר ומכוער, כמעט יהושע קנזי, עם מר אלקלעי, שהנו לא אחר מאשר אביו של איתמר הבוס. דמות המשנה הטובה מתחילת הסיפור, נעמה, מתפתה להיות אכזרית במחציתו השנייה. הרוע טמון בכולנו וכולנו אשמים. תובנה דתית-אקזיסטנציאליסטית נועזת וקתרטית בעבר, שבנקודה ההיסטורית הנוכחית הפכה לבנלית ואף, בריפוי הידיים שהיא מעודדת, ריאקציונרית.

זה החלק ה"רגיל", כאמור, של הרומן. החלק השני מפוזר לכל אורך הרומן ומורכב מתובנות והתפייטויות ארס-פואטיות, מהרהורים מטפיזיים מלנכוליים, מתיאורי חלומות סוריאליסטיים, מסיפור-בתוך-סיפור שכותבת אחת מדמויות המשנה, מגימיקים טיפוגרפיים, מהתענגות עצמית מופגנת על מעשה הכתיבה ועוד. הנה דוגמה לתובנה ארס-פואטית הצצה לה לפתע: "האם הכותב דומה ללוליין? ואם כמו לוליין, מה יותר אנחנו רוצים לראות אצלו, את המאמץ או את העדר המאמץ, ואולי את המאמץ המסתווה כהעדר מאמץ אנחנו מבקשים; שיעשה הכל בחיוך או דווקא בפנים חתומים, אולי רק אגל של זעה". והנה דוגמה להרהור מטפיזי מלנכולי. סיגל המביטה בבנה הרך המלאכי הנם "חשבה (יום אחד הוא ימות יום אחד הוא ימות יום אחד הוא ימות) לא, לא זה מה שחשבה, היא חשבה, הו, בני היפהיפה, חיים נפלאים מחכים לך". והנה דוגמה לגימיק טיפוגרפי מוצלח: שור מביא את הרהורי אביה הגוסס של סיגל בהערת שוליים בסופי כמה מהפרקים. האב נדחק לסוף, לשוליים, קולו מנסה להבקיע מלמטה. התוצאה של הגימיק הזה מעוררת מחשבה וקומית למדי.

המבוכה שלי נובעת מהתחושה ששור זקוק לכל חלק על מנת לעבות את רעהו. סיפור המעשה "הרגיל", למשל, מציג סקיצות של דמויות, סקיצות הרשומות בכישרון, אולי אפילו מזכירות פסלוני ג'קומטי צנומים אך רבי הבעה, אבל בכל זאת סקיצות. בשום מקום ברומן לא ברור, למשל, מהי בדיוק עבודתה של סיגל, מה אירע בדיוק לאבי בנה. ההחלטה על אופיו הרישומי הלאקוני של החלק "הרגיל" היא החלטה מודעת של שור. שור מפגין אי נוחות מסיפור מעשה "רגיל", הנתפס בעיניו כנחות ואף כשקרי. לכן הדגשת מלאכותיותו של הסיפור. לכן גם השפה הגבוהה והמגוחכת ששם שור בפי גיבורתו סיגל, שפה המדגישה את היותה דמות לא אמיתית (בד בבד, והנה פרדוקס קטן, משמשת להמחיש את הפער בין הרטוריקה המכובסת שלה, המבטאת גם את נפיחותה ותחושת הנבחרות שלה, להתנהלותה הקונקרטית).

אבל למרות שנימוקו עמו ולמרות התוצאה האינטליגנטית והרהוטה, נותרתי במבוכתי. אולי מכיוון שקשה להשתחרר מהרושם שבסלידה מסיפור המעשה ה"רגיל" יש גם התנערות מאחריות למה שמסופר. ואולי אנסה להסביר את מבוכתי כך. יש כאן סינרגיה מסוג מיוחד: תוצאת השידוך בין שני החלקים של הרומן פיקחית, העיבוי של כל חלק בידי רעהו אכן מעבה, ואף על פי כן הקורא לא יכול להשתחרר מהתחושה שכל חלק בנפרד אינו מספק.  

ב

יש אקורדים דתיים-מיסטיים בגישה של שור למעשה הכתיבה. גיבור משנה שלו מנסה להיות סופר: "והוא דרוך אל הרגע הזה". הדמות הזו מצפה להשראה, שהיא, כמו המילה קאנון, מרמזת על הקשר בין הספרות המודרנית לדת. במובנים רבים הפרוייקט החילוני של הספרות האירופאית, ומאירופה הוא עבר לספרות העולמית, נולד כתגובה לשקיעת הנצרות. על כך יש להעיר כמה הערות. א. מסחורה של הספרות בזמננו הוא לפיכך צעד נוסף בתהליך החילון. ב. הימשכותם של חוזרים בשאלה רבים לספרות נובעת מחיפוש אחר "כתבי קודש" חילוניים. ג. שור, בהדגשת המלאכותיות והזיוף שבכתיבה בד בבד עם פולחנה, מייצג את הרגע בתרבות העכשווית בו האינטלקטואלים הספרותיים אינם בטוחים בעצמם ובבשורה החילונית-קדושה שלהם. ד. הגבול בין יחס רליגיוזי לכתיבה (למשל, אצל כמה מבקרים וסופרים צרפתיים אופנתיים) וקיטש הוא דק וצריך להיזהר מלחצותו.

פורסם בביקורות ספרות - מעריב | תגובות (2)

על "נערה", של אלונה פרנקל, הוצאת "חרגול"

ספטמבר 26, 2009 – 9:10 PM

ילדים קטנים אוהבים לשמוע שוב סיפורים שכבר מוכרים להם. כשמקריאים סיפור לילדים קטנים לא נדיר לשמוע מהם את המילים "עוד פעם" בתום ההקראה. לעיתים אף לפני תומה. "עוד פעם" תובעים הילדים הקטנים שבשבילם הסיפור מושך בדיוק בגלל שהוא מוכר. ילדים קטנים אינם תרים אחרי החידוש אלא אחרי האישוש. אישוש להכרתם והבנתם את המציאות.

גם ספרות המבוגרים בישראל נענית לזעקה אדירה גם אם לא נשמעת ל"עוד פעם". רוצים לשמוע "עוד פעם" את מה שאנחנו כבר יודעים. על הקיבוץ וסטלין, על בן גוריון ובגין, על הצנע, על המעברה, על בלוק הקרח, על השילומים. זו אינה בהכרח נוסטלגיה. פעמים רבות הסיפור ביקורתי כלפי העבר. אין כאן התרפקות על הטוב שהיה אלא על המוכרות והביטחון שהיא משרה. בדומה לילדים הקטנים, שכאמור רוצים "עוד פעם" גם לפני סופו הטוב של הסיפור, כי לא התרתה המוצלחת של העלילה מושכת אותם, אלא מוכרותה. למעשה הסוף, גם הסוף הטוב, הוא רגע מאיים בהגדרה. הרגע שבו צריך להתמודד עם הלא מוכר. עם ההווה.

"נערה" מספר בגוף ראשון, אוטוביוגרפי במוצהר, את קורותיה של הסופרת. זה ספר המשך ל"ילדה" (שזכה בספיר), בה תיארה הסופרת, ילידת 1937, את קורותיה בלבוב בזמן מלחמת העולם השנייה. ואילו הרומן "נערה" נפתח ביום האחרון של 1949, כשמשפחתה מגיעה ארצה ומתאר את העשור הראשון לקיומה בארץ. את המגורים בתל אביב ואחר כך ברמת גן; את המפגש עם ילידי הארץ שלא רצו לשמוע על שהתרחש באירופה; את המאבק הקיומי למציאת פרנסה של אביה ואמה. גישתה של פרנקל לסיפור האוטוביוגרפיה ישירה והסיגנוּן מינימלי (מתמצה כמעט אך ורק בחזרה על פרטי סיפור שונים כמה פעמים לצורכי הדגשתם). הרומן אינו מתחכם אך גם אינו מתוחכם. נקודת התצפית של הסופרת היא שילוב, לא תמיד עקבי, בין הפרספקטיבה שלה כילדה לזו של בוגרת חכמה יותר המשקיפה אל ילדותה ממרחק. הטון, גם כשהסופרת מתארת תחושות צורבות של נתק בין האם לבת, אם שהצילה את בתה במלחמה חזור והצל ולא נותר בה כוח לאמהות רגילה, או כשהסופרת מוחה בכאב על ההחמצה ברכישת השכלתה, על כך שאיש לא היה בסביבתה שעודד אותה ללמוד, או שהיא מאבחנת את עצמה כמי שחשה בו זמנית ילדה קטנה וזקנה אל מול הצברים, אינו גולש, למרבה הפלא, לרחמים עצמיים ואף מתיז לעיתים ניצוצות של הומור שחור. רגעי המפגש הראשוני עם הארץ, עם חמסין, זיתים, נטיעה בט"ו בשבט, מצליחים לרגעים לשחזר את הפתיעה הראשונית ולכן גם לחדד את מבטנו לעבר תופעות ישראליות מובנות מאליהן כאלה.

אפרופו נטיעה, חמסין או זיתים, ישנה נקודה שכדאי להתעכב עליה בספר הזה והיא נוכחותו של הטבע הארצישראלי. כך הן סביבותיה הפראיות של רמת גן: "העולם החופשי, האינסופי. שדות שמפריחים חרציות, כלניות, סביונים, שיחי רותם ונרקיסים. וכמובן ההר. הר נפוליאון הנשגב עם פריחת הצברים (…) ואחרי ההר – השדות, הפרדסים, עד הירקון". הנוכחות הזו, שתלך ותיעלם בתהליכי עיור ויותר מאוחר נדל"ניזציה, שפרנקל מתארת את הנצתם, היא בעיניי אחד המשתנים המכריעים בקביעת יחסו של הציבור היהודי בישראל לציונות. משתנה שלא נותנים עליו את הדעת. כיסויה של הארץ בשלמת בטון ומלט מותיר את הציונות ללא רפרנט, ללא "ארץ" או "אדמה" שעליהן מתרפקים. גם פרויקט ההתנחלות יכול להיות מוסבר בחיפוש אחר טבע ארצישראלי שלא נכבש עדיין על ידי האורבניות והנידלו"ן.

תיאורן של שנות החמישים ברומן מכמיר לב. הרומן משרטט את ישראל הצעירה והנאיבית, על שלל פגמיה, ישראל שנעלמה מעינינו כמו הטבע הארצישראלי עצמו, כוסתה בשכבת בטון מזוין של גלובליזציה, נינט ויונית, של נוחי וסלקום, מצנחי זהב ובקדייטינג, של עיתונים כלכליים שמחזיקים מוספי תרבות ופוליטיקה צנומים. אבל קשה להימנע מן התחושה שבניסיון השחזור הכמעט קטלוגי של שנות החמישים שמובא כאן, שאינו מחדש הרבה למי שמכיר את התקופה ולו בקוויה הכלליים, נענה גם הספר הזה לזעקה הילדית "עוד פעם". ההווה אינו מוגדר, מאיים, זר. הבה נשים פנינו לעבר.

 

ב

פרנקל מתארת את המפגש של ניצולי השואה עם הצברים. הדברים ידועים: הכינוי "סבונים", הגאווה הצברית על כך שכאן גיבורים נפלו על חרבם ולא נחנקו בגז. פרנקל, בעדינות אופיינית, אינה מבקרת בשצף קצף את הגישה הזו, רק מותחת חופת אירוניה דקה מעליה.

בעשורים האחרונים נמתחת ביקורת נוקבת על גישת "כצאן לטבח" שאפיינה את יחסה של ישראל הצעירה לקורבנות השואה. לטעון שיש דבר מה מביך בקלות המדהימה בה ביצעו הנאצים את "הפתרון הסופי", לבקר את הנהגת יהדות אירופה על טעויות חמורות בשיקול הדעת, הפכו לדוגמאות מובהקות לאי-תקינות פוליטית. אבל לא צריך להיות לאומן קנאי על מנת להבין שפיזורם של היהודים באירופה, כמו גם היעדר מנהיגות פוליטית כלל-לאומית, הקלו מאד על מלאכת ההשמדה. פרופסור שאול פרידלנדר, בספרו החדש "שנות ההשמדה", למשל, אינו חוסך ביקורתו מההנהגה היהודית. אולי הגיע הזמן לעשות רוויזיה לרוויזיה ביחסנו לנושאים הטעונים האלה?

 

פורסם בניסויים בניאו-ג'ורנליזם | תגובות (1)